השתקפויות בעין הזהב

מוצב צבאי בעיתות שלום הוא מקום משעמם. קורים דברים, אבל אז הם חוזרים ונשנים. די במתווה הכללי של המתקן הצבאי להוסיף על השגרה החדגונית - צריפי הבטון הענקיים, את שורותיהם המסודרות של בתי הקצינים האחידים, את חדר הכושר, הכנסייה, מגרש הגולף ובריכות השחייה, כולם מעוצבים על פי דפוס נוקשה מסוים. ואפשר ששיממונו של המוצב הצבאי נובע בעיקר מן הבידוד ומכללי הבטיחות ומשעות הפנאי המתמשכות לאינסוף, משום שלמן הרגע שבו נכנס אדם לצבא, אין הוא צפוי אלא ללכת בעקבות קודמיו. ועם זאת, מפעם לפעם מתרחשים במוצב צבאי אי אלו דברים שלא סביר שיקרו שוב. במתקן דרומי אחד בוצע רצח לפני כמה שנים. בטרגדיה ההיא נטלו חלק שני קצינים, חייל, שתי נשים, פיליפיני וסוס.

החייל בפרשה ההיא היה טוראי אֶלג'י ויליאמס. לעיתים קרובות אפשר היה לראות אותו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יושב לבדו על אחד הספסלים הניצבים לאורך המדרכה שלפני הצריפים. היה זה מקום נעים בזכות שורה כפולה מתארכת של עצי אדר צעירים, שהטילו על המדשאה ועל המדרכה צללים צוננים, שבריריים ונשובי רוח. באביב היו עלי העצים ירוקים זוהרים, ובבוא החודשים החמים פשט בהם גוון שלֵו, כהה. בשלהי הסתיו היו לזהב לוהב. כאן היה יושב טוראי ויליאמס ומחכה לקריאה לארוחת הערב בחדר האוכל. הוא היה חייל צעיר וחרישי, ובקסרקטין לא היו לו לא אויב ולא ידיד. פניו העגולים וצרובי השמש ניחנו במין תום ערני. שפתיו העבות היו אדומות, ובלורית שיער נשמטה על מצחו, חומה וסבוכה. עיניו – כעין תערובת מוזרה של ענבר וחוּם – הביעו אילמות שנשקפת בדרך כלל מעיניהם של בעלי החיים. במבט ראשון הותירה צורתו החיצונית של טוראי ויליאמס רושם כבד ומגושם במקצת. אבל לא היה זה אלא רושם מטעה; הוא נע בדממה ובזריזות של יצור פרא או של גנב. לא אחת, חיילים שדימו בליבם כי הם לגמרי לבדם נדהמו לראות אותו צץ לפניהם מן האין. ידיו היו קטנות, בעלות חיטוב עדין, וחזקות מאוד.

טוראי ויליאמס לא עישן, לא שתה, לא זנה ולא הימר. בצריפים היה מכונס בעצמו ובעיני הגברים האחרים היה כעין תעלומה. את רוב שעות הפנאי בילה טוראי ויליאמס ביערות המקיפים את המוצב. השמורה, עשרים וארבעה קילומטרים רבועים שטחה, הייתה ארץ פרא, אדמת בראשית. היו שם עצי אורן בתוליים ענקיים, זני פרחים רבים מספור, ואפילו בעלי חיים מהוססים כגון צבאים, חזירי בר ושועלים. פרט לרכיבה על סוסים, לא נמשך טוראי ויליאמס אחר שאר ענפי הספורט שעמדו לרשות החוגרים. איש לא ראה אותו מעולם בחדר הכושר או בבריכת השחייה. אף פעם לא נראה צוחק, מתרגז או מפגין סבל כך או אחרת. הוא אכל לשובע שלוש ארוחות מלאות ביום, ומעולם לא התלונן על טיב האוכל כשאר החיילים. הוא ישן בחדר ובו טור כפול ארוך של כשלושים ושש מיטות שדה. לא היה זה חדר שלֵו. בלילה, כשכבו האורות, נשמעו לעיתים קרובות קולות נחרה, נאצות, וזעקות חנוקות של חלומות בלהה. אבל טוראי ויליאמס ישן בלב שקט. לפעמים חמק ממיטתו רשרוש חשאי של עטיפת ממתק.

במלאת שנתיים לשירותו הצבאי זומן יום אחד טוראי ויליאמס אל מגוריו של קפטן* פֶּנדֶרטוֹן. וכך קרה הדבר. במהלך ששת החודשים הקודמים הוצב טוראי ויליאמס באורוות באופן קבוע, משום שהיה לעזר רב בטיפול בסוסים. במקרה טלפן קפטן פנדרטון לרב־הסמל הפלוגתי, ומאחר שסוסים רבים יצאו להשתתף בתרגילים צבאיים בעת ההיא, והעבודה סביב האורוות נתמעטה, התאים טוראי ויליאמס לתפקיד המבוקש. אופי המשימה היה פשוט. קפטן פנדרטון רצה לברא חלק קטן מן היער שבגב ביתו, כך שבסופו של דבר, כאשר יעמידו שם את מתקן הגריל, הוא יוכל לערוך מסיבות באוויר הפתוח. עבודה כזאת תארך, ככל הנראה, יום עבודה אחד מלא. טוראי ויליאמס יצא למשימה בסביבות שבע וחצי בבוקר. היה זה יום בהיר ושטוף שמש באוקטובר. הוא ידע היכן מתגורר הקפטן, מפני שהיה חולף ליד ביתו לעיתים קרובות כאשר יצא לשוטט ביערות. הוא גם הכיר היטב את הקפטן על פי חזותו. למעשה, פעם פגע בקפטן בשוגג. שנה וחצי לפני כן נשלח טוראי ויליאמס לעבוד מספר שבועות בשירותו של סגן־מפקד הפלוגה שסיפחה אותו. יום אחד אחר הצהריים ביקר קפטן פנדרטון את הלוטננט, וכשטוראי ויליאמס הגיש להם כיבוד, נשפכה תכולתו של ספל קפה על מכנסיו של הקפטן. הוא אף ראה את הקפטן לעיתים קרובות באורוות, והיה מופקד על הטיפול בְּסוסהּ של אשת הקפטן, סוס הרבעה ערמוני, שלא היה יפה ממנו בכל סוסי הרכיבה.

הקפטן גר בפאתי המוצב. ביתו, מבנה טיח ובו שמונה חדרים ושתי קומות, היה זהה לשאר הבתים ברחוב, פרט לעובדה ששכן בקצהו. משני צידיה גבלה מדשאת הבית בשמורת הטבע. שכנו היחיד של הקפטן היה מייג'ור מוריס לֶנגדוֹן, שגר מימינו. כל בתי הרחוב השקיפו אל שדה גדול ושטוח המצמיח עשב חום, אשר שימש עד לאחרונה כמגרש פולו.

כאשר הגיע טוראי ויליאמס אל יעדו, יצא הקפטן להסביר לו בפירוט מה הוא רוצה שייעשה. את שיחי האלון והשיחים הקוצניים הנמוכים יש לעקור, ואת ענפי העצים הגדולים שהזדקרו מתחת לקו הגובה של שני מטרים יש לגדוע מגזעיהם. הקפטן הצביע לעבר עץ אלון עתיק שניצב במרחק כעשרים מטרים מן המדשאה, בתור סימון הגבול של מרחב העבודה. על אחת מידיו הלבנות, השמנמנות, ענד הקפטן טבעת זהב. הוא לבש הבוקר מכנסי חאקי שהגיעו עד לברכיו, גרב גרבי צמר גבוהים ועטה ז'קט מעור מעובד. פניו היו חדים ומתוחים. שערו היה שחור וצבע עיניו כחול זגוגי. הקפטן לא זיהה את טוראי ויליאמס כמדומה, וחילק את הוראותיו בעצבנות נוקדנית. הוא אמר לטוראי ויליאמס שעליו להשלים את העבודה בו ביום, ואילו הוא יחזור בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

כל שעות הבוקר עבד החייל בהתמדה. אחר כך הלך אל חדר האוכל לארוחת הצהריים. בשעה ארבע הסתיימה העבודה. הוא פעל על פי הוראותיו המדויקות של הקפטן ואף למעלה מזה. צורתו של עץ האלון הגדול שסימן את הגבול הייתה יוצאת דופן, ענפיו שבצד המדשאה היו גבוהים דיים כדי להלך תחתיהם, ואילו הענפים שמעברו האחר של העץ כרעו מטה אל הקרקע בחן. החייל טרח טרחה רבה וכרת את הענפים מראשון ועד אחרון. כשנשלמה העבודה הוא נשען על גזע של עץ אורן וחיכה. נראה כי הוא נינוח ושבע רצון ונכון לעמוד ולחכות כך לנצח.

"הֵיי, מה אתה עושה כאן?" שאל אותו קול לפתע.

החייל ראה את אשתו של הקפטן יוצאת מהכניסה האחורית של הבית הסמוך וחוצה את המדשאה לעברו. הוא ראה אותה, אבל היא לא חדרה אל תחום הכרתו הקודרת עד שפנתה אליו.

"הייתי ליד האורוות," אמרה גברת פנדרטון. "פַיֶירבֶּרד שלי חטף בעיטה."

"כן, גבירתי," ענה החייל במעורפל. הוא התמהמה רגע כדי לעכל את פשר דבריה. "אֵיך?"

"את זה אני לא יודעת. אולי איזה פרד ארור או שאולי נתנו לו להיכנס אל האורווה של הסוסות. רתחתי מזעם וביקשתי שיקראו לך."

אשת הקפטן נשכבה בערסל שנקשר בין שני עצים בקצה המדשאה. אפילו כך, במגפיים, במכנסי רכיבה מצמר שהתרפשו והתבלו באזור הברכיים ובאפודה אפורה, ניכר בה כי היא אישה נאה מאוד. פניה הפיקו שלווה ענוגה כשל המדונה ושערה האדמוני החלק היה אסוף בסרט על עורפה. בשעה שנחה לה שם יצאה המשרתת, כושית צעירה, נושאת מגש עם בקבוק של ויסקי שיפון, כוסית וקצת מים. גברת פנדרטון לא דקדקה במיוחד בהרגלי השתייה שלה. בבת אחת רוקנה אל גרונה שתי כוסיות ויסקי ומייד השלימה אותן בלגימה מהירה של מים קרים. שוב לא פנתה אל החייל והוא לא התעניין עוד בתקרית הסוס. נדמה שאיש מהם אינו מודע לנוכחותו של האחר. החייל נשען לאחור על עץ האורן שלו ובהה בחלל בלי למצמץ.

שמש הסתיו המאוחרת יצקה הילה זוהרת על פני הדשא החורפי הדשן, וגם ביערות הבקיע האור מתוך אזורי עלווה דלילים ורָקַע באדמה דפוסי זהב בוערים. ואז פתאום נעלמה השמש. צינה אחזה באוויר ורוח קלה וצלולה חצתה אותו. הגיעה השעה לסגת. אי שם נשמעה תרועת החצוצרה, מתבהרת במרחק ומתהדהדת ביערות בנעימה חלולה אבודה. הלילה היה קרוב כמטחווי זרוע.

אז חזר קפטן פנדרטון. הוא החנה את מכוניתו לפני הבית ומייד חצה את החצר כדי לבדוק כיצד נעשתה העבודה. הוא בירך את אשתו והצדיע חטופות לחייל, שעמד עכשיו בפיזור דעת לפניו. הקפטן העיף מבט בחלל החשוף. בבת אחת נקש באצבעותיו ושפתיו התחדדו בלגלוג דק ומאובן. הוא הפנה את עיניו הכחולות הבהירות אל החייל. אז אמר בשקט רב: "טוראי, כל הרעיון היה עץ האלון הגדול."

החייל שמע את דבריו בדממה. ארשת פניו העגולים הרציניים לא השתנתה.

"ההנחיות היו לפנות את הקרקע רק עד עץ האלון," המשיך הקצין בקול רם יותר. בצעד נוקשה חזר אל העץ המדובר והצביע על אזור הענפים שנכרתו עד היסוד. "הצורה שבה הענפים הצטופפו על האדמה וחסמו את הרקע של היער הייתה כל העניין. עכשיו הכול נהרס." סערת הנפש של הקפטן הייתה כמדומה גדולה למידותיה של תקלה מצערת שכזאת. בעומדו לבדו ביער הוא היה איש קטן.

"מה הקפטן רוצה שאעשה?" שאל טוראי ויליאמס בתום שתיקה ארוכה.

גברת פנדרטון צחקה פתאום ותקעה בדשא את עקב המגף כדי לנדנד את הערסל. "הקפטן רוצה שתאסוף את הענפים ותתפור אותם לעץ מחדש."

בעלה לא צחק. "כאן!" אמר לחייל. "תביא כמה עלים ותפזר אותם על האדמה עד שהם יכסו את האזורים שהענפים כיסו קודם. אז תוכל ללכת." הוא טפח קלות על כתפו של החייל ונכנס אל הבית.

טוראי ויליאמס חזר לאיטו אל היער החשוך כדי ללקט שם עלים מן הקרקע. אשתו של הקפטן התנדנדה על הערסל והתנמנמה. בשמיים פשט אור צהוב, חיוור וקר, והכול עמד מלכת.

בערב היה קפטן פנדרטון לא שקט. כשנכנס הביתה ניגש ישירות אל חדר העבודה. היה זה חדר קטן שנועד לשמש כמרפסת שמש שיוצאת מחדר האוכל. הקפטן התיישב אל שולחנו ופתח מחברת שמנה. הוא פרש מפה לפניו והוציא סרגל חישוב מן המגירה. על אף ההכנות הללו לא היה מסוגל לשקוע בעבודה. הוא גחן מעל השולחן, ראשו בין ידיו ועיניו עצומות.

בין השאר נבעה מועקתו מן המעשה של טוראי ויליאמס. ליבו התרעם בקרבו בו ברגע שראה שדווקא הוא החייל שנבחר להישלח אליו. במוצב כולו לא היו אלא חצי תריסר חוגרים שהקפטן הכיר את פניהם. בכל החיילים הביט בבוז משועמם. הן הקצינים הן החיילים השתייכו אמנם לאותו מין ביולוגי, אבל בעיניו הם היו יצורים משני מינים שונים בתכלית. הקפטן זכר היטב את תאונת הקפה, משום שנהרסה לו אז תלבושת חדשה ויקרה. החליפה ההיא הייתה עשויה משי סיני מובחר והכתם מעולם לא סולק עד תום (הקפטן הקפיד ללבוש מדים בצאתו מהמוצב, אבל באירועים החברתיים בקרב הקצינים נהג להרשים את כולם בבגדים אזרחיים והיה מהודר להפליא). מלבד חטאו בעניין הקפה, טוראי ויליאמס התקשר במוחו של הקפטן עם האורוות ועם הסוס של אשתו, פיירברד – סמיכות רעיונית לא נעימה. ואילו עכשיו היה המשגה בעץ האלון הקש האחרון. כשישב כך אל שולחנו, התענג הקפטן בהזיית בזק נרגנת וראה בעיני רוחו מצב יוצא מן הכלל, ובו הוא תופס את החייל בעבירה זו או אחרת ודואג לשלוח אותו למשפט צבאי. הוא התנחם אך במעט. הוא מזג לעצמו ספל תה מהתרמוס שעל שולחנו ושקע בדאגות מעשיות יותר.

לאי הנחת של הקפטן הערב היו סיבות רבות. אישיותו חרגה מן הרגיל במובנים מסוימים. היה לו יחס משונה לשלושת היסודות של הקיום - החיים עצמם, המין והמוות. מבחינה מינית הקפטן קִיים בתוכו איזון עדין בין הצדדים הזכריים והנקביים על רגישויותיהם השונות, ובלי הכוחות הפעילים של אף אחד מהם. אצל אדם כמוהו, הנוטה לפרישות מסוימת מן החיים ומסוגל לצרור את ערבוביית תשוקותיו ולהשליך עצמו בלב שלם לתוך איזו עבודה לא אישית, אמנות או רעיון שיגיוני כניסיון לרבע את המעגל – אצל אדם כמוהו הקיום הוא נסבל. הייתה לקפטן משרתו הקבועה והוא לא חסך מאמצים. נאמר עליו כי כל עתידו לפניו. אפשר שלא היה חש בשום חסך, ואף בעודפות, אלמלא גברת פנדרטון. אבל איתה הוא סבל. הייתה לו הנטייה האומללה להתאהב במאהביה של אשתו.

אשר לשני היסודות האחרים, הייתה עמדתו פשוטה ביותר. ביחסו כלפי שני הדחפים הגדולים, החיים והמוות, נטתה כף המאזניים במידה רבה לצד המוות. משום כך היה הקפטן פחדן גדול.

קפטן פנדרטון היה גם מלומד במידת מה. בשנים שבהן היה סגן צעיר ורווק עמד לרשותו לא מעט פנאי לקריאה, מאחר שעמיתיו הקצינים נמנעו מביקורים בחדרו שבמגורי הרווקים ואף לא באו לשם בזוגות או בקבוצות. ראשו היה מלא סטטיסטיקות ונתונים שנרכשו בדייקנות למדנית. יכול היה לתאר בפרטי פרטים את מערכת העיכול של סרטן הים ואת חייהם הקדומים של מאובנים פרוקי רגליים. הוא דיבר וכתב בשלוש שפות בטבעיות רבה. הוא הבין משהו באסטרונומיה וקרא לא מעט שירה. אבל למרות בקיאותו בתחומים נפרדים רבים, מעולם לא עלה בראשו של הקפטן רעיון משלו. לשם יצירתו של רעיון מקורי יש למזג בין שתי עובדות או יותר. ואילו הקפטן לא היה אמיץ דיו לעשות כן.

הערב, כשישב לבדו אל שולחנו בלא היכולת להתרכז בעבודתו, לא חקר את רגשותיו. שוב עלו לנגד עיניו פניו של טוראי ויליאמס. אחר כך נזכר שבני הזוג לנגדון מן הבית הסמוך סועדים איתם באותו ערב. מייג'ור מוריס לנגדון היה מאהבהּ של אשתו, אבל הקפטן לא התעכב על העניין. תחת זאת נזכר פתאום בערב אחד מימים עברו, זמן קצר לאחר שנישאו. הוא חש אז אותה עצבות חסרת מנוח, והחליט להקל על ליבו בדרך משונה במקצת. הוא נסע לעיירה הסמוכה למוצב שבו שירת אז, החנה את מכוניתו ושוטט ברחובות שעה ארוכה. היה לילה חורפי מאוחר. אגב הליכה הבחין הקפטן בגור חתולים קטנטן מסתובב בפתחו של בית. החתלתול ביקש למצוא שם מחסה; כאשר גחן אליו, יכול הקפטן לשמוע את גרגוריו. הוא הרים את הגור וחש כי הוא רוטט בכף ידו. שעה ארוכה התבונן הקפטן בפנים הקטנים, העדינים והרכים, וליטף את הפרווה החמימה. לראשונה בגילו הרך, הצליח החתלתול לפקוח לרווחה את עיניו הירוקות הצלולות. לבסוף לקח הקפטן את החתלתול והמשיך ללכת עימו במורד הרחוב. בפינה עמדה תיבת דואר, ואחרי הצצה מהירה סביב, פתח הקפטן את המכסה הקפוא של חריץ המכתבים ודחף את החתלתול פנימה. אחר כך המשיך ללכת.

הקפטן שמע את הדלת האחורית נטרקת וקם מכיסאו. במטבח ישבה אשתו על השולחן, וסוזי, המשרתת הצבעונית, חלצה למענה את מגפיה. גברת פנדרטון לא הייתה דרומית טהורה. היא נולדה בצבא וגדלה שם, ואביה, שהגיע לדרגת תת־אלוף כשנה לפני פרישתו, בא במקור מן החוף המערבי. אימהּ, לעומת זאת, הייתה מקרוליינה הדרומית. באורחותיה הייתה אשתו של הקפטן דרומית מספיק. אמנם תנור הגז שלהם לא היה קבור תחת שכבות של טינופת כמו התנור של סבתה, אבל אין לומר שהיה נקי. היו לגברת פנדרטון תפיסות דרומיות מיושנות שונות ומשונות, כמו האמונה כי מאפה או לחם לא יהיו ראויים למאכל כל עוד לא ירדדו אותם על שולחן משיש. מן הטעם הזה, כאשר הוצב הקפטן במתקן צבאי בהונולולו, הם נאלצו לגרור עימם את השולחן שעליו היא יושבת כעת כל הדרך להוואי ובחזרה. אבל אם קרה שאשתו של הקפטן מצאה איזו שערה שחורה מתקרזלת בתוך המנה שלה, הייתה מוחה אותה בשלווה על המפית וממשיכה בארוחת הערב שלה בתיאבון רב, בלי להניד עפעף.

"סוזי," אמרה גברת פנדרטון, "יש לבני אדם קורקבנים כמו לתרנגולות?"

הקפטן עמד על סף הדלת ולא הבחינו בו לא אשתו ולא המשרתת. כשסוף סוף נחלצו ממנה מגפיה, הסתובבה גברת פנדרטון יחפה במטבח. היא הוציאה קותל חזיר מהתנור ובזקה עליו סוכר חום ופירורי לחם. היא מזגה לעצמה כוסית נוספת, חצי מנה בלבד הפעם, ובפרץ פתאומי, בנמרצות יתרה, רקדה ריקוד סווינג קטן. הקפטן התרעם על אשתו והיא ידעה זאת. "למען השם, ליאונורה, תעלי למעלה ותנעלי נעליים."

בתגובה פיזמה לעצמה גברת פנדרטון נעימה מוזרה, עברה על פני הקפטן ונכנסה אל חדר המגורים.

בעלה הלך בעקבותיה. "את נראית כמו אישה מופקרת כשאת מסתובבת ככה בבית."

העצים נערכו באח וגברת פנדרטון התכופפה להבעיר בה אש. פניה המתוקים החלקים היו ורדרדים מאוד, וכמה אגלי זיעה זעירים נצנצו מעל שפתה העליונה.

"הלנגדונים יגיעו כל רגע ואת תתיישבי לארוחת הערב ככה, אני מניח?"

"בטח," אמרה. "ולמה לא, טרחן זקן?"

הקפטן אמר בקול קר ומתוח: "את מגעילה אותי."

גברת פנדרטון השיבה בצחוק פתאומי, צחוק רך ופראי כאחד, כאילו הגיעה לאוזנה איזו ידיעה שערורייתית שציפתה לה זה מכבר, או שצצה במוחה בדיחה שנונה. היא פשטה את חולצתה, מעכה אותה לכדור וזרקה לפינת החדר. ואז, בכוונה תחילה, התירה את כפתורי מכנסיה עד שהשתלשלו מטה, וחילצה מהם רגל אחר רגל. בן רגע ניצבה עירומה ליד מוקד האש. לאורה הבהיר הזהוב־הכתום של האח היה גופה מרהיב ביופיו. כתפיה היו ישרות ועצם הבריח עברה ביניהן בקו חד ונקי. בין שדיה העגולים השתרגו ורידים כחולים עדינים. בעוד כמה שנים יהיה גופה מנופח כמו ורד שכותרתו התרופפה, אבל לפי שעה נשלטה עגלגלותה הרכה בכוח הספורט. אף שהייתה שוות נפש ועמדה כך ללא ניע, אפפה את גופה איכות דקה רוטטת, כאילו יעלה המגע הקל ביותר בבשרה את החיוּת האיטית של הדם הבהיר הפועם תחתיו. בעוד הקפטן מביט בה בתרעומת משתאה של אדם שספג סטירת לחי, פנתה בנחת אל הפרוזדור בדרכה אל המדרגות. הדלת הקדמית הייתה פתוחה, ומתוך הלילה החשוך שבחוץ נדחק פנימה משב רוח ונופף קלות בקווצה אדמונית בשערה.

היא הייתה במחצית הדרך במעלה המדרגות כשהקפטן התאושש מן התדהמה שאחזה בו. אז רץ אחריה רועד כולו. "אני אהרוג אותך!" אמר בקול חנוק. "אני אעשה את זה! אני אעשה את זה!" הוא גהר כשידו לופתת את המעקה בחוזקה והציב רגל אחת על המדרגה השנייה, כאילו יש בכוונתו לזנק בעקבותיה.

היא הסתובבה לאיטה, מביטה מטה בשוויון נפש רגע לפני שדיברה. "תגיד, ילד, אי פעם נאזקת ונגררת ברחוב, מושפל לגמרי בידי אישה עירומה?"

כשהלכה לה נותר הקפטן במקומו. אז הניח את ראשו על אמת ידו הפשוטה ונשען על המעקה בכל הכובד. נהמת בכי חרחרה בגרונו, אבל לא היו דמעות על פניו. כעבור זמן הזדקף ומחה את צווארו בממחטה. רק אז ראה שדלת הכניסה פתוחה, הבית מואר באור עז, וכל הרפפות גלולות מעלה. הוא נתקף בחילה משונה. כל אחד יכול היה לעבור ברחוב החשוך שמחוץ לבית. הוא חשב על החייל שהשאיר לא מזמן בשפת היער. אפילו הוא יכול היה לראות מה נעשה פה. הקפטן נתן בכול מבט מבוהל. אחר כך נכנס אל חדר העבודה, שם שמר לו קנקן של ברנדי ישן וחזק מאוד.

ליאונורה פנדרטון לא חששה לא מאדם, לא מחיה ולא משטן; את אלוהים לא הכירה בין כה וכה. למשמע שמו של האל לא חשבה אלא על אביה הזקן, שקרא מפעם לפעם בכתבי הקודש בימי ראשון אחר הצהריים. מן הספר ההוא היא זכרה שני דברים בבירור: האחד, שישו נצלב במקום שנקרא גבעת הגולגולתא; והשני, שפעם הוא רכב לאנשהו על חמור, ואיזה מין אדם ירצה לרכוב על חמור?

בתוך חמש דקות שכחה ליאונורה פנדרטון מן התקרית עם בעלה. היא הניחה למים למלא את האמבט וערכה את בגדיה לקראת הערב. ליאונורה פנדרטון הייתה נושא רכילות עסיסי בקרב הגברות במוצב. לדבריהן היו פרשיותיה מן העבר וההווה תערובת ססגונית של מעשי גבורה רומנטיים. אבל רוב הדברים שסיפרו הגברות לא היו אלא שמועות והשערות, ובעצם הייתה ליאונורה פנדרטון חובבת שגרה והעדיפה להימנע מסיבוכים. כשנישאה לקפטן הייתה בתולה. בארבעת הלילות הבאים נותרה בתולה, ודי היה בשינוי מצבה בלילה החמישי כדי לבלבל אותה עוד יותר. אשר לכל השאר, קשה לקבוע במדויק. ודאי חישבה את פרשיותיה על פי שיטה משלה, שזיכתה את הקולונל ליוֶונוֶורת הזקן במחצית הנקודה ואת הסגן הצעיר מהוואי בכמה וכמה נקודות. אבל בשנתיים האחרונות היה רק מייג'ור מוריס לנגדון בחייה ותו לא. איתו הייתה מרוצה.

במוצב נהנתה ליאונורה פנדרטון ממוניטין של מארחת טובה, ספורטאית מצוינת ואפילו גברת ראויה לשמה. יחד עם זאת, היה בה משהו שגרם לחבריה ולמכריה לתהות על קנקנה. הם חשו כי יש בה קו אישיות החומק מן העין. למען האמת הייתה האישה רפת־שכל במקצת.

העובדה האומללה הזאת לא עלתה לפני השטח במסיבות או באורוות או בארוחות הערב סביב שולחנה. שלושה אנשים בלבד הבינו במה הדברים אמורים: אביה הזקן, הגנרל, שהיה מודאג מהעניין עד היום שבו נישאה בשלום; בעלה, שהחשיב זאת כמצבה הטבעי של כל אישה מתחת לגיל ארבעים; ומייג'ור מוריס לנגדון, שאהב אותה בשל כך אף יותר. היא לא הייתה מסוגלת להכפיל שתים־עשרה בשלוש־עשרה גם אם יצמידו אקדח לרקתה. אם אי פעם עלה הצורך שתכתוב מכתב, איזה פתק תודה לדוד שנתן לה כסף ליום הולדתה או נייר הזמנה של רסן חדש, היה הכול כרוך במבצע מסובך מאוד. היא וסוזי היו מתכנסות אז במטבח בשקדנות מדעית. יושבות היו אל השולחן עם ערמות נייר וכמה עפרונות מחודדים יפה. משהושלמה הטיוטה הסופית והועתקה במלואה אל גיליון נקי, היו שתיהן תשושות ונואשות למשקה משיב נפש.

באותו ערב נהנתה ליאונורה פנדרטון מאמבטיה חמימה. אט אט לבשה את הבגדים שהניחה זה מכבר על המיטה, חצאית אפורה פשוטה וסוודר אנגורה כחול, וענדה עגילי פנינים. היא ירדה שוב למטה בשבע בערב, והאורחים כבר ציפו לה שם.

בעיניה ובעיני המייג'ור הייתה זו ארוחה ברמה הגבוהה ביותר. תחילה הוגש מרק צח. אחר כך בשר חזיר עם לפת עשירה ועסיסית ותפוחי אדמה מסוכרים כענבר שקוף תחת האור, שזוגגו ברוטב מתוק. היו שם לחמניות ועוגת תירס חמה. סוזי חילקה את הירקות בין הסועדים פעם אחת בלבד, ואחר כך השאירה את כלי ההגשה על השולחן בין המייג'ור לליאונורה, מפני ששני אלה היו זללנים גדולים. המייג'ור השעין מרפק על השולחן והרגיש בבית. מבע פניו החומים־האדומים היה ישיר, עליז וחברותי; הוא היה אהוד מאוד בקרב הקצינים והגברים גם יחד. פרט לאזכור התאונה של פיירברד כמעט לא עלו קולות דיבור מן השולחן. גברת לנגדון בקושי נגעה בצלחת. היא הייתה אישה קטנה, כהה ושברירית, בעלת אף גדול ופה שנטה בעקמומיות. היא הייתה חולה מאוד וזה ניכר בה היטב. לא זו בלבד שמחלתה הייתה גופנית, היא אף סבלה עמוקות מיָגון וחרדה שדחפו אותה אל סף הטירוף. קפטן פנדרטון ישב זקוף מאוד ומרפקיו מהודקים אל גופו. הוא בירך בלבביות את המייג'ור על זכייתו במדליה. פעמים אחדות במהלך הארוחה הקיש באצבעו על שפתה של כוס מים והאזין לצליל שהסתלסל משם. הם קינחו במאפה פירות חם. אז פנו ארבעתם אל חדר האורחים כדי לחתום את הערב במשחק קלפים ובדיבורים.

"יקירתי, את חתיכת טבחית מצוינת," אמר המייג'ור בנינוחות רבה.

ארבעת האנשים סביב השולחן לא היו לבדם. בחשכת הסתיו שמחוץ לחלון עמד גבר וצפה בהם בדממה. הלילה היה קר והניחוח הצלול של עצי האורן חתך באוויר. רוח שרה ביער הסמוך. השמיים נצצו בכוכבי קרח. הגבר שצפה בהם עמד קרוב כל כך אל החלון עד שהבל נשימתו הלבין את הזגוגית הקרה.

טוראי ויליאמס ראה גם ראה את גברת פנדרטון כשהתרחקה מן האח ועלתה אל חדר האמבטיה. עד אותו רגע לא ראה החייל הצעיר אישה עירומה אי פעם בחייו. הוא גדל בבית שבו גרו זכרים בלבד. מפי אביו – איש שניהל חווה ובה פרד אחד והטיף בימי ראשון בכנסייה האוונגלית – נודע לו כי נשים נושאות בתוכן מחלה קטלנית, והגברים שנדבקים בה לוקים בעיוורון ובנכות ונידונים לגיהינום. גם בצבא שמע לא מעט דיבורים על המחלה האנושה הזאת, ואף נבדק בידי הרופא אחת לחודש כדי לברר אם נגע לאחרונה באישה. טוראי ויליאמס מעולם לא נגע מרצון, ולא הסתכל, ולא פנה אל אישה מאז היה בן שמונה.

קודם לכן התמהמה באיסוף העלים הלחים הטחובים ביער. לבסוף, כאשר מילא את חובתו, חצה את המדשאה של הקפטן בדרכו אל ארוחת הערב שבחדר האוכל. במקרה העיף מבט אל הפרוזדור המואר במלואו. למן הרגע ההוא לא מצא בו את הכוח להינתק משם. הוא עמד בלי נוע בלילה הדומם וידיו משתלשלות לצידי גופו. כשנפרס הבשר בארוחת הערב, בלע את רוקו בכאב. אבל אף לא לרגע לא גרע את מבטו העמוק, התהומי, מאשתו של הקפטן. ארשת פניו האילמת לא הושפעה מן התמורות שהתחוללו בנפשו, אבל מפעם לפעם צמצם את עיניו החומות־הזהובות כאילו מתגבשת בתוכו איזו תוכנית מחושבת. כאשר יצאה אשתו של הקפטן מחדר האוכל עוד עמד שם זמן מה. אז סב על עקביו באיטיות רבה. האור שבגבו הטיל את צילו העמום הענקי על הדשא החלקלק. החייל הלך כגבר הכורע תחת חלום אפל ולא עלה שום קול מצעדיו.