השראה

האיש שנכנס למשרדי בכלל לא היה מה שציפיתי לו בתור מאמן לחיים. דמיינתי בחור גבוה, לבוש בחולצה מכופתרת ובמכנסיים חומים, נושא תיק מסמכים ומרכיב משקפיים, כמו כל הפסיכולוגים שחיפשתי ברשת.

"שלום, מר לוגאן. אני מיה מורטי, אבל בבקשה תקרא לי מיה." עמדתי והושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו השזופה והחזקה למראה.

היה לו שיער בלונדיני שבחלקו העליון היה ארוך מספיק כדי להעביר בו את האצבעות, אך קצר בצדדים, מה שהבליט את עיניו הכחולות כאוקיינוס​.

"תקראי לי לוגאן." העיניים האלו התכווצו מעט כשחייך והזיפים שלו, שנראה כי הספיקו לצמוח מהבוקר, השלימו את המראה.

אני בטוחה שאם היינו לוקחים את אליל האוקיינוס שעמד ​​מולי להופיע בפרסומות שלנו, היינו מעלים את המכירות בעשרה אחוזים לפחות. הוא היה משהו מיוחד. על צידה השמאלי של זרועו השרירית היה קעקוע שהציץ מתחת לשולי חולצתו וגרם לי לרצות להטות מעט את ראשי כדי לראות טוב יותר מה מקועקע על עורו השזוף.

"אתה מ'השראה'?" ניסיתי לשמור על מקצועיות, אבל הוא באמת הדהים אותי. המראה הזה של הרגע סיימתי להסתובב על החוף עם בירה ביד היה נחמד אך שידר בקושי מראה של מאמן לחיים.

"כן. אלו הסנדלים שבלבלו אותך, נכון?"

עיניי סרקו אותו מחזהו השרירי שהסתתר תחת החולצה הכחולה ההדוקה והדהויה, דרך מכנסי הג'ינס הקרועים בברכיים ועד הסנדלים הישנים.

"בכלל לא. פשוט לא מה שציפיתי. לא כאן ולא שם. שב בבקשה," אמרתי והסטתי את מבטי כדי להימנע מלהביט באיש המשגע הזה שנכח במשרדי והחוויתי כלפי אחד הכיסאות הנוחים שניצבו מול שולחני לפני שעשיתי את דרכי למקומי.

"תודה. אז מיה, למה 'השראה'?" הוא השתרע בכיסא כאילו היה בבית.

חוסר ההתנשאות שלו הרגיע אותי באופן מוזר והפך אותי לחשדנית.

האם התוכנית באמת תצליח לשנות אותי? האם הוא יעזור לי להיות שמחה שוב, בניגוד לאופן שבו הרגשתי כרגע?

"הייתי ערה עד מאוחר באחד הערבים, עבדתי על ניירת וראיתי את הפרסומת בטלוויזיה. היא דיברה אליי."

בדרכים רבות ניתן ממש לומר שעגבתי על הטלוויזיה באותו הלילה. מתברר שכל מה שנזקקתי לו במשחק המקדים היה הבטחה לחיים מאושרים.

"באיזה אופן?" עיניו לא עזבו את עיניי מרגע שהתיישב, מקשות עליי לחשוב שלא השתגעתי כמו שהרגשתי.

אף על פי שידעתי שאני צריכה לשתף את הגבר הזה בכל הבעיות שלי, הייתי חולת שליטה עד כדי כך שלא יכולתי אפילו לחלוק את הכאב שלי. היה לי קשה לדבר עם ג'יה אחותי, אז קל וחומר עם הזר הזה.

"מה דעתך שתספר לי עליך קודם? אני לא יודעת כלום. אני חושבת שזה יעזור לי להרגיש בנוח יותר, לשמוע עליך. "

הוא הנהן כמו אומר שזה הוגן, וזה אכן היה. הוא אמר שהוא מ'השראה', אבל למעשה לא ידעתי אם זה נכון. הוא יכול להיות שליח חדש שקרא את הדפים שמילאתי ורצה קצת כסף.

"השם שלי הוא לוגאן. הקמתי את 'השראה' לפני כארבע שנים וחצי, לאחר שנישואיי כשלו. אומנם נכנסתי לדיכאון, אבל לשמחתי מצאתי את דרכי החוצה. חשבתי שהכללים שרכשתי יעזרו לאנשים שהיו באותו מצב, וכך נעשיתי מדריך. והנה אנחנו כאן עכשיו. ל'השראה' יש מאה אחוזי הצלחה ואם נקבל אותך לתוכנית, תצטרכי לעשות כל מה שאני אומר. הכול נעשה לטובתך וכדי לעזור לך לקבל שוב השראה מהחיים."

כל מה שהוא אמר נשמע הגיוני, ואף על פי שפגשתי את האיש הזה הרגע, הרגשתי שאני מכירה אותו באופן אישי.

הוא היה נשוי לפני כן, והנישואים התפרקו. הייתי שם, חבר.

"אני שמחה שהכול הסתדר." ניסיתי להישמע מאושרת בשבילו, אבל נכשלתי.

שפתיו נטו כלפי מעלה בצד אחד, כאילו ידע שאני נאבקת ברגש המסוים הזה.

"הנה כרטיס הביקור שלי. כתובים בו מספר הטלפון שלי ומספרי הרישיונות הרפואיים שלי. רישיונות ותארים אלו יעזרו לך להבין שמדובר בעסק רציני. לראות את זה בעיניים עוזר לאנשים מקצוענים כמותך להרגיש בנוח לעבוד איתי ועם עמיתיי."

הוא צדק. הכתפיים המתוחות שלי התרפו, ובזמן שהייתי בטוחה שהוא יזדקק למוט ברזל כדי לשחרר את השכבות שעטיתי, הרגשתי שהוא יכול להתמודד עם מה שנמצא מתחת לשריון הקשה שלי. הצצתי בכרטיס שהניח על שולחני ורשמתי לעצמי להביט בו מאוחר יותר ולבצע מחקר על מר לוגאן וודלנד.

"תורך." הוא חייך אליי והחזה שלי התכווץ ולא באופן שגרם לי להרגיש טוב, אלא יותר בתחושה של אני חוששת לדבר על הבעיות שלי.

מה אם הוא יחשוב שאני משוגעת ושיש לאשפז אותי? יאהבו לפרסם את זה בעיתונות.

"אני מיה, הבעלים של 'מלונות מורטי'. נכנסתי למועדון המיליארדרים שטרם מלאו להם ארבעים של המגזין Business Machine. אממ... התחלתי להרגיש כבויה לפני כשנה. אני לא חושבת שהייתה לכך סיבה – לפחות לא אחת שאני יכולה לחשוב עליה. אהבתי את העבודה שלי, היא הייתה התכלית שלי. הייתי נשואה, אבל גם אצלי זה לא הסתדר. בכנות, החיים שלי נפלאים. יש לי מה שכל־כך הרבה אנשים חולמים עליו, ולמרות זאת אני לא מאושרת. אני רוצה שזה ישתנה. פשוט נמאס לי להרגיש ככה, ואין לי מושג ממה זה נובע."

זה באמת יצא מהר והיה קל הרבה יותר משחשבתי שיהיה.

"אהבת את העבודה שלך? איך את מרגישה בנוגע אליה כעת?" הוא התמקד באמירה הראשונה שלי.

"עושה רושם שאיבדתי עניין ב… ובכן..." ניסיתי לחשוב על דברים שהרגשתי מלאת תשוקה לגביהם לאחרונה, אבל לא הצלחתי למצוא כאלו. "איבדתי עניין בכול. גם בעבודה שלי."

גרוני התכווץ והתחיל לכאוב. הסיכון שאפרוץ בבכי קירב אותי לסף שבירה. כל־כך שנאתי לומר את זה על חיי. הייתה לי עבודה נהדרת, שפעם אהבתי מאוד. מדוע כעת שנאתי אותה כל־כך? העבודה שלי הייתה הכול בשבילי. ועכשיו, בלי התשוקה הזאת, מי הייתי? גרוני צרב מעוצמת הרגשות שניסיתי להדוף.

"ובכן, מיה, ראיתי ושמעתי את כל מה שהייתי צריך. אם את באמת רוצה שינוי ואת מוכנה לעשות הכול כדי להיות מאושרת, אני חושב ש'השראה' יכולה לעזור לך. האם את מוכנה לקבל השראה, מיה?" הוא הביט בי ובעיניו הייתה תקווה רבה כל־כך.

נאחזתי באמונה שהשינוי אפשרי, שאוכל לחוש שמחה שוב.

רציתי לקפוץ מהשולחן שלי ולצעוק 'כן' כאילו הייתי בחדר ההלבשה של קבוצת פוטבול לאחר שיחת מוטיבציה, אבל הייתה לי עוד שאלה קטנטנה אחת לפני שאחליט אם להניח לאיש הזה לשלוט בחיי.

"רק לשם ההבהרה, אני מוכנה לעשות הכול כדי להיות מאושרת, אבל אני מקווה שזה לא אומר שאצטרך לשכב איתך. אני רוצה להיות שמחה, ואני בטוחה שלשכב איתך יהיה נחמד מאוד, אבל אני לא אעשה את זה."

אלוהים אדירים, הרגע אמרתי שיהיה נחמד לשכב איתו. הגזמתי. אולי אאשפז את עצמי לתמיד במחלקה פסיכיאטרית.