התהילה

1 בני הדודים ברקוביץ'

בבוקר שטוף רוחות באוקטובר 1967, חזרה המשחתת אילת מסיור לאורך חופי סיני והתקרבה לחיפה בקצב נינוח של עשרה קשרים כדי לחסוך בדלק. בחדר המפות המיטלטל בדק נוח ברק, סגן בן עשרים ושלוש, עייף ותשוש למראה כיאה לקצין מבצעים, צרור של טופסי הבקשות למספנה: תיקונים בגוף הספינה, תחזוקת המנוע, טיפול במכ"ם ובציוד האיתות, וגם - דחוף ביותר, באותיות אדומות נרגזות - מערכת מיגון נגד טילים.

הקצין על הסיפון דיבר בצינור הקשר: "המפקד, מסלול התנגשות לפנינו."

"אני בא."

היום היה בהיר והים מתון: גלים כחולים, נוצצים ותופחים, מקציפים פה ושם, ורוח צפונית ערה וקרה. השמש היתה גבוהה מעל הר הכרמל ולפניהם היה שובר הגלים הארוך של נמל חיפה. משמאל לחרטום הספינה, במרחק כשלושה קילומטרים, כלי שיט גדול, לבן ומחליד מעט נע אל תעלת הכניסה לנמל. נוח הביט במשקפת ושאל, "כמה זמן הוא כבר בנתיב הזה?"

"מאז 07:00, המפקד, בלי שינוי."

נוח לחץ על זמזם הקשר אל המפקד. "מבקש רשות לעלות לעשרים קשר, המפקד."

"מה קרה?" נוח סיפר לו. המפקד פיהק. "נו, אז מה? אתה אומר שהוא משמאל לנו. הוא חייב לפנות לנו דרך -"

"המפקד, זו אחת מהמעבורות האיטלקיות האלה, שמובילות מכוניות."

"אוי לעזאזל, החבר'ה האלו לא מכירים את חוקי התנועה. כמה אנחנו רחוקים?"

"ארבעה מייל עד המצוף הראשון, המפקד."

"טוב. תעלה לעשרים, נוח, ותכניס אותה פנימה."

המשחתת זינקה קדימה וחצתה את הגלים. המעבורת נשארה הרחק משמאל, ואחר כך מאחור. כשנכנסה האילת לנמל והתקרבה לבסיס הצבאי, עלה רב־החובל אל הגשר, מגולח למשעי ובמדים נקיים, כדי לפקח על קשירתה לצד הספינה האחות, אח"י יפו. שתי הספינות הבריטיות הישנות האלה, שהוצאו מהנפטלין והותאמו בידי הישראלים, היו ספינות המלחמה העיקריות של חיל הים היהודי, וגימדו את ספינות הטורפדו וספינות הסיור האפורות שמהן היה מורכב רובו של הכוח הימי.

נוח קרא אל קצין המבצעים שנופף אליו מעל גשר היפו, "שלמה, מה המצב עם המיגון נגד טילים?"

"אומרים ששוב ניאלץ לצאת לים בלעדיו," קרא אליו שלמה בחזרה. שתי המשחתות החליפו זו את זו בסיורים בחופי סיני.

נוח סינן קללה עסיסית בערבית. "אני הולך הבוקר לאפסנאות ושורף אותה."

"אני אתן לך את הדלק והמבער," השיב לו הקמב"ץ של היפו.

עכשיו כבר היתה המעבורת בתוך שובר הגלים, והאטה כשעברה מהגלים המקציפים ורוחות הים אל המים השלווים והעכורים שבתוך הנמל. בחרטום עמד גבר צעיר, בן גילו של סגן ברק, ונשען על המעקה. הוא היה לבוש מכנסיים אפורים, מעיל ספורט חום־צהבהב, ולראשו חבש כובע אדום של נהגי מרוצים. היה דמיון מסוים בינו לבין הקמב"ץ של אילת וזה לא היה צירוף מקרים, שכן הם היו דודנים רחוקים שמעולם לא נפגשו. כמו נוח ברק, היה גם האיש הצעיר רחב כתפיים ועגול פנים, אף כי לא גבוה כמו נוח, וגם לו, כמו לנוח, היתה רעמת שיער חלקה, בלונדינית, במקום שחורה. "אני כאן," מלמל לעצמו. "אני כאן. כולם חושבים שאני מטורף, אבל אני השפוי ביניהם, ואני מסוחרר משמחה."

מראה המשחתת ששטה לפני המעבורת הרטיט אותו, ספינת קרב אמיתית, שהניפה דגל כחול־לבן עם מגן דוד, וההתקרבות הזאת לחיפה הרטיטה אותו עוד יותר, המבט הקרוב הראשון שלו בארץ המובטחת: בניינים לבנים שטופי שמש על מדרונות הכרמל הירוקים, חוף עמוס ארובות בצבעים שונים של ספינות עוגנות ממדינות רבות, בסיס של חיל הים, ובו שורות של ספינות קרב, ומצפון, על קרקע שטוחה, מפעלים כימיים ובתי זיקוק מרשימים. המראה הסעיר את דמו כמו תזמורת כלי נשיפה.

קול עמוק מאחוריו אמר בעברית: "מראה יפה, כן?"

הדובר המוצק לבש מכנסי ג'ינס מזוהמים ומעיל רוח ישן עשוי עור. פניו הגסים כפולי הסנטר היו עטורים זיפים שחורים ושערו האפור, הארוך מדי, התבדר ברוח. במהלך שלושת ימי המסע מאיטליה כבר ראה הנוסע את הגבר הזה, מתבודד משהו, יושב לבדו בחדר האוכל או בדיסקוטק הקטן העלוב, ומעשן סיגרים גדולים.

"כן, יוֹפה מוד."

"אהה, אז אתה אמריקני," האיש עבר לדבר אנגלית גרונית.

הגבר הצעיר צחק: "שלוש מילים בעברית וכבר אתה יודע?"

"אתה בטח זה שמביא את הפּוֹרְשה הכחולה החדשה הזאת."

"זאת המכונית שלי."

"תייר?"

"לא. עולה."

הפנים השמנמנים הביעו הפתעה משועשעת. "אתה בא לגור בישראל? לתמיד? מאמריקה?"

"למה לא? בימינו זה המקום הכי טוב להיות בו אם אתה יהודי, לא?"

"בהחלט. כל הכבוד! אבל שמע, אתה עלול להיתקל בכל מיני בעיות במכס בגלל הפורשה. אתה יודע מה קורה כאן, במכס?"

"כן, אני יודע. קניתי המחאות בנקאיות בשביל לשלם את המיסים ויש לי כל המסמכים הדרושים. קיבלתי אותם בקונסוליה הישראלית בניו־יורק."

"באמת? חכם מאוד. יש לך משפחה כאן?"

"בערך. שמעת על אלוף זאב ברק?"

"הנספח הצבאי שלנו בוושינגטון? מי לא שמע עליו?"

"אנחנו קרובי משפחה."

"מה אתה אומר." הישראלי הצביע לעבר בסיס חיל הים. "המשחתת שנכנסה עכשיו היא אח"י אילת. נוח, הבן שלו הוא מספר שתיים בספינה."

"אה, אז זו היתה האילת? טוב, נוח ברק הוא בן־דוד שלי. אנסה למצוא אותו. אתה ישראלי, אני מניח."

"אלא מה?"

"היית במלחמה?"

"בוודאי. אני עדיין לא בן חמישים. יחידת נ"מ בצפון. לא היתה לנו הרבה עבודה כי חיל האוויר שלנו חיסל את כל הכוח האווירי של הערבים ביום הראשון."

"כן. כמה נפלא! אלוהים, איזה ניצחון. שישה ימים! גרם לי להיות גאה שאני יהודי." כשהבחין במבטו התמה של הישראלי, הוסיף, "לא שלא הייתי גאה בזה גם לפני כן."

"וזה גרם לך לעלות?" נימת קולו של הישראלי היתה חמה, כמעט אבהית. "מלחמת ששת הימים?"

"זה מה שהטה את הכף."

מנועי הדיזל נהמו, הסיפון נרעד, וכלי השיט הקציף את המים בדרכו אל הרציף.

"וגם לך קוראים בָּרָק?"

"לא. בֶּרקוֹ." הוא הוסיף בחיוך, "שני השמות באים מברקוֹביץ'," והושיט לו כרטיס ביקור ששלף מארנקו: ג'ון א' ברקו, עו"ד, נדל"ן, עם כתובת בגרֶייט נֶק, לונג איילנד.

"נדל"ן, הא? גם אני מתעסק בזה."

"אני רק התחלתי."

"ג'ון ברקו. אפילו לא נשמע כמו שם יהודי."

"אני יודע. שמי העברי הוא יעקב. זה השם שאשתמש בו כאן."

"שם ישראלי נאה!"

המעבורת צפרה כמה פעמים כשהתקרבה לכבשׁ עץ רחב. "הנה, הגענו," צעק הישראלי וכיסה את אוזניו בידיו. "היכנס למכונית שלך ותתכונן לנסוע." הוא נתן לברקו כרטיס ביקור. "תעשה חיים עם הפּוֹרְשה שלך בישראל, יעקב."

"תודה. להתראות." ברקו הציץ בכרטיס והכניס אותו לכיסו.

גבר שפניו קשים כיוון את זרם המכוניות שירדו מהמעבורת, בעיקר מכוניות אירופיות קטנות ועלובות, אל תוך סככה ענקית. הנהגים החנו את מכוניותיהם ונעמדו בתור לפני אשנבים מסורגים לאורך הקיר המרוחק. שלט גדול מעל האשנבים הכריז בעברית,

ברוכים הבאים, נוסעים נכנסים

ומתחת, באותיות קטנות הרבה יותר:

מכס

הפּוֹרְשה התגלגלה פנימה ומשכה מבטים לכל אורך הדרך. כשהחנה ברקו ויצא החוצה, ניגש אליו גבר גבוה ורזה בכובע ירוק נטוי על ראשו, ואמר, "בדיקה." עוד אנשים ניגשו והקיפו את הפורשה, הציצו פנימה ומיששו את ריפוד העור הכחול. מאחר שככל שיכול לראות, אף אחת מהמכוניות האחרות לא זכתה ביחס דומה, ציין ברקו את העובדה הזאת באוזניו של המפקח בכובע, בעברית המוגבלת שלו.

"אני מצטער," אמר המפקח שסבל מפזילה בולטת; האמריקני לא היה בטוח אם זה מבט חשדני או פגם מלידה. מפקח אחר זחל אל מתחת למכונית כשבידו פנס גדול ואילו שלישי חבט פה ושם בפגושים ובכנף באלת עץ. עוד שני מפקחים שלפו את מזוודותיו של ברקו, שלושה תיקי עור משובח, והחלו לחטט בהם.

"מה זה? אתה חושב שאני -" הוא לא הכיר את המילה העברית ל'מבריח', לכן הדגים בפנטומימה הסנפת קוקאין על ידי שקירב את גב כף ידו לאפו ונחר בקול.

הפוזל משך בכתפיו, בדק את ברקו מכף רגל ועד ראש, ועצר באחד הכיסים. "להראות, בבקשה."

ברקו הושיט לו את ארנקו. המפקח הביט בכרטיסי האשראי, ברישיון הנהיגה, בחבילת הדולרים ובצרור הקטן של מטבע ישראלי. "תייר?" הוא שאל.

"עולה," אמר האמריקני.

הפזילה לא היתה פגם מלידה אחרי ככלות הכול. היא נעלמה במבט של תדהמה מוחלטת, ואז שבה והיתה בולטת וחשדנית עוד יותר מאשר קודם לכן. הוא הרים את מכסה המנוע של הפּוֹרְשה, הציץ בעיניים מכווצות מתחתיו, שאל את הפנס מהאיש שמתחת למכונית, השתופף כדי לסקור את המנוע בריכוז רב יותר ושרבט בפנקס כיס. אחר כך אמר לברקו, "ניירות."

"אני לא מוסר אותם במכס?"

"אני המכס."

מרצדס לבנה ונוצצת עצרה בקרבת מקום, והישראלי במעיל הרוח קפץ מתוכה; דומה שמיהר, שכן ניגש אל האשנבים בריצה, מנופף בזרועותיו הארוכות. ברקו שלף מעטפה מהודקת בגומייה והמפקח הביט במסמכים שבתוכה בעיניים מכווצות, זמן רב. בינתיים שלפו שני האחרים את השטיחונים מתוך המכונית, אחד האיר בפנס אל תוך מכל הדלק, ואחר בעט בצמיגים. תורים ארוכים השתרכו והתנועעו בקוצר רוח לפני האשנבים, אבל בעוד המפקח מעיין במסמכים שלו ראה ברקו את האיש המוצק ממהר בחזרה למרצדס שלו, ונוסע מבעד לשער היציאה אל התנועה לאורך חוף.

"מכונית חדשה?" אמר המפקח לבסוף.

"כמעט חדשה. נסעתי בה קצת באירופה אחרי שקיבלתי אותה."

"איפה זה היה?"

"במילאנו, בסוכנות פּוֹרְשה."

"אה, טוב, אז אין בעיות." הפוזל עטף את המעטפה בגומייה והחזיר אותה לברקו. "אתה יכול לקנות כרטיס להפלגה בחזרה באותה המעבורת מחר."

"סליחה?"

"אתה צריך להחזיר את הפּוֹרְשה הזאת למילאנו."

"אני לא מבין."

איש המכס הפציץ אותו בשטף של עברית.

"לאט יותר, בבקשה," אמר ברקו.

הפוזל אמר באנגלית במבטא כבד. "המודֶל הזה של פּוֹרְשה לא רשום בישראל. אין מודל רשום בישראל, מכונית לא נכנסת."

"אז אתה מדבר אנגלית? מצוין. בקונסוליה בניו־יורק לא הזכירו שום תקנות שנוגעות למודלים."

"אני מצטער. תקנות חדשות."

"וזו אשמתי? תראה, תן לי להבהיר את עצמי. אם איאלץ, אני אילחם ואגיע עם זה עד לשגריר האמריקני, אבל אני לא מתכוון להחזיר את המכונית הזאת לאיטליה. זה רעיון מטורף לגמרי."

המפקח פזל לעבר אזור מוקף שלשלת ברזל, שהיה מלא מכוניות, משך בכתפיו ואמר, "כלי רכב מוחרמים חונים שם. דמי אחסון, עשרים דולר ליום."

כשחזר נוח ברק מאגף האפסנאות ונכנס לחדר האוכל של אח"י אילת, פרצו ארבעה קצינים שאכלו צהריים בשיר פופולרי מימי המלחמה.

הו שארם אל־שייח'

חזרנו אלייך שנית

את בלִבּנו, לִבּנו תמיד...

נוח מזג לעצמו כוס קפה מהקנקן הרותח שעמד על מזנון. "תגידו, הבדיחה הזאת עוד לא גידלה זקן?"

"איזה בדיחה? איזה זקן?" אמר רב־החובל, סגן־אלוף עגלגל, והצביע לעבר תמונה מוגדלת מעיתון שהודבקה אל קיר מחיצה. בתמונה נראה נוח, במכנסיים קצרים ובכובע קצינים, תולה את דגל ישראל על מוט בראש מצודת אבן. "מי עוד בחיל הים כבש בסיס של האויב לגמרי לבדו?"

למעשה, היתה זו בדיחה ישנה מאוד. כשקיבל נוח ברק מינוי זמני כמפקד ספינת סיור בים סוף, הוא הוביל כוח נחיתה אל חוף שארם אל־שייח', אבל גילה שהבסיס ניטש בזמן הנסיגה המבולגנת של המצרים. וכך, בסיכון אפסי, הוא "כבש" את הבסיס הנטוש, צלם צבאי צילם את התמונה, והיא הופיעה למחרת בעמוד הראשון של עיתון הארץ. בתוך אוניות מלחמה בדיחות נוטות להאריך ימים. הוא זכה שישירו לו את השיר על שארם אל־שייח' שוב ושוב במשך חודשים.

נוח טלטל את ראשו בכעס ולקח את ספל הקפה שלו לתאו, שם נכתב על פתק־תזכורת שהוצמד לשולחנו הזעיר, דפנה לוריא התקשרה. צלצל אליה הערב ב־18:00 לרמת דוד. מאחר שהיה קשור לספינתו והיא לתפקידיה בבסיס חיל האוויר, הזדמן לו לפגוש את דפנה העסיסית רק לעתים רחוקות, ודי היה במילים היבשות האלה לשלח בו גל של חמימות מכף רגל ועד ראש. היה שם גם מכתב שנמסר ביד, ונכתב על נייר המכתבים של מלון דן ממישהו שחתם בשם גֶ'ק ברקו, שכתב באנגלית שהם בני דודים, שהוא בא לישראל כעולה, ושיש לו בעיות להוציא את מכוניתו מהמכס. אולי יכול נוח להמליץ לו על עמיל מכס בחיפה שיוכל לעזור לו?

נוח היה המום. הוא ידע שענף של המשפחה בלונג איילנד החליף את שמו מברקוביץ' לברקו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא שמע על בן־הדוד, ואמריקני שהחליט לעלות בימים אלה היה משהו נדיר מאוד. העיתונים היו מלאים מאמרים שהתלוננו על שיהודי אמריקה לא מיהרו להגר בהמוניהם לישראל, עכשיו, כאשר מלחמת ששת הימים הבטיחה את הארץ המובטחת כמדינה יהודית אחת ולתמיד. מה לא בסדר עם מיליוני היהודים האמריקנים האלה? הנה הגיע הרגע שלו התפללו הם, אבותיהם ואבות אבותיהם שלוש פעמים ביום במשך מאות שנים, ההזדמנות הנהדרת לשיבת ציון! יהודים אמריקנים אכן הגיעו לישראל עדרים־עדרים, כדי לראות את המקומות שעד כה היו סגורים לפניהם - הכותל, יריחו, חברון, סיני - הם באו לשלושה, חמישה, או עשרה ימים, בהתאם לתוכניות של הטיולים. תיירות, כן, עלייה, לא. באים והולכים. זבנג וגמרנו! אם כך, כל הכבוד לאותו בן דוד מלונג איילנד, החליט נוח, מגיע לו שיעזרו לו במכס.

רב־החובל נשען בפתח בדיוק כשנוח החל להתפשט כדי להתקלח. "נו, נוח, מה קרה באפסנאות?"

"שוב, אין אמצעי מיגון."

"למה העיכוב הפעם?" שאל הסא"ל.

"בלגן, זה למה! בלגן שלא ייאמן. המפקד, הבקשות שהגשתי היו מונחות במגש הדואר הנכנס של מישהו במשך שבועיים. איתרתי אותן בעצמי. הן יצאו רק ביום שלישי. עוררתי שערורייה אדירה אצל קצין האספקה הראשי, אלוף־משנה פישר. אתה יודע מה הוא אמר? 'סגן ברק, תירגע. אתה באמת חושב שהמצרים מסוגלים לכוון ולירות טילים? בכל מקרה, הטילים שיש להם הם טילים רוסיים, והם בטח לא יעבדו כמו שצריך. תקבל את אמצעי המיגון שלך עד נובמבר, רק עוד שלושה שבועות. אז על מה המהומה?'"

"הוא לא צריך לצאת לסיורים מול פורט סעיד," אמר רב־החובל בקול עגום. היה להם מידע מודיעיני מוצק על כך שלחיל הים המצרי יש בפורט סעיד ספינות טילים רוסיות מדגמי 'אוֹסָה' (צרעה) ו'קוֹמָר' (יתוש). אך הן לא נכנסו לפעולה במלחמה, לכן קצינים בכירים בחיל הים לא לקחו אותן ברצינות, בניגוד לשני מפקדי המשחתות.

מתחת לזרם המים המהבילים במקלחת תהה נוח כיצד יוכל לסייע לבן דודו האמריקני. עמילי המכס החיפנים היו כולם אותו הדבר, אבל היו כמה שהיו מנוולים יותר מהאחרים. הוא לא יכול לעזוב את הספינה, אבל עלה בדעתו שדפנה עשויה לעזור לבחוּר. לעתים קרובות היו ימי שישי שלה חופשיים, וייתכן שלברקו יש בעיית שפה.

ג'ק ברקו הזמין ארוחת בוקר מוקדמת בחדרו שבמלון, התיישב ליד החלון ונהנה מהנוף המרהיב של נמל חיפה. כמו סן פרנסיסקו, רק יפה יותר, הוא חשב לעצמו במצב רוח מרומם. העיכוב במכס לא דיכא את רוחו. בני משפחתו וחבריו, שניסו להניא אותו מכוונות העלייה שלו, הזהירו אותו מפני הביורוקרטיה הישראלית, הידועה לשמצה. אז הנה הוא כאן, והוא יביס את המכס ויכניס את הפּוֹרְשה שלו לישראל. זו דרך טובה, לא פחות מאחרות, להשתפשף בחייו החדשים בישראל.

דלת החדר נפתחה ומלצר מחייך גלגל פנימה שולחן עם ארוחת בוקר, ושר את שיר הניצחון ששטף את ישראל,

ירושלים של זהב

ושל נחושת ושל אור...

"לאן אדוני מתכוון לנסוע היום?" שאל המלצר, גבר נמוך קומה, כהה ומשופם, לבוש מקטורן לבן. "נצרת? רמת הגולן? ים כנרת? קבר הרמב"ם, אולי? קבר הרמב"ם מביא הרבה מזל טוב. זה ליד טבריה. ביקרתי שם ואשתי הרתה עם תאומים!"

"אני לא נשוי."

"בקר בקבר הרמב"ם ותתחתן. עם בחורה ישראלית יפהפייה."

הטלפון צילצל כשברקו כמעט סיים את ארוחת הבוקר. "מר ברקו? יש לך בעיות עם המכס?"

"מי אתה?"

"אבי שמאי, מהמשרד של האחים שמאי. אנחנו פותרים בעיות במכס. מתמחים במכוניות."

"בוא, עלה."

אבי שמאי היה גבר מגודל ובהיר שיער, שלבש חולצה מפוספסת קצרת שרוולים, מכנסיים חומים, ונעל סנדלים בלי גרביים. "זו לא בעיה," אמר. "אנחנו נתקלים בסיפורים כאלה כל הזמן."

"איך אתה יכול לעזור לי?"

האנגלית של אבי שמאי היתה מהירה אבל מעורפלת. הצעתו כללה העברת בעלות זמנית על הפּוֹרְשה לידי חברת האחים שמאי, שייקחו אותה לקפריסין, שם ישנו את נתוני מד המרחק כדי שיראה קילומטראז' גבוה יותר, ויבצעו עוד כמה שינויים, ויחזירו אותה כמכונית מיד שנייה. משהו כזה. ברקו התקשה לעקוב אחריו, אבל מבעד לגיבוב המילים הלכו והתבררו לו בהדרגה שלוש נקודות. ראשית, זו לא בעיה; שנית, המחיר יהיה חמשת אלפים דולרים; שלישית, ברקו אמור לשלם אלפיים וחמש מאות דולרים עכשיו, ואת השאר כאשר האחים שמאי יביאו לו את המכונית.

"מתי זה יקרה?"

"בתוך חודש, באחריות."

"מה מספר הטלפון שלך?"

"מר ברקו, האחים שמאי הם פירמה עסוקה. הבאתי את כל המסמכים הדרושים -"

"רק את מספר הטלפון שלכם, בבקשה." ברקו שלף מכיסו את כרטיס הביקור שנתן לו הישראלי מהמעבורת. "רשום אותו כאן."

שמאי לקח את כרטיס הביקור והעיף בו מבט. בהבעה מוזרה, תערובת של תדהמה ואימה, הוא אמר, "אתה מכיר את גוּלִי?"

"את מי?"

עמיל המכס הושיט את הכרטיס, מודפס כולו בעברית להוציא שתי מילים, אברהם גולינקוף. "אותו. מאיפה קיבלת את כרטיס הביקור הזה?"

לא מעניינו של הבחור הזה, חשב לעצמו ברקו. "אה, הוא חבר של אבא שלי. למה?"

אבי שמאי הניח את הכרטיס על שולחן ארוחת הבוקר ומיהר לצאת מהחדר, סנדליו מרעישים במסדרון. ברקו עדיין תהה על המפנה המשונה הזה כששוב צלצל הטלפון. עוד סוכן שרוצה לעזור? האם הבעיה שלו היא שיחת היום בחיפה?

"ג'קי ברקו?" קול של נערה, מלא חיים ומתוק.

"אני ג'ק ברקו. מי זאת?"

"שמי דפנה לוריא. אני חברה של נוח ברק ואני כאן, בלובי. יש לך בעיות במכס?"

"אני כבר יורד. מעיל חום־צהבהב."

"אני אזהה אותך, ג'קי."

ברקו אף פעם לא אהב את שם החיבה ג'קי הפמיליארי. כשפנו אליו כך הוא נהג לנהום, "שמי ג'ק." אבל ג'קי כמו שביטאה את השם הנערה הזאת נשמע לו פיקנטי משהו.

דלת המעלית נפתחה אל תוך אנדרלמוסיה. תיירים זרמו בהמוניהם מתוך אוטובוסים גדולים ומחרחרים ונכנסו למלון, ותיירים אחרים זרמו אל אוטובוסים ענקיים אחרים, שפלטו עשן שחור. הלובי היה מקושט בשלטים - טיולי דוד המלך, טיולי הולילנד, טיולי שיינבאום, טיולי פרדייז - ומתחתיהם התרוממו הררי מזוודות. כשנדחק בלובי ההומה אדם בחיפושיו אחרי מישהי שעשויה להיות דפנה, עלה באוזניו בליל שפות שונות, בעיקר אנגלית. טפיחה על כתפו. "הנה אני, ג'קי." היא היתה נערה קטנת קומה במדים בצבע בז', ושיער בלונדיני כבד מתחת לכומתה שחורה קטנה. החזה שלה היה בולט, גופה דקיק, עיניה ערניות ומשועשעות. חתיכה, במבט ראשון. "שנדבר אנגלית או עברית?" היא שאלה.

"ננסה עברית," הוא אמר.

"אה. טוב מאוד. נוח חושב," אמרה כשנדחקו לעבר הכניסה ללובי, "שאולי אני יכולה לעזור לך. הוא לא יכול לעזוב את האונייה שלו עד מחר, ואז המכס יהיה סגור." היא הציצה בו בחוצפה. "שבת. אתה מבין?"

"כל מילה."

"יופי."

עד מהרה הם נסעו בקרון קטן ונטוי של משהו כמו רכבת במורד מנהרה תלולה. "זאת הכרמלית," היא אמרה. "אל תבזבז את כספך על מוניות כל זמן שאתה מתגורר במלון דן. נוכל ללכת ברגל מהתחנה למכס."

הם עשו זאת, ומצאו את הסככה הענקית ריקה ודוממת; לא היו שם מכוניות, לא מפקחים, כל האשנבים, פרט לאחד, היו סגורים. "הנה המכונית שלי," הוא אמר.

"איזו מהן?"

"הכחולה."

הפּוֹרְשה נצצה בין המכוניות המוחרמות, הזולות, כמו אבן ספיר בבוץ. דפנה הביטה בו בעיניים רחבות ונדהמות, כחולות יותר מהפורשה. "זו המכונית שלך, ג'קי? מה אתה, בן של מיליונר?"

הוא צחק. "אין לי גרוש. סיפור ארוך."

ליד האשנב הפתוח הושיט ברקו את ניירותיו מבעד לסורגים, לפקיד מקריח, עם שיניים תותבות גדולות מאוד וצהובות. "אה, כן, הפּוֹרְשה. מקרה מעניין," אמר האיש באנגלית סבירה ושיניו נקשו. "אבל המעבורת לאיטליה כבר הפליגה."

דפנה נכנסה לדיון ער, שברקו לא הצליח לעקוב אחריו, והשיניים מאחורי הסורגים נקשו כמו קסטנייֶטות. "טוב, יש לך בעיה אמיתית," אמרה לבסוף לברקו. "בוא נלך לממונה. האיש הזה אינו אדם רע, הוא מצטער בגינך."

"בטח. אני מצטער."

שמץ של הומור הבזיק בעיניה הכחולות החדות. "בדיוק. אני מצטער. תשמע את זה הרבה בישראל."

לממונה המכריס היו פנים גדולים ועצובים והוא ישב במשרד קטנטן, מאחורי שולחן שעליו נערמו תיקים מרופטים. הוא הנהן לעתים קרובות לעבר החיילת היפה בעודה מקשקשת, וסקר אותה בתיאבון נעים ומלנכולי.

"אתה מבין עברית?" הוא שאל את ברקו בקול צרוד ורועם.

"לא כשהיא מדברת ככה."

הממונה כמעט חייך, ודיבר לאט. "אדוני, זה סודי, אבל אין ספק שבינואר המכונית שלך תוכל לעבור. אתה מבין, פקיד בכיר לשעבר במשרד האוצר מתכוון לייבא את הדגם הזה."

"ינואר? אני משלם עשרים דולר ליום דמי אחסנה. אין אפשרות להפקיד פיקדון ולהשתמש בה בינתיים?"

"לא, לא. אין דבר כזה. עשרים דולר ליום זו בעיה, אני מסכים. המעבורת הבאה לאיטליה יוצאת ביום שני." למראה הבעת פניו של האמריקני הוא משך בכתפיו. "אני מצטער."

כשעזבו את הסככה אמרה דפנה, "לא עזרתי לך בכלל."

"נהפוך הוא. המון תודה, עכשיו אני יודע איפה אני עומד. אני נוסע לתל־אביב לשבור את כל הדלתות בשגרירות האמריקנית."

"טוב מאוד." דפנה חייכה אליו חיוך מקסים, והושיטה לו את ידה. "אני חושבת שתשרוד כאן, ג'קי." היא הלכה לעבר תחנת אוטובוס, ובהביטו בה, חשב שלעתים רחוקות בלבד ראה הליכה מפתה ומעכסת יותר. בר־מזל בן דודי נוח! בוודאי יש עוד נערות ישראליות כמו דפנה לוריא, ותמיד אפשר לבקר בקבר הרמב"ם. כשחזר לחדרו, עדיין לא פינו ממנו את שולחן ארוחת הבוקר ועליו היה מונח כרטיס הביקור של אברהם גולינקוף. מה יש לו להפסיד? הוא ביקש ממרכזנית המלון להשיג לו את המספר שהופיע על הכרטיס.

"גולי מדבר," אמר הקול הצרוד קצרות. "מי זה?"

"מר גולינקוף, מדבר ג'ק ברקו."

"מה? מי?"

"האמריקני מהמעבורת."

קול מוזר נשמע באפרכסת, חציו נהמה, חציו צחקוק. "אהה, כן, יעקב. שלום לך. מה אני יכול לעשות בשבילך, יעקב?"

ימים אחדים לאחר מכן מיהרה דפנה אל שער בסיס חיל האוויר ברמת דוד, לבושה במדים מלוכלכים, בכובע עבודה מלוכלך עוד יותר, ופניה וידיה מרוחים בשחור. קודם לכן נמסר לה פתק: סמלת לוריא - אזרח ללא אישור כניסה ממתין לך בשער. מחוץ לצריף הש"ג הקיפה חבורה של שומרים וחיילים לא בתפקיד את הפּוֹרְשה הכחולה וכמעט הסתירו אותה. היא נדחקה ביניהם בתדהמה: "ג'קי! בחיי, איך הוצאת אותה?"

הוא עמד לצד המכונית והסיט לאחור את כובע הנהגים האדום. "היי דפנה, רוצה לבוא לסיבוב?"

"טיפש שכמוך, אני לא יכולה לעזוב את הבסיס."

"רק התלוצצתי. אני בדרך לרמת הגולן. רק רציתי להודיע לך שקיבלתי את המכונית ולהודות לך על עזרתך עם המכס."

"לי? אני לא עשיתי שום דבר. מי שחרר אותה, השגריר האמריקני?"

"את אפילו לא מתקרבת."

החיילים שהקיפו אותם חייכו כולם חיוכים גדולים. הביקור יהיה שיחת היום בבסיס, ידעה דפנה. היא היתה בחורה ידועה ברמת דוד, שכן אביה, אלוף־משנה בני לוריא, הוביל טייסת מיראז'ים בהתקפת הפתע האווירית על מצרים, התקפה אשר - לפחות לדעת חיל האוויר - הכריעה את גורל מלחמת ששת הימים בתוך שבע הדקות הראשונות. "שמע, נחמד לראות אותך, אבל אני לא יכולה להישאר, אני בתפקיד."

"בסדר." הוא קפץ לפורשה והניע אותה בצליל גרגור עמוק.

"אלוהים," לא הצליחה דפנה להתאפק. "הייתי מתה לנהוג בה."

"רק תגידי מתי, דפנה." הוא הטה את הכובע ויצא לדרך בשאגה.

למחרת בערב הוא טבל באמבטיה חמה, נוקשה וכואב מעשר שעות נהיגה ברחבי הנגב ומרכיבה מפרקת עצמות על גמל בשוק הבדואי מחוץ לבאר שבע, כאשר צלצל הטלפון ליד האמבטיה. "ג'קי? זו דפנה לוריא. אני מתקשרת מהבסיס."

"דפנה, היי. מה נשמע?"

"כבר היית ביריחו או בחברון?"

"לא. נהגתי בכל רחבי המדינה, אבל לא בשטחים הכבושים, אני חדש מדי כאן בשביל זה."

"הגיוני. טוב, שמע. אני חופשייה ביום שישי אבל מתברר שנוח המסכן לא יכול לפגוש אותי. הספינה שלו תיאלץ להחליף את יפו יום אחד מוקדם מהמתוכנן. יש לה בעיות במנוע, ושנינו כועסים נורא. שאלתי אותו מה דעתו שאראה לך ביום שישי את הגדה המערבית, והוא אמר שזה בסדר גמור."

"נהדר. במה זה כרוך, דפנה? יש איזה סיכון?"

"שום דבר. הערבים מתנהגים יפה מאוד, אני מבטיחה לך. הם בהלם. לא יהיו לנו שום בעיות. תהיה כאן בשבע בבוקר, ויהיה לנו יום ארוך ונחמד."

"קבענו."

היה זה בוקר קר, מעונן ושטוף רוח, השמש רק כדור אדום דהוי במזרח, כשיצאה דפנה מהשער ונופפה בידה. הפעם לא ראה ג'קי חיילת מרושלת בבגדי עבודה מלוכלכים, אלא אותה נערה מקסימה שפגש בלובי של מלון דן, בהבדל אחד. על כתפה הימנית היה תלוי, כמו אז, תיק עור כחול קטן, אבל על כתפה השנייה התנודד תת־מקלע.

"שלום, ג'קי. מדברים עברית, כן? תרגול טוב בשבילך." הוא יצא מהמכונית, הקיף אותה ומיהר לפתוח לה את הדלת. "או־אה, איזה ג'נטלמן. כמה נחמד." היא הצביעה לעבר השומרים בשער, שבהו בפורשה ובהם. "הבורים האלו לא מסוגלים להבין מה אתה עושה ולמה. כנראה מעולם לא ראו דבר כזה."

"דפנה, מה עם העוזי?" הוא התיישב מאחורי ההגה והניע.

"אלוהים, ג'קי, איזה צליל יש למנוע הזה! כמו נמר מתעורר. חתמתי על העוזי ומוטב שאחזיר אותו, אחרת אני מסכנת את ראשי. בוא נזוז."

"טוב. לאן?"

"פשוט: עפולה, ג'נין, שכם, יריחו. קו ישר."

"בסדר. תדריכי אותי."

"עכשיו תגיד לי," אמרה כשיצאו לדרך, "איך הצלחת לחלץ את המכונית הזאת מציפורני המכס?"

"טוב, זה סיפור." הוא תיאר באוזניה את פגישתו עם גולינקוף על המעבורת, ואחר כך גרם לה לצחוק כשסיפר לה על ביקורו של אבי שמאי ותגובתו המוזרה כשראה את כרטיס הביקור של האיש. "אחרי שאת ואני לא הצלחנו לעשות שום דבר, עלה בדעתי להתקשר לבחור, ירייה באפלה. הוא היה נחמד מאוד, הגולי הזה. הוא אמר שהוא עומד לטוס לשווייץ, אבל הוא יחזור בקרוב ואז יבדוק את הנושא. וזה מה שהוא עשה."

"או־אה, איזה פרוטקציה. גולי, אמרת? נוח בטח מכיר אותו. מניפולטור אמיתי. היה לך מזל."

"ועוד איזה מזל! כמה ימים לאחר מכן הוא התקשר ואמר, 'לך קח את המכונית שלך, יעקב.' וזהו זה."

"יעקב? למה יעקב? מאיפה הוא המציא את השם הזה?"

ג'קי הסביר והיא חייכה בסלחנות. "אל תמהר כל כך להחליף את שמך. ג'קי הוא שם נחמד. אז ככה! והמכס פשוט נתן לך לנסוע משם?"

"בדיוק. שילמתי דמי אחסון על ארבעה ימים ועוד עשרים לירות קנס על הפרת הכללים. וכשאני חושב מה האחים שמאי רצו ממני -"

"יפה עשית, ג'קי. רוב האמריקנים היו הולכים עם האחים שמאי."

הם נכנסו לעפולה, עיירה מאובקת ושקטה, שבה צפו הילדים בפה פעור כשחלפה על פניהם הפּוֹרְשה. האור ברמזור הבודד במרכז העיירה היה ירוק והם פנו ימינה אל תוך זרם של כלי רכב, בעיקר משאיות עמוסות ארגזי פירות וירקות ומשאיות צבאיות שהסיעו חיילים משועממים או ישֵנים. אחרי עפולה, על כביש אספלט דו־מסלולי בין שדות מעובדים בצבעי חום וירוק, הלכה התנועה ופחתה. הוא סיפר לה שסבתא שלו, לידיָה, חברה ותיקה בתנועת "הדסה", התלהבה מאוד כששמעה שהוא מתכוון לעלות לישראל, והציעה לו לבחור לעצמו מכונית כלבבו.

"לעזאזל. הייתי רוצה שתהיה לי סבתא כזאת. לאיזו מהירות יכולה המכונית הזאת להגיע, ג'קי?"

"בכבישים המהירים הגעתי למאה מייל לשעה. אבל כאן -"

"או־אה! מאה ושישים קמ"ש! שיגעון!"

"כאן אני נוהג בזהירות, דפנה. תשעים קמ"ש זה הגבול, אז אני זוחל בתשעים."

"אוי, סע מאה ועשר, ג'קי. זה בסדר!"

המכונית זינקה קדימה, והיא נשענה לאחור, שילבה את זרועותיה ונאנחה בשביעות רצון. "אהה... שתי הסבתות שלי גרות במושב. למעשה בנהלל, המושב של משה דיין. הן מעולם לא עזבו אותו. שם נולדו שני הורי, שם הם גדלו ושם התחתנו. מושבניקים אינם יכולים לתת פורשה במתנה. דרך אגב, ג'קי, אנחנו חוצים עכשיו את הקו הירוק."

"באמת?" הוא הביט סביב בבלבול ובמבוכה. "כאן? את מכוונת שאנחנו נכנסים לגדה המערבית? זה נראה אותו הדבר."

דפנה צחקה צחוק מקסים ולבבי, חושפת שיניים לבנות. "בחיי, איזו חוויה זו לנסוע איתך. ברור שזה אותו הדבר, מה חשבת? שהאדמה תהיה בצבע אחר, כמו במפה? הכול זה רק פלשתינה."

"אבל אין גדר, אין שלט, שום דבר?"

"בשביל מה? הקו הירוק לא היה אמיתי. רק סימון על המפה. כשירדן תקפה אותנו במלחמת ששת הימים, פוף, הסוף לקו הירוק. היה איננו." היא הניחה את ידה על זרועו. "תגיד, מתי אני נוהגת קצת? הבטחת לי."

"אין סיכוי. קראתי את החוקים. יחרימו לי את המכונית אם יתפסו אותך נוהגת."

"תקרא שוב. אם אתה במכונית איתי, אין בעיה."

"את בטוחה? בחיי, הנוף כאן נעשה יפה יותר ויותר, נכון?" הוא הביט בכפר ערבי קטן, במעלה מדרון מסולע. "נוף תנ"כי ממש."

"כן, הגדה המערבית מקסימה. אנחנו קוראים לה יהודה ושומרון, השמות התנ"כיים של האזור. שמע, ג'קי, העיר הגדולה הראשונה שנגיע אליה היא שכם. תן לי לנהוג משם ליריחו, בסדר?"

"נראה."

שכם היא עיר הררית שכל הארכיטקטורה שלה ערבית וכך גם כל אוכלוסייתה. בכיכר המרכזית הרועשת, בין דוכני מזון וחנויות קטנות פתוחות, עמדו שישה אוטובוסים ריקים וקבוצות של תיירים שוטטו באזור בהנחיית מדריכים. כמה ילדים ערבים בהו בדממה בפּוֹרְשה, אבל גברים בעבאיות לבנות ובכאפיות ונערים מבוגרים יותר, שהלכו ברגל או רכבו על חמורים קטנים נוערים, התעלמו ממנה לגמרי, כמו שהתעלמו מהמוני התיירים.

"תנעל את המכונית, כמובן," היא אמרה לג'קי כאשר החנה אותה בכיכר והם יצאו ממנה. ג'קי שמע את המדריכים הישראלים שרובם דיברו באנגלית, ופה ושם גם מלל בצרפתית או בגרמנית.

"תשמעי, בעניין הנשק שלך, דפנה."

"כן, מה איתו?"

"אין סיכוי שמישהו מהערבים האלה ינסה לחטוף לך אותו ולגרום לצרות?"

"נראה לך? נסה לקחת אותו ממני, ג'קי." הוא חייך בספקנות. "קדימה, אני רצינית, נסה."

הוא עשה תנועה מהירה ופתאומית לעברה והיא, במהירות גדולה עוד יותר, הורידה את העוזי מכתפה והצמידה את קנהו לבטנו. "אתה רואה? אל תדאג, אנחנו מאומנים. בכל מקרה, תסתכל לשם." בג'יפ סיור בקרבת מקום ישבו חמישה חיילים בכומתות שחורות וסקרו את סביבותיהם דרך משקפי שמש כהים, כלי נשקם דרוכים בידיהם. "הערבים למדו לקח, תאמין לי, אחת ולתמיד. התיירים האלה בטוחים כאן ממש כמו בלונדון. בוא נטייל קצת ברגל ואז ניסע. יריחו נחמדה יותר."

הוא רחרח באוויר. "איזה ריחות מלהיבים! תבלינים מוזרים, אוכל מוזר וגם -"

"וחרא של חמורים, לא מוזר כל כך."

הוא צחק. "מקום פופולרי לתיירים, זה בטוח."

"כן, שכם היא עיר תנ"כית חשובה מאוד. הנה שם," היא הצביעה על הר שהתנשא מעל העיר, "זה הר גריזים, שהשומרונים עדיין מקיימים שם טקסים דתיים."

בעודם פוסעים ברחוב הראשי, חלף על פניהם נער ערבי גבוה, בחולצה ובמכנסיים, נושא על ראשו מגש גדול ועליו פיתות טריות וריחניות ונכנס לסמטה אפלולית של בתי אבן מטים ליפול. "אלוהים, איזה ריח נהדר," אמר ג'קי. "אני מת מרעב. אני הולך לקנות לי פיתה. רוצה גם?"

"לא תודה, אבל שמע, ג'קי -"

הוא נכנס בעקבות הנער אל הסמטה, שהיתה מלאה גברים ונערים ערבים שישבו על מדרגות אבן. הוא שמע צעקות רמות מאחוריו וכשהציץ לאחור, ראה מעבר לכתפו חייל רזה נושא נשק רץ לעבר דפנה וגוער בה בעברית מהירה מאוד. היא ענתה לו בכעס. "ג'קי, צא משם!" קראה לעברו והמשיכה להתווכח עם החייל. ג'קי יצא במהירות מהסמטה והחייל הלך לדרכו, ממלמל משהו.

"המקום ההוא הוא מחוץ לתחום לתיירים," הסבירה לו דפנה. "לא שמשהו היה קורה, אבל בכל זאת - אוי, קדימה, בוא ניסע ליריחו וזהו. יש שם המון מקומות טובים לאכול בהם. בבקשה, בבקשה, תן לי לנהוג. תראה, הבאתי את הרישיון שלי. רואה?"

היה קשה להתנגד לתחנוני העיניים הגדולות, בוודאי לג'קי. "טוב, בטח."

כשהתיישבה מאחורי ההגה של הפּוֹרְשה, אורו פניה כפניו של ילד קטן. "כן, כן, אני מבינה, ברור, ברור," היא אמרה שוב ושוב כשהסביר לה את לוחות הבקרה. "אין בעיה, אין בעיה. אני מוכנה לצאת לדרך, בוא ניסע."

"כולה שלך," הוא אמר. "נוסעים ליריחו."

היא יצאה לדרך בתנועה חלקה. כאשר חלפו על פני החייל שחולל את המהומה קודם לכן, הוא נופף לעברם באצבע מוכיחה. "הכביש יהיה טוב יותר מכאן והלאה," היא אמרה, "והנוף יפה באמת." היא נהגה בזהירות ברחובות העיר, ורק כאשר יצאו לכביש הפתוח האיצה למהירות של מאה ועשרים קמ"ש, ואמרה, "אלוהים, איזו תחושה אדירה. תהיה חייב לתת לנוח לנהוג במכונית הזאת פעם."

"בשמחה. אתם מתכוונים להתחתן, את והוא?"

"אלוהים, לא. יש לי עוד יותר משנה בסדיר, ובין כה וכה, אלוהים יודע אם אני רוצה להתחתן עם קצין בחיל הים. הצבא הזה הגיע לי עד כאן." היא הניחה יד שטוחה על צווארה, והטילה את ראשה לאחור בצחוק פרוע. "אני פשוט מחבבת אותו." התנועה היתה דלילה, אבל היה עליהם לעבור על פני משאית או עגלות רתומות לסוסים. דפנה עשתה זאת במיומנות נועזת, והתרכזה בנהיגה. תנועת ירכיה החטובות מתחת לחצאית הצבאית ההדוקה, כאשר הפעילה את דוושת המעצורים ואת דוושת הדלק, לכדה את תשומת לבּו של ג'קי והחזיקה בה.

"אני מצפה לפגישה עם נוח."

"בקרוב תיפגשו." היא שלחה אליו מבט מהיר. "אתם דומים זה לזה, אתה יודע? אותם פנים עגולים. אותו קו שיער ואותו שיער סמיך, אותן עיניים חומות. זה כנראה הפרצוף של משפחת ברקוביץ'. גם לאלוף ברק יש פנים כאלה. הוא הגבר הנאה ביותר שפגשתי בימי חיי, אף על פי שהוא מאפיר."

"הייתי שמח לפגוש גם אותו," מלמל ג'קי בקול עבה במקצת, ועקב אחר רגליה של דפנה, המתנועעות לכאן ולכאן. דפנה לא היתה ערה לסקירה הלוהטת הזאת של איבריה, או לפחות כך נראה, והוא נהנה מהעונג המתסכל כל הדרך ליריחו.

בניגוד לשכם, שבה הרגיש לא נוח במעורפל, יריחו הקסימה אותו. כאשר ירדה הפּוֹרְשה בכביש ההרים המתפתל לעבר עיר הדקלים הקטנה, הוא הרגיש שמץ של יראת כבוד. יריחו... שכם... חברון... הירדן... ים המלח... אף על פי שהיה רחוק מלהיות דתי, נשם ג'קי יחד עם האוויר של אמריקה תחושת הערכה והוקרה לאתרים האלה של ארץ הקודש. כאן לא הפריעו לו שיירות האוטובוסים והתיירים שהמדריכים הובילו אותם. הערבים של יריחו נראו לו ידידותיים יותר, או לפחות לא זועפים ומכונסים כמו בשכם. למעשה הרוכלים בדוכני השוק, שהתמקחו עם אמריקנים עמוסי מצלמות, שפעו חיוכים ותנועות לבביות.

"אגיד לך מה," אמרה דפנה. "קודם נאכיל אותך, אחר כך נסייר בעיר. אתה אוהב חומוס וטחינה?"

"מת על זה."

"עבדול ימצא חן בעיניך. החומוס הכי טוב ביריחו."

במיומנות היא התפתלה דרך רחובות שבהם אפילו הפּוֹרְשה הקטנה התקשתה לעבור. "הגענו." היא החנתה את המכונית במגרש מכוסה עשב, לצד בניין אבן נמוך מכוסה טחב. היא הכתיפה את נשקה ואת ארנקה והובילה אותו למסעדונת קטנה ואפלולית. "מאוחר מדי לארוחת בוקר ומוקדם מדי לצהריים," היא אמרה. "יופי, אין עוד לקוחות. אני אזמין בשבילך."

"את לא מתכוונת לאכול?"

"לא. אכלתי ארוחת בוקר." היא קשקשה בערבית עם גבר שמן בסינר מאחורי הדלפק, והוא הגיש לו בחיוך, כמעט מיד, את החומוס, עם סלסלת פיתות חמות, וקערית זיתים. "בתיאבון," היא אמרה. "אני אלך לתדלק. יש לנו נסיעה ארוכה עד חברון."

"אני צריך להיות איתך במכונית, לא?"

"אוף! אנחנו לא על הכביש המהיר. אין שוטרים בסמטאות האחוריות האלו." ג'קי משך בכתפיו והיא יצאה. הוא גרף את כל החומוס והטחינה בעזרת הפיתות, שטף את הכול בבירה, והתחיל להרגיש ממש טוב ורגוע, כשהופיעה דפנה ובעקבותיה גבר במדי שוטר כחולים.

"אתה הבעלים של הפּוֹרְשה שהגברת הזאת נהגה, אדוני?" שאל אותו השוטר.

"כן. יש בעיות?" ג'קי ניסה להישמע קליל.

"היא תוחרם. בוא איתי, בבקשה," אמר השוטר, שלף פנקס ויצא החוצה.

ג'קי ודפנה החליפו מבט ממושך, והיא אמרה בשקט, באנגלית, "מצטערת, ג'קי. מצטערת, מצטערת, מצטערת."

ג'קי פלט צחוק עצוב. "מה שאת מתכוונת לומר הוא, 'אני מצטער'."

היא נראתה מבולבלת, ואז התבהרו פניה וגם היא צחקה בעצב. "בדיוק כך, רק בלשון נקבה. אני והמכס, הא? נוח יהרוג אותי בגלל זה."

"אין בעיות," אמר. "בואי נקווה שגוּלי לא בשווייץ."