התאבדות

יום שבת אחד בחודש אוגוסט, אתה יוצא מהבית בבגדי טניס מלווה באשתך. באמצע החצר, אתה אומר לה ששכחת את המחבט בבית. אתה נכנס בחזרה להביא אותו, אבל במקום לגשת לארון בכניסה שבו אתה מניח אותו בדרך כלל, אתה יורד למרתף. אשתך לא מבחינה בכך, היא נשארה בחוץ, מזג האוויר יפה, היא נהנית מהשמש. כעבור כמה רגעים היא שומעת קול ירייה מנשק חם. היא רצה אל תוך הבית, היא צועקת את השם שלך, שמה לב שהדלת לגרם המדרגות המובילות למרתף פתוחה, יורדת למטה ומוצאת אותך שם. ירית לעצמך כדור בראש עם הרובה שהכנת בקפידה מבעוד מועד. השארת על השולחן ספר קומיקס פתוח על כפולת עמודים. בלהט הרגע, אשתך נשענת על השולחן, הספר נופל ונסגר מאליו עוד לפני שהיא מבינה שזה היה המסר האחרון שהשארת.

אף פעם לא הייתי בבית הזה. אבל אני מכיר היטב את החצר, את קומת הכניסה ואת המרתף. ראיתי את הסצנה שוב ושוב מאות פעמים, תמיד עם אותה תפאורה, זו שדמיינתי בפעם הראשונה ששמעתי את סיפור ההתאבדות שלך. הבית הזה שכן ברחוב מסוים, היו לו גג וחזית אחורית. אבל דבר מכל אלה לא קיים אצלי. ישנה החצר שאליה אתה יוצא בפעם האחרונה ביום שמשי וששם מחכה לך אשתך. ישנה החזית שלכיוונה רצה אשתך כשהיא שומעת את הירייה. ישנה הכניסה, שם נמצאים המחבט, דלת המרתף והמדרגות. ולבסוף, ישנו המרתף שבו שרועה הגופה שלך. היא נותרה ללא פגם. לפי מה שסיפרו לי הגולגולת שלך לא התפוצצה. אתה נראה כמו שחקן טניס צעיר שנח אחרי משחק על הדשא. אפשר לחשוב שאתה ישן. אתה בן עשרים וחמש. אתה יודע עכשיו יותר ממני על המוות.

אשתך פולטת צעקה. אין שם אף אחד חוץ ממך שישמע אותה. אתם לבד בבית. היא מזנקת עליך בבכי, ומכה בחזה שלך באהבה ובזעם. היא מחבקת אותך ומדברת אליך. היא מתייפחת בבכי ונופלת עליך. ידיה מחליקות אל הרצפה הקרה והלחה של המרתף. אצבעותיה שורטות את הרצפה. היא נשארת שם רבע שעה ומרגישה שהגופה שלך מתקררת. צלצול טלפון מוציא אותה מההלם. היא מוצאת את הכוח לעלות בחזרה. זה האיש שאיתו קבעתם לטניס. "הלו, מה קורה? אני מחכה לכם." "הוא מת. מת." היא עונה.

הסצנה נעצרת כאן. מי פינה את הגופה? מכבי האש, המשטרה? האם רופא מומחה ניתח את הגופה אחרי המוות, כי התאבדות יכולה להיות גם רצח במסווה? האם היתה חקירה? מי החליט שזו אכן היתה התאבדות, ולא פשע? האם חקרו את אשתך? האם דיברו אליה בעדינות או בחשד? האם הכאב על החשד התווסף לכאב על לכתך?