התחנה 2: תחנה סופית

"לורן?" ידו החמימה של קווין נוגעת בכתפי, "את שומעת אותי?" אני מתנערת ומביטה בו במבוכה. "קראתי לך כבר שלוש פעמים. אני מת לדעת על מה את חולמת כל הזמן."

אני מחייכת וממהרת לנשק אותו ברכות על שפתיו. "עבודה," אני מושכת בכתפיי, "תמיד עבודה."

"תניחי את העבודה בצד, אנחנו מאחרים," אומר קווין, מסמן לי בידו להסתובב. אני עושה כבקשתו, מרימה את שערי הפזור על גבי כשהוא רוכס את השמלה הצמודה לגופי. שפתיו מלטפות באיטיות את כתפי ואת עורפי עד שהן מגיעות אל אוזני. "את הולכת להמם אותם," הוא לוחש, ורעד קל חולף בבטני.

קווין עומד להציג אותי בפני חבריו כבת זוגו, ולי אזלו התירוצים מדוע לדחות שוב ושוב את המפגש.

"קווין..." קולי מהוסס.

"הם לא נושכים," הוא אומר ברכות.

קווין חופן את כף ידי ונושק לה בעדינות. "זה רק חימום לפני שתכירי את ההורים שלי." הוא מרים את גבותיו בהתגרות ועיניי נפקחות בבהלה. "תירגעי, את תחליטי מתי. רק תהיי בטוחה שלא אתן להם לחכות יותר מדי, לורן." שוב השם הזה. שם שכנראה לעולם לא אצליח להתרגל אליו.

מיהרתי לצאת מהארץ ולהחליף זהות, לא היה לי זמן לחפש שם שאוכל להתחבר אליו. ההוראה שלי לאיש הקשר בגרמניה הייתה פשוטה - למצוא שם של בוגרת תואר במשפטים מאוניברסיטת טורונטו.

השם לורן ולנסי עלה בגורל.

לורן ולנסי נולדה בטורונטו. היא לובשת שמלות צמודות, נועלת נעלי עקב גבוהות ותמיד מפזרת את שערה. היא הילדה הטובה שעובדת במחלקה המשפטית של תאגיד התקשורת 'טֶלְסְטְרָה'. החבר המהמם שלה להוט להציג אותה לחבריו ולמשפחתו.

לורן בהחלט לא שוטרת סמויה שהפילה את אחת ממשפחות הפשע הגדולות בדרום ישראל. לורן ודאי לא הסוד של גבר נשוי.

לורן ולנסי היא ללא ספק ההפך הגמור מבר לביא.