התחקיר

1

פרדי חנה במרחק ריצה קצרה מה"ניין הילס קאנטרי קלאב". הצצתי בשעון: שש ורבע.

"הבחור מגיע בשש וחצי?" שאלתי.

פרדי הנהן. "כן, בשלושת הימים האחרונים."

"מצלמות?"

"אחת. טיפלתי בה הלילה."

הוצאתי ערימת תעודות מתא הכפפות ועלעלתי בהן: מאבטח בשדה התעופה של סן פרנסיסקו, עובד שירות–החניה בחניון של הפוֹר סִיזְנס, נהג מונית בתחנת וייט ארו.

"תיזהר ממנו," אמר פרדי. "הוא לא מוצא חן בעיני."

חייכתי והכנסתי את התג של חברת המוניות לז'קט.

"אני לא צוחק," הוא אמר. "הוא טיפוס קשוח."

"זה בסדר."

העפתי מבט אל המועדון — מכוניות בודדות מסוג ריינג'רובר ומרצדס חנו בחזית. החבר'ה האלה לא היו קשוחים, הם היו בנקאים ועורכי דין. הארלי דיווידסון עמד ליד השער הראשי — הייתי מוכן להתערב שהאלה היחידה שבעליו הנחית אי־פעם פגעה בכדור גולף.

"נתראה עוד כמה דקות," אמרתי.

הרכבתי משקפי שמש, יצאתי מהמכונית והתקדמתי לעבר המועדון. חלונותיו הגדולים השקיפו על מפרץ סן פרנסיסקו — עמדת תצפית מושלמת. הרכנתי את הראש, חציתי את החצר ופתחתי את הדלת הראשית אל הלובי המוקף עמודי שיש. מאחורי דלפק הקבלה עמד פקיד בז'קט ספורט של ולנטינו, עם שלושה כיסים.

"מונית לאליזבת אֶמבּרי," אמרתי לו.

"אמברי?" הוא קימט את מצחו כשבחן את יומן הקבלה. "היא מתארחת במועדון או רק במסעדה?"

משכתי בכתפי. "ניין הילס קאנטרי קלאב, זה מה שכתוב לי."

הוא בדק ברשימה נוספת.

"לא," אמר. "אין פה שום אמברי. אתה בטוח שזה השם הנכון?"

"חכה רגע."

הוצאתי את הטלפון והעמדתי פנים שאני מחייג.

"כן, אני בקאנטרי קלאב," אמרתי. "תגיד ללקוחה שאני מחכה בקבלה." שתקתי רגע. "אוקיי."

החזרתי את הטלפון לכיס. "מתקשרים אליה," אמרתי.

הפקיד הנהן.

בזמן שחיכיתי סרקתי את הלובי וניסיתי לתכנן את המהלך הטוב ביותר. דמיינתי את הבחור פותח את הדלת הראשית ופונה לעבר הקבלה. רוב הסיכויים שהוא ימני — אני אצמד לצד שמאל. אם הוא אכן אלים, זה ייתן לי יתרון. לא שהתחשק לי ללכת מכות, אבל מגע גופני תמיד הקל על העבודה שלי — עניין של הסחת דעת.

שמעתי מכונית מתקרבת, מאטה ונעצרת. הצצתי בשעון: שש עשרים ושמונה. זה בטח הוא. הדופק שלי האיץ — הגוף נדרך בציפייה. למרות הניסיון הרב והמיומנות שרכשתי, התחושה הזאת חזרה כל פעם מחדש ונהניתי ממנה מאוד.

הוצאתי את הטלפון והעמדתי פנים שאני עונה לשיחה. "כן?" אמרתי. "אתה צוחק? אני בקאנטרי עכשיו."

פניתי לפקיד הקבלה. "השם הוא באמת אמברי," אמרתי, "אבל פה זאת לא כתובת האיסוף אלא היעד."

הפקיד גלגל את עיניו בדיוק כששמעתי צעדים מתקרבים למועדון. הצמדתי את הטלפון לאוזן והתחלתי להתרחק באגביות מהדלפק. הדלת הראשית נפתחה ובריון שזוף בן קרוב לארבעים נכנס ללובי. זה היה הבחור שלנו — ראש מגולח כמו קליע, וגוף ענקי. מטר תשעים של בטון יצוק, בלי צוואר. פרדי לא צחק. אני יודע להרביץ, אבל הבחור הזה יכול לפצפץ אותי כמו קיסם.

הוא פנה לעבר הקבלה, ואני התחלתי להתקדם לעברו עם הטלפון צמוד לאוזן.

"זאת הפעם השנייה שאת נותנת לי כתובת שגויה, קארי," אמרתי, "מה נסגר איתך?"

הבחור נמצא במרחק עשרים מטר ממני. הוא לבש ליווייס 501. ז'קט של ארמאני מקולקציית האביב, שהכרתי היטב. בלי כיסים חיצוניים — רק שניים פנימיים, בצד שמאל. תוך כדי הליכה, הכנף השמאלית של הז'קט התקמטה בצורה שונה מהימנית. הוא החזיק תיק ספורט ביד שמאל, וביד ימין אייפון. חמישה מטרים הפרידו בינינו.

המשכתי לדבר. "זה לא מה שאמרתי, קארי."

התקדמתי, שקוע בשיחה, לא מסתכל לאן אני הולך. עוד מטר. חצי מטר. עוד צעד אחד. כשחלפתי על פניו נתקלתי בכתפו בעדינות. הוא הניף זרוע כבירה והדף אותי מדרכו.

"תסתכל לאן אתה הולך!" אמר.

העמדתי פנים שאני מאבד את שיווי המשקל, ויד שמאל שלי מיששה את בטנת המשי של הז'קט.

"סליחה," אמרתי, "לא בכוונה."

הוא אפילו לא זיכה אותי במבט. הוא המשיך בדרכו אל דלפק הקבלה, חתם ויצא מהדלת האחורית לכיוון מגרשי הטניס.

המשכתי לדבר. "טוב, לא חשוב. נדבר אחר כך."

יצאתי מהמועדון והורדתי את היד מהאוזן. הרמתי את השנייה, ובתוכה נח מפתח של מכונית, תלוי על שרשרת. הדופק שלי חזר לסדרו. זה היה קל מדי. ז'קט של ארמאני, נו, באמת. הוא כבר היה יכול לשלוח לי את המפתח בדואר.

סקרתי את החצר. הפרארי 458 בצבע שחור מט חנתה ליד ההארלי. צמיגים נמוכים, שמונה צילינדרים, קרוב לשלוש מאות אלף דולר. לחצתי על השלט, המכונית נפתחה בצפצוף ואני החלקתי פנימה והתנעתי. בכיס הז'קט היה לי משבש תדרי ג'י־פי־אס בגודל חפיסת סיגריות. הדלקתי אותו. כשמר ארמאני יקלוט שהרכב נעלם, איש לא יצליח לאתר אותו.

האטתי ופניתי בדרכי למוסך טמלין.

הטמלין שכן במרחק חצי שעה נסיעה. מאחורי תריסי פלדה, תקוע בין מדרגות חירום בלב רובע מישֶן שמדרום לרובע הפיננסי — אזור מחורבן במיוחד של העיר. היה גם רופא שעבד באותו חור, ופרטיו נרשמו בטוש על דלת הכניסה.

התפתלתי ברחובות הצדדיים ופניתי לתוך המוסך. על שלט הכניסה נכתב "מוסך טמלין. מרצדס. אסטון מרטין. פרארי". פרדי, שנסע אחרי, חנה בחוץ, מיהר פנימה וסגר מאחוריו את תריס הפלדה.

יצאתי מהפרארי וזרקתי את המפתחות למיגל. הוא לא נראה מרשים במיוחד — עיניים של מסטול וגוף של גולש — אבל הבחור היה קוסם. הוא הסתער על המכונית מיד עם כל הסורקים והמחשבים הניידים שלו — צלל לתוך המנוע והחליק מתחת לשלדה, כמו איזה קוף משודרג טכנולוגית. תוך שתי דקות נוטרלו כל האזעקות, מתקני האיתור והאימובילייזרים. המכונית נמחתה מעל פני האדמה.

פרדי ניגש אלי. "הכול בסדר?" שאל.

הנהנתי. "צדקת. הוא היה בריון רציני."

"כן, טוב שאתה טיפלת בו ולא אני."

הוא הוציא שתי בירות מהמקרר ונתן לי אחת.

"בכל אופן, יופי של עבודה," אמר.

שתינו לחיי הפרארי — נדרשו לנו שבועות למצוא אחת כזאת. פרדי הוריד את הבירה בלגימה אחת, עוטף את הבקבוק באצבעות גורילה שעירות.

"אז אתה בא הלילה?" שאל.

"לא הייתי בבית כבר שלושה ימים, פרדי. אני גמור."

"למה, לאן הלכת מהבר אתמול בלילה?"

נאנחתי בלאות.

"אתה צוחק," הוא אמר. "הלכת עם הג'ודי הזאת? היא לפחות בת ארבעים, אחי."

צחקתי. היא היתה קרובה יותר לחמישים. היו לה שפתי קולגן נפוחות — כשהיא נישקה אותי הרגשתי שחובטים בי בסירת גומי. ג'ודי הלילה. ברביעי, איזו סטודנטית פורטוגלית. לא זוכר מי היתה ביום שלישי. הייתי בן עשרים ותשע, אבל הרגשתי כמו בן חמישים.

"בכל אופן, לינדה נמצאת בעיר," אמרתי. "נדמה לי שהיא אמורה לבוא."

"לינדה? בחייך," אמר פרדי.

בעודו לועג לי הבחנתי בביל טמלין, שהציץ מחלון המשרד בקצה המוסך וחייך אל הפרארי מבעד לעננת ניקוטין. ביל ניהל את המבצע. בן קרוב לחמישים, דלוק תמידית. מתמודד עם משבר אמצע החיים בעזרת קפה, סיגריות וקוקאין. עבדתי אצלו כמעט שנתיים, ולאורך כל הזמן הזה לא ראיתי אותו ממצמץ אפילו פעם אחת.

הוא סימן לי עם הראש שאכנס. יום שישי — זמן משכורת.

"טוב, הבוס קורא לי," הודעתי לפרדי, ונדחקתי על פני הפרארי בדרך למשרד.

ביל הדליק סיגריה בתנועות עוויתיות. "יפה מאוד, מייקל," הוא אמר. "יפה מאוד, יפה מאוד."

הוא הכניס יד למגירת השולחן ושלף כספת שרוטה, מלאה מזומנים.

"שתי אסטון, אחת אס־אל־אס, והפרארי," אמר. "סך הכול שמונת אלפים."

נכון. ארבע מכוניות — שבוע עבודה סביר. הממוצע שלי עמד על ארבע־חמש מכוניות בשבוע. בשבוע המוצלח ביותר שלי גנבתי אחת־עשרה.

ביל מלמל לעצמו בזמן שמנה את השטרות, ואני לא התאמצתי לעקוב אחריו. יש מאה דרכים שונות לגנוב מכונית, אבל הדרך הבטוחה והאמינה ביותר היא להשיג את המפתח. זו גם הדרך הקשה ביותר. ביל הכיר בערכו של כייס טוב, ותמיד שילם כמו שצריך.

הוא גמר לספור את הכסף, הכניס את השטרות למעטפה והדביק אותה. כשהושטתי יד לקחת אותה, הוא התחמק ממני והתחיל להעביר אותה בין ידיו. הוא ידע לעצבן כהוגן כשהתחשק לו, ובדרך כלל התחשק לו.

הוא חייך אלי ואני נענעתי בראשי — ידעתי טוב מאוד מה מחכה לי.

"יש לי הזמנה מיוחדת בשבילך," הוא אמר.

צחקתי.

"זה לא מה שאתה חושב," הוא אמר. "לסאלי יש יום הולדת שש־עשרה. היא רוצה ג'יפ."

הבטתי ישירות בעיניו. "אני לא גונב לה מכונית, ביל."

"יש אחד יפהפה, שחונה ברחוב עשרים וחמש. בן לא יותר מחצי שנה, בצבע המתאים והכול. אני נותן לך שלושת אלפים."

"זאת הבת שלך, ביל, אתה באמת רוצה שהיא תנהג ברכב גנוב? תקנה לה מכונית, בשם אלוהים, אתה יכול להרשות לעצמך."

"שלוש וחצי," הוא אמר.

שתקתי.

"ארבע."

"אני לא מתמקח, ביל."

"אם אתה חושב שאני אתן לך יותר מארבע..."

"אני לא עושה את זה."

"תקשיב, אתה עובד אצלי."

"לא, אני עובד אצלי. אם אתה לא מעוניין בשירותים שלי יותר, רק תגיד."

הוא הביט בי בקוצר רוח. "אתה יודע שאתה קוץ בתחת?"

"איזה תשובה תשחרר אותי מהשיחה הזאת הכי מהר?"

הוא הרים ידיים. "בסדר, בסדר," הוא זרק אלי את המעטפה. "אבל אתה עולה לי הון תועפות, אתה יודע?"

"זאת הבת שלך, ביל. חתיכת קמצן."

הוא גיחך בינו לבינו. טמנתי את המעטפה בכיס הפנימי של הז'קט ופניתי לעבר היציאה.

"טוב, לפני שאתה הולך," הוא אמר, "מישהו התקשר אתמול וחיפש אותך. אמר שהוא אחיך."

נשתלתי במקום.

"ג'ון?" אמרתי.

"כן, ג'ון, בדיוק."

"מה הוא אמר?"

"כלום. אמרתי שאתה לא נמצא. זה הכול."

לרגע התבלבלתי. לא האמנתי שהוא התקשר — ועוד הנה. לא הייתי בבית, וסביר להניח שהוא השאיר לי הודעה גם שם.

"לא ידעתי שיש לך אח," אמר ביל.

הנהנתי.

"אני זז," אמרתי.

רכסתי את הז'קט ויצאתי.

הדירה שלי שכנה בקומה הרביעית והשקיפה על רובע האֶמבָּרקָדֶרוֹ. שכר הדירה במיקום כזה היה הרבה מעבר ליכולות שלי, אבל בעל הבית היה איזה אמן יפני שעיצב את הדירה בהתאם לטעמו הייחודי — שטיחים שחורים, תקרה שחורה וקירות שיש אדומים. בשיש הוא חרט שוורים מזהב שועטים בפרסות וקרניים בורקות. אולי זאת אמנות, אבל אני הייתי הדייר היחיד שהסכים לגור פה. כל מי שאי־פעם הכנסתי לדירה אמר שהוא היה משתגע תוך פחות מעשרים דקות, אבל עלי היא דווקא השרתה שלווה.

כשנכנסתי ניגשתי היישר לטלפון. הצג הבהב — שתי הודעות חדשות. הרמתי את השפופרת ולחצתי על כפתור ההשמעה.

"הודעה חדשה, התקבלה היום בשעה ארבע ושבע־עשרה דקות."

"היי, זאת אני," נשמע קול של אישה. לינדה. "אני אאחר קצת הלילה. סביבות תשע. אל תעשה שום דבר בלעדי. ביי."

המכשיר צפצף. הקשבתי בדריכות.

"הודעה חדשה, התקבלה אתמול בשעה שש ועשרים ושלוש דקות."

"מייקל, זה ג'ון."

חייכתי. כמה טוב היה לשמוע את קולו. עברה למעלה משנה.

"אני מקווה שאתה בסדר," הוא אמר, ואז השתהה לרגע. "אני צריך לדבר איתך, מייקל, זה חשוב. אין לי סלולרי. אני קופץ לבדוק אם אתה עוד עובד אצל טמלין. תתקשר. ביי."

ההודעה נגמרה. עיינתי ברשימת אנשי הקשר, מצאתי את המספר של ג'ון והתקשרתי. אחרי כמה צלצולים הגעתי לתא הקולי.

"היי, הגעתם לג'ונתן ויולט. תשאירו הודעה. תודה."

"ג'ון, זה אני," אמרתי. "קיבלתי את ההודעה. זה... זה ממש נחמד לשמוע ממך, ג'ון. אני בבית. תתקשר אלי לכאן או לנייד, 415-555-397. מקווה שהכול טוב. נדבר בקרוב."

ניתקתי והנהנתי לעצמי. הוא סוף סוף התקשר.

נכנסתי למטבח ופתחתי את המקרר. שלושה בקבוקי שמפניה — זה לא יספיק. לקחתי את המפתחות וטסתי למינימרקט פּלאם שמעבר לרחוב.

"דני, תביא לי שישה בקבוקים של דום פריניון, טוב?" אמרתי.

הוא נעץ בי מבט מפקפק מעל מסגרת משקפי הקריאה שלו, בצורת סהרונים.

"שישה?" אמר.

"כן, היה לי יום טוב."

"בזמן האחרון יש לך הרבה ימים טובים," הוא ענה. "אם תמשיך לשתות ככה בסוף תמות, אתה יודע?"

נאנחתי. "בחייך, דני, אני ממהר."

"ממהר. מר תותח, לאן אתה כל כך ממהר עם שישה בקבוקי שמפניה?"

הוא לקח את המפתחות ופתח ארון זכוכית מתחת לדלפק. כשהתחיל להוציא בקבוקים, ניגשתי למעמד העיתונים ושלפתי עותקים של ה"ניו יורק טיימס" ושל ה"וורלד רוויו". דפדפתי במהירות ב"רוויו" וחיפשתי את ג'ון. פתאום שמעתי צעדים ומישהו נעצר מאחורי.

"מייקל," אמר קול נשי.

זו היתה פולי, ידידה שלי, מלצרית בבאטרפליי, מרחק כמה בלוקים משם. בת שלושים ומשהו. רזה כמו מגרפה. לא ממש יפה, אבל חמודה.

חייכתי אליה.

"מה שלומך?" היא שאלה.

"טוב. ושלומך?"

היא הנידה בראשה כאילו הכול בסדר, אבל נראתה עייפה. בעלה מת לפני ארבע שנים, והיה לה בן, דומיניק, בן אחת־עשרה. פולי גידלה אותו לבדה והחיים שלה לא היו קלים.

"לא ראיתי אותך בזמן האחרון," אמרה.

"דווקא קפצתי בשבת שעברה, אבל לא היית בבית."

"כן, לקחתי את דומיניק לסבא וסבתא. הוא ישן שם השבוע."

"איך הולך?" שאלתי. "איך היה מופע הקוסמות?"

פולי צחקקה. "הוא פישל באחד הטריקים. נורא התאכזב."

"איזה מהם?"

"זה עם הארבעה קלפים."

"טירת המלך, כן, זה קשה. תגידי לו שלא יתייאש."

לימדתי את דומיניק כמה טריקים למופע של בית הספר. קסמים — בין הדברים הבודדים שהייתי בקי בהם באמת.

"הוא חיפש אותך," היא אמרה.

"כן, אני מצטער. התרוצצתי כמו משוגע בשבועות האחרונים."

הבטתי סביבי, הכנסתי יד לז'קט והוצאתי את מעטפת המזומנים שביל נתן לי. שלפתי אלפיים.

"תקשיבי," אמרתי.

"מייקל... לא בשביל זה ניגשתי אליך."

"אני יודע."

"באמת, אתה לא צריך."

"אל תדאגי, העסקים פורחים."

כמו רוב האנשים, גם פולי חשבה שאני בעסקי ייצוא של מכוניות יוקרה. לא כל כך רחוק מהאמת.

הושטתי לה את השטרות. "זה בסדר," אמרתי.

לרגע השתררה שתיקה. כמו תמיד, פולי התעקשה לא לקחת, ואני ידעתי שבסוף היא תיקח. אבל היום זה התנהל במהירות רבה יותר. היא הביטה באי נוחות בשטרות ונאנחה.

"תודה," אמרה.

היא לקחה את הכסף והכניסה אותו לתיק. דני השקיף עלינו מעבר לדלפק.

"שישה בקבוקים," אמר. "עוד משהו?"

"רק העיתונים," עניתי. "אני חייב לזוז," אמרתי לפולי. "תמסרי ד"ש לדומיניק, טוב?"

פניתי חזרה לדלפק.

"אולי תקפוץ בסוף השבוע?" היא הציעה. "אני אכין משהו. תאכל קצת אוכל ביתי."

הסתכלתי עליה. היא חייכה במבוכה.

"תודה," אמרתי, "אבל... אני קצת עסוק."

"בטוח? דומיניק יחזור רק ביום ראשון בערב."

במבט מקרוב היא בהחלט היתה מושכת, אבל לא רציתי להיכנס לזה. פולי היתה אחת משלוש אמהות חד־הוריות שעזרתי להן כספית באותה תקופה. בחורות מקומיות שהתיידדתי איתן — אמהות קשות יום, שנקשרתי גם לילדים שלהן. אמנם עזרתי להן, אבל נזקקתי להן יותר משהן נזקקו לי, ולא רציתי להרוס את היחסים בינינו.

"אני לא יכול," אמרתי. "אבל תודה."

שילמתי על השמפניה והלכתי הביתה.

בוקר שבת קידם את פני באור שמש מסנוור ובהנגאובר קטלני. הרגשתי כאילו חטפתי לבנה בראש, אבל זה לא היה חריג באותה תקופה. הזדקפתי במיטה והצצתי בטלפון. ג'ון לא התקשר, אבל הוא תמיד היה עסוק, תמיד רץ ממקום למקום. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה הוא שהה יותר משבועיים בעיר.

הרמתי מהרצפה בקבוק שמפניה פתוח, לגמתי את המעט שנשאר בו והצצתי בלינדה, ששכבה עירומה לצדי. חייכתי. איזו אישה מהממת — ירכיים רכות, שדיים מלאים, שיער חום סמיך. כמו דמות מצוירת מתקופת הרנסנס. בהיתי בה, ולרגע הצטערתי שהיא מאורסת. היא היתה החברה הכי ותיקה שלי, ואחת מהבודדים שהכירו אותי באמת. שכבנו מדי פעם, אבל היא רצתה ילדים. היא עמדה להתחתן עם רופא עור בשם קירק מלוס אנג'לס, ואני הייתי הסטוץ האחרון שלה לפני שהיא תתמסד.

היא התמתחה במיטה וחייכה אלי בביישנות.

"תגיד לי שאתה אוהב אותי," אמרה.

צחקתי.

"בוקר טוב," עניתי.

היא התגלגלה על צדה וחיבקה אותי. "בחייך, תגיד לי," אמרה. "היית מטפס על ההר הכי גבוה בשבילי?"

גלגלתי עיניים. "כן."

"ושוחה בים הכי עמוק?"

"לא יודע, הוא קרוב להר?"

היא נישקה את צווארי. "והיית גונב את המרצדס הכי שווה בשבילי?"

"אולי אני פשוט אגנוב אותה, ואת תעלי איתה להר בעצמך."

היא חייכה, לקחה ממני את בקבוק השמפניה וקירבה אותו לשפתיה. עיניה שוטטו על גופי הלוך ושוב, כאילו הייתי הגבר הכי סקסי בעולם. ואולי היא באמת חשבה שאני כזה.

היא הניחה את ראשה חזרה על הכרית.

"קדימה," אמרה, "תגיד לי. פעם אחת."

"טוב. אני אוהב אותך."

המבט שלה נאטם. "זה הכי טוב שלך?"

צחקתי. רכנתי לנשק אותה, אבל היא הדפה אותי.

"שלא תעז להתקרב אלי, סרחני," היא אמרה.

היא הפנתה אלי את הגב, לקחה את העיתונים שהיו מונחים על ארונית הלילה ורפרפה על הכותרות.

"אז מה מתחשק לך לעשות היום?" שאלתי.

היא הביטה במיאוס בקירות השיש האדומים של חדר השינה. "כל דבר, העיקר שנצא מפה."

היא חזרה לעיתונים. אחת הכתבות ב"טיימס" עוררה את סקרנותה. בכותרת נכתב, "משפחת ברגהוף הוצאה להורג."

היא הנידה בראשה בעודה קוראת.

"מצאו את הגופות," אמרה. "זה פשוט דפוק."

"כן. אבל נדמה לי שכולם כבר ניחשו."

זה היה סיפור קשה. דיוויד ברגהוף היה יושב ראש בנק צ'רטר ברגהוף בשיקגו. חודשיים קודם לכן משפחתו נחטפה בידי כנופיית חמושים. הם החזיקו את המשפחה כבת ערובה ואילצו את ברגהוף לנטרל את האבטחה בבנק ולפתוח עבורם את חדר הכספות. הפושעים נכנסו, אבל לכספות בפנים היתה נעילה משולשת, שברגהוף לא ידע להתמודד איתה. הם ירו בו למוות ונמלטו מהמקום. אבל ברגהוף הספיק להפעיל את אחת האזעקות, והכנופיה פרצה החוצה היישר לתוך קרב יריות. ארבעה שוטרים נהרגו. שלושה שודדים נשרפו למוות במכונית המילוט, אבל שניים נוספים הצליחו לברוח. עכשיו נמצאו אשתו וילדיו של ברגהוף ירויים בעורפם. אני מודה שבכל פעם שתחום העיסוק שלי גרם לי רגשות אשם, הזכרתי לעצמי את הסיפור הזה ונרגעתי מיד.

לגמתי עוד שמפניה ובהיתי בטלפון. לינדה חייכה אלי.

"אל תדאג, הוא יתקשר," היא אמרה.

לא הספקתי לענות כשנשמע הזמזום של האינטרקום.

לינדה הציצה לעברי. "אתה מחכה למישהו?"

משכתי בכתפי. השעה היתה תשע — בטח אחד השכנים רוצה משהו. לבשתי משהו בזריזות וניגשתי לדלת. לחצתי על כפתור האינטרקום.

"הלו?" אמרתי.

"אפשר לדבר עם מר ויולט בבקשה?" אמר קול גברי שלא זיהיתי.

"מדבר," אמרתי. "מי זה?"

"פיליפ ריד וריי מרון, משטרת סן פרנסיסקו. אנחנו רוצים לדבר איתך."

קפאתי.

חרא.

העפתי מבט אל חלון הסלון. הוא נפתח למרפסת קטנה, שהשקיפה לרחוב, מעל צמרתו של עץ אלון גבוה. פעם כבר זינקתי אליו, אבל הייתי שיכור וכמעט שברתי את שתי הרגליים.

ניסיתי להתעשת. אולי הם בכלל לא מחפשים אותי, ואם לא אתן להם להיכנס זה יעורר חשד. אם הם כן מחפשים אותי, אקפוץ.

לחצתי שוב על כפתור האינטרקום. "קומה רביעית," אמרתי, והכנסתי אותם.

המעלית היתה מקולקלת — עלייה במדרגות תימשך כדקה.

"שוטרים," אמרתי ללינדה.

"אתה עובד עלי!"

"יכול להיות שאני אצטרך לברוח."

לינדה זינקה לעבר הבגדים שלה.

"שִיט! שִיט! אסור שקירק ידע!" היא מלמלה.

פתחתי את הדלת. השוטרים כבר היו בקומה השנייה. לינדה מיהרה לעברי, בעודה משתחלת לנעליים ורוכסת את השמלה. הצצתי לחדר המדרגות.

"תעלי לקומה העליונה," אמרתי. "ברגע שהם ייכנסו, תרוצי למטה."

לינדה חמקה למעלה. סגרתי את הדלת בשקט, רצתי לסלון והרחקתי את הספה מהקיר. הריפוד מאחורי המשענת היה מחובר בפס ולקרו לאחת מפינות המסגרת. תלשתי אותו. בפנים חיכו לי ערימות מסודרות של שטרות בשקיות אטומות. בסביבות מאה חמישים אלף. דחסתי את כולן לתיק צד שחור וניגשתי לחלון המרפסת. פתחתי אותו מעט והשארתי את התרמיל מתחתיו.

לא האמנתי שג'ון הלשין עלי. הוא אולי שנא את העובדה שאני גנב — שנא מספיק כדי לא לדבר איתי — אבל הוא לא היה מסגיר אותי למשטרה.

ואולי בגלל זה הוא התקשר. שִיט.

נשמעה דפיקה בדלת. הצמדתי את הספה בחזרה לקיר ובדקתי שוב את החלון. הכול היה מוכן.

ניגשתי ופתחתי את הדלת. שני לובשי מדים כבני שלושים עמדו בפתח.

"מר ויולט?" אמר אחד מהם.

"כן."

"אני השוטר ריד, וזה השוטר מרון."

מרון הניד בראשו בנימוס.

"אפשר להיכנס, בבקשה?" אמר ריד.

הובלתי אותם לסלון והזמנתי אותם לשבת על הספה. נעמדתי סמוך לחלון והשתדלתי לשמור על הבעה רגועה ככל האפשר.

"אולי תשב, מר ויולט?" אמר ריד.

"אני בסדר."

ריד ומרון החליפו מבטים.

"אתה אחיו של ג'ונתן ויולט, העיתונאי?" שאל ריד.

"נכון," אמרתי.

הוא נשם עמוק. "לצערנו, אנחנו נאלצים לבשר לך שאחיך נרצח לפני יומיים במהלך שוד שהתרחש בביתו."

הסתכלתי עליו אבל לא ראיתי כלום.

"אנחנו מצטערים, מר ויולט," אמר מרון.

הזמן עצר מלכת. לא האמנתי. זו בטח טעות.

"אבל... אבל לא כתבו שום דבר בעיתון," אמרתי.

"לא," אמר ריד. "דיברנו עם עורך ה'וורלד רוויו' וביקשנו שלא יפרסם את הידיעה עד שנדבר איתך. אני מבין שאין לכם קרובי משפחה נוספים?"

"לא," אמרתי.

הרגשתי שאני מאבד מגע עם המציאות, כאילו אני זה שאיננו — כאילו נעלמתי.

הבטתי בתרמיל שנח לרגלי החלון. לא הייתי קופץ. הייתי מספר הכול. מצדי שהיו כולאים אותי בתא וזורקים את המפתח. רק לא זה.