התהום

פתח דבר

הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה השנייה. המגעים בין ישראל בהנהגת אהוד ברק לרשות הפלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת נקלעו שוב למבוי סתום. שיאו של התסכול הישראלי ממסע הטרור הפלסטיני התבטא בהפגנת שרירים של ברק, בדמות מטח טילים שנורה ממסוקים על מפקדתו של הראיס ברמאללה. גם זה לא עזר. מעמדו של ברק הלך והתערער בעיני הציבור הישראלי. ככל שהתקרבו הבחירות - כך עלה מפלס הדם.

ב-6 בדצמבר 2000, בעת כהונתי כראש נציגות ישראל בקטאר מטעם משרד החוץ, קיבלתי למשרדי שיחת טלפון מפתיעה ממוחמד ג'יהאם קעווארי, מנהל לשכתו של שר החוץ של קטאר. קעווארי היה ידוע לא רק בנוקשותו הדתית, אלא גם בטינתו לישראל ובעיקר בקושי - אולי יותר מכל קטארי אחר - להשלים עם נוכחותם של ישראלים במדינתו. אבל תוכן השיחה הפתיע אף יותר: קעווארי בישר לי כי הבוס שלו, שר החוץ של קטאר חמד בן ג'אסם, מבקש לקיים פגישה דחופה באירופה עם שר החוץ של ישראל שלמה בן עמי. הוא שב והדגיש כי יש לשמור על פגישה זו ועל תוכנה בסודיות גמורה.

"אעשה כמיטב יכולתי," השבתי.

מייד בתום השיחה יצרתי קשר עם אלון פנקס, ראש המטה של שר החוץ. לאחר שהתייעץ עם בן עמי דיווח לי פנקס כי ישמח להיענות לבקשה. ביום שני בבוקר, 11 בדצמבר 2000, נפגשתי בנמל התעופה עם חבריי למשלחת שהתלוותה אל שר החוץ: יועצו האסטרטגי של השר ד"ר חיים אסא, יועצו המדיני אלון אושפיז וכן ישראל חסון, לשעבר סגן ראש השב"כ, שהיה חבר במשלחת לשיחות קמפ דייוויד. לימים עבר חסון לפוליטיקה ונבחר לכנסת ה-17 מטעם מפלגת ישראל ביתנו ולכנסות ה-19-18 מטעם מפלגת קדימה.

לצורך הנסיעה החשאית הוקצה למשלחת מטוס פרטי קטן, שכדי להגיע לפריז נדרש לעצירת תדלוק באיטליה.

זמן קצר לאחר ההמראה פנה אלי שר החוץ בן עמי ושאל אותי מה לדעתי יתרחש במפגש. השבתי שקטאר מעוניינת מאוד למלא תפקיד תיווך מרכזי בסכסוך הישראלי־פלסטיני. ככלל, הסברתי לשר, קטאר מנסה למַצֵב את עצמה כמתווכת גם במשברים בין מדינות ערביות שונות. הנחתי כי שר החוץ הקטארי יציע בפגישה כמה צעדים בוני אמון, במטרה להוביל לכינוס של מפגש פסגה ישראלי־פלסטיני בקטאר.

למשמע דבריי הנהן בן עמי, ומייד לאחר מכן פנה אל חיים אסא ואל ישראל חסון שישבו לידו ואמר: "אני רוצה לפגוש את ערפאת ברמאללה."

"שלמה," אמר לו ישראל חסון, "מה יש לך לפגוש את האיש הזה? זה בזבוז זמן."

"אני רוצה להסתכל לאיש הזה בעיניים ולנסות להבין למה הוא לא רוצה לסגור את העניין ולחתום על הסכם שלום איתנו," ענה השר בן עמי.

"שלמה, זה בזבוז זמן, האיש לא רוצה לחתום על ההסכם," אמר חסון.

"בכל זאת," ענה לו בן עמי, "אני רוצה להסתכל לו בלבן של העיניים כשאני שומע את תשובתו."

כשנחתנו לתדלוק באיטליה, גיליתי כי על אף כל הניסיונות לשמור את דבר הפגישה בסוד, העניין דלף. בעודנו באוויר דיווחה רשת CNN ששר החוץ הישראלי נמצא בדרכו לפגישה חשאית באירופה. להפתעתי השר בן עמי לא נראה מוטרד. חששתי מכך שאנו עלולים להגיע לפריז ולשמוע שהקטארים ביטלו את הפגישה עקב ההדלפה, אך לא כך היה.

כשהגענו לפריז כבר דוּוח ב-CNN כי שר החוץ הישראלי הגיע לעיר לפגישה חשאית עם "מנהיג ערבי". במהלך לחיצת הידיים הרשמית בין הצדדים, בסוויטה של שר החוץ הקטארי, אמר בן ג'אסם לבן עמי בסרקסטיות: "אדוני שר החוץ, אני שמח לפגוש אותך ושמצאת זמן לפגישה. שמעתי שהגעת לפריז לפגישה חשאית עם מנהיג ערבי."

בן עמי התעלם מההערה בחיוך קל.

את הפגישה פתח שר החוץ הקטארי: "אדוני שר החוץ של ישראל, המצב הנוכחי במזרח התיכון מעמיד את האזור כולו בפני סכנה של ממש, ואנו הקטארים מעוניינים לסייע בהרגעת הרוחות, בטרם יתדרדר המצב לחוסר שליטה. אני מצוי בקשר הדוק עם אבו מאזן, ואף שוחחתי עמו לקראת פגישה זו. הערכתי לאבו מאזן, מקרב המנהיגים הפלסטינים, רבה, ובנו הבכור מאזן אף עובד עמי בקטאר."

את מאזן עבאס הכרתי היטב במהלך שהותי בקטאר. במשך זמן מה אף פגשתי אותו מצידה השני של הרשת, במשחק הטניס השבועי. מרבית שיחותיי עם עבאס ג'וניור, במהלך מפגשי הטניס שלנו, עסקו בייאוש שנוצר בעקבות כישלון פסגת קמפ דייוויד ובכעסו של מאזן על כך שערפאת פעל להוצאת אביו ממעגל ההנהגה הבכיר, בשל הביקורת שהטיח אביו בראיס בגין התנהלותו בפסגת קמפ דייוויד. לצערי מאזן עבאס, איש נעים הליכות, הלך לעולמו בקטאר ב-15 ביוני 2002 כתוצאה מהתקף לב.

"האמת היא," המשיך שר החוץ של קטאר, "שאיני מבין מה השתבש בקמפ דייוויד."

לדבריו, הפלסטינים טענו שהבעיה נגעה לחלוקת העיר העתיקה.

השר בן עמי השיב שאף הוא אינו מבין מה השתבש, בייחוד נוכח הצעת נשיא ארצות־הברית ביל קלינטון לחלוקת העיר העתיקה ולהעברת הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי לשליטה פלסטינית, בעוד הרובע היהודי והרובע הארמני יישארו בשליטה ישראלית.

"אתה צודק," השיב השר הקטארי, "אך הפלסטינים התלוננו בעניין הרובע הארמני."

על כך השיב בן עמי: "לו היה עלינו לבצע התאמה, היינו מרחיבים את השטח הפלסטיני לרובע הארמני, זאת על אף העובדה שמרבית שטחו של הרובע הארמני מאוכלס למעשה ביהודים."

"ומה לגבי הר הבית?" שאל השר הקטארי.

ובן עמי ענה: "הרי אמרנו שהר הבית יהיה בשליטה פלסטינית. הדבר היחיד שביקשנו במסגרת ההסכם היה שייכתב שלעם היהודי יש קשר היסטורי ודתי לאזור שמתחת להר הבית, זאת על מנת שלא יתבצעו במקום שינויים בלא ידיעתנו או בלא הסכמתנו."

שר החוץ הקטארי: "נשמע הגיוני, ומה לגבי בעיית הפליטים?"

בשלב זה - על פי נימת קולו - נראָה כי השר בן עמי החל לאבד את סבלנותו, והוא אמר: "היינו מוכנים לאיחוד משפחות של עד 200,000 אלף פליטים אל תוך שטחי מדינת ישראל (שטחי 48'), ואני אומר לך," הוסיף כשפניו מאדימות וכשקולו עולה, "שכדי לסיים את הסכסוך, היינו מוכנים אף להרחיב את המכסָה ל-400,000 פליטים."

בנקודה זו השתררה שתיקה בחדר. לכולם היה ברור עד כמה נדיבה ומרחיקת לכת היתה ההצעה הישראלית, ואז שאל השר הקטארי את מקבילו הישראלי: "ומה אתם רוצים מהפלסטינים?"

עוד בטרם הספיק השר בן עמי לענות, ענינו כאיש אחד, ישראל חסון, חיים אסא ואני: "We want the end of the conflict." (אנחנו רוצים את סיום הסכסוך). לא תיאמנו מראש את תשובתנו, אבל אני מניח שמקהלתנו המשותפת הסגירה את רצונו הכן של כל ישראלי וישראלי: שבמעמד חתימת הסכם השלום עם הפלסטינים יוכרז גם על סיום הסכסוך הישראלי־ערבי.

שוב השתררה בחדר דממה, ולאחר כמה שניות השיב השר הקטארי:

"This is something I cannot give you, no one can." (זו דרישה שאיני יכול לספק, איש אינו יכול.)

"תחתמו על הסכם שלום עם הפלסטינים," המשיך השר הקטארי, "ואנחנו, נשיאי ארגון המדינות המוסלמיות, נפעל לשכנע את המדינות המוסלמיות להגיע אל טקס החתימה בוושינגטון. אני מעריך שכעשרים מדינות מתונות, כגון אזרבייג'ן, אוזבקיסטן, טורקיה (שאז עוד נחשבה מתונה), ירדן, מצרים ועוד, ייענו לבקשתנו, אבל לא כל מדינות האסלאם יבואו, זאת אף שנשיא איראן ח'תמי אמר לי באופן אישי, שאיראן תתמוך בכל הסכם שיגיעו אליו הפלסטינים, זאת מאחר שאיראן מאמינה שהפלסטינים יודעים מהו האינטרס הלאומי שלהם. אך להערכתי, איראן וסעודיה לא יגיעו לטקס. לאחר חתימת ההסכם תשרור באזור תקופה ארוכה של שקט, ואולי בעוד חמישים שנה יתפתח סכסוך אחר שישכיח את הסכסוך הישראלי־ערבי."

"נחכה חמישים שנה," אמר שר החוץ הקטארי, ואז נזכרתי במה שאמר נשיא מצרים אנואר סאדאת, כשחתם על הסכם השלום הראשון בין מדינה ערבית לישראל: "נשאיר את השלום המלא לדורות הבאים, הם יחליטו על כך."

באותו רגע "נפל לי האסימון". תשובתו של שר החוץ הקטארי הבהירה לי בצורה חדה - יותר מכל אמירה קודמת ששמעתי או שקראתי מגורם ערבי רשמי -

עד כמה עמוקה אי ההבנה בינינו לבין שכנינו במזרח התיכון. כמו כל חברי המשלחת הישראלית, לא הבנתי מדוע ישראל מעלה את ההצעה הנדיבה ביותר שאי פעם נתנה ממשלה ישראלית כלשהי - הצעה שלא ידעתי עד אותו רגע עד כמה היא מרחיקת לכת - ופניה מושבות ריקם, בלי היסוס.

באותו רגע גמלה בליבי החלטה לצאת למסע פרטי לבחינת השאלה, מה מכשיל את התנהלותה של ישראל מול הפלסטינים ומול העולם הערבי. תובנותיו ומסקנותיו של מסעי באות לידי ביטוי בספר זה.

✜

בשנת 1985 נשלחתי בפעם הראשונה מטעם מדינת ישראל למדינה ערבית. היתה זו תקופת "הבוץ הלבנוני", שבה שירַתִּי כמפעיל סוכנים ביחידת המודיעין של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל).

הפעם השנייה היתה ב-1999, כשמוניתי לראש הנציגות הישראלית בקטאר, ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי - לצד כל עמיתיי במשרד החוץ - נאבק סביב השעון כדי לשמור על מעמדה הבינלאומי ועל תדמיתה של ישראל בעולם, לאחר פריצתה של אינתיפאדת אל־אקצה.

במהלך השנים הללו הספקתי לשרת כמפעיל סוכנים בשלוש גזרות, לסיים את לימודיי לתואר הראשון ולתואר השני בהיסטוריה של המזרח התיכון, להתקבל לעבודה במשרד החוץ ולשרת בשלוש יבשות שונות, לשמש יועצו המדיני של אריאל שרון בתפקידו כשר החוץ ולייסד את "הפורום למזרח תיכון חכם".

בכל השנים האלה שבתי ונתקלתי, פעם אחר פעם, בחומת אי ההבנה בינינו לבין שכנינו, בביטוייה המגוחכים ובהשלכותיה הטרגיות. ספר זה הוא בבחינת ניסיון צנוע להיחלץ מהדו־שיח בין חירשים הזה.

✜

עוד לפני שהחל תהליך השלום נחלקה דעת הקהל הישראלית לשני מחנות מנוגדים. האחד סבר כי יש פתרון לסכסוך הישראלי־ערבי, והוא תלוי בעיקרו בנכונותה של ישראל לוויתורים טריטוריאליים. הפסימים בקרב מחנה זה סברו שמכיוון שישראל אינה בשלה לקבל את ההחלטות האמיצות על ויתורים כאלה, הסכסוך יסתיים רק בהתערבות אגרסיבית של צד שלישי (האמריקאים? העולם?) שיכפה את ההסכם המיוחל על שני הצדדים.

המחנה הנגדי גרס - באותה מידה של שכנוע עצמי - כי פתרון הסכסוך הישראלי־ערבי אינו תלוי כלל במהלכיה של ישראל ובוויתוריה, וזאת מפני שלישראל אין שותפים אמיתיים במזרח התיכון להסכם שלום. על פי גישה זו, שלום אמת עם שכנינו הוא בלתי אפשרי, מאחר שהסכסוך בנוי על מסדים אידיאולוגיים ודתיים הטבועים בקרב שכנינו מכוח "רודנות מחשבתית" אשר אינה מאפשרת שינוי משמעותי בתפיסותיהם.

שתי האסכולות הללו לכאורה מנוגדות זו לזו באופן מוחלט ומתכתשות זו עם זו - לרוב בזירה הפוליטית אך לעיתים גם באמצעים אלימים - על דעת הקהל הישראלית. אבל במבנה העומק הן חולקות אותן הנחת יסוד ולוקות באותו עיוורון. שתיהן מתייחסות אל העולם הערבי - הפרטנר או ה"אין פרטנר" - כאל מקשה אחת. חסרת פנים, סטטית, בלתי משתנה.

היונים מתייחסים אל ה"ערבים" כאל תמונת ראי של מצביעים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית: שוחרי שלום ופרגמטים שרק מחכים לרגע שבו יוכלו לחתום בשלושה עותקים על חוזה השלום עמנו, כדי לפתוח בפנינו את החומוסיות בעולם הערבי. הנִצים, לעומתם, משוכנעים שאותם "ערבים" מחכים לנו עם סכין בין השיניים.

אלה וגם אלה לא השכילו להבין - אפילו אחרי יותר ממאה שנות שכנות טובה ורעה - שאין דבר כזה "הערבים", שכן הם חלוקים בדעותיהם ובהשקפותיהם אפילו יותר מאיתנו, וכמו כן, לפני שמגיעים לשורה התחתונה - שלום או מלחמה כוללת - נדרש תהליך של בניית אמון, של היכרות הדדית ושל דיאלוג מורכב שיימשך שנים מספר.

אצה לנו הדרך. אנחנו רוצים מהפרטנר שלנו שלום עכשיו, חיבוק גדול, או לחלופין - לחשוף מייד את "פרצופו האמיתי". זהו הלך רוח המתייחס בביטול לדרך ומקדש רק את התוצאה. המזרחן פרופסור שמעון שמיר (לשעבר שגריר ישראל במצרים) קרא לזה "פרגמטיזם ברוטלי".

כפי שכבר הדגשתי, בסיומה של הפגישה בין שר החוץ הישראלי לעמיתו הקטארי בחורף 2000 חשתי תסכול עמוק. תסכול זה, שחלָק עמי חֶלֶק לא קטן בציבור הישראלי, נבע מהפער בין גודל הצעד שהלכה ישראל לקראת הפלסטינים ובין סירובם המוחלט של הפלסטינים ליוזמת השלום. אם זה המצב, לאן פנינו?

אולם תסכול אינו יועץ טוב. גם לאחר אותה פגישה לא אימצתי את המסקנה המתבקשת לכאורה, שפרצופו האמיתי של ערפאת נחשף וכי פניו מעולם לא היו מועדות לשלום. פרצופו האמיתי של ערפאת לא עִניֵין אותי, הוא מעולם לא היה מחזה יפה. עניין אותי רק אם אפשר לייצר כאן בהדרגה מציאות אחרת, להנמיך את הלהבות ולהכשיר את הקרקע בסבלנות של איכר הממתין לגשם -

לקראת פיוס מפוכח, בוגר, נטול אשליות וסנטימנטים. עניין אותי אם ייתכן שגם לנו יש אחריות כלשהי - מה שהמשפטנים מכנים "אשם תורם" - בטיפוח העקשנות היהירה של הפלסטינים במהלך המשא ומתן.

האם בחפזוננו לא היינו חלשים מדי כשצריך להיות חזקים, וכוחניים מדי כשצריך להיות נדיבים?

✜

המחשבות שנבטו בי במהלך שנותיי בשירות הציבורי ובמהלך לימודיי הלכו והתגבשו לכדי תפיסה כוללת בדבר האופן שבו אנחנו מתנהלים במזרח התיכון ובדבר האופן שבו רצוי שנתנהל.

התובנות הללו התחדדו בי ככל שנכנסתי לחדרי ההתרחשות המודיעיניים והדיפלומטיים, אשר היו סגורים בפני רוב הציבור. הן הלימוד התיאורטי והן ההתנסות המעשית חיזקו בעיניי את הצורך בניסוח שִׂיחוֹן אלטרנטיבי למזרח התיכון, כזה שיסתכל לפרטנר שלנו "בלבן של העיניים", בלי להתנשא עליו אך גם בלי לייפותו בשם אחוות עמים רומנטית ואוטופית. לצורך כך כתבתי את הספר הזה.

לו היה עלי לנסח מוטו קצר וקולע לספר כולו, הייתי אומר: "ישראלי, דבֵּר ערבית!"

רק היכרות עמוקה עם תרבותו של הצד שכנגד - עם מניעיו, עם לבטיו ועם רגישויותיו - תאפשר לנו לדעת עם מי אנחנו עושים עסקים. רק דיבור בשפתו יאפשר לנו גם להצליח בהתנהלות מוצלחת מולו. כדי לדעת איך עושים זאת נכון, צריך לדעת במה טעינו עד עכשיו. עיקר הספר, על כן, יוקדש לכמה מהמשגים הנפוצים שלנו עד היום.

הפרק הראשון יעסוק בבועה שחיינו בה כמדינה קטנה בתוך המזרח התיכון. מדינת ישראל, אטען, פועלת בניתוק מוחלט מהאזור שבו היא נמצאת, מהתרבות האזורית ומהפילוסופיה המסורתית של עמי האזור. הבורות המוחלטת שלנו בתחום זה מולידה דו־שיח של חירשים, שחשוב להתעכב עליו.

הפרק השני יעסוק בנגזרת אחת, קיצונית במיוחד, של אותה תפיסה בדלנית: זוהי מדיניות הצעדים החד־צדדיים שעולה בכל פעם שההנהגה הישראלית נואשת מהפרטנר הערבי. בראייה הישראלית מדיניות חד־צדדית - כגון הנסיגה מלבנון או ההתנתקות - היא ביטוי לעוצמה, שכן אנו "לא שואלים אותם". אולם שכנינו תופסים אותה דווקא כביטוי לפחד ולחולשה. במקום לעודד אותם להתקדם בתהליך השלום, היא מביאה את הקיצוניים שבהם, ולצערי גם את המתונים, להטיל ספק ביכולתנו לשרוד באזור ומעודדת אותם להגיב בהסלמת העימות.

פן אחר של הנתק התרבותי והמושגי בינינו לבין העולם הערבי מתבטא בכיסופים הקולניים של הצד הישראלי לנורמליזציה ובמהירות שבה ישראל מנסה לכפות על אויביה המרים מאתמול - עוד בטרם נחתם הסכם מדיני - "מזרח תיכון חדש", מושלם, שנראה כפרסומת לחומוס אשכרה. הבהילות הזו לנורמליזציה מגבירה את חשדנותו של הצד האחר כלפינו וגורמת לו להתבצר ב"בונקר".

את הלקח הזה חשתי היטב על בשרי בשנות שירותי הדיפלומטי בקטאר. שם גם למדתי איך אפשר להמיר את הבולמוס שלנו לנורמליזציה בצעדים מדודים יותר, צנועים יותר וגם אפקטיביים הרבה יותר.

נוסף על שאלות של טאקט ושל סבלנות, אי אפשר לדון בנורמליזציה בלי לברר בכנות עד כמה ישראל באמת מעוניינת להשתלב במזרח התיכון, ואיזה מחיר היא מוכנה לשלם על כך. בשאלות הללו יעסוק הפרק השלישי.

אחד מכלי הנשק החביבים על הקהילה הבינלאומית בעשורים האחרונים הוא הסנקציות הכלכליות. לחץ כלכלי, מאמינות מדינות המערב ומדינות אחרות, עשוי להביא לריכוך יריב עקשן, או אפילו להפיכה שלטונית שתשרת את המדינות המחרימות. הפרק הרביעי יבחן את יעילותו של הכלי הזה בסכסוכים במזרח התיכון, בפרט בכל הנוגע למצור הכלכלי שהטילה ישראל על משטר חמאס בעזה, ובמידה רבה גם במסקנות שניתן להסיק לגבי הסנקציות שהטילה הקהילה הבינלאומית על איראן.

אחד הטיעונים שהתחזקו בשנים האחרונות - ככל שהמשא ומתן נקלע למבוי סתום וככל שהטרור העולמי מחמיר - הוא "מלחמת הציוויליזציות". על פי גישה זו אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמת תרבות עולמית בין ציוויליזציות שונות, במיוחד בין "המערב" ל"אסלאם", ובמלחמה זו ישראל היא מעוז קדמי של המערב. המסקנה מכך היא שמראש אין כל סיכוי למשא ומתן מדיני, שכן העימות עמוק יותר ממחלוקת על טריטוריה ומקורו בציווי דתי.

בפרק החמישי אבהיר שעצם ההתייחסות לאסלאם - על כל מורכבותו ועל כל גווניו – כאל מקשה אחת מאיימת, היא בבחינת תדמית המגשימה את עצמה. ייאמר כבר כאן שאני מאמין כי דווקא אנשי הדת המוסלמים - שלכאורה מתעבים באופן מוחלט את תרבות המערב בכלל ואותנו בפרט - עשויים לשמש גשר לדיאלוג ואולי גם לפיוס, וכמוהם גם הרבנים שלנו.

בפרק השישי אנתח את ההתרחשויות האזוריות של השנים האחרונות ואת הסכמי השלום החדשים/ישנים עם שכנותינו. אוכיח שעל אף השינויים העצומים שהתרחשו במזרח התיכון, הרי שתפיסות היסוד שלנו טרם השתנו. אראה כיצד הסכמי השלום החדשים ממשיכים להתבסס על הציר האמריקאי, וכיצד מלבד מקרה אחד, הרי ששינוי במעמדן של אותן המדינות בארה"ב יביא לירידת החשיבות שהן מייחסות ליחסיהן עם ישראל.

לפרק הסיכום קראתי מזרח תיכון חכם, ואקדיש אותו לתקווה. תקווה שאפשר לצאת מהקיבעון המחשבתי שבו אנו נתונים, ושבאמצעות הכרה והבנה מעמיקות יותר של הצד האחר ובעזרת קצת אינטליגנציה רגשית, אפשר להתחיל לפעול לשיקום האמון עם שכנינו, לשיפור מעמדנו במזרח התיכון תוך בניית יחסים המבוססים על הקמת גשר אמיתי של אינטרסים בילטראליים ולא כתוצר נלווה ליחסי מדינות ערב השונות עם ארצות־הברית. אני מאמין שישראל יכולה למצוא את מקומה באזור המסוכסך והסוער הזה, אם רק תדע לדבר בשפתו, ומקווה שאוכל לשכנע בכך גם אתכם, הקוראים.

✜

מי מאיתנו אינו מכיר את תחושת הייאוש לאחר כישלון במשא ומתן או בעקבות פיגוע טרור קשה. אין ישראלי שלא אמר או חשב במצבים האלה: "אין מה לעשות, אין פתרון, זה מייאש."

אבל עם כל ההבנה, ייאוש איננו תוכנית פעולה. אין דבר מרפה ידיים יותר מהייאוש עצמו. הקביעה "אין מה לעשות" אינה אלא ביטוי להתנהלות שגויה ואוטומטית. אנחנו נצמדים בעקשנות לדפוסי חשיבה ישנים במקום לחפש פתרונות חדשים, לא לומדים מטעויות עבר, ולבסוף מתפלאים, או מרימים ידיים, כששוב אנחנו נקלעים למבוי סתום.

אם במקום לנסות לכופף את המזרח התיכון למידותינו, נלמד לנווט בו על פי דרכיו, נקשיב למגוון הקולות העולים ממגוון הקהלים החיים בו ונלמד לזהות בהם את בעלי בריתנו הפוטנציאליים ולפנות אליהם בביטחון אך בענווה - ייתכן שנגלה כי איננו "וילה בג'ונגל", כביטויו המייאש של אהוד ברק.

רמת הקשב המוגבלת שלנו כלפי האזור שבו אנו מצויים גורמת לנו לא פעם לאמץ תפיסות פשטניות וכלליות ביחס לאותו "ג'ונגל". המזרח התיכון איננו ישות אחת, ואף לא תרבות אחת או מערכת אחת. מה שטוב למאוריטניה אינו בהכרח טוב לעיראק או לתימן. העולם הערבי, אם אפשר בכלל לכנותו כך, אינו הומוגני, אלא פסיפס ענקי של מדינות, זרמים, ארגונים ואנשים. אבחנה זו תקֵפה גם לגבי דת האסלאם. אף היא אינה אחידה ונכללים בה עדות, זרמים ופלגים, שלעיתים קרובות סלידתם זה מזה גדולה לאין שיעור משנאתם לישראל.

אחד מכללי המשחק החשובים החלים במזרח התיכון, ושעליו עמדתי בעיקר במהלך שירותי בקטאר, הוא שכאשר מדובר באינטרסים - כל מדינה לעצמה. ההצהרות הבומבסטיות על עולם ערבי מאוחד ועל מדיניות כלל ערבית מחייבת מאבדות את תוקפן כאשר מתגלעים ניגודי אינטרסים בין המרכיבים השונים של המזרח התיכון.

מדינת ישראל צריכה ללמוד את משחק האינטרסים המזרח תיכוני ולהבין את האינטרסים השונים, היכולים לגרום למדינות הקיצוניות ביותר להפוך למתונות, ולצערנו גם להפך.

בספר זה יודגש גם הצורך להתנהל בצניעות במרחב המזרח תיכוני. לאורך השנים התאפיינה מדינת ישראל ביהירות ובהתנשאות כלפי שכנותיה. בעידן המלחמות התבטאה התנשאות זו בזלזול ביכולתם הצבאית של אויבינו. בעידן השיחות מדובר בנטייה להורות לעמי המזרח התיכון כיצד לנהל את חייהם, כיצד לחנך את ילדיהם, כיצד לבנות את כלכלתם וכיצד לקבוע את משטרם הפוליטי.

העם היהודי הוא העם הנבחר ואני גאה להיות אחד מבניו, אבל איש לא הסמיך אותנו להיות העם המדריך, העם המחנך, העם המגדיר והעם הנאור. רק כאשר נלמד, נחכים ונבין כי אנו חיים במרחב גיאוגרפי בעל מסורת, תרבות, מדע ופילוסופיה בני אלפי שנים - נסגל לעצמנו את מידת הצניעות ההכרחית כדי להתנהל באזורנו באופן חכם ולהימנע ממצב שבו כל הצעה שלנו נתקלת בחומת אטימות, וכל מחווה שלנו מתפרשת כניסיון השתלטות אימפריאליסטי.

אבל לפני שנתבונן בשכנינו, כדאי להיישיר מבט אל עצמנו. כשהאבות המייסדים הקימו את מדינת ישראל המודרנית כנגד כל הסיכויים, הם האמינו שהכול אפשרי. הם היו חלשים מאיתנו, חסרי כול כמעט, מוקפים בים עצום של אויבים ללא יכולת משמעותית להתגונן, אך הם לא נרתעו והקימו את המדינה שלה ייחלנו במשך יותר מ-2,000 שנה.

באופן פרדוקסלי, השנים האחרונות, שהן שנות חוזקה, קִדמה, שגשוג כלכלי ושפע, הביאו עמן תפיסה ש"אין מה לעשות". איך הגענו לכך שאמונתנו ביכולתנו לשנות עומדת ביחס הפוך לעושרנו, לכוחנו ולקדמתנו? בספטמבר 2008 נפגשתי עם יהודי יקר בשם יהודה חובאשי, אשר ליווה את המדינה בעת הקמתה ובכל תלאותיה. אחרי ששמע אותי סיכם את הסוגיה במשפט קצר: "שמע, כשהיינו חלשים, היינו חזקים."

✜

את הספר הזה כתבתי אפוא כצלצול אזהרה. צלצול שמטרתו להעיר אותנו מהתרדמת שאליה נפלנו בשנים האחרונות, מאז שישראל התחזקה כלכלית ונחלה הצלחות בתחומי החיים השונים. על אף ההצלחות הללו, ולמרות רצוננו להשפיע על מהלך העניינים במזרח התיכון - התנהלותנו הבדלנית, החד־צדדית, המתנשאת והעיוורת למנטאליות של אזורנו גוזרת עלינו להישאר לכאורה מחוץ למגרש ההתרחשות, אבל להיות מושפעים ממה שקורה בתוכו בכל רגע ורגע.

אם ישראל רוצה לשרוד ולשגשג בשלום, עלינו להיכנס למגרש הזה כשחקנים. האנשים שיכולים למלא משימה זו אינם אלה שראו את שכנינו דרך כוונות הנשק, אלא אלה שמכירים את שכנינו דרך הספרות, דרך הפילוסופיה, דרך לחיצת היד ודרך המגעים הישירים. כולי תקווה כי בזכות דיון זה יגיע הקורא הישראלי למסקנה כי אפשר להתנהל אחרת במזרח התיכון. אפשר להתנהל חכם יותר.

✜

התחלתי את כתיבת המהדורה הראשונה של הספר לפני המהומות שהתפשטו בחורף־אביב 2011 מתוניסיה למצרים, מבחריין לסעודיה, מתימן לסוריה. כמו הרבה אנשים עם תיאוריה, צפיתי אז גם אני בהתרחשויות בדאגה, בחשש שמא העובדות יקלקלו לי את הסיפור. לשמחתי - המהולה בטיפת צער, אני מודה - לא הייתי צריך להשליך את כתב היד וכמעט לא לשנות מילה. ההפיכות בתוניסיה ובמצרים, המהומות שנבלמו באִבָּן בסעודיה, בחריין וירדן, ואלו שעדיין מפעפעות במקומות שונים בעולם הערבי, לימדו אותי כמובן שיעור או שניים בהתנהלות במרחב המזרח תיכוני והדגישו שיעורים אחרים, שנחקקו בי כבר בעבר. מוקדם מאוד לדעת לאן תתפתח המגמה הזו, אבל כבר עכשיו אני מאמין שאפשר ללמוד ממנה כמה לקחים:

ראשית, שהמהפכה הדמוקרטית המלאה בעולם הערבי עוד לא התרחשה וספק אם תתרחש בקרוב. גם במדינות שבהן הודח המשטר הישן, כמו במצרים ובתוניסיה, חזר הכוח לידי האליטה הצבאית, כשכוחם של של האחים המוסלמים נחלש מאוד, עם כל הסמליות של כיכר "תחריר", באף לא אחת מהארצות האלה לא תפס העם את המושכות. עדיין.

שנית, שארצות־הברית איבדה את משקלה כמתווך הוגן ומשמעותי באזור בתקופת האביב הערבי, בגלל האופן שבו התנערה במהירות ממשטרו של המובהק בבעלי בריתה – חוסני מובארק. במקרה של מצרים חוסר הנאמנות כלפי מובארק לא זיכה את ארצות־הברית באותה התקופה בטיפת הכרת תודה או כבוד מצד המפגינים עצמם. כשהגיעה מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון לקהיר לאחר נפילת מובארק וביקשה להיפגש עם נציגי המפגינים בכיכר תחריר, נדחתה ידה המושטת והיא נאלצה לעזוב את המדינה בלי שהתקיים מפגש כזה. שנות שלטונו של אבאמה והיחס הפייסני לאיראן הביאו לעליית מעמדה של ארצות־הברית בקרב ידידיה הוותיקים ובמיוחד בארבע שנות שלטונו של הנשיא דונלד טראמפ. עם כל ההירתמות של הנשיא טראמפ לקדם את יחסינו מול מדינות המפרץ יש לשאוף שהיחסים יהיו מבוססים על בסיס מוצק ולא כמוצר נלווה ליחסיה האסרטגיים של ארצות־הברית עם אותן המדינות והברית האזורית מול איראן.

לקח שלישי הוא תפקידה של ישראל בהתרחשויות השונות במזרח התיכון – לזהות מיהם האויבים ומיהם הידידים ולפעול בהתאם לכך. אסור לישראל לקיים יחסים עם מדינות שמהוות בעיה בעבור שאר בעלות בריתנו הפוטנציאליות, גם אם זה משרת קמפיין פוליטי או מצטלם יפה לסרטון בחירות. "העולם הערבי" עסוק בעיקר בעצמו. כל עם ומצוקותיו, כל עם וצרותיו הבוערות. ניסיון לשרבב את ישראל כדבק מאחד בחסות תיאוריית קונספירציה כזו או אחרת, כמו אלו שנהגו להפריח בשאר אל־אסד או חסן נסראללה כבר אינן צולחות והשפעתן אינה ניכרת. חשוב שישראל תמשיך לשמור על דממה תקשורתית בכל הנוגע למהומות בארץ ערבית זו או אחרת, ידידה או אויבת. גם כדי לא לספק תחמושת לשונאיה, אבל גם כי מידת הענווה מחייבת זאת. זה לא אומר שישראל צריכה לשתוק בכל הקשור לדברים הנוגעים בה ישירות, או לוותר על ערוצי התקשורת וההידברות עם המדינות הערביות, זה רק מחייב אותה להקפיד שבעתיים על גבולות הנימוס והאיפוק, שחלים עלינו גם בימים רגועים יותר.

אם יש לקח משמעותי שניתן ללמוד מההתרחשויות בשנים 2020-2019 ביחסינו עם העולם הערבי, הרי הוא שיש לייחס ליחסים האלה חשיבות ורצינות שהן מעבר לתמונת קמפיין. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו אינו אבי השיטה וקודמיו עשו את אותו הדבר, אבל יש לו מניות יסוד בשכלול השיטה ההופכת כל מפגש עם מנהיג ערבי כאייטם המשמש אותו בקמפיין בחירות. יחסינו עם העולם הערבי חייבים להתבסס על אמינות, רצינות וראייה ארוכת טווח, ובוודאי לא על קיום מפגשים שכל המהות שלהם היא להשיג את התמונה כדי שיהיה אפשר להפריח את הסיסמאות הרדודות: "נתניהו יצר מודל יחסים חדש עם העולם הערבי של שלום תמורת שלום." אמירות כאלה והצהרות כאלה הן לא פחות מפיגוע אכזרי ביחסינו עם העולם הערבי וסיכול ממוקד למנהיגים שהחליטו לעשות צעד לקראתנו.

הלקח האחרון הוא החשוב ביותר בעיניי: חייבים ללמוד לדבר ערבית, להבין ולהיות מובנים. רק שליטה מלאה בתרבות הזו על כל המורכבות והניואנסים שבה תאפשר לנו לנווט בחוכמה, ובייחוד בביטחון, במקום שלעיתים קרובות מדי הוא סוער ולא יציב. לדבר ערבית לא רק בחדרי חדרים, עם מנהיגי המדינות הערביות ומדינאיהן - האמונים לא פעם על שפת הדיפלומטיה הבינלאומית לא פחות מהפוליטיקאים ומהמדינאים שלנו - אלא עם התקשורת הערבית הרב־ערוצית ודרכה עם העמים הערביים, בין שהם רוצים בדיאלוג הזה ובין שהם מתייחסים אלינו בעוינות ובחשד - כמו שאנחנו התייחסנו אליהם ועדיין מתייחסים אליהם. כי במקום שאין בו דיאלוג, ידברו רק הפחד והתותחים.

אלי אבידר,

אוגוסט 2021