1
זה מתחיל בשלושה דברים קטנים: מברשת שיניים נוספת בכוס ליד הכיור, כמה פרטי ביגוד במגירה הקטנה, מטעֲנֵֵי טלפון משני עברי המיטה. לאחר מכן הדברים הקטנים נעשים לדברים קצת יותר גדולים: סכיני גילוח ומֵי פה וגלולות למניעת היריון נלחמים על מקום בארון התרופות, השאלה משתנה מ"את באה אליי?" ל"מה נכין לארוחת ערב?"
ועד כמה שהתייראתי מפניו, הצעד הבא הזה היה בלתי נמנע.
זאת אולי הפעם הראשונה שאני פוגשת את האנשים המכונסים סביב השולחן, אנשים שראיין מכיר מילדות, אבל הם כבר מודעים מאוד לכך שהספקתי להתחפר עמוק בחייו. אלה הן הנגיעות הקטנות שאישה מכניסה לביתו של גבר, כמו כריות הנוי התואמות על הספה או ניחוח קל של יסמין ממפיץ הריח על המדף, שכל אישה מבחינה בהם ברגע שהיא נכנסת לבית.
קול מרחף מעל השולחן המואר באור נרות, עוקף את הקישוט המונח במרכזו שהובטח לי כי הוא "עדין אבל בטוח בעצמו", ומשתהה באוויר מולי. "אֶווי, זה שם יוצא דופן."
אני נפנית אל בּת' ותוהה אם לענות על שאלתה שאינה באמת שאלה.
"זה קיצור של אוולין. קוראים לי על שם סבתא שלי."
הנשים מגניבות מבטים זו אל זו, מתַקשרות בשתיקה מעל השולחן. כל תשובה שאני עונה נשקלת ומקוטלגת לדיון מאוחר יותר.
"איי, אני מתה על זה!" צווחת אליסון. "גם לי קוראים על שם סבתא שלי. תזכירי לי מאיפה אמרת שאת?"
לא אמרתי, והם יודעים את זה. כמו עופות דורסים, הם ינקרו וינקרו וינקרו כל הערב עד שיקבלו את התשובות שהם רוצים.
"עיירה קטנה באלבמה," אני עונה.
לפני שיוכלו לשאול איזו עיירה באלבמה, ראיין משנה נושא. "אליסון, ראיתי את סבתא שלך בסוּפּר בשבוע שעבר. מה שלומה?"
הוא קנה לי כמה רגעים יקרים של הקלה בזמן שאליסון מספרת מה שלום סבתה בעקבות מות סבה. אבל לא יעבור זמן רב לפני שיחזרו להתמקד בי.
אין לי צורך להכיר את האנשים האלה כדי לדעת עליהם הכול. הם התחילו יחד את הגן, והחוג החברתי שלהם נשאר קטן עד שסיימו את בית הספר התיכון. הם נמלטו מהעיר בזוגות ושלשות ללמוד בקומץ אוניברסיטאות, שכולן נמצאות בטווח נסיעה מפה. כולם הצטרפו לאחוות למיניהן עם זוגות ושלשות אחרים מרקע דומה, אבל נמשכו לחזור לעיירה הקטנה הזאת בלואיזיאנה, והמעגל שב והצטמצם. ספרות יוון התחלפה בחברוּת בעמותות סיוע וארוחות ערב וגולף בשבת אחר הצהריים, כל עוד הוא אינו מתנגש במשחקי הפוטבול של המכללות.
אני לא מטילה בהם דופי על מי שהם; אני מקנאת בהם. אני מקנאת בקלילות שהם חשים במצבים האלה, בידיעה לְמה לצפות ומה מצופה מהם. אני מקנאת בחינניות שבאה עם הידיעה, שכל אחד בעיירה הזאת ראה אותם בִּמְרָעם ועדיין מקבל אותם.
"איך הכרתם?" שואלת שרה ומחזירה את תשומת הלב אליי.
זאת שאלה תמימה למדי, ואף על פי כן היא מערערת אותי.
החיוך על פניו של ראיין מספר לי, שהוא יודע איך אני מרגישה כששואלים אותי על כך, ושוב הוא עומד להתערב ולענות במקומי, אבל אני מתנערת ממנו.
אני מנגבת את פי בעדינות באחת ממפיות הבד הלבנות שקניתי במיוחד לרגל המאורע ואומרת, "הוא עזר לי להחליף צמיג במכונית."
ראיין היה נותן להם יותר מכפי שמגיע להם, וזאת הסיבה שעצרתי בעדו. אני לא מציינת שזה קרה בתחנת המנוחה למשאיות בפאתי העיירה שבה עבדתי בבר מסעדה קטן, דואגת לכך שאף כוס לא תישאר ריקה.
האנשים האלה, החברים שלו, לא יתכוונו לכך, אבל יהיו להם הרבה מאוד דברים נגדי. גם אם לא יהיו מודעים לכך.
אמרתי לראיין שאני חוששת מן האופן שבו ישפטו אותי ברגע שיגלו שהרקע שלי שונה כל כך משלהם. הוא הרגיע אותי שלא אכפת לו מה הם חושבים, אבל אכפת לו. העובדה שהוא התקפל והזמין אותם בכלל והקדיש את השבוע לעזור לי לדאוג לכך שהתפריט יותאם במדויק, מספרת לי יותר מן הלחישות בחושך שהוא אוהב את זה שאני שונה כל כך, שונה מהבנות שגדל איתן.
אליסון נפנית אל ראיין ואומרת, "טוב שיש ראיין בסביבה."
אני מסתכלת על ראיין. חתכתי את כל סיפור פגישתנו למשפט אחד, ובינתיים הוא זורם עם זה.
הוא מסתכל עליי, והחיוך המשועשע על פניו מספר לי שזה המופע שלי — לעת עתה — והוא שמח לשתף פעולה.
בעלה של אליסון, קוֹל, מוסיף, "לא היה מפתיע אותי שהוא ניקב לך את הצמיג מלכתחילה, כדי שיוכל להיות שם לעזור לך לתקן אותו."
צחוקים סביב השולחן ואולי מרפק בצלעות מאשתו, שכן קוֹל מחזיק כעת את צד הגוף. ראיין מנענע את ראשו ועדיין מביט בי.
אני מחייכת וצוחקת, לא חזק מדי ולא הרבה מדי, להראות שגם אני משועשעת למחשבה שראיין היה מרחיק לכת עד כדי כך להיפגש איתי.
משועשעת מכך שאדם כלשהו עשוי לצפות באדם אחר זמן ארוך מספיק לדעת שהוא תמיד מתדלק בתחנת המנוחה למשאיות בימי חמישי בערב, אחרי שהעביר את היום במשרדו במזרח טקסס. מכך שמישהו יֵדע שהוא מעדיף את המשאבות בצד המערבי של הבניין, ושעיניו כמעט תמיד משתהות על כל נקבה שחוצה את נתיבו, במיוחד על אלה הלבושות בחצאיות קצרות. ומכך שהמישהו הזה יקלוט פרטים קטנים, כמו את כובע הבייסבול של אוניברסיטת לואיזיאנה במושב האחורי או את חולצת הטריקו של האחווה שנראית מבעד לחולצה הלבנה או המדבקה של הקאנטרי קלאב בפינה השמאלית התחתונה של השמשה, כדי להבטיח שכשאכן ייפגשו, יהיה להם על מה לדבר. מכך שמישהו יתקע מסמר לתוך הוונטיל בדיוק בזווית הנכונה להוציא את האוויר.
כאילו, משעשע להאמין שאדם כלשהו ירחיק לכת כל כך רק כדי לפגוש אדם אחר.
"הייתי מסמר הערב," אני אומרת בעודי טובלת את הצלחת האחרונה בכיור מלא מי סבון. ראיין נעמד מאחוריי, וזרועותיו זוחלות על ירכיי עד שהן חובקות את מותניי. סנטרו מתמקם על כתפי, ושפתיו נצמדות לנקודה ההיא בצווארי באופן שהוא יודע שאני מתה עליו.
"הם מתים עלייך," הוא לוחש.
הם לא מתים עליי. לכל היותר, סיפקתי את גל הסקרנות הראשון. ואני משערת שעוד לפני שהמכונית הראשונה יצאה מהחנייה, כל אישה במושב הנוסע דילגה בין הודעות קבוצתיות שפירקו לגורמים כל היבט של הערב לבין חיפוש בכל רשת חברתית אפשרית בניסיון לאתר מי אני בדיוק, ומאיזו עיירה קטנה באלבמה באתי.
"רֵיי בדיוק שלח לי הודעה. שרה רוצה את המספר שלך כדי להזמין אותך לארוחת צהריים בשבוע הבא."
זה היה מהיר משציפיתי. נראה שגל הסקרנות השני מסתער לעברי, מתודלק בגילוי שכל החיפושים על אודותיי העלו מידע מינימלי בלבד, והן רעבות לעוד.
"שלחתי לו אותו. אני מקווה שזה בסדר," הוא אומר.
אני מסתובבת להביט בו, וידיי זוחלות במעלה חזהו עד שהן חופנות את פניו. "בטח. הם חברים שלך. ואני מקווה שהם יהיו גם חברים שלי."
אז עכשיו תהיה ארוחת צהריים עם שאלות ישירות יותר, מפני שראיין לא יהיה שם לדאוג לכך שלא יהיו.
אני עומדת על קצות האצבעות ומושכת אותו אליי, עד שפי רחוק רק סנטימטרים מפיו. שנינו מתים על החלק הזה, הציפייה, כשהנשימות נמהלות ועיניי החומות ננעצות בעיניו הכחולות. אנחנו קרובים אבל לא קרובים מספיק. ידו מחליקה מתחת לשולי החצאית שלי, ואצבעותיו חופרות בעור הרך סביב מותניי שעה שאלה שלי מחליקות על עורפו ומסלסלות את שערו הכהה. שערו של ראיין ארוך יותר משהיה כשרק הכרנו, כשרק התחלתי לצפות בו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו כך, שאני אוהבת שיש לי משהו להיאחז בו, אז הוא הפסיק להסתפר. שמתי לב שחבריו הופתעו כשראו אותו, כי ממה שראיתי ברשתות החברתיות, השיער שלו אף פעם לא הגיע לצווארון. ואז הם הסתכלו עליי, וראיתי את השאלות בעיניהם. למה ראיין השתנה? והאם זה בגלל הבחורה הזאת?
הוא גורר את ידיו נמוך יותר, אוחז בירכיי מתחת לחצאית הקצרה ומרים אותי כך שרגליי יוכלו להיכרך סביבו.
"תישארי?" הוא לוחש, אף על פי שאנחנו שני האנשים היחידים בבית. הוא שואל אותי את השאלה הזאת מדי לילה.
"כן," אני לוחשת בחזרה. התשובה שלי תמיד זהה.
פיו של ראיין מרחף על פי אבל עדיין שומר על שבריר מרווח בינינו. המבט הממוקד שלי בפניו מיטשטש. זה הורג אותי, אבל אני מחכה שהוא יסגור את המרחק בינינו.
"אני לא רוצה לשאול יותר. אני רוצה לדעת שתהיי פה כל לילה מפני שזה גם הבית שלך. את מוכנה לעשות את זה? שזה יהיה הבית שלך?"
אני טומנת את אצבעותיי עמוק יותר בשערו ונועלת את רגליי חזק יותר סביבו. "כבר חשבתי שלעולם לא תבקש."
אני מרגישה את חיוכו על שפתיי, והוא מנשק אותי ואחר כך נושא אותי דרך המטבח והמסדרון לחדר השינה.
חדר השינה שלנו.
מורן מנחם (בעלים מאומתים) –
ספר מעולה. מומלץ בחום. לא משנה כמה חשבתי שהבנתי מה הולך לקרות הטוויסט בעלילה לא אחר לבוא. אי אפשר להניח מהיד. כתוב היטב. סוף מפתיע מומלץ בחום