השקרים שאני מספרת

היא עומדת בצדו השני של החדר, בתוך קבוצה קטנה של תורמים, מדברת וצוחקת. רביעיית ג'אז מנגנת בפינה, הצלילים מקפצים, מחליקים ורוקדים סביבנו, יוצרים נימה קלה של מעמד וכסף. מֵג ויליאמס. אני לוגמת מהיין, מתענגת על הבציר היקר, על כובדו של גביע הבדולח, ומתבוננת בה. קיימים כמה תצלומים שלה — דיוקן מגורען מספר המחזור של סוף התיכון, עוד תמונה ממדריך הסגל של ימק"א מ־2009 — אבל זיהיתי אותה מיד. המחשבה הראשונה שלי: היא חזרה. ואחריה מיד מחשבה נוספת: סוף־סוף.

ברגע שראיתי אותה תחבתי את תעודת העיתונאית שלי לתיק ונשארתי בשולי החדר. בשלושת החדשים האחרונים הייתי בכל האירועים של מסע הבחירות של רון אשטון, התבוננתי והמתנתי שמג תופיע. עשיתי את זה בעקבות התראה של גוגל שהגדרתי לפני עשר שנים. לאחר דממה שנמשכה עשור, באפריל ההתראה הופעלה והודיעה על יצירת אתר אינטרנט חדש. מג ויליאמס, סוכנת נדל"ן. ידעתי תמיד שהיא תחזור. בשל העובדה שהשתמשה בשמה האמיתי, ידעתי שהיא לא מתכננת להסתתר.

ועם זאת, כשהיא נכנסה ומסרה בחיוך את מעילה, שיווי המשקל שלי התערער ושיגר אותי אל רגע שלא הייתי בטוחה שיגיע. אפשר להתכונן למשהו, לדמיין אותו במאה דרכים שונות, ועדיין לא להצליח לנשום כשהוא מתרחש.

דיברתי איתה פעם אחת, לפני עשר שנים, אף על פי שהיא לא יודעת שאני זאת שעניתי לטלפון באותו יום. השיחה, שנמשכה חצי דקה, שינתה את מהלך חיי, ואנקוט לשון המעטה אם אומר שאני מאשימה את מג בכך, לפחות חלקית.

הארוס שלי, סקוט, יטען בוודאי שהמחיר — הכספי והרגשי — גבוה מדי. שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאוותר על עבודות בתשלום כדי לרדוף אחרי רגע שאולי לעולם לא יתרחש. שאם אשקע בזמן ההוא, באירועים ההם, באנשים ההם, הריפוי שהשקעתי בו כל כך הרבה עלול להיהרס. אבל הוא לא מבין שמדובר בסיפור שישחרר אותי סוף כל סוף — לא רק מכתיבת כתבות קלילות תמורת כמה פני למילה, אלא גם מהשדים הגדולים יותר, שמג הכניסה לחיי לפני זמן רב.

אני מתחברת למעגל של אנשים ומהנהנת לדבריהם, בלי להסיר את עיני ממנה. מתבוננת בה כשהיא מסתובבת בין האנשים. מתבוננת בה מתבוננת בו. בזבזתי מאות שעות בניתוח השנים האחרונות שלה בלוס אנג'לס, ומכל זווית שאני בוחנת זאת, רון אשטון עומד במרכז. אמנם איני יודעת מה הן נטיות לבה — עדיין לא — אבל אני יודעת שהיא לא אישה שתוותר על הזדמנות לאזן את כף המאזניים.

היא מטילה את ראשה לאחור וצוחקת ממשהו שמישהו אומר. רון מתקרב אליה מאחור, ואני מתמוגגת מההזדמנות שניתנה לי לראות את הרגע הזה. שאני האדם היחיד בחדר שיודע מה עומד להתרחש.

טוב, לא האדם היחיד. היא יודעת.

אני פונה מעט לאחור, כך שנדמה שאני מביטה מבעד לחלון, בנוף המשתרע מהעיר אל האוקיינוס, ומסתכלת בהחלפת הברכות עם ההיכרות. התלוצצות מתוחכמת, מעט צחוק. הוא מתכופף כדי לשמוע אותה טוב יותר, ואני תוהה איך היא עושה את זה. איך היא מתעתעת באנשים כך שהם מאמינים שהיא מי שהיא אומרת ומוסרים לידיה את תשוקותיהם העמוקות ביותר, נפתחים למניפולציות ולהונאות שלה. מפקידים את עצמם מרצונם בידיה הרמאיות.

לפני שאני מסיטה את מבטי, אני רואה איך כרטיס ביקור מחליף ידיים ונכנס לכיס, ומחשבותי ננעלות על נקודת הכניסה שלה. שעכשיו תהיה שלי.