התנשמת מהר הזיתים – עיר קטנה

התנשמת מהר הזיתים

הלוא גם פרומתיאוס שהביא את אש החיים והמוות אל בני עמו ונענש, גם אחרי שחרורו מן הצוק ומן העיט שניקר וזלל מכבדו, עוד נשארה לו שלשלתו עם שבר הצוק שחוברה אליו להזכירו את עונשו וחטאו... אבל באמת את כבדו אכלו בני האדם: שיניהם חדות יותר מכל מקור, נגיסותיהם מכאיבות יותר מכל נקירה, ובעיקר, מילותיהם כבדות מצוקים.

(יובל שמעוני, מבעד לקרקעית השקופה, עמ' 424)

ההיעלמות

הם היו שלושה בנים בשבילי החיים בדרכם אל משהו או מישהו. הם יצאו, הלכו, היו ונפגשו במקרה, ללא דירוג או סולם עדיפויות. הראשון היה ההלך, המשוטט, הצליין המחפש. השני היה האזרח הקטן בן השבט. השלישי היה האדם הצעיר בן העולם המודרני. לראשון קראו אלכס, לשני יהודה ולשלישי עמוס. נכון, הקורא ודאי שם לב שבשלושה גברים עסקינן, בני העשור הרביעי לחייהם לערך, ושלושתם היו בעיר באותו בוקר מר, נמהר ומוזר של אביב, כשהר הבית נעלם כאילו לא היה שם מעולם. באותו הבוקר היה שם בור ענק שדמה ללוע של הר געש זקן, מותש וכבוי.

אלכס נפלט לאוויר העולם לפני 39 שנים מרחמה של אישה שחורה אחרי מערכת יחסים עם גבר לבן. ביציאתו החפוזה מתעלת הלידה, טרם זמנו, הוא בקושי צרח כי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו הזעיר. הוא כמעט פג אבל שרד באיטיות מגושמת. הוא נשאר כל חייו בן יחיד, צאצא בודד לאימו החד־הורית, תופרת מוכשרת בעיירה קטנה אי שם במזרחו של כוכב כדור הארץ באחת הגלקסיות הנידחות של המערכת. הילד הקטן התחזק במהלך צמיחתו והפך לגבר מרשים ורציני, חכם, נטול שמץ של ערמומיות ובעל חוש מופלא לשאילת שאלות. עד כה הוא נשאר רווק שידע נשים מדי פעם. בגיל 22 הוא עזב את הבית ואת אימו, עם תרמיל גב ומעט כסף שחסך בעבודות מזדמנות בשנים האחרונות מאז סיים בקושי את בית הספר התיכון, יצא לשוטט בעולם תוך כדי הקפדה כפייתית על שמירת קשר (מכתבים, טלפון או מיילים) עם האישה המזדקנת שהשאיר מאחוריו, אישה פשוטה ואדוקה בדתה. הוא נהג לנוע בצעידה רגלית, טרמפים או תחבורה ציבורית, לן בטבע או באכסניות זולות, ולמחייתו עבד בעבודות זמניות פשוטות, חוסך סכום כסף מינימלי והכרחי כדי להגיע ליעד הבא. הוא לא תיכנן מראש מסלולים ויעדים ברורים אבל בחר בכיווני תנועה כלליים לפי מזג האוויר הצפוי בעונות השנה. לאלכס לא הייתה מצלמה והתיעוד היחיד מהמסעות נשאר חרוט על פני קליפות מוחו, בזיכרונו ובדפים של יומן שבו כתב דברים בצורת נקודות למחשבה, ראשי פרקים, תיאורי אירועים יוצאי דופן, שיחות מרתקות ומשפטים ואמירות שצצו במוחו כתגובה לשיחות עם אנשים שנתקל בהם. חשוב לציין עובדה אחת שולית לכאורה: אלכס היה בן אנוש חסר אל או דת או שניהם. להלכה ולמעשה הוא האמין באמירה שדבר לא קיים כשלעצמו, יש רק יחסים בין דברים. כפי שיסביר בעתיד, הוא היה יצור מאמין במובן זה שהוא לא היה בהמה, עץ או אבן, ענן או מים ושמיים, והוא העדיף להתמודד ולהבין, ואז להאמין עם קורטוב של ספקנות ובלי קידוש או הקדשה, פרט לחיי אדם באשר הוא אדם. מכאן ברורים לנו העניין והתשוקה של אלכס להיחשף, לחפש ולנבור בתוכו ובתוכם של אחרים ללא רתיעה, כדי להבין ולחוש, כדי להתחבר, כדי שאולי האודיסאה שלו תביא אותו קרוב יותר לשלמות והשלמה, תביא תרומה לעצמו ולזולתו. וזה מסביר את עצם הגעתו לעיר הגדולה והקדושה בימים שלפני אותו בוקר מר, נמהר ומוזר כשהר הבית נעלם.

יהודה היה יהודי יליד הארץ, בן 41, נשוי ואב לחמישה ילדים, חובש כיפה שחורה שבעבר הייתה סרוגה. רואה חשבון במקצועו שעבד במוסד ציבורי מוכר, משרד החינוך. הוא ומשפחתו התגוררו בעיר הקדושה לא הרחק מאותו הר הבית. יהודה היה אזרח נאמן, בנה של הציונות הדתית הלאומית של העם היהודי ומדינתו המתחדשת, אדוק במידה רבה, שהלכה וגברה עם השנים. את שירותו הצבאי עשה כמשגיח כשרות ואיש דת, נציג הרבנות הצבאית בגדוד שריון סדיר. מחלון דירתו באחת השכונות מדרום מערב לאגן הקדוש הוא נהג להשקיף על הר הבית, המסגדים, הכותל ושלל הכנסיות שמסביב וגם על בתי הקברות של השבטים השונים, המפוזרים מסביב לחומות: עדות חלקית לכמויות הדם שאבני וסלעי ההר שתו במהלך ההיסטוריה של העיר הזאת ועדות חלקית אחרת לרצון העז להיקבר בה עקב קדושתה שלא תמיד מוסברת, שהרי זו עיר שהמוני נודדים סקרנים פקדו אותה מאז שמאן דהוא הכריז עליה קדושה, ולא חשוב למה ולמי וכמה.

יהודה היה אדם מופנם, חמור סבר, שתקן וכפייתי, עוף מעט מוזר בתוך הציבור הדתי, מישהו עצמאי בדלת אמותיו. הוא לא היה תלמיד חכם, תורתו לא הייתה אומנותו ופולמוסנות לא הייתה נר לרגליו. כאמור, הוא שירת בצבא הציוני, למד מקצוע מכובד ועסק בו לפרנסתו. הוא הפך מאז ליהודי דתי חרדי ששולח את ילדיו ללמוד בתלמודי תורה וישיבות ומאמין באמונה שלמה ללא עוררין באל, בתורתו ובשליחיו הרבנים. הוא הקפיד על קלה כחמורה וניהל את ביתו תחת הכותרת "והצנע לכת" וכיבוד הורים וזקנים. לא שמחת חיים עניינה אותו, אלא כבוד, הגינות ורצינות ללא קורטוב של שובבות. אבל הוא לא הסתגר בין חומות שהרי עבד במשרד החינוך הציבורי והסתובב בין קהלים שונים. בפועל, החומות שהקים היו בתוכו פנימה, שקופות כלפי חוץ. יש שיגידו כי בית גידולו במשפחה של זוג הורים ניצולי שואה עיצב את אופיו הנוקשה.

ועמוס, ג'ינג' תכול עיניים, יליד קיבוץ גלילי, בן 37, נשוי טרי לאישה צעירה בהיריון התחלתי, גר בתל־אביב ועבד בירושלים כעורך דין מתמחה בבית המשפט העליון המשקיף מרחוק על אותו הר בית מפורסם. עמוס היה ישראלי שורשי, אומנם יהודי מהסוג הנכון לפי ההלכה, אבל אתאיסט חילוני מובהק, סוציאל־דמוקרט ליברלי בדעותיו ואורח חייו, אוהב בני אדם באשר הם כאלה שמאמין בתורת דרווין, וגם צמחוני מגיל קטן. ובקיצור, יצור מרובה זהויות חד־כיווניות בעליל. מטבע הדברים, עמוס היה איש שמאל ציוני, מנותק מן ההלכה היהודית ומתעלם ממנה. אשתו הייתה אתאיסטית פרואנית והוא עצמו היה בן ליוצאי חצי האי קרים שהיגרו ממנו לפלשתינה אחרי מלחמת העולם השנייה מסיבות ובנסיבות של ציונות הכרחית, כי העם היהודי חייב מדינה משלו, והיו ממקימי הקיבוץ הצפוני.

בהפסקות הצהריים ובערבים ולילות שבהם נאלץ להישאר בעיר עקב העומס בעבודתו של מתמחה שאפתן כמוהו, הוא נהג להסתובב ברחבי העיר ובקווי התפר שלה, סתם כדי להתרשם, לעשן ולאכול במקומות עממיים שכאלה, להיפגש, ובעיקר לפטפט, עם אנשים מקריים בני שבטים שונים. מבחינתו, האקדמיה והמשפט, כבודם במקומם מונח, אבל לאוניברסיטה של החיים יש מקום נכבד באותה המידה, והרי האווירה שלה (של האוניברסיטה של החיים) מרחפת ברחובות שבהם מתהלך ההמון, הערב רב, העם או האספסוף, תלוי במתבונן ובמקשיב. עמוס היה חולם נמרץ ואופטימיסט מושבע שהבהיר לעצמו יום יום כי העתיד המחכה לו יעוצב על ידו, ועל ידו בלבד.

בעיר הקדושה חיו, נעו ונדו, כמובן ומן הסתם, עוד בני תמותה רבים מכל המינים, הסוגים והצבעים. חלקם אהבו אותה, חלקם התרגלו אליה כמו בורגנים טובים, אחרים תיעבו אותה, והיו גם כאלה שהיו אדישים אליה או פשוט לא ידעו מקום אחר ואולי לא רצו לדעת. ברם־אולם, כולם, אלה שנולדו בה וגדלו בה ואלה שהגיעו אליה בכוונה או בלעדיה, כולם חשו וידעו שהיא מקום יוצא דופן בין ערי המדינה והעולם, לא בגלל תפקידה הרשמי כבירת מדינת היהודים, אלא בגלל אותו הר הבית, האגן הקדוש ששכן בריבוע הדרום־מזרחי של חלקה העתיק שבתוך החומות. לכולם היה ברור שהיא, וההר שבטבורה הם מעין סלע־קיום היסטורי לטוב ולרע לכמעט כל בני האדם שמפוזרים ברחבי הכדור הקטן בקצה הגלקסיה של השמש. רובם הבינו שהאתר הזה שייך לכולי עלמא ובאותה העת משמש מטרה לניכוס עצמי של שבטים שונים שמקור ההבדלים ביניהם קשור לשוני בדת ואמונה, היסטוריה ותרבות ועוד כל מיני דברים אחרים. משום מה לכולם היה ברור מעבר לכל ספק ופקפוק שרק דם שפוך יוכל אולי ביום מן הימים לפרק את חבית חומר הנפץ הזו. וכן, כולם פחדו מאותו יום מר ונמהר, יום אחרית הימים, יום האפוקליפסה הארמגדונית האולטימטיבית, מי ומה שלא תהיה ועם משיח כזה או אחר.

האם אלכס הזר המשוטט, יהודה היהודי הדתי האדוק ועמוס היהודי החדש החילוני, הם המייצגים הנאמנים של ההמונים בעיר הקדושה? ממש לא! השלושה, ועוד רבים שיופיעו בהמשך, הם האבנים הבודדות בפסיפס הרבגוני שאינו ניתן לייצוג מידתי ויחסי סביר. ועם זאת, אין מנוס מלעקוב אחרי סיפורי הבודדים שחוו את אירועי אותו היום שבו קרה הדבר הנורא ההוא.

* * *

אז מה קרה באותו בוקר מר, נמהר ומוזר שבו הר הבית נעלם?

אלכס הגיע לעיר מממלכת ירדן השכנה כחודשיים לפני פרוץ האירוע. בארנקו נח סכום כסף שחסך שם ואמור היה להספיק ברווחה לחצי שנה לערך. הוא רצה להקדיש את הזמן כולו להכרת העיר המסקרנת הזאת, הוא שמע עליה משחר נעוריו אך לא האמין לסיפורים. הוא השתכן באכסנייה קטנה וזולה בחלקה העתיק של העיר, ברובע הארמני. האכסנייה שכנה בבניין עתיק בן שתי קומות. בקומה העליונה גרו בעלי הבית, זוג זקנים ממוצא ארמני (מבני משפחתם המורחבת היו גם צאצאים של ניצולי הטבח ההוא). בקומה התחתונה היו כמה חדרים ובהם מיטות כפולות, שירותים משותפים, מטבחון וחדר אוכל קטן שבו הוגשו ארוחות בוקר שכללו לחם טרי, זיתים, חמאה וגבינה לבנה, קפה ותה וריבה תוצרת בית. המקום היה נקי ומסודר ויכול היה להכיל לא יותר מעשרה דיירים בעת ובעונה אחת. את המקום ניהלה אישה צעירה ונמרצת, קרובת משפחה מאומצת של זוג הזקנים, ושמה נורה. במרחק מה משם רבצה כנסיית סנט ג'יימס.

אלכס היה דייר ותיק ויציב. שותפיו לחדר התחלפו מדי כמה ימים. בחודשיים שלפני בוקר האירוע הוא שוטט ברחבי העיר המערבית החדשה, בעיר העתיקה ובכפרים שמסביב, מתרשם, נפגש, מדבר ומשוחח, וכותב ביומנו כמעט מדי יום. הבחור לא מיהר לשום מקום ופעילותו נעשתה בניחותא וברוח חביבה. הוא נהג להתכרבל במיטתו מוקדם בלילה ולקום ולצאת לדרכו מוקדם עם שחר, ולכן נהג לאכול את ארוחת הבוקר לבדו בחדר האוכל הריק אף לפני שנורה ירדה מהקומה העליונה להתחיל את יום עבודתה. הרוב המכריע של האורחים לא העז לקום לפני השעה תשע. לעיתים רחוקות ישב אלכס עם נורה לקפה של בוקר לפטפוט, לשמיעת והשמעת סיפורים הדדיים. תקופת השנה הייתה אביב פורח ואלכס אהב את הבוקר וסלד מן הלילה. הוא היה איש בשיא כושרו שסגד לשמש ולא ללבנה שהייתה חשודה בעיניו. בשבוע האחרון הצטרף לחדרו בחור אוסטרי צעיר בשם ורנר, תרמילאי פרוטסטנטי טיפוסי, צליין מעריץ של ארץ הקודש וסטודנט לארכאולוגיה מוכוונת מטרה, הרצון להכיר לעומק את מולדתו של ישו שלו.

בערבו של אותו היום שבו התפוצצה פרשת ההתאדות של פריטי ההר הקדוש נכתב ביומנו של אלכס בשפת אימו, אנגלית פשוטה, כך:

הבוקר התחיל כרגיל. דווקא הבוקר הייתה לי שיחה מעניינת עם נורה. ישבנו בחדר האוכל הקטן כשבחוץ שרר עדיין חושך. השולחן היה עטוף במפה רקומה בצבע תכלת. נורה הגישה פרוסות לחם ארמני מסורתי שעשוי מקמח מלא וקרוי "לוואש" לצד חמאה, ריבת לימונים וקפה שחור מורתח בספלים שמעוטרים בציורים ארמניים כחולים. כבר ידעתי שבבית הזה לא מזכירים את המושג "קפה טורקי", ובכלל כל מה שטורקי היה מוקצה אפילו באמירה בלבד.

הבוקר בפעם הראשונה היא סיפרה ובקווים כלליים מאוד, שהזקנים האלה, דודים רחוקים, קיבלו, אימצו וגידלו אותה. בזמן הטבח הארמני במזרח טורקיה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, אימה של נורה הייתה תינוקת, הסבא והסבתא נשחטו לנגד עיניהם של הוריה הצעירים והם נאלצו לברוח. אימה זכרה במעומעם, רק מהסיפורים של אחרים, את מסע התלאות של בריחתם דרך עיראק, סוריה ולבנון. לעיר הקדושה היא הגיעה לבדה, מותשת ויתומה. זוג הדודים הזקנים קיבל את פניה בחום. היא הקימה משפחה וחסתה בצילם של זוג הזקנים, נצר לארמנים ירושלמים זה כמה וכמה דורות, שהיו ללא ילדים. נורה הייתה בת יחידה וכאשר הוריה הלכו לעולמם בנסיבות טרגיות (האב היה ערבי נוצרי מקומי שמת בתאונת עבודה בהיותה ילדה והאם נפטרה מאוחר יותר מסרטן), הדודים הזקנים אימצו אותה והיא נשארה איתם והפכה ליורשת היחידה שלהם.

שאלתי בתוכי, איך זה שזוועות כאלה מתרחשות לאור יום והכול מעשה ידי אדם, זה שנברא בצלם אלוהים? בורא עולם לא טורח להסביר דברים בנליים כאלה, מה זה בשבילו אם לא פסיק בעולם שהוא ברא בהבל פיו. נורה נשבעה שלעולם לא תעזוב אותם ולכן גם אינה מתחתנת ומקימה משפחה. אולי תספיק לעשות זאת אחרי לכתם... אולי? אני הקשבתי בלי לחטט בפצע מבחוץ, אבל בתוכי התכווצתי מאימה. היא הייתה נינוחה ורק פעם אחת פלטה משפט שאותו הבנתי רק מאוחר יותר, "אני לא מבינה איך ישראל, מדינת היהודים, לא מכירה בטבח הזה אחרי השואה שהם עברו בהמשך הדרך, זאת בגידה מעבר לבגידה, אבל עזוב, זה, מה זה כבר עניינך, טייל חורש עולם כדי לראות וליהנות, למה לך להתערב."

סיפרתי לה שהיום אני שוב מתכוון להגיע לכותל היהודי ולעלות להר כדי להתרשם מהמסגדים שעליו ואולי לפגוש משוטטים אחרים כמוני ולפטפט על כוס קפה היכן שהוא, בעיקר לדלות ולהצליב מידע על דרכים זולות להגיע לאירופה בעתיד הקרוב.

יצאתי לרחוב והתחלתי לצעוד בנחת לכיוון מזרח ודרך הסמטאות אל הכותל. כבר הלכתי לשם כמה וכמה פעמים, שוטטתי ברחבי העיר העתיקה במשך חודשיים וכבר לא נזקקתי למפות או להכוונה מהעוברים והשבים. בכל זאת שמתי לב שמשהו קרה כי מה שהיה ברחוב בהשוואה למה שהורגלתי לראות כל בוקר בשעה כה מוקדמת, השתנה. מספר הגברים הבודדים שחלפו על פניי היה מעט גדול יותר. הם היו לבושי שחורים עם תלתלים מסולסלים משתלשלים מאחורי או מלפני אפרכסות האוזניים וארנקים תחובים בין בתי השחי. חלק מהם זרמו לכיווני ולא לכיוון הכותל כפי שהתרגלתי לראותם בשעה הזאת כל בוקר. אבל הפרצופים! הם היו חיוורים, דאוגים, מפוחדים, המומים, ובעיקר לבנים ומבוהלים, כאילו חזרו מאזור שבו ראו משהו בלתי מתקבל על הדעת. הם נעו במהירות כאילו רוצחים או מראות זוועה או הוריקן רודפים אחריהם. נעלמה ההליכה המתונה של בוקר יום חדש לתפילת בוקר שגרתית. בשעה הזאת, ממש לפני הופעת השמש, אין ילדים, נשים או פועלים, וודאי לא כאלה שהולכים לכיוון הכותל והמסגדים. הנתון היחיד שנראה לי מוזר במקצת היה הפרצופים וכיוון התנועה, אבל לא חשבתי על שום דבר ולא חשדתי בדבר.

המשכתי ללכת בסמטאות. פניתי ימינה אל הרחוב שבקצהו אפשר לראות את הכותל שחוסם את האור, והנה ראיתי מרחוק אוויר נקי בלבד, שקוף כאילו שם באופק יש אך שמיים, בלי פריטים שמסתירים. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אולי טעיתי בדרך ולא שמתי לב, אולי דעתי הוסחה, אבל אז, בחלוף כמה דקות של צעידה מהססת, הגעתי אל קצה הרחוב, ועדיין אותו אוויר לבן־תכול, ובמקום רחבה מרוצפת, אנשים רבים וקיר אבן ענק וחוסם... יש רק כלום, אין, ובאופק הקרוב נראים גבעות רחוקות ובתים מפוזרים כמו דרך משקפת שמשקיפה מעבר לכיפת המסגד המוזהבת. אלא שהטיית הראש כלפי מטה מראה לעיניך לוע, בור חום־שחור בגודל של כמה מגרשי כדורגל ללא תחתית נראית לעין, ומסביב, בשלושה כיוונים לפנים, אותו אוויר לבן־תכול, חלל עולם ללא דברים. הייתי על סף עילפון, כאילו אני עומד בתוך ענן באור יום ובלי נוף. אבדו לי חוש הכיוון, חוש הזמן וחוש המקום. האם אני חולם בהקיץ? האם אין אנשים מסביב? השקט היה מקפיא. הרגשתי כמו אשת לוט שקפאה בזמן, אלא שלפני ההתאבנות היא ראתה את העיר שהכירה עולה בלהבות, קדם להתאבנות תהליך, משהו שאפשר להבינו, ולא משהו פתאומי חסר פשר והיגיון. חשתי שרגליי זזות אחורה באיטיות זוחלת ומלפנים אין הר הבית, אין כותל, אין מסגדים, אין גשר, אין רחבה עם רהיטים ושלטים, ומן הצדדים לא רואים דרכים לסמטאות אחרות ולא זרימה של אנשים... יש רק ריק. המוח התרוקן ממחשבות והתחיל אט אט להתמלא בתהיות ושאלות או התגלויות משונות אך סבירות: אז כל זה קרה בלילה! בלי רעש וצלצולים! כך סתם! ומי יכול לעשות דבר כזה בבת אחת ובהרף עין? הרי אין כאלה מכשירים, אין כאלה פצצות עם משתיקי קול כל כך מוחלטים, מה זה? האם זה נס? זה עונש? זה פלישת חייזרים? איפה אלוהים, כל אלוהים שלא יהיה? הרגשתי שאני זז עוד כמה צעדים לאחור, נעמד ומתנדנד קלות, כאילו מחפש כיסא לשבת. אפילו לא שמתי לב שעוד כמה אנשים עמדו שם כמו נרות שכבו.

איני זוכר כמה זמן עמדתי שם. ברגע כזה או אחר, לנוכח הלם התימהון, הגיעו משליטי הסדר המעשיים, אנשי המשטרה ועוזריהם. הם גדרו את המקום, הציבו שלטי אזהרה, ולשם שינוי הכול נעשה במין שקט מוות, ללא קולות של מלמולי תפילות ברקע. פניתי לאחור ובאיטיות חולמנית ולא יציבה צעדתי, ריחפתי לכיוון שער יפו ומשם לעיר הקדושה החדשה. לא עלה בדעתי לחזור לאכסנייה, לספר, לעדכן, לשתף, מוחי מרוקן, הייתי בתוך ענן לבן. באוויר זמזמה איזו אוושה קלה בכיווני זרימה לא ברורים, מעין רחש־בחש שנע בכבדות ממרחק רב לכיוון שלי, כאילו גל צונמי נראה מעבר לאופק, רחוק, ולא ברור איך ומתי ואם בכלל, יגיע אליי. לכאורה, זה אמור לעורר פלצות, אבל לא ממש כי זה רחוק, רחוק ולכן כאילו לא נוגע בי, אני מחוסן ומוגן וזה ממילא יחלוף לידי או רחוק ממני. ניסיתי לא לחשוב כמו היען שטומן את ראשו בחול כדי לא לראות ואז האיום באמת איננו — סיפור שהפך לאמת מוצקה ופתגם צרוב בתודעה ואינו בר מחיקה — אבל כך חשתי. עדיין היה שקט של בוקר חדש, עדיין לא היו עיתונים. לא חשבתי לפנות לרדיו, שהרי לא ידעתי עברית פרט למילים שימושיות, וגם לא עלה בדעתי לגלוש בנייד לאתרי חדשות בעולם שאולי כבר הרעישו עולמות וכותרות. אצלי עדיין שרר הלם התימהון.

צעדתי ברחוב יפו לכיוון השוק וחיפשתי בית קפה פתוח. מצאתי אחד כזה בצומת רחובות היכן ששוכן בית חולים ושם התיישבתי בפינה וביקשתי אספרסו כפול ומכופל. המקום היה עדיין ריק ואני התרכזתי בקפה וביומן... ובתימהון.

* * *

באותו בוקר מסוים התעורר יהודה כרגיל, לפני השעה חמש. בני משפחתו היו שקועים בשינה עמוקה ורבת חלומות, כרגיל וכמקובל. הוא לא הסיט וילונות ולא פתח חלונות, שתה כוס מים ואץ רץ לבית הכנסת למניין הראשון של משכימי קום, אוחז בידו את שקית הטלית, התפילין והסידור. התפילה עברה כבשגרה, וכשחזר לביתו כעבור חצי שעה בני הבית עוד ישנו. הוא הרי יוצא למשרד הרבה לפני יקיצתם. הוא הכין לעצמו כוס תה ורק אז ניגש לדלת השקופה הגדולה שפונה למרפסת ומשקיפה על הר הבית. הוא הסיט את הווילון בעודו מחזיק את כוס התה הרותח בשמאלו. הוא העיף מבט כללי, מעין סקירת רפרוף וחזר למטבח כדי לקחת עוגיית עבאדי מלוחה, כשרה וחומה, כמעט שרופה. האיש אהב את התערובת של מלח ותה ללא סוכר. באמצע הדרך לדלפק המטבח הוא עצר לפתע כאילו מישהו העמיד מולו מחסום שקוף, "רגע, משהו לא בסדר, מה קורה, למה הסחרחורת? אני מתחיל שפעת?" הוא פנה לאחור והתקרב בהיסוס לדלת המרפסת תוך כדי שהוא משפשף את עיניו ואז הסתכל מולו בכוונה גדולה. אכן כן, הר הבית נעלם, אין כותל ואין מסגדים ובכלל אין הר... אין, פשוט כלום! אוויר לבן־תכול־אפור, ריק, ריק (קשה היה לראות מדלת המרפסת את הבור, את הלוע שהיה נמוך ביחס למראה שנשקף ממנה). הוא פתח באיטיות את הדלת ויצא למרפסת, אולי כדי להיטיב לראות, אולי זה בכל זאת סתם חיזיון מתעתע, "אז זה באמת נעלם, כאילו אף פעם לא היה שם, איך זה, למה זה, מה פתאום, בלי הודעה מוקדמת, לא היה רעש, לא שמעו רעמים, לא הייתה סערה ובכלל, החורף כבר עבר והחמסין עוד לא בא. איך זה קרה, מי עשה את זה, מי יכול היה לעשות את זה? רק אלוהים! אז מה? אחרית הימים הגיעה, המשיח בדרך, אצבע אלוהים בדבר, ואולי זה עונש על חטאינו, ואולי בכל זאת הסוף שלפני ההתחלה החדשה? ומה קרה לאנשים שם? מה הם אשמים? ואולי הם, האחרים, הערבים, הטרוריסטים, הקיצונים המתאבדים, הם האשמים והם התאבדו יחד עם המסגדים והכותל ועיר דוד ושרידי בית המקדש, בבחינת תמות נפשי עם פלשתים, לא יהיה לי אבל גם לא לך. איפה השב"כ, איפה השלטונות ואיפה הרבנים הקדושים?" — מחשבות אלו של חולשה חלפו כזרם בין קפלי מוחו של יהודה בעודו עומד כנציב מלח ליד מעקה המרפסת. במבט מהצד, הפרופיל שלו בזקן האפור המדובלל, הזכיר תמונה מפורסמת של חוזה המדינה. אומנם להרצל היה זקן דחוס ומטופח ועל ראשו לא נחה כיפה, שחורה או אחרת, אבל גם הוא הביט אל האופק של ארץ ללא עם וחלם על עם ללא ארץ שיבוא ויקים שם מדינה... והנה הר הבית נעלם בלב אותה מדינה שהוקמה והיא בת כמה עשרות שנים רוויות דמים! כנפי טחנות הרוח במוחו של יהודה נעו בהילוך איטי מהיר, קופצים ומתרוצצים כמו עכברים מסוממים, מפזרים לכל עבר הסברים, תהיות, שאלות וחרדות כמו ממטרה חסרת שליטה. יהודה היה חיוור. הוא פנה לאחור, נכנס לחדר, סגר את דלת המרפסת והגיף את הווילון ומלמל לעצמו "לא יכול להיות שזה אמיתי. עדיף לא להעיר את הבית או השכנים ופשוט לצאת לעבודה כאילו כלום לא קרה, אולי זה חלום רע, ובכלל, למה להסתכן בראיית שחורות. נחכה ונראה מה יראו אחרים, מה יגידו." הוא זרק על עצמו ז'קט וכובע, לקח את תיק העבודה עם הניירות שבתוכו, נזכר לקחת את הנייד ולרגע היסס וחשב אם כדאי לפתוח אותו ולראות מה קורה בחדשות אך החליט שגם זה מסוכן ותחב אותו בכיס הפנימי של הז'קט ויצא מהדירה. הוא נעמד בתחנת האוטובוס, וכשזה הגיע, הוא עלה עליו וירד כעבור שלוש תחנות, כאילו התחלה של יום עבודה שגרתי לפניו. מן הצד, למתבונן המיומן היה ברור שהאיש אינו כתמול שלשום. הוא נע כמו פיה עצובה ובוכייה בחלום בלהות, בוהה בשקוף שמולה.

* * *

מאוחר בלילה (שלפני הבוקר המסוים), הגיע עמוס המותש לחדר במלון "הר ציון" הצופה על חומות העיר העתיקה ומסגדי הר הבית. הוא ידע שעליו להיות למוחרת בשש ושלושים בבוקר בבית המשפט, לפגישת הכנה, סיעור מוחות מוקדם עם הצוות לקראת דיון מיוחד שנקבע לשעה שמונה, ולכן כיוון שעון מעורר לחמש וגם ביקש השכמה מדלפק הקבלה במלון למקרה שלא יתעורר בזמן. הוא ניסה לקרוא חומרים לעבודה אבל נרדם על המיטה בבגדיו. עמוס אכן התעורר דקות אחדות לפני השעה חמש לפנות בוקר. בתוך עשר דקות ארגן את עצמו ואת החומרים שבתיקו, הכין לעצמו קפה שחור בחדר עם עוגיות מלון שגרתיות והזמין מונית לשעה שש כדי להגיע בזמן לדיון בבניין בית המשפט. עם כוס הקפה ביד ימין, הוא פנה לחלון והסיט את הווילון והסתכל במבט פנורמי על הנוף הנשקף. השחר עוד לא ממש עלה ופנסי החשמל ברחובות עדיין לא כבו. לא היה כל חידוש במראה שנגלה לעיניו. אבל אז שם לב שבקווי המתאר הרגילים נעלמו הכיפות ועוד פריטים נלווים, הוא כמעט שמט את כוס הקפה, שפשף את עיניו בידו השמאלית כאילו לגרש משם ערפל של קטרקט או סתם לחלוחית שהצטברה, אבל מה שהיה חסר נשאר חסר, וביתר בהירות. הוא פתח את החלון כאילו הזכוכית העכורה אולי מסתירה דבר מה, אבל עדיין הכיפות לא חזרו. הוא קפא במקומו. לפתע צלצול טלפון הזניק אותו, הוא הניח את כוס הקפה על השידה, הרים את השפופרת ושמע קול כעוס, "נהג המונית צופר ומחכה לך למטה כבר כמה דקות."

הוא הניח את השפופרת, לא ענה, תפס את התיק, השאיר דלת פתוחה ורץ למעלית. הוא ירד במדרגות הכניסה באיטיות חולמנית ונכנס למונית כשהוא שוכח אפילו לומר בוקר טוב או להתנצל. הנהג הביט בו במראה ושם לב לחיוורון שעל פניו ולטיפות הזיעה שצצו על מצחו ושאל "לאן?"

"לבית המשפט העליון," הוא ענה בלחישה.

"אתה בסדר, אדוני?" שאל הנהג והתחיל בנסיעה.

עמוס לא ענה, כאילו היה גווייה מעולפת, שאינה מסוגלת לתשובה.

* * *

באותן שעות בוקר מוקדמות וישנוניות צצו במוחותיהם של שלושת עדינו האקראיים ובמוחותיהם של עוד כמה עשרות או מאות בני תמותה אחרים, באותה העת ובמקומות שונים בעיר הקדושה בנסיבות שגרתיות לכאורה, כמה קושיות צורבות עד זרא:

איך זה שהר הבית נגוז בלי התראה, אזעקה, צעקה, צהלה ובמין שקט של אפלה שחורה חסרת פשר, כאילו הכול בכול הורדם בתוך ענן כימי? הרי לא נשמעו נביחות כלבים, יללות חתולים, נערות חמורים וציוצי בוקר של תרנגולים ועוד קולות אנושיים כמו יללות צופרים וחריקות בלמים של כלי רכב ותרועות של רמקולים! תחנות רדיו לא שידרו בגל פתוח, והטלוויזיה מספרת מעשיות של בוקר שגרתי. ושם, שם אין הר, אין כיפות, אין כותל, רק בור של שאול תחתיות והמון שקט, המון דממה, המון כלום, המון צבע שחור, המון אפס מוחלט. מה קרה לאנשים שהיו על ההר, במסגדים, בחפירות, ברחבת הכותל, ובין שלל האבנים העתיקות ובין מה שקבור בכל המקומות, גלוי או מכוסה? אין עדויות, אין מוצגים, אין ואין ואין! הרי זה לא אפשרי, לא הייתה רעידת אדמה, לא היה רעש, לא נשמעו נהמות של דחפורים או קולות נפץ של פיצוצים תוצרת בני אנוש או אלים, משהו? רעמים, ברקים, קולות של נביאים של אמת או של שקר... לא חשוב... אבל משהו, משהו לפני או אחרי הזוועה? רק שקט שאפילו אינו לוחש או מרעים רחמנא ליצלן. כאילו העיר הקדושה כולה על הבניינים, האנשים, בעלי החיים והעצים שקעה בשינה עמוקה של תרדמת מוח ולב אחרי עקיצת נחיל של זבובי צה צה מחוללי מחלת השינה... אבל זה כבר קרה, סופית, עובדתית... וכעת נותר לשאול — למה? מה עשתה שכך קרה? עונש על מה? מה גרם לכך שפתאום באישון לילה נעקר ליבה של העיר הקדושה? ובאיזו טכנולוגיה השתמשו? ובכל זאת במה חטאה? במה פשעה?...

והרי מה היא כבר אכלה? תפוח אסור מעץ הדעת, תפוח מורעל, ומי המרעיל? מי ומה חטאו? מי המעניש? הרי זו עיר קדושה תחת פיקוד אלוהי ישיר. אומנם נכון הדבר שריב משולש מתמשך בה בין צלב לסהר ולמגן דוד, ברם־אולם זו דווקא סיבה להשאיר את אותו הר בית עבור כולם. מה? מישהו החליט על "תמות נפשי עם פלשתים" כזה? מה פתאום, לא יכול להיות, לא קרה ולא יקרה, הרי אלה אבנים עתיקות שיכורות משתיית דם של בני אדם בני כל הדתות והשבטים. האם יהיו הלוויות? אילו ושל מי? בתוך הבלילה הזאת של מחשבות ששטו בביצות ובתעלות שבין קפלי המוחות של העדים הרבים הרואים ואינם מאמינים, בלטה סוגיה אחת חידתית: אמרו בקול רם אילם, או נכון יותר חשבו חכמים מטעם עצמם, שיש שלוש אפשרויות מדעיות להסברת האירוע. האחת, שמדובר בתהליך של הרס והיעלמות האתר מבפנים, מלמטה כלפי מעלה והחוצה ואז קריסה פנימה וקבורת נצח, כמו למשל התפרצות של הר געש נחבא אל הכלים וצניחת האתר כולו לתהום שמתכסה בלבה השחורה והיה כלא היה. אבל להר געש מתפרץ יש רעש ויש אש ויש זרימה מסביב לשוליים למורדות ההר, היכן היא העדות הזאת? והשנייה, שזהו תהליך של הרמה מבחוץ, מלמעלה וכלפי מעלה ומשם התקה למקום אחר על פני הכדור ואולי לאיזה ענן שמימי ודרכו לגרם שמיים קרוב. אבל כדי שזה יקרה צריך מחפרי־על שנוגסים מסביב ומנופי ענק שירימו את האתר וכלי הובלה אדירים שישנעוהו לאותו המקום האחר, למי יש יכולות אדירות כאלה? לסינים, לאלוהים, לאגדה או לחלום? ושוב, היכן העדויות? והשלישית, אולי נניח שציוויליזציה חייזרית פיזרה מלמעלה, דרך ממטרות מותקנות בתחתיתה של חללית שקופה, אבקת פלאים שגרמה לאידוי הר הבית עד לעומק של לוע כבוי של הר געש, ואת האדים היא כלאה במכלי ענק שהועברו לכוכב שלהם ושוחררו בו, בגלקסיה שלנו או אחרת?

* * *

בהמשך יומנו של אלכס נכתב:

רק לקראת הצהריים ובהדרגה התחיל לרוץ הרעש האמיתי שלאחר הרעש השקט מאמצע הלילה, רעש מתגלגל כמו כדור שלג במדרון תלול, ברחובות של העיר הקדושה החדשה והעתיקה, מתנקז אל אזור האין־הר־הבית ומתפשט במעגלים על פני הארץ כולה ומעבר לה, על פני הימים והיבשות האחרות. אנשים ורכבים, גברים, נשים וילדים, בעלי חיים וציפורים זרמו באו בכיוון אחד אל עבר החור השחור. כוחות משטרה, צבא, הצלה ותקשורת דהרו בכל כוחם באותו כיוון, מנסים להשתלט על המהומה. הרעש נשמע כנהמת המונים שמתגלגלת בדרכים, בשבילים, במדרחובים ובפארקים. באוויר ריחפו מסוקים ורחפנים, כדורים פורחים ובלוני תצפית, מטוסים קלים ומטוסי קרב, מצנחי רחיפה ממונעים ומה לא. הרדיו, הטלוויזיה, העיתונים והרשתות געשו והשדרנים והשדרניות נכנסו לאמוק של דיבורים בלי פסיקים ונקודות. בשדה התעופה הלאומי נחתו מטוסים ברכבת אווירית של דברנים ופרשנים מכל העולם. מצלמות תקתקו ללא הפסקה וכולם צילמו את עצמם עם הניידים למיניהם. הגגות של הבניינים הגבוהים שמסביב למקום הפשע נגדשו באנשים. הגדרות שהוצבו מסביב לאתר כמעט קרסו. הדוחק והגודש האנושי כבר תבעו קורבנות. אנשים נדרסו על הקרקע או התעופפו מגגות. מגדל בבל ותיבת נוח, אלה מהברית הישנה, נדמו למיניאטורות לעומת מה שהתרחש כאן ועכשיו, מול פרצופי האפור... שלי, אני, אלכס היושב בבית הקפה בחוסר אונים וכותב ביומני שמתמלא במילים, מילים ומשפטים. אני מנסה לשפוך הכול על הנייר כדי להספיק, כדי להספיק להראות כמה אני מבולבל, כדי לתאר את שלא ניתן לתיאור. פעם קראתי במקום כלשהו שאת השואה ההיא אי אפשר לכתוב או לייצג כי זה מעל לשכל של בני אדם, ובכל זאת הרי כתבו ותיארו ואמרו והעידו. אני מפחד, לחוץ, עייף ולא מבין את עצמי. הייתי רעב אבל לא הצלחתי לאכול. לא יכולתי להצטרף למה שקורה בחוץ, לא יכולתי להמשיך לשבת בבית הקפה ולפני השעה חמש בערב קמתי ממקומי, שילמתי עבור הזמן וכמה כוסות הקפה ופניתי ללכת כדי לחזור לחדרי.

רק כשהייתי בחוץ הרגשתי על גופי והבנתי שהחזרה לרובע הארמני לא תהיה קלה ואולי אף תהיה מסוכנת. בשעה שמונה בערב החשוך והמואר הצלחתי סוף סוף לעבור בים האנשים ולהיכנס לאכסנייה הריקה. העיר העתיקה הייתה מוארת במאות זרקורים ענקיים שהוצבו על הגגות ועל מנופים שהובאו והוצבו מסביב לבור. בשמיים זרחו פצצות תאורה כמעט ללא הפסקה. מצאתי את זוג הזקנים ונורה בוהים במסך הטלוויזיה. למזלי הבניין שלנו לא היה גבוה ולכן לא נתפס על ידי סקרנים. נורה קמה מהספה ולקחה אותי ביד וירדה איתי לחדר האוכל הקטן, הושיבה אותי על כיסא כאילו תלתה סמרטוט רטוב וסחוט על חבל כביסה.

"איפה היית כל היום? אתה נראה כמו מומיה, כמו גופה מהלכת. אכלת? שתית? אני מבינה שהיית בין הראשונים שראו ואז נעלמת! טוב, אכין לך משהו לאכול. רוצה אולי כדור לכאבי ראש או לשינה ואולי איזו כוסית? אתה פשוט נראה זוועה, אני מקווה שאינך חולה, אולי..."

"אני בסדר באופן יחסי. לא צריך דבר. אני המום כמו כולם אבל אינני שיכור, אני פשוט צריך לחשוב בשקט כדי לקלוט, ונכון, אין לי חשק להידחק שם עם כולם. הכול אבסורדי, לא נתפס. אם את אוכלת איתי אז אני מסכים לאיזה מרק ופרוסת לחם. ומה עם הזקנים? איך הם מגיבים? הרי הם כבר ראו הכול בחייהם, אפילו שואה מרחוק."

נורה סיפרה בקצרה את קורות היום תוך כדי הכנת מרק, סלט קטן ופרוסות לחם קלוי. הדיירים האחרים נעלמו ואין לה מושג מתי יחזרו. הזקנים בסדר. הרי להם אין כבר מה להפסיד אבל הם דואגים לה, לנורה, וכן, הם מאוד שקטים ועצובים ומחזיקים זה בידו של זה כל הזמן כאילו שמלאך המוות עומד בפתח ורוצה להפריד ביניהם. היא הגישה את האוכל לשולחן.

"מה אתה חושב שקרה? איך? למה? זה פרובוקציה, טרור, דת, שנאה, שנאה, שנאה ועוד פעם שנאה. מה זה? אני יודעת שאתה לא אדם דתי, אבל אתה סקרן ומסתובב בעולם כי אתה אוהב בני אדם ורוצה להבין, ובעיקר לחוות, להרגיש, להיכנס לנשמות וללמוד להיות טוב יותר ממה שרוצים אחרים. אני הרי חשתי על בשרי, דרך החיים של הזקנים האלה שיקרים לי יותר מהחיים שלי, שאין דבר יותר מפחיד ממי שלא דומה לך, ממי שחושב שהשוני בינינו מקנה לו זכויות שגוברות על שלי, אבל הרי אפשר לפתור את זה פשוט כשמסתכלים במראה ורואים את עצמנו, איש איש והמראה שלו, זה כל כך פשוט. טוב עזוב את זה, אז מה באמת קרה ובכלל איך זה ייגמר ומה עומד לקרות?" היא השתתקה.

לעסתי ושתיתי לאט ובשקט, כאילו לא הקשבתי. אבל האזנתי ועוד איך. אמרתי בתוכי ולעצמי שהנורה הזאת היא משהו, השבתי לה:

"אני לא יודע מה קרה ואיך קרה ולמה קרה. אני עדיין מרחף בתוך ענן לבן. אין לי ספק שאצטרך להישאר כאן יותר ממה שתכננתי, אין טעם כעת להמשיך הלאה כי הרי כדור הארץ עכשיו התכווץ לתוך נקודה אחת והיא ה"אין־הר־הבית" הזה, העולם התרוקן, כולם פה. נדמה לי שאנסה להבין ולהיכנס עמוק לתוך ההוויה האנושית, עמוק לתוכי, לתפוס בשכל את הרגש, לתפוס מה זה קדושה של אבנים. אולי אין במציאות, ולא הייתה, עיר קדושה וכותל ומסגדים וכנסיות, זה הכול מחשבה ורוח בלי חומר. האבן הקדושה היא המצאה שלנו, של בני האדם הטיפשים שבראו להם אלוהים טיפש ששכנע אותם, ולמעשה הם שכנעו את עצמם, שהאבן קדושה ושפכו נהרות של דם והקריבו קורבנות אדם בשמו של... של מי? של מה? אולי המקום הזה הוא לא אמיתי, הוא רק יחס בין דברים, ורק משום הטיפשות האנושית הרי היה מישהו צריך לפוצץ את הבלון הזה. אז הר הבית זה אולי בלון מלא אוויר ותו לא וכעת בא ילד קטן ודקר את הבלון והאוויר פרח לו ונשארה שארית של גומי פלסטיק בצורת חור שחור. אילו שטויות דיברתי, נורה, בואי נעזוב את זה כרגע, סלחי לי, אני מותש, בלבלתי לך את המוח ולי את השארית מוח שנשארה לי. הירגעי ושמרי על הזקנים, נתראה בבוקר, אולי זה רק חלום והכול יחזור למקומו ואולי לא. תני לי לישון על זה הלילה. יש לך אולי כדור שינה?"

היא נתנה לי טבלייה בודדת, לקחתי איתי בקבוק מים, נכנסתי לחדרי ונכנסתי למיטה בבגדיי אחרי שסגרתי את היומן והנחתי אותו מתחת לכרית שלי.

ורנר, האוסטרי הצעיר, המעריץ של ישו אדונו לא היה בחדר. הוא לא חזר במשך כמה ימים. הוא נעלם והתאדה כמו הר הבית אבל בלי להשאיר חור שחור. נורה הייתה מודאגת. הוא לא ענה לטלפון הנייד שהיה ברשותו. בתום 48 שעות היא הודיעה למשטרה על היעדרותו. כעבור שבוע הודיעו לה שהאיש הצעיר יצא מדעתו, ובלשון פשוטה השתגע, ואושפז בכפר שאול תחת האבחנה של "סינדרום ירושלים". היא התבקשה לשלוח לשם את חפציו האישיים שנותרו באכסנייה. היא הזילה דמעה אמיתית, ויתרה על החזר כספי ומאז אף לא אחד יודע מה עלה בגורלו.

* * *

איך עבר אותו היום הנורא והמוזר על יהודה ועמוס? ובכן, בניגוד לאלכס המשוטט חופשי ממעש והתחייבויות, שני האחרים היו אזרחים בעלי משפחות ומחויבים למקום העבודה ומטלות העבודה, הרי עדיין לא הוכרז יום חופש, יום הזדהות, יום זיכרון או יום התגייסות, הדגל לא הורד לחצי התורן ולא הוכרז מצב חירום — אז שניהם היו במקום עבודתם. אבל האם היו פוריים?

יהודה היה ידוע כעובד מקצועי, מסור, חרוץ ועצמאי לחלוטין. שתקן מכובד שדיבר לפי הצורך, בנימוס ובקמצנות עניינית. באותו הבוקר הוא ישב ליד שולחן העבודה מכופף וחיוור והביט בניירות בפיזור דעת לא אופייני. רק לקראת הצהריים, כאשר הרעש כבר היה נחלת הכלל, הוא קם מכיסאו, יצא למסדרון לפינה מרוחקת ועשה כמה שיחות טלפון הכרחיות. הוא התקשר למשפחתו וגילה שהילדים הוחזרו לבתיהם מוקדם מהרגיל כי הלימודים הופסקו. יתר הטלפונים היו לחברים אחרים בקהילה, ובפרט לרב שלו, כדי לדעת איך יש להגיב להתרחשות המשונה הזאת. כולם, והרב בראשם, הבהירו שבשלב הזה יש לחכות ולראות ולצפות. הרב והרבנים גדולי התורה יחליטו בערב או בלילה הקרובים על התגובה לפשע האיום שקרה. האם זה חורבן בית שלישי? אולי יום אבל לאומי? אולי מגילת איכה במהדורה חוזרת ומשופצת. האפשרויות רבות מספור ויש לחכות, לחכות... בינתיים. הוא חזר למשרד, שכח לאכול ארוחת צהריים ואף לשתות תה בהפסקות, ובשעה חמש מיהר לביתו כדי לחכות. הוא לא היה בין אלה שרצו למקום האסון כדי לחוש ולמשש את ההיעלמות הזאת. גם בביתו הוא לא ממש דיבר עם האישה והילדים וגזר על כולם שתיקה מביכה. בתפילת הערבית בבית הכנסת כולם פטפטו ללא רסן בעוד הוא שותק, מתפלל בדבקות ומזיל דמעות בסתר. הוא חש כמי שעומד על הסף של משהו גדול ממנו.

ועמוס? הוא המשיך וצלל ליום עבודה דחוס, מטריד וגדוש במטלות על אף אווירת הנכאים והמסתורין. הוא נחשף לרעש הכללי אבל נאלץ להתאפק. בשיחת טלפון עם אשתו ההריונית גילה שפגישותיה עם מומחי ההריונות לסוגיהם בוטלו ולמד ממנה שבעצם הכול נעצר. בתי הספר נסגרו. בצבא, במשטרה ובבתי החולים הועלתה רמת הכוננות כאילו צפויה מלחמה או לפחות מהומות על רקע, כל רקע שלא יהיה, דתי, לאומי או אחר. הוא חזר בערב לתל־אביב כשהוא צופה בפקקי ענק בכיוון הנסיעה הנגדי, הכיוון לעיר הקדושה שהפכה בן לילה ויום למרכזה של כוורת דבורים שהמלכה נעלמה ממנה! בשיחה עם אשתו שלומית לפני שנרדם הוא פלט: "אולי זה דווקא לטובה שכל האגן הקדוש הזה נעלם, אולי כך נעלמה סיבת הריב ההיסטורי, סיבת המלחמות והסיבה ל'אין ברירה, נצטרך לחיות כאן על חרבנו לנצח', אולי מעז יצא מתוק."

עמוס ויהודה שניהם, כמו הרבה אחרים, למדו שהכנסת וממשלת המדינה מכונסים לליל שימורים כדי לדון באירוע ובעיקר כדי להתכונן לבאות, לפתוח מגירות ולרענן נוהלי חירום. מהר מאוד התברר שאין בנמצא נוהל קרב באשר לאפשרות של היעלמות הר הבית כולו! אין מודיעין, אין דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות), ובכלל, מעולם לא נצפתה כזאת מין אפשרות. זה לא ערפל קרב כי אין כאן קרב, אין סיבה ומחולל, אין אופציה של התכוננות או הכנות. יש כאן ואקום בלתי נתפס, אפילו החלפת דיסקט לא תעזור.

התנשמת ועדות הראייה

באחד מהסדקים בחומה שמקיפה את בית הקברות העתיק בהר הזיתים חיה לה תנשמת לבנה זקנה שכבר ראתה הכול. האיש שלה הלך לעולמו זה לא מכבר. דורות של גוזלים שבגרו ופרחו מהקן כבר לא מבקרים. כמעט כל אויביה כבר החזירו את נשמתם לבורא עולם, העורבים החמסנים, החתולים הטורפים להנאתם ואפילו בני האדם האדוקים. על גופה המקומט מזקנה ותלאות צרובות צלקות שמספרות את ההיסטוריה של החרבות ששפכו כאן דם על האבנים, למענן ובשמן: חרבות של מלכי היהודים, כידוני היוונים והרומאים, חרבות של נושאי הצלב, חרבות מתעקלות של מאמיני הסהר ועוד רבים וטובים. הירודים שבעיניה אוצרים בלובן שלהם את האוסף הגדול בעולם של תמונות המעידות על טיפשותם של בני האדם. התנשמת הזאת שייכת למשפחת העופות דורסי הלילה והיא קרובת משפחה מדרגה ראשונה של הינשוף, סמל החוכמה והצדק. בקהילה היא ידועה כבעלת יושרה, דיסקרטית, שומרת סוד, נאמנה ושוחרת אמת וצדק חברתי, כזאת שאפילו בני האדם האכזריים מחבבים, והחקלאים אף מכבדים אותה ללא שיעור. עליה נאמר שהיא, היא תנשמת הר הבית, היא העדות והזיכרון שבני האדם היו אמורים ללמוד מהם ולא למדו. היא ידעה את שפתם, מאכדית עתיקה דרך הארמית והעברית, הלטינית וצאצאיה והערבית הספרותית. אבל הם, בני האנוש לא ידעו את שפתה שלה, שפת העדות והזיכרון. היא הרי ידעה את המתים שטמונים באדמת הר הזיתים עוד לפני שהיו בתי קברות ומצבות ומחוזות זיכרון ואנדרטאות ומגדלים על חומות, כי זה ההר שצפה מאז ומעולם על ההר התאום, הר הבית ממערב לו ונמוך ממנו בכמאה מטרים, זה שנעלם באותו הלילה לפני שאלכס, יהודה ועמוס וכל האחרים גילו את הזוועה באותו הבוקר. התנשמת הזאת ראתה את הבנייה, התפארת, הכיבוש, ההרס והחורבות שאחרי, והייתה עדה למחזוריות המטומטמת והמייאשת של ריקודי הדמים של בני התמותה על זוג ההרים דנן. בכל מחזור השתנו רק צורת החרב וצבע הדגל שבשמו אותה חרב שחטה ורצחה ושפכה דמי אדם. על התנשמת הזאת נאמרו, נכתבו וזימרו משפטים כמו: מהו בסך הכול יצור חי, בעל חיים, אדם, מהם חייו? — תבנית נוף מולדתו! (ומישהו פעם הוסיף, תבנית נוף אדישותו) סכום כל תלאותיו! סך כל ההתנסויות ההיסטוריות שלו ומה שנשאר מהן בזיכרון המתעתע שלו! סך כל הדרכים שבהן הלך לעבר מטרות שידע שלא יוכל להשיגן, לבטח לא במלואן! ובעיקר, בעיקר, סך כל הפעמים שעמד מן הצד כעד רואה, שומע ורושם לא מילים על נייר, אלא צלקות על פני קליפות המוח.

ואכן כן, גם הפעם התנשמת הזאת הייתה העד החי היחיד למה שקרה באמצע אותו הלילה שלפני הבוקר המר הנמהר והמוזר! מה ראתה התנשמת? מה היא שמעה? מה העיר אותה משנתה? מה משך את תשומת ליבה? ואיך מתרגמים את שפתה למילים שלנו? יש להתחיל מתיקון טעות אנוש: גם תנשמות זקנות לא ישנות בלילה אלא ביום! בלילה הן צדות את מזונן, מבשלות, מאכילות ואוכלות. אומנם הזקנה הזאת הסתפקה בחצי עכברון, ויתר הזמן צפתה בירח ובכוכבים וטיילה להנאתה בין המצבות כדי להזרים את הדם בעורקים המסוידים של רגליה וכנפיה.

כידוע, לתנשמת יש שעון ביולוגי פנימי. בשעה שתיים לפנות בוקר היא עמדה על החומה בראש הר הזיתים והביטה באופן פנורמי ודינמי לכיוונים צפון, מערב ודרום לסירוגין. והיא ראתה, ועוד איך ראתה, את החיזיון המופלא שהתרחש מול עיניה בשקט מוחלט, אפס קולות, אפס רחשי לילה, כאילו אף פרודות האוויר נעמדו דום, כאילו ירד מלמעלה פעמון ואקום שקוף על הר הבית, שכלל בתוכו את הר הזיתים וחלקים גבוליים מהרובעים המקיפים ובתוכו אפס תנועה ואפס דציבלים מכל הסוגים, אפס אוקטבות, דממה של בית קברות בלי רוח נושבת, ללא רשרוש עלים וקולות זחילה ושיח נשמות תועות. הייתה לה תחושה כשל חולה נפש משתולל שקיבל חומר הרדמה לווריד והוכנס לחדר שקט, אטום לרעשים, מרופד מכל צדדיו בשטיחים סופגי רעשים ומשתיקי קול.

ואז, למרות התבלולים שבעיניה, היא צפתה בבהירות לבנה באותו פעמון וירטואלי שקוף מואר כמו אי ירוק על רקע ים שחור משחור, כדור לבן בתוך תווך שחור. מה שראתה התרחש בהילוך איטי, חולמני אבל נחוש ומתגלגל ללא מעצור, מעין הולוגרמה אמיתית. התנועות של הדמויות והחפצים היו אנכיות מלמעלה כלפי מטה, אבל עיניה של התנשמת תרגמו את המראה כאילו התרחש לרוחב באופן אופקי, מימין לשמאל והפוך, הכול לפי המהלך שהוכתב:

* * *

על כביש אספלט שהתחיל אי שם בתוך השחור שמאחור, הופיעה תהלוכה של בני אדם נטולי כנפיים, סנפירים או זנבות. הם צעדו בטור, מסודרים בשלשות או רביעיות כמו יחידה צבאית, אבל הליכתם הייתה איטית, רכה ולא ממושמעת או אחידה. ההליכה הייתה כשל טיול תענוגות ופחות כמצעד צבאי. השובל הנע היה מואר באור צהבהב על רקע שחור ללא צללים, תבניות או פרטים.

בראש התהלוכה צעד אברהם הגדול, הראשון, המייסד ואבי השושלת של בני האנוש. אברהם הקשיש היה גבר גבוה וכחוש בעל פנים אציליות וחרושות קמטים בזוויות ישרות אנכיות. על ראשו רבץ כובע ברט לבן, על האף הנשרי הבולט רכב זוג משקפיים עגולים במסגרת זהב. הפרצוף עטה שפם וזקן ארוך ומטופח בצבע לבן עם כתמי ניקוטין צהובים. על חולצתו הלבנה המעונבת בפרפר שחור רכבה חליפת טוקסידו שחורה עם אבנט ארגמני רחב. כפות רגליו היו נעולות זוג סנדלים תנ"כיים בצבע חום מבריק. בצד ימין של דש הז'קט היה נעוץ פרח חמנייה זוהר כשמש בליל ירח מלא. אילו היו אנשים מביטים בצדודיתו היו רואים דמיון רב בין פרופיל פרצופו לבין זה של החוזה רבי בנימין זאב הרצל. הוא החזיק בכף ידו הימנית מגילת קלף מגולגלת. מימינו, במרחק סביר, צעדה אשתו הראשונה שרה, שמנמנה, נמוכת קומה, מטופחת ועטופה בבגדים לבנים. משמאלו, במרחק מעט יותר מסביר, צעדה אשתו השנייה הגר, גבוהה, רזה ויפה, עטופה בבגדים בצבע כחול כהה.

מאחוריו, משמאל לימין, צעדו שלושה זכרים, משה, ישו (ישוע) ומוחמד, זהים בגובהם הבינוני, פרצופיהם עטורים באותם הזקנים המדובללים וגופם עטוף בגלביות לבנות זהות. לכולם כפות רגליים נעולות סנדלים בלויים ומאובקים. מאחוריהם, באותו הסדר משמאל לימין, צעדו שלוש נשים: צפורה אשת משה, מרים המגדלית שידעה את ישו וחדיג'ה אשתו הראשונה (מבין 13) של מוחמד. במרחק מה מאחוריהן צעד ערב רב של מלווים: קצינים וחיילים, משרתים ומשרתות, אפסנאים ועוד מיני אספסוף כזה או אחר. לא היו בעלי חיים או מכוניות בתהלוכה ולא רמקולים או קישוטים. לא הייתה תזמורת ולא התנופפו דגלים. גם כלי נשק גלויים לא נראו בשום מקום. התהלוכה הייתה שקטה כמו דממת קבר.

התהלוכה התקדמה לכיוונו של אוהל מלבני לבן ענק שרבץ מעל הר הבית עצמו, ושם נגמר הכביש ללא רחבת כניסה או שטיחים אדומים מקובלים. בצלע הקצרה של האוהל, זו שפנתה לכיוון דרום, נראה פתח קטן שמכוסה על ידי וילון שחור ועליו היה רקום בזהב כתר קוצים בודד מוקף חרבות שונות ועלי זית. בתוך האוהל הריק מרהיטים, תמונות, קישוטים ופרחים, היה רק שולחן עץ ארוך ועירום ללא מפה, כלים או תקרובת. הצלע הארוכה של השולחן פנתה לכיוון מערב, לכיוון הים. מאחורי הצלע המקבילה ניצבו ארבעה כיסאות מתקפלים פשוטים ובמרחק מה מהם הייתה טריבונה קטנה עם כמה עשרות ספסלים מדורגים, גם היא מעץ ועירומה כביום היוולדה. מתחת לרצפה השקופה של האוהל נראו ה"גגות" של מבני הר הבית: המסגדים והרחבה, הכותל והרחבה והמבנים שסביב לו, כולל הכנסיות למיניהן ושערי הכניסה.

התהלוכה נכנסה לאוהל וכולם התיישבו. בכיסא הקיצוני משמאל לכניסה ישב אברהם ואחריו לפי הסדר, משה, ישו ומוחמד. יתר הצועדים התיישבו על ספסלי הטריבונה ללא סדר מיוחד פרט לעובדה ששלושת הנשים ישבו בשורה הראשונה.

אברהם נעמד, שטח את מגילת הקלף והחל מקריא בקול לא חגיגי, בקול של מי שמספר ומסכם דיון ארוך ומתיש שכבר אירע מוקדם יותר במשך כמה יממות ובשפה עתיקה לא מליצית ובשימוש מעט מילים מן העתיד:

"פונים אנו, אני והנביאים שכאן לצידי באוהל המועד הזה, אליכם הברואים בצלם, בשם האלוהים הכול יכול אדון עולם ובורא השמיים והארץ — שימו לבבכם בכפות ידיכם, שמעו ודעו את אשר מצווה האל האחד והיחיד. אתם, בני ערב, צאצאי ישמעאל ובני ישראל העברים וגם בני ישו מרחבי העולם — מסוכסכים ביניכם כבר 150 שנה ואף יותר מאות. מתוך התעלמות שלמה מהתולדות של הסכסוך הזה, וללא משוא פנים בכל הקשור לריבים ביניכם בנוסח של מי אשם ובמה; מי פתח ראשון עם מי, מתי ולמה; הלחיות לנצח על החרב עד שיושמד האחד או השני או האחר ולא ביחד או לחוד... נועדנו? יודעים אנו כי נהיר לכל בר דעת שהר הבית וסביבותיו הם סלע הקיום והמחלוקת של המלחמה הזאת שאין רואים את סופה. המעורבות של שלושת האמונות, ריב האחים בתוככם ובין העמים סביב, ההבדלים בין העמים, ההבדלים בין הכובשים והנכבשים ועיקר העיקרים הלא הן הטעויות ההרסניות של השופטים, המלכים וראשי השבטים של הצדדים — כל אלה לא מאפשרים, ומחסלים מן ההתחלה, את הפשרה. ומחוץ לזה, אתם, בני ישמעאל והישראלים והאחרים, לא הולכים להיעלם מאדמת ארץ הקודש, היא כנען לשעבר. ומתוך ידיעת העתיד, רואים אנו שאין אפשרות לשחיטה עמלקית או לגירוש או לחילופי שבטים מרצון, ובטח שאין רואים דרך לכפיית שלום בכוח על ידי ממלכה גדולה מבחוץ... מתוך שימת מבטחנו בבורא עולם, שקלנו הרבה דברים נוספים כאלה ואחרים, והגענו להחלטה מכרעת וחרוצה וסופית, אנוכי ושלושת הנביאים הנכבדים היושבים פה לצידי באוהל המועד הזה, והיא שיש לעשות מעשה חמור וקשה שיפסיק את הריב הזה לתמיד. חושבים אנו שהכחדה מוחלטת, אידוי כזה לשמיים כאילו לא היה, של ההר על אוהלי התפילה המרובים שעליו, רק זה יכול להוביל לדרך השלום והשלווה, בבחינת קורבן כורח. חושבים אנו שמחיקת הקורות באופן נקי, רק היא יכולה לגרום להיעלמות הזיכרון, לשכחה והשכחה, ורק כך לא יישאר מקום לרצון לנקמת דם לנצח. עם זה, באותו הזמן, יראים אנו שהוצאה לפועל של מעשה הרס כזה יכולה לגרום להאשמות קשות יותר של השבטים הניצים זה עם זה ולעוד סכסוך נצחי וכבד. מכאן, מבינים אנו שאת השמדת הר הבית יש לעשות כך שיהיה מסתורי ולא בר הסבר על ידי בני האדם, באופן שלא יאפשר מחשבות אנוש זדוניות והמשך האשמות ללא קץ. לכן בחרנו, על דעת הנביאים, דרך פעולה מיוחדת שאתם תהיו עדים לה כעת. פרסמנו במרחבי היקום מכרז לביצוע המעשה הזה. בחרנו ב"חברת אליהו בעל המרכבות" הידועה בכישוריה לחיקוי ניסים מעשה ידי אלוהים... הדבר עומד להתרחש בעוד רגעים אחדים והוא יארך רגעים אחדים. למאורע הזה יהיה תיעוד אחד בודד (כתב ותמונות) שיישמר כקלף מיוחד ובלתי מתכלה במערה עלומה בכוכב אחר."

אברהם קיפל את מגילת הקלף ותחב אותה לכיסו. הוא התיישב בכבדות על כיסאו. השתרר שקט מעיק באוויר בין ארבעת היושבים ליד השולחן ואלה שישבו ביציע שמאחור. הפנים היו חיוורות ומתוחות, העיניים הושפלו כלפי הרצפה השקופה. הדממה הייתה כמו גוש בצק שחור שאינו ניתן לחיתוך. לא הונפו דגלים, לא נשמעו תרועות של חצוצרות או שופרות, לא היה כרוז או מנחה ולא אביזרי במה ותאורה, לא היו מחיאות כפיים, צעקות המון או רחשים של שיעול או בכי ובקיצור, לא הייתה תפאורה לניסוי שעמד להתרחש כאן ומייד. איש מהקהל הנבחר לא חש בקיומה של התנשמת המשקיפה מראש הר הזיתים. האמת הבלתי סבירה צריכה להיאמר כבר עכשיו, חוץ מהתנשמת גם הנשמות של המתים הקבורים היו עדות לחיזיון, אבל כידוע אלה פסולות לעדות וחסרות יכולת זכירה. ברגע הזמן הנקוב החלה לנשוב רוח חרישית בליווי אובך קל וממסך, שנתנה לקהל תחושה של וילון מתנועע או משק כנפיים איטי של ציפורים ענקיות או אולי מלאכים שליחים.

ואז התנשמת ראתה בבעתה ופליאה:

מלמעלה, מאחורי כביש האספלט שהתחיל כאמור אי שם בתוך השחור שמאחור, הופיעה זרוע רובוטית אדירה בצבע פליז נוצץ, עירומה פרט לחוטי חשמל מנחושת ממורטת שהשתרגו מאחוריה. הטריבונה על יושביה הונפה ונעלמה כלפי מעלה! במקביל פרצו לתוך החלל שמעל הר הבית מאות כפות ידיים זעירות שדמו לזרוע הרובוטית ושלפו כמה עשרות בודדות של אנשים ששהו באותה שעה על ההר ופיזרה אותם כמו גיצי אש ברחבי העיר הקדושה. רוב האנשים האלה היו במצבי שינה שונים או מילאו תפקידי שמירה או שהיו אלה מתפללים מאוד אדוקים. הם כאילו הוקפאו והוחזרו לבתיהם בעיר בלי שחשו בדבר ותוך כדי מחיקת זיכרונם. אחרי שתי הפעולות המהירות האלה ירדו מאותו חור שחור שישה מנופי ענק רובוטיים שבקצותיהם כפות מחפרים אדירים שגילחו את כל מה ששכן על משטח הר הבית והעמיסו על פלטפורמה ענקית, מעין רפסודה ממונעת, שהגיעה מצד מזרח וטסה כהרף עין לכיוון מערב אל הים התיכון ושם נעלמה באופק. המנופים נעלמו ובמקומם ירדה זרוע צהובה ענקית מעל מרכז הר הבית, אוחזת בריבוע עצום של קופסת פלדה שבקצוות קירותיה ניתן היה לראות אלפי מחפרים קודחים שהחלו לקדוח את הגבולות של הר הבית כפי שנקבעו כך שיכילו את כל מה שקדוש לכל שלושת הדתות עד לעומק כזה שיהיה ברור שלא נשאר זכר היסטורי־ארכאולוגי למאן דהוא. קוביית העפר הענקית הוכנסה לאותה קופסת פלדה שהתרוממה כלפי מעלה על ידי הזרוע הצהובה ונעלמה במסך האחורי השחור שממנו ירדה דקות ספורות לפני כן. תם ונשלם, בדומיית מוות, הרוח והאובך נמוגו, החושך נשאר כשהיה. אברהם, משה, ישו ומוחמד קמו ממושבם ועזבו את חלל הוואקום הפעמוני, פנו לכביש האספלט והפעם צעדו במהירות ונבלעו בחור השחור. האוהל המלבני בעל הרצפה השקופה נעלם בעקבותיהם.

* * *

התנשמת עמדה בפתח הסדק בחומת בית הקברות של הר הזיתים, סדק שהיה ביתה מימים ימימה. היא עמדה שם כמסומרת למקומה במשך דקות רבות עד שהתאוששה ומלמלה לעצמה: "ריבונו של עולם העופות, מה זה היה? חלום או מציאות, זה מטורף, זה לא יכול להיות אמיתי, האם ראיתי את מה שראיתי? האם חוץ ממני ראו גם אחרים? ומיהם? אני לא מבינה ולא קולטת, ומה יקרה עכשיו, בבוקר כשיגלו את זה? הרי אני כבר זקנה... מה? עכשיו עוד מלחמה ועוד דם ועוד זוועות? למה? אבל במחשבה שנייה, אולי באמת יקרה ההפך, כמו שאותו אברהם מנבא ומקווה. מוזר! עם כוחות כאלה הוא ושלושת הנביאים הצעירים הרי יכלו להשכין שלום מאז ומעולם, למה הם חיכו? למה נתנו לבני התמותה העלובים האלה לשחוט זה את זה על מזבח קידוש האבנים והשמות? רק בשביל הכוח והשליטה והרצון לזכות בבכורה של כלום."

היא, התנשמת התעייפה ובניגוד להרגליה החליטה להיכנס לסדק ולעצום עיניים ולחכות לבוקר, אולי טריות היום החדש תביא לה את ההארה?

* * *

מי ידע על קיום התנשמת? מי יכול היה לפנות אליה? ואולי היא פנתה למישהו? ועם זאת, הרי מדובר בעדות חסרת תקדים. אבל בינתיים חלפו ימים אחדים ואף שבועות בודדים...

אז איך חלפו אלה הזמנים על ההמון, הפוליטיקאים והעסקנים, עמי העולם ובמיוחד על עדינו שלנו, אלכס, יהודה ועמוס וכמובן כל האחרים מן הערב רב?

ובכן ככה, המדינה כולה ובמיוחד העיר הקדושה וסביבותיה הוצפו בבליל שפות אדיר (למתורגמנים ולבלשנים הייתה עדנה) שמקורו באלפי משלחות של אמצעי התקשורת העולמית כמעט מכל אחת ממאתיים האומות החברות בארגון האו"ם, מפולינזיה ומיקרונזיה באוקיינוס השקט ועד אלסקה וקמצ'טקה שברוסיה, קרוב לקוטב הצפוני בצד השני בתנועה נגד כיוון השעון. המדינה והבירה הוצפו בעשרות אלפי אנשים, ממש ערמות של עיתונאים צלמים, פרשנים, טכנאים, אומנים פלסטיים ובעיקר ציירים, וכמובן הרבה מאוד כתבנים לסוגיהם, החל מרכלנים ומציצנים וכלה בסופרים, משוררים, פילוסופים, סתם אנשי רוח וסתם יצורים סקרנים מרחבי הכדור העגול. כמו כן, עטו ונחתו כאן בהמוניהם נציגים של שלושת הדתות הטוענות לכתר ולבכורה, בעלי הבתים שנעלמו ויוצאי חלציהם של שלושת הנביאים, משה רבנו, ישוע בן הנגר ומוחמד הגדול, אחרון הנביאים. הגיעו הגמונים, רבנים ומורי הלכה מוסלמים ואפילו נציגי דתות ופילוסופיות חיים שונות ומשונות (חסרי כל זיקה להר הבית) כמו חסידי קונפוציוס, מאמיני וודו, בודהיסטים ועובדי אלילים בני כל הגזעים והיבשות והאיים, ומי לא! ברור ומובן מאליו שנחתו במדינה מדענים, חוקרים, מפענחים, עתידנים ובלשים מכל הדיסציפלינות הרלוונטיות החל מאסטרופיזיקאים וכלה בשרלוק הולמסים משלל הזוויות האנושיות. ובמקביל, כמו דבורים שעטות על צוף פרחים, נחתו כאן שרלטנים, חוזים בכוכבים, קוראים בקלפים ובכוסות קפה ובכפות ידיים, נביאי שקר וחצאי־אמת וסתם משוגעים קלים, מעופפי נפש, תלושים ועד פגועי נפש אומללים.

ההלם הקטטוני הוחלף במהירות־שיא סתגלנית בפרץ של יצירתיות כלכלית מרהיבה. תעשיית התיירות של הר בית שנעלם האפילה על תיירות של הר בית קיים ועל תעשיית ההייטק והלופטגשפטן (עסקי אוויר). עמך ישראל הפכו למארחים, מורי דרך מטעם עצמם, בשלנים, מסבירנים, צלמנים, מוכרי מציאות ומזכרות ומוכרי לוקשן מדופלמים. ענף התחבורה פרח וכל כלי הובלה הפך למלך, מסוס ועגלה ועד למסוקים ומצנחי רחיפה. שדות תעופה משניים הפכו למרכזי תנועה בין־לאומיים. הקפיטליזם חגג את ניצחונו המוחץ על פני השכל הישר, תחושה של אמוק ואטרף השתלטה על ההמון וגם על השליטים רחמנא ליצלן. התעסקות בספקולנטים של חומר ותודעה הפכה ממזריות ורמייה לעיסוק מכובד ומכניס... ולעזאזל ההיגיון. אולם ראוי להדגיש כי באותם ימי בראשית אחרי ההיעלמות, ההלם ופרץ העשייה מנעו את המריבה, ההתנגשות וההתנגחות הצפויים — כולם פרסמו בכל מחיר, בתיאור, תיעוד, צילום, דיבור וכתיבת מילים, בבחינת תמונה אחת שווה אלף מילים אבל משפט כתוב למשעי דינו כתמונה ולעיתים אף יותר ממנה, כפי שצוטט חזור וצטט מדברי קדמונים שונים.

ועדינו? מה איתם, היכן עומדים תחושותיהם במצב אי־הוודאות הראשוני הזה שנפל עליהם משמיים חסרי פשר? אלכס עדיין שותק, מנסה בכל כוחו להבין, עדיין קפוא בתנועותיו בניסיון נואש לרדת לפשר האפוקליפסה. יהודה חי בחרדה יום יומית נוראית, כואב, עצוב ובוכה, מתדפק על דלתות הרבנים בניסיון מתסכל למצוא תשובה טובה יותר מסתם "אדוני נתן, אדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך". ועמוס זורח מאושר ותקווה ומחכה בביטחון מוחלט שמעז יצא מתוק ורואה באפוקליפסה התחלה של מזרח תיכון חדש. הוא חש סוג של התרוממות רוח ומאז האירוע הוא הקשיב בשקיקה לפעמי משיח, המשיח החילוני שלו, משיח השלום עם העם האחר. הוא הגיע יום יום למקום עבודתו שמח וטוב לב, נלהב לעמול ולהתמסר בחריצות בלתי מסותרת. בערבים הוא שוטט בעיר ובקרבת אתר האסון בעליצות בולטת. בכל הזדמנות הטיף וטפטף את תורתו החדשה, את הבשורה על פי עמוס:

"בני האדם הם טיפשים, לעיתים קרובות בורים וגם שטופי מוח. הם אומנם תושבים של כדור הארץ וגם של העיר הקדושה, אבל מה כל כך קדוש באבנים האלה? אז זהו זה, אין חזרה לאחור! פונה אני אליכם, אזרחים יהודים וערבים ותיירים נוצרים ומוסלמים: הר הבית נעלם. מישהו שלח לנו מסר, הודעה ואולי בשורה טובה. אומנם לכאורה מדובר באסון בקנה מידה קוסמי, אבל זה בכל זאת יכול להיות לטובה. ייתכן שמדובר בהתחלה חדשה שתאפשר ותדחוף ותעודד פסק זמן למחשבה, לפשרה, להשלמה ולאפשרות של דיון ואולי סוף סוף להשגת שלום! שימו לב! אין יותר הר בית, אין יותר אתרים קדושים, אין יותר אגן קדוש שאתם, בני האדם, בניתם מאבנים שיכורות מדם, אין יותר סלע מחלוקת, אין יותר אבן שתייה, אין אבני כותל ומערות שמכילות אגדות תוצרת מוחם של אנשים שבסך הכול רצו כוח ושררה ושליטה. אין יותר אורוות סוסים שיאכסנו את אל־בוראק הפלאי שעליו רכב מוחמד במסע הלילה שלו כדי להמציא דת של שחיטה ומוות וג'יהאד, אין יותר זכר ושריד לבית מקדש ומיסי קורבנות, ולצלבנים אין יותר מה לחפש כאן, ובקיצור, אין ואין ואין את מה שגרם לדם ואש ותימרות עשן ולאלמנות ויתומים ללא סוף, ואל תבנו יותר על זה — זה הזמן לשבת ביחד ולדבר. החור השחור הוא שחור עבור כולם בלי הבדלי דת, גזע ומין. הבור השחור הוא זיכרון משותף לכולנו ועדות לאיוולת שלנו. אל תבנו יותר גדרות הפרדה או מבני מריבה או אנדרטאות שגורמות למלחמה על כלום ועל שום כלום ועל שום מה, די לטמטום ולטירוף. אלוהים זה המצאה שלכם והחור השחור הוא התשובה, איך אתם לא רואים את זה?"

אבל די מהר עמוס הבין שהוא במיעוט. הוא הפך להיות מנודה בקהלים ומקומות מסוימים, שם חטף אפילו ביצים סרוחות ועגבניות רקובות על ראשו ופה ושם אף אבנים ומקלות. הוא הפך למטיף אומלל בשער, לנביא זעם מקולל. אבל הוא המשיך בדרכו כי הרי בסוף הם יבינו, כך הוא חשב, בסוף הם יתעוררו ויתפכחו. הוא היה בטוח בזה. הוא עדיין שמר על קור רוח ותחושה של התעלות עד שיבוא המשיח שלו, משיח המדע, השכל הישר ואהבת האדם באשר הוא אדם. הוא היה נאיבי עקשן ועדיין לא ידע את צפונות עתידו. הוא ממש, אבל ממש, לא התעניין בצד המסתורי של האירוע, הוא לא הפך לבלש ומפענח. מבחינתו זו הייתה האמת ואין צורך לחפור! חפירות רק יזיקו, ארכאולוגיה הייתה אם כל חטאת עבורו, אבל לא עבור אחרים. ועם זאת הוא התכנס אט אט לתוך הקבוצות האוהדות שדמו לו בהשקפתן ונבלע בתוכן.

ויהודה האומלל? האיש המאמין האדוק שקע במרה שחורה. הוא הפך לאדם אפור, רגזן וחסר סבלנות, והתנהל כעכבר לכוד, מתרוצץ ומותש בכלוב עם חריץ גבינה מסריחה ומחוררת. אשת חיקו וילדיו חשו במצוקתו אך לא הצליחו לדובב אותו. הוא התרחק מהם, מחבריו לעבודה מבאי בית הכנסת, ורוב הזמן שתק. יהודה המשיך בשגרת חייו כי צריך להתפרנס ולפרנס. הוא המשיך במילוי מצוות דתו על קוצו של יוד בתוספת קורטוב של אדישות רועמת. בערבים נעלם מהבית ועשה לו מנהג לעבור בהליכה איטית ובולשת דרך אזור האסון ומשם לביתו של רב זה או אחר כדי לחפש, לדרוש תשובות אפילו תוך כדי התפלמסות כפייתית. זה תמיד הסתיים בדיון עם עצמו בתוך מוחו הקודח. "מה עושים? מה חושבים ומה אומרים? איך מתרצים ומסבירים לעצמך ולאחרים? ובכלל מה הפשר, מה התכלית ומה מסתתר מאחורי המסך? האם זו באמת אותה אחרית ימים שלפני בוא המשיח, המשיח היהודי על החמור הלבן ליד הפרה האדומה?" בפגישות הרבות בבתי הכנסת, בתי המדרש וחצרות הרבנים הוא החל לגלות סימנים של פקפוק. שאלותיו הפכו יותר ויותר חדות, טורדות ומדאיגות. לשפת דיבורו המועט חדרו מילים, משפטים ומחשבות כפירה זעירה כמו "מהו החטא ומהו עונשו? על המידתיות של העונש, על התרסה ומרידה במלכות שמיים, איזה מין אלוהים זה שמאפשר אידוי כזה? הרי אם רצה להעניש אז למה את כולם ולא באופן סלקטיבי? האם זה פיצוי או כיסוי או פשוט סימטריה בין כולם? ואולי בכל זאת השטן גבר על האל הזקן והמותש, ואני יהודה סתם מקשקש ומברבר וצריך פשוט לעבור הלאה ולעזוב הכול וזיכרון ומצבה צריכים להיות בראשו של האדם ולא באבן." הספק, התרופפות האמונה, שאולי בטעות עסקינן, כל אלו הטילו עליו פחד... לאן ילך? לאן זה מוביל? היכן הפתרון? באיזה שביל לבחור? האכזבה מהרבנים פוררה את כבדו וחלחלה לכליותיו. הוא חש בחורבן ונטישה מבפנים ומבחוץ. אפילו עלו במוחו הקודח מחשבות על חזרה לגלות, לשם, היכן שאלוהים וחומות הגטו הגנו על אבותיו... אומנם רק עד אושוויץ. אוי, אוי, אוי, איזה בוקה ומבוקה, ואזי היה יהודה לוקח כוסית ברנדי, ובהמשך כוס ברנדי, ובהמשך נוסף פיית בקבוק ברנדי, ומרוקן בלגימה ושוקע כך בשינה מסויטת.

ושוב, אלכס! ובכן, אצלו בכל זאת חלו כמה שינויים איטיים. הוא אומנם נשאר בתוך מרק מבוכתו, ובעיקר פליאתו, וימים רבים היה שרוי במצב רוח של התפעמות אניגמטית. הוא המשיך לשוטט, לשוחח, להתעניין ולתהות. השיחות עם נורה התארכו והפכו ליותר ויותר אינטימיות. בינתיים נגמר לו הכסף והוא אולץ למצוא מקום עבודה. כאן ציפתה לו הפתעה נעימה וסוחפת. הוא הרי הכיר את העיר הקדושה כמו את כף ידו מרוב שיטוט ולימוד וגם שלט היטב בכמה שפות, וכך מצא את עצמו הופך אט אט למדריך תיירים מדופלם ומבוקש, מומחה לענייני היעלמות הר הבית ותופעת החור השחור. הוא התפרנס בכבוד ונבלע היטב בתוך הבכחנליה שרחשה סביב הנושא.

שלושת עדינו עדיין לא פגשו זה את זה, אפילו לא באקראי. הם היו זרים זה לזה בעיר הקדושה... בדיוק כמו מאות ואלפי העדים האנונימים האחרים ששוטטו וחיו ונשמו בה. ובינתיים, התנשמת הזקנה חיה את חייה כבשגרה, נושמת ושותקת. היא הייתה ערה לשינויים האדירים שמתחוללים לנגד עיניה. היא חשה שבעיר הקדושה המצב אינו כתמול שלשום. המהומה והאנדרלמוסיה היו בולטים ועוררו בה תרעומת קלה וזחוחה... אבל מה לתנשמת ולזה?

באותה העת ובאותה העונה, כל כוחות הביטחון של העיר, המדינה והאו"ם, כל המומחים והבלשים והשושואיסטים למיניהם וסוגיהם, נכנסו לעובי הקורה ועסקו יומם וליל בניסיונות נואשים לפתור את התעלומה לפני פרוץ גלי התסכול והאיבה כשבני האנוש יתחילו לריב על "למי שייך עכשיו הבור השחור שמכיל כלום וכלום? ומי אשם באידוי הר הבית?" ואז הופיעה פרסונה חדשה על מרקע המציאות — העיתונאי החוקר המיוחד... פותר התעלומות האולטימטיבי! הלא הוא מר ירמיהו כוכבי.

העיתונאי החוקר

ירמיהו כוכבי היה רווק מושבע בן שישים, עיתונאי חוקר ותיק ומפורסם שעבד עבור העיתון הוותיק והנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות", וגם עבור עיתונים ומגזינים מובילים בבריטניה וארה"ב. הוא התגורר בתל־אביב, בשכונת פלורנטין לא רחוק משוק לוינסקי, בבית עות'מני ישן ומחודש, בחברת שובך יונים ועדת תוכים מדברים.

בברנז'ה הוא היה ידוע כירמי. הוא היה חוקר עצמאי ששומר בקנאות על שיטותיו ומקורותיו. השכלתו הכללית הייתה אנציקלופדית ללא גבולות וללא שובע. הוא שירת בקבע כחוקר במצ"ח במשך כמה שנים אחרי סיום התקופה בסדיר, ומאז שחרורו עסק בעיתונות חוקרת בלשית ונושכת מכל סוג — פוליטית, פלילית או צהובה, ותמיד באותה מידה של שקיקה והצלחה, קשיחות ועקשנות ותוך קניית יראת כבוד של אויבים, אוהבים ושואפי דם פיקנטי, וסתם קוראים תאבי צדק חלוקתי. ירמי היה יסודי במידה טרחנית וכפייתית, אדם שאינו מוותר ותמיד תמיד מצליח לחשוב מחוץ לקופסה תוך כדי החלפת דיסקטים והעמדת עצמו בצד של הנחקר בניסיון לחדור את האפלה.

ירמיהו כוכבי היה גבר בגובה בינוני, שמנמן במידה קלה, בעל רעמת שיער שחור כפחם, שפם צ'פליני מטופח, שמרכיב משקפי שמש נצחיות. מעולם לא חבש כובע או כיפה, תמיד הופיע בחולצת משבצות, מכנסי ג'ינס אופנתיות וסנדלי עור פשוטים ללא גרביים, בקיץ ובחורף ללא שינוי. בחורף נוספו מעיל רוח וצעיף ססגוני. מטריות היו מחוץ לתחום. הוא עישן סיגריות נובלס בקצב של שתיים לשעה והשתמש אך ורק בגפרורים קטנים מעץ, שתה קפה שחור מורתח שלוש פעמים ללא סוכר וללא העדפה לסוג הכוס, ומבחינה תזונתית־קלורית הוא הוגדר כאוכל כול עם העדפה ללחם, זיתים, גבינות וירקות. הוא תמיד נשא על כתפו תיק צד שהכיל מחברת, עיפרון, עט ולורד אדום, משקפת, מצלמה פשוטה ורשמקול קטן, וכמובן גיבוי של סיגריות וגפרורים. לאחרונה הוא הוסיף לארסנל דנן טלפון נייד משוכלל ומחשב נייד קומפקטי.

אחרי אירוע היעלמות ההר, ירמי החליט להקדיש את זמנו ומרצו למציאת פתרון התעלומה ויהי מה, להצליח במקום שבו כולם נכשלו, נכשלים עד כה, וכנראה ייכשלו גם בעתיד. מכיוון שהיה מפורסם ומוערך בארץ ובעולם המערבי, ולנוכח גודל האירוע הנחקר והמשימה הכבדה ולנוכח הסיכוי להשגת תהילת עולם (לעצמו וגם לעיתונים הממנים) במידה שיצליח לפתור את התעלומה, הוא השיג בקלות מימון כמעט בלתי מוגבל מעיתונו בארץ ויותר ובעיקר מעיתוני חוץ כמו ה"ניו יורק טיימס" ואחרים. הוא החל לבלות את ימיו על הקו בין תל־אביב, המטרופולין המושחתת, לבין העיר הקדושה, הבירה הציונית המעצבנת. הוא אפילו החל לחנות בלילות באכסנייה הקטנה שברובע הארמני בחברתם של אלכס ונורה ואחרים. כמנהגו מימים ימימה, הוא פתח מחברת מיוחדת שבה כתב מראש רשימת מכולת של כל מה שצריך ל"עניות דעתו הצולעת" (ביטוי אהוב עליו ושגור בפיו, כמו סמל מסחרי, שמעיד על תערובת פרדוקסלית של יוהרה וצניעות גם יחד) כדי לא לפספס אף פרט שראוי לבחינה לצורך איסוף הנתונים שבסופו של דבר אמורים להביאו לפענוח הפשע. הוא עבד באופן שיטתי לפי הרשימה ותמיד סימן וי גדול בצבע אדום על כל סעיף שחיקורו הסתיים.

הוא התחיל את מחקרו המעמיק עד טרחנות בסיורים בלתי פוסקים באתר הפשע עצמו. מדובר בסיורים רגליים, תצפיות מעל גגות המבנים שמסביב, שימוש ברחפנים ואף טיסות מעל האתר במסוק ששכר לשם כך. את הפעולות האלה ביצע פעם אחר פעם בכל שעות היממה תוך כדי שימוש מושכל באביזרים שבתיק הצד שלו. בסוף כל יום עמל הוא דאג לתעד ולמסמך את החומרים במחברת המיוחדת ובאחיותיה שהצטברו עם הזמן. בשלב הזה הוא לא הרבה לדבר עם האנשים שפגש והסתפק בהפעלת חושי הראייה והשמיעה שלו. במקביל, הוא בילה שעות רבות בספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בקריאת כל דבר רלוונטי שנכתב על הר הבית לאורך ההיסטוריה בת מאות השנים. הוא קרא עיתונים ישנים, חוברות ופמפלטים, כתבי קודש וכתבי חולין, מגילות ומחזות, נבואות וציטוטים, הוא נאחז בציפורניים בהרמזים ורמיזות וקרא על אופציות מרוחקות שהקשר בינן לבין הר הבית היה אסוציאטיבי עד מופרך.

בהמשך הוא החל להיפגש באופן מסודר וחוזר עם אנשים ודמויות במעגלים מהקרוב ביותר ועד הרחוקים ביותר ממקום הפשע. הוא ריאיין, כתב והקליט את כולם. הוא התחיל מהאנשים שגרים סביב החור השחור וטרח לדבר עם הגברים, הנשים ואף עם הילדים. הוא האזין בקשב רציני אפילו לסיפורי חלומות והזיות וסתם דמיונות והסברים אינטואיטיביים למיניהם. הוא חיפש תחושות והגיגים אנושיים כאילו היו אולי סימנים מקדימים. הוא חיפש שאריות של רמזים על ומתחת לעצים ואבנים מסביב להר הבית שנעלם. הוא עבר על סלילים ודיסקטים של מצלמות אבטחה שהוצבו באזור. הוא אסף כל בדל של סיגריה או נייר טואלט או עטיפות מזון ומעטפות מכתבים. הוא נבר בפחים ומצבורי אשפה. הוא טיפס על קירות, חומות, מגדלים וצריחים שמא אולי מסתתרת שם עדות סמויה ובלתי מובנת לכאורה. הוא רשם בפנקסיו את כל החיות ששוטטו מסביב, חתולים, כלבים, חמורים, סוסים ואפילו תרנגולות וברווזים, ציפורי שיר וציפורים נודדות ובכלל כל גוף או דומם של חיים ומתים. הוא שלח למעבדות דגימות קרקע מכל פיסה שמסביב לבור, משולי הבור ואף מתוך הבור. את אלה האחרונות השיג מאנשים שהשתלשלו מעל פי הבור ואספו למענו דוגמיות. הוא אפילו שלח דגימות של אוויר לאנליזות של גזים ומולקולות אבק ששהו בקובייה הענקית שמעל לבור הנורא.

אזי הוא פנה אל המומחים מטעם אחרים ומטעם עצמם: אנשי דת (רבנים, כמרים, אימאמים וקאדים וכל חובש מצנפת וכל מי המתיימר לייצג אל או גורל או אמונה מטורפת ככל שתהיה), פילוסופים, מדענים כמו גאולוגים, מהנדסים, מומחים לחומרים, פיזיקאים. הוא ליקט תרשימים וסכמות דמיוניות וגשמיות. הוא לא היסס להיפגש עם מכשפים, קבליסטים, קוסמים וקוראים בכף יד, קפה וקלפים ולא היסס לרוץ אחרי עושי סיאנסים ולהטים, מחשבי קיצים וסתם ברברנים לעת מצוא. הוא הלך להצגות ומופעים של אומנים שהושפעו מהאפוקליפסה וכבר יצאו במחולות ותופים לסוגיהם. הוא בחן תאוריות של כל אדם שרק הציע משהו, מטופש והזוי ככל שהיה... וכלום! עד כה לפחות!

החומרים הצטברו במחברות, פנקסים, קלסרים, קלטות ותמונות. העדויות עברו סינון, עיון, מחשוב, מיון, קטלוג ושימור. הוא שכר מחסן מיוחד שחללו עוצב כספרייה מודרנית שניתן למצוא בה הכול בכול מכל מכלול בלחיצה על כפתור, ובלבד שדבר לא ילך לאיבוד או ייעלם מתחת לרדאר של מחושי מוחו של ירמי שלנו.

לאחר כמה שבועות אינטנסיביים בצורה קיצונית, הוא הגיע למסקנה שאין לו בינתיים תשובה ופתרון לתופעה המדהימה הזאת של היעלמות הר הבית באופן חסר תקדים היסטורי שיכולות הבנה וייצוג אנושי לא יכולות לו.

הוא נשאר עם כלום על גבי כלום, אפס על גבי אפס, או כמו שאומרים ביידיש טובה: גאָרנישט מיט גאָרנישט! בשלב הזה ירמי עצר את מהלך הרכבת, ירד ממנה לתחנת מנוחה קצרה והבין שעליו להתרכז בבור וסביבתו עד שיעלה עשן נוסף. וביום מסוים אחד הוא פגש "במקרה" את בני המשוגע, הוא בניהו בר־אוריין מכפר שאול, אדם לוקה בנפשו עם דיפלומה חתומה כדת וכדין בידי מלומדי הנפש שניהלו את אותו בית חולים פסיכיאטרי ששכן בפאתי העיר הקדושה במבנים של כפר ערבי ישן בשם דיר־יאסין. בני המשוגע ישב על שפת הבור בנקודה שבה היה פעם הכותל המערבי הידוע, כותל הדמעות היהודי. כאן ראוי להדגיש עוד מאפיין בודד בהתנהלות של ירמי, הוא הקפיד הקפדה יתרה לא להיפגש ולא להקשיב לפוליטיקאים, שהיו מאוסים עליו יותר מאשר בואש, נחש או חילזון אילו היה פוגש בהם, אבל הוא כן נפגש והקשיב לכל יצור אחר באשר הוא יצור קיים.

בני המשוגע

זה היה בוקר מאוחר ושגרתי. היה חמים מתחת לענני נוצה בודדים שריחפו מתחת לשמיים כחולים בהירים למדי. בערב הקודם מישהו סיפר לירמיהו כוכבי על בני המשוגע והמליץ לו בחום להיפגש איתו. ההמלצה לא נבעה מהמחשבה שייתכן ובני דנן יודע משהו על ההיעלמות של הר הבית, אלא מכיוון שהוא יצור מעניין, מוזר ואולי דווקא בידי הלא נורמלים יש מפתחות שאין בידי הכביכול נורמלים, שהרי מה בכלל נורמלי ומה לא? מי הוא המשוגע ומי הוא השפוי? ומי קובע את זה?

בניהו בר־אוריין היה גבר זקן בן שבעים, נמוך קומה, כחוש ומוצק, שלא משתמש במקל הליכה. גרוש שנים רבות, ללא ילדים, בן יחיד לזוג ניצולי שואה אבודים שלא מצאו מעולם את דרכם חזרה אל הכאילו־שפיות ונפטרו בנסיבות טרגיות זה אחר זו כשבני היה נער מתבגר. הוא אושפז בכפר שאול בגיל 35 לערך ומאז זהו ביתו היחיד...

נשמע מוזר? לא כל כך. הוא אושפז לא בכפייה אך גם לא מרצון חופשי. ילדותו בבית רווי זיכרונות והתנהגויות שמקורן בשואה שחוו ההורים, עברה עליו בקשיים נפשיים מרובים שגרמו להפרעות התנהגות בבתי הספר, היעדרויות ובריחות; היפלטות משירות צבאי על רקע "אי־התאמה"; ניסיונות ללמוד משהו, שכשלו עקב הפרעות קשות בקשב וריכוז; אי־התמדה בעבודות שונות; נישואי בוסר שהתפרקו; ולבסוף חיים כדר־רחוב. עם זאת, הוא מעולם לא התמכר לסמים או אלכוהול או פשע. העילה הסופית לאשפוז הייתה התנהגויות מוזרות לא אלימות, בפומבי, שהלכו ותכפו והצטברו לידי מה שהוגדר כהתקף מתמשך של התנהגות סכיזואידית, שהגיעה לבסוף לניסיון התאבדות שלא צלח. לא בהקשר ישיר, ועם זאת מסביר, כפר שאול היה ידוע גם כמקום מקלט לנפלטי חברה עריריים שהמדינה לא הצליחה או לא רצתה להשקיע בשיקומם והכותרת של בית חולים פסיכיאטרי לא הפריעה לה (וגם לא להם) לשכנם שם ולשכוח מהם. לכל מי שתוהה על מקור שם המשפחה המאוד עברי וציוני — בר־אוריין — הוא לא פרי המצאתו של פקיד או של בני. מסתבר שההורים בחרו בשם הזה דווקא, כדי לנסות ולהימלט מעברם ומתוך תקווה לשיקום ציוני בר־אוריין במולדתם החדשה.

הוא היה מה שקרוי בז'רגון הקליני "חולה שהתמסד", חסר סיכוי לצאת ממעגל הכרוניות של פגימותו הנפשית, מה גם שהיה חסר עורף משפחתי או כלכלי (הוא היה חסר מקצוע). במילים אחרות, הוא כבר התנרמל בתוך החולי שלו וכפר שאול היה ביתו. בני היה אדם מאוד סימפטי ואמפטי, לא אלים בעליל, מטופל במקבץ של תרופות שגופו ונשמתו חיים עליהם כמו על פני צלחת פטרי נצחית. היה לו אישור יציאה חופשי מבית החולים והוא בילה את חייו בשיטוט אין־סופי ברחובות העיר הקדושה ברגל ובאוטובוסים. הקצבה שממנה התקיים אפשרה לו אורח חיים של עוני צנוע אך מכובד, כולל אכילה במסעדות זולות ובתי תמחוי. תמיד היה לבוש בקפידה נקייה, חולצות מגוהצות, מכנסי קורדרוי ארוכים, נעליים פשוטות ומקטורן ישן וממורט. על ראשו המקריח חבש כובע ברט צרפתי. היה לו זקן לבן סמיך, ארוך ומטופח. בני המשוגע לא עישן, לא שתה אבל קרא הרבה מכל הבא ליד. השכלתו הפורמלית הייתה תיכונית בלבד, והיתר? היתר מהאוניברסיטה של החיים. את לילותיו היה מבלה ביחידת הדיור שהוקצתה לו בכפר שאול. דירה ריקה מאביזרים פרט להכרחי לחיים פשוטים, כמו מיטה, כיסא, שולחן, מטבחון מינימליסטי, שירותים, וארון בגדים קטן. בחדר הבודד היו מפוזרים ספרים, עיתונים, חוברות ומגזינים למכביר. לא היו לו טלוויזיה, מחשב או טלפון חכם. הוא החזיק ברשותו טלפון נייד מהדור הראשון לצורכי תקשורת מינימליים. בטלוויזיה היה צופה במועדון של הכפר. הוא היה מהאחרונים שהחזיקו רדיו טרנזיסטור קלסי שעדיין עובד יפה. לא היו לו כלי כתיבה או ציור. הוא לא התכתב עם אף אחד כי לא היה אף לא אחד בעולמו. גרושתו הייתה כבר סיפור עבר רחוק, מעומעם וחסר משמעות ולא היה לו קשר איתה. בסך הכול, נראה כי בני המשוגע הוא כלל וכלל לא משוגע. הוא אולי יותר נורמלי מהרבה נורמלים אחרים. בגלל נסיבות חייו הקשות מצא את מקומו על התקן הזה, של משוגע, הסתגל אליו וחי איתו ובתוכו בשלום. יש מי שישאלו ויאמרו לעצמם ולאחרים — בזבז את חייו שהרי אולי בכל זאת יכול היה לצאת מהמוסד ולחיות בחוץ ואולי אף להשתקם... אבל הוא התרגל, וזהו זה. הוא אפילו ראה בכינוי "בני המשוגע" מעין כרטיס ביקור סביר או אף תעודת זהות מתקבלת על הדעת.

מטבע הדברים, בני המשוגע הכיר את העיר הקדושה כמו את כף ידו וכל תושביה הכירו אותו כחלק אינטגרלי מהנוף שלה בדיוק כמו שוק מחנה יהודה, הבניין הישן של בית החולים שערי צדק, אזור שער מנדלבאום, פינות בעיר העתיקה, החומות, הכותל, הכנסיות והמסגדים. אלה שבאמת הכירו את בני המשוגע ידעו היטב שבמשוגע מאוד נורמלי מדובר ושהוא ניחן באינטליגנציה רגשית ונפשית יוצאת דופן. אגדות נפוצו על יכולותיו וכישוריו שחנו על הגבול בין דמיון ומסתורין לבין הזיה וראיית נולד נבואית.

מאז האידוי המפורסם והופעת החור השחור, בני המשוגע בילה שם כמעט כל יום שעות רבות בישיבה בפינתו הקבועה, עסוק בהתבוננות והקשבה לבור וקולותיו, וגם במתן תשובות לשאלות של מבקרים כאלה ואחרים. הוא עשה לו מנהג חדש! הוא הצטייד בשקית עם תרמוס תה וכריכים כך שלא יצטרך לזוז משם לסירוגין. בהתחלה ישב על אבן אבל אחר כך היה שם כיסא פלסטיק פשוט שהועמד לרשותו על ידי מאן דהוא ואף אחד לא נגע בו כי כולם ידעו שזה הכיסא של בני המשוגע.

* * *

באותו בוקר מאוחר ושגרתי הגיע ירמי כדי להכיר את בני המשוגע על פי ההמלצה שקיבל ערב קודם לכן. שני הגברים כבר היו מוכרים בציבור ולא הייתה שום הפתעה בעצם הפגישה, הדבר לא עורר מהומה. אחרי כמה מילות היכרות ונימוסים הם החלו להלך על שפת התהום כמו זוג חברים מהמילואים, ירמי מעשן סיגריות ומנפנף בידיו תוך כדי דיבור בעוד בני הולך לאיטו כשידיו שלובות לו מאחורי גבו ועונה, מדי פעם מצביע בידו הימנית או השמאלית או שתיהן על דברים שונים על הקרקע ובאוויר, ובכל הנפח של התווך שסביבם מקרוב ועד רחוק אי שם ברקיע. מאחור נשאר הכיסא המיותם של בני ועליו השקית עם התרמוס והכריכים. למרות שכולם בסביבה השתמשו בשם "בני המשוגע" בטבעיות וללא כוונת זדון או לגלוג, החליט ירמי לקרוא לו ולפנות אליו בשמו האמיתי או סתם "בני", אבל ללא תוספת "המשוגע".

"מר בר־אוריין, אני מבקש לדעת את כל מה שידוע לך על האירוע ההיסטורי הזה. אל תחסוך בפרטים. הרי כבר שמעת עליי ועל אורחותיי ומנהגיי, אין פרט לא חשוב, הכול חשוב. אי שם מסתתר הפתרון ואני אמצא אותו בכל מחיר, ואולי דווקא אצלך חבוי המפתח, מי יודע. אומנם בשבועות האלה עברתי כמעט על כל חי או דומם או צומח או סיפור או שמועה או הבלחה, אבל מניסיוני כחוקר אני יודע שתמיד, אבל תמיד, יש אפשרות של החמצה או חוסר תשומת לב או סתם אי־הבנה, ואני לא רגיל להיכשל." פתח את השיחה ואמר ירמי.

"רגע אחד, מחק את הגינונים, שום 'מר' ושום בר־אוריין או כוכבי, בוא נסכים על בני וירמי. מה בוער בך? בשביל מה לבזבז את זמנך על הסיפור הזה? אני מבין שמדובר בפרנסה ובסקרנות לשמה. אני מבין שהסקופ הוא נשמת אפכם, העיתונאים החוקרים. הרי ייתכן שזה בלתי פתיר. אל תספר לי שאין חיה כזאת 'בלתי פתיר', יש ועוד איך יש, היה ויהיה. האם חשבת על הנזק שיכול להיגרם אם כן תגלה את האמת? האם חשבת על האפשרות שדווקא אי־פתרון התעלומה יכול להביא תועלת ולחסל סלע מחלוקת רצחני וכולנו נצא דווקא נשכרים מזה."

"רגע, עצור." התפרץ ירמי לדברי בני, "זה לא יעזור. איני מעוניין בפילוסופיה והתפלפלות, עם כל הכבוד. אני חייב למצוא את התשובה ויהי מה. ולכן אל תנסה להטיף לי או להסביר לי או לייאש אותי או לנסות לשכנע אותי בנימוקים פוליטיים כאלה או אחרים, זה לא יעבוד, אני יצור נחוש ועקבי. איני כופה את עצמי עליך, ובאמת, בלי להעליב או להיעלב אני אכבד את רצונך. אם אינך רוצה לדבר, הריני קם והולך לדרכי ומאחל לך רק בריאות וכבוד."

"הבנתי, לא צריך להתרגז. אמור לי מה אתה בדיוק רוצה לשמוע ומצידי אתה רשאי להקליט, לרשום, לצלם ולחפור."

"אז ככה, בני, תתחיל מהרגע הראשון שהגעת לכאן. מה ראית, מה שמעת, מה הרגשת. אתה מתבונן ומקשיב לכל באי עולם שכאן זה ימים רבים. מבחינתי, הכול הוא מושא לרצוני ולצורכי לדעת: בני אדם בני כל המינים, הגזעים, הגילים, הצבעים, הדתות, התרבויות והשבטים, שפויים ובלתי שפויים, רזים ושמנים, גבוהים ונמוכים, עם ובלי כל סוגי הכובעים והתסרוקות והמלבושים, כל סוגי האבנים, המבנים ורגבי האדמה, כל סוגי החי והצומח שמצויים כאן, עצים, שיחים, פרחים, קוצים ודרדרים, עלים ואבקנים, סוגי אבק ורוח, סוגי טיפות גשם ומנות קור וחום, וכמובן בעלי החיים, יונקים וציפורים, חרקים ורמשים, גם מזג האוויר ותהפוכותיו, יום ולילה, קולות של דיבור אנושי וברברת של חיות, תפילות ולחשים, נבואות ונאומים, שמועות ואגדות וסיפורי בלהות ואפילו בדיחות. בקיצור, הכול, הכול, אני רוצה הכול אפילו אם זה אבסורדי או סוריאליסטי או מכושף או סתם זיופי דמיון וחיזיון." ירמי התנשף מרוב מאמץ לא להחסיר ולו בדל של דרישה למידע כל כך כוללני שכמעט אין לו גבולות בין כדור הארץ לגלקסיות אחרות.

בני הקשיב כשעל פניו מתפשטת ארשת של פליאה מעורבת באדישות אבל גם ברצון עז לעזור לירמי שנראה לו כעת הרבה יותר משוגע מאשר הוא עצמו. הוא הוליך אותו אל פינת הכיסא שלו, לקח את השקית שלו והם הלכו לפינת בית קפה קרוב. הם התיישבו באזור העישון. ירמי הזמין אספרסו כפול ארוך, בקבוק מים מינרלים, בעוד בני הסתפק בתה שלו מהתרמוס ובכריך שלו. ירמי קירב אליו מאפרה והמשיך לעשן את הנובלס שלו. בני פתח בהקדמה קצרה לפני עצם העניין:

"אני אדבר ומתי שתרצה עצור אותי. אני אדבר מתוך הזיכרון שלי בלבד. זיכרוני אינו חזק במיוחד והוא זקוק לעידוד ולנבירה שלך. אני גם לא יודע ולא אדע להבדיל בין עיקר לתפל, מה עוד ששנינו לא יודעים מה אנו מחפשים מבחינה אובייקטיבית."

במשך כמה ימים, יום אחר יום הם ישבו כך כמו בטקס קבוע וידוע מראש. מדי פעם קמו והסתובבו באזור. בני דיבר וירמי הקליט, רשם בפנקסו ומדי פעם השחיל שאלות חוקרות. הם הפכו לחלק מהנוף ואפילו לא עוררו סקרנות. מקומותיהם היו שמורים, ובסך הכול כולם מסביב היו סתם קהל מקרי.

סיפורי בני המשוגע לירמי החקרן

"הגעתי לכאן שעות בודדות אחרי הגילוי, כשזה היה עדיין בגדר שמועה שהחלה לרוץ בחוצות העיר."

במהלך השיחות נוצר דפוס התנהלות מקובע של דיאלוג־מונולוג־דיאלוג הולך וחוזר כמו במשחק פינג פונג שולחן עצבני. ירמי חזר והסיט את זרם הדיבור של בני אל הפרטים כפי שהוא התווה אותם בשיחה הראשונה, בעוד בני נטה כל הזמן לסטות לכיוון הפילוסופי־פוליטי. בני רצה לדבר על התוצאה ועל מה שיהיה בעוד ירמי רצה לדעת איך זה קרה וכל היתר לעזאזל. ירמי רצה את הרגע של ההתרחשות בעוד בני חשב רק על האפשרויות לעתיד של מה שקרה שהרי הדבר כבר קרה, זה עובדה, מה זה חשוב איך, כיצד ולמה, מה שחשוב זה מה עושים עם זה עכשיו, מכאן ואילך. ירמי רצה לחפור ארכאולוגיה בעוד בני שיחק את תפקיד הנביא ומורה הדרך אל האופק שנפתח. ירמי רצה פרטים ובני סיפק רעיונות.

בסך הכול בני סיפר על האנשים שפגש, מה היה בפיהם, מה חשו ומה אולי ראו או שמעו. הוא סיפר על העצים והאבנים שנשארו או צמחו מחדש על שולי התהום. הוא סיפר על סימנים מדומים על קירות המבנים שנשארו מסביב. הוא סיפר על שמועות, רוחות, תפילות ומנגינות שהתעופפו באוויר שמעל ולצידי הבור. הוא אפילו קשקש על מזג האוויר ועל ערמות הזבל שנערמו מסביב לאזור האירוע, והוא סיפר על כל החיות ששרצו שם, מג'וקים ועד חמורים וציפורי שיר. הוא סיפר וסיפר וירמי נבר, חפר וקדח, והתוצאה עד כה הייתה קדחת, כלום. אך שניהם לא התייאשו. ירמי החל לחוש שאולי יופיעו רמזים בהגיגים של בני שאותם הוא כל כך רצה לדחוף לקדמת הבמה של השיחות. הוא שחרר את הרסן ונתן לזרם התודעה של בני ללבלב.

"מקווה שאינך מתייאש ממני. זה ימים ושבועות אתה חוצב ואני נחצב ומה שיוצא מזה הוא חול שמתעופף ברוח ללא תועלת וללא תשובה. אני מדבר ומדבר, נזכר ומספר, לא מפסיק ללהג ולהתאמץ. אתה שואל ושואל ורושם ומקשקש וממשיך להתעקש. האמת, ירמי, אני מאוד מאוד מעריך, כמעט עד כדי הערצה, את העקשנות שלך, הנחישות, העקביות והדבקות בהוצאה לפועל של המשימה שקבעת לעצמך או קבעו לך, ובכל מחיר, אפילו שהמשימה היא חסרת שחר כשלעצמה, לפחות לדעתי. עצור לרגע! הרי עד כה אני לא מספק את הסחורה כפי שאתה מדמיין אותה במוחך הקודח. אז לשם שינוי עשה ניסוי קטן ותן לי זמן הובלה של שעה קלה, אולי יופיע הגילוי הנכסף, למשל:

"אולי השאלה הבסיסית שלך לא נכונה. היא לא נכונה בעצם השאילה או הניסוח שלה, המיקוד שלה; אולי היא שאלה שאינה בת פתרון כי צורתה חוסמת מראש אפשרות של פתרון. אפרופו פתרון, אתה לבטח מכיר את הפתגם הידוע על האישה שלכל תשובה באוויר יש לה שאלה תואמת. ובגרסה שונה, סיפור לוח המטרה והחץ הנשלח אליו: אפשר מראש לנעוץ חץ בלוח לבן ריק ולצייר סביבו מטרה וזו תהיה תצוגה של הצלחה אדירה אך שקרית לחלוטין, ואפשר לצייר לוח מטרה צבעוני ויפה, להתרחק כמה מטרים ממנו ולשלוח חץ מכוון מתוך רצון לפגוע במרכז הלוח. זה כמובן לא תמיד מצליח אבל זה אמיתי. ובאנלוגיה, ירמי, אולי השאלה איך נעלם הר הבית (הכוונה לעניין הטכני: כיצד ומתי זה קרה? מי החליט ולחץ על כפתור) לא נכונה. יש לשאול למה הר הבית נעלם, או למי היה עניין שהוא ייעלם, או על אילו ציפיות (ושל מי) ההיעלמות של הר הבית אמורה לענות. ובכלל, מה כל כך רע בהיעלמות של הר הבית? מה אסוני בזה? ירמי, אתה לבטח יודע שבתוך שאלה מנוסחת היטב כבר גלומה התשובה הנכונה בעוד ששאלה לא נכונה מובילה מראש למבוי סתום. וחוץ מזה, לא לכל השאלות בטבע יש תשובות בכל זמן נתון וזאת ללא קשר לאפשרות הסבירה שבעוד זמן מה התשובות תופענה כתוצאה ממאמץ שכלי של חוקר זה או אחר. זו להלכה ולמעשה הסיבה לקיומו של אלוהים. המציאו אותו בדיוק כדי לא להיכנס למבוי סתום וכך הצילו את בני האדם מהגיהינום של אי־הוודאות ואפשרו להם לחיות כגרגרי חול עם הנאה כעת ותקווה לשיפור בעתיד. אפרופו בני אדם! חשבת פעם על ארבעת הדרגות־הגדרות של האדם על פני מנעד הבריאה?"

"בני, אתה משגע אותי, אתה מנפח לי את חלל הגולגולת, אתה מקשקש ללא תכלית וזה לא מוביל לשום מקום. בסוף אתה תשב פה על כיסא הפלסטיק שלך, עם התרמוס שלך והכריכים שלך עוד שנים רבות ואני אכנס למוסד שלך במקומך. עזוב אותי מזה, אתה רק גורם לי לשעמום עצבני כמו מעי רגיז או שלפוחית מתוחה —" ניסה ירמי לענות...

"הלו, הלו, הרי סיכמנו שתיתן לי לדבר ותנסה להתרכז כי כבר דיברנו על זה מספיק פעמים ושנינו יודעים שאין לך מה להפסיד לפני ההפסד הסופי שמחכה לך בכל מקרה. אז אני ממשיך... איפה עצרתי? אה, כן...

"בן אדם הוא צירוף ניטרלי וטכני, והוא השכיח מבין הארבע, אבל הוא מוזר. הרי שום זכר עדיין לא הצליח ללדת תינוק, ולכן ראוי היה לומר בן אישה ולא בן אדם רק בגלל שאנו הגברים שולטים בעולם ולא בהצלחה גדולה מי יודע מה. ההגדרה השנייה היא בן אנוש והיא מבטאת רכות, חמימות ואמפתיות, ממתנת תוקפנות, ריב ומדון. ההגדרה השלישית היא הכי פשוטה, צנועה ומדויקת — בן תמותה! זאת הרי אמת מוחלטת שאינה בת הפרכה. עוד לא נולד אדם שחי לנצח. וכאן אני מגיע להגדרה הכי מדעית שאפשר ואין בילתה — הומו סאפיינס, רוצה לומר מין של קופים שמוגדר באופן זואולוגי, טקסונומי, גנטי ואבולוציוני. מבחינתי זו ההגדרה הסופית היחידה האפשרית בעוד היתר הן חלקיקים ממנה בלבד."

"די בני, די, די, עזוב אותי מהשטויות שלך, אתה מפליג ומתרחק ממה שאני מחפש וזה מטריף אותי. גם ככה אני מתוח כמו קשת יפנית בקרב של סמוראים מוטרפים. עזוב, גש כבר לגופו של עניין, איך אפשר להעלים בן לילה הר שלם על תכסיתו ולהשאיר בור שדומה ללוע של הר געש שכבוי זה מיליוני שנים? זה אבסורד שחייב להיות לו הסבר נאור!" — התחנן ירמי על נפשו עם בלוטות דמע שעומדות להתפוצץ בכל רגע.

"ירמי, מעט סבלנות, אני מתקדם לעברך. אתה מכיר את הפולמוס על השאלה הנצחית אם יצר לב האדם רע מנעוריו, טוב מנעוריו, או שניהם בעת ובעונה אחת או לסירוגין או בכלל משהו אחר? אז הנה אני מתקדם לקראתך: אני, בני המשוגע, לא מאמין ששכל טהור וישר ותאוות כוח שלטון יתחתנו אי פעם ויקימו משפחה למופת. זו סתירה פנימית. לכאורה יש לבני האדם כמה אפשרויות: האנשים אינם שבעי רצון ממה שיש להם ואז הם שוחטים זה את זה למוות כאילו כדי לשפר את מצבם; או שהאנשים מרוצים מעצמם ומהעולם ואז הם מתאבדים מרוב שעמום מטופש. בשורה התחתונה, התוצאה היא אותה תוצאה. ולכן מה התועלת בשיטה מושלמת ככל שתהיה כל זמן שבן התמותה הוא חזיר עם עיניים גדולות? אלה אפשרויות אחדות אבל יש עוד כמה, וכאן אני מגיע אליך, ירמי... מי ואיך יכולים להיות אחראים לאפוקליפסה הזאת?

"יצורים מן החלל החיצון, שליחים מגלקסיות אחרות. הרי אלה הם יצורים הרבה יותר מפותחים ממה שאנחנו כאן ועכשיו על פני הכוכב הזעיר שלנו. הם לא מתגלים לנו ולכן אין שום סיכוי שבעולם שירמי הקטן יוכל לענות על שאלת המחקר שלו. וגם אם אינך מאמין בקיומם אין זה משנה דבר. אתה, ירמי, חייב להכיל את העובדה שלכוח שלך וליכולת שלך ולדמיון שלך יש גבולות. זה דומה למגבלת הכוח הצבאי בהשגת ניצחון או שלום. העובדה שאין לך הוכחות לקיומם של אותם חייזרים מעידה אך ורק על גבולות השכל שלך, גבולות הטכנולוגיה שלך וגבולות הדמיון שלך. היותך יצור פרימיטיבי באופן יחסי לאותם חייזרים מבטלת את קיום התודעה והידע שלך.

"אפשרות נוספת — בינה מלאכותית ורובוטים שיצאו מכלל השליטה של בני התמותה ועושים בעולמנו כרצונם בלי שאנו מסוגלים להתקרב אליהם, בבחינת לא רק שהתלמיד (המוצר) עולה על רבו (היוצר) אלא אף מוחק את קיומו ויכולתו לחוש, להבין, לראות ולתפוס את המתרחש מתחת לאפו. האם אותה בינה או רובוט מתכוונים לטוב או לרע, או האם הם בכלל מכילים יכולת של התכוונות עצמית מעבר לאלגוריתם שהוצפן בהם? לך תדע! ואפשרות נוספת...

"צא מהקיבעון שלך ותדמיין שאתה, אני והוא וכולנו על כלל תרבותנו — אנחנו בסך הכול סימולציה של מחשב־על של מוח שמעבר למוחנו, מעין הולוגרמה על לוח משחקים של ציוויליזציה אחרת, ובתור שכאלה, ניתן לכבות אותנו על ידי לחיצת כפתור או מקש או מריחת כרית אצבע על צג רגיש למגע ואופס, הוקוס פוקוס, והר הבית נעלם! זה הסבר שאין צורך להסבירו! וכך כל הזמן שאתה מקדיש למציאת תשובה לשאלה לא נכונה יורד לטמיון...

"ועכשיו אני מגיע לאפשרות זו שלפני האחרונה. תאר לך את התרחיש הבא: אחרי שנים רבות של התלבטות והתחבטות מייסרות מכנס בורא עולם ועידה רב־דתית, ועידת עשן לבן, מועצת גדולי תורה, בניסיון נועז וחסר תקדים למצוא פתרון לשחיטות ההדדיות של שבטי בני התמותה. הוא מקים אתר כינוסים מפואר, מרהיב, נשגב ונעלה מבינתנו. הוא מביא לשם את אבי האבות, נביאים, שליחים — אברהם ואותם משה, ישו ומוחמד, ומושיבם יחדיו. מסביב מכונסים בני ביתם ונשותיהם. באולם נוכחים גם בכירי המלאכים כולל אלה של השטן (שהוא שליחו של בורא עולם) וכמובן גם המוציאים לפועל, הקבלנים למיניהם כמו הטיטנים, אלכסנדר הגדול, ג'ינגיס חאן, אטילה מלך ההונים, מלכים ורוזנים, נפוליאון, ביסמרק, היטלר, סטאלין ומאו צה טונג ועוד רבים אחרים. ביציע הכבוד הוא מושיב עדת משקיפים כמו סוקרטס, קונפוציוס, בודהה, הרמב"ם, מקיאוולי ועוד עשרות הוגים, משפיענים, פרשנים וקשקשנים לסוגיהם. במשך שעות ספורות מתנהל סיעור מוחות קדחתני, מסודר ותמציתי ובסופו מתפרסם צו אלוהי שמורה על אידוי הר הבית בכוליותו. הגדרת המטרה היא להוריד מן השולחן את אחד מהגורמים המרכזיים לטמטום האנושי בתקווה שבני האדם יבינו את הרמז ויסיקו את המסקנות המצופות. ברם־אולם אין לדקלרציה הזאת המשך בנוסח של שורת המלצות לסנקציות כאלה ואחרות במידה שהמטרה לא תושג, ובמילים אחרות אין "פלן־בי". ואין זה מעניינינו כעת להבין מדוע בורא עולם נוהג כך, במה שנראה כרשלנות מסוימת, אבל מי אנו שנתפוס את בורא עולם בקלקלתו? אנו הרי גרגרי חול חולפים. וכעת, מר ירמיהו כוכבי הנכבד, שב! חשוב! לאט ובמתינות. בורא עולם יכול להיות החייזר, יצרן הבינה המלאכותית או הסימולציה או כל דבר אחר. אין זה מעלה או מוריד דבר, וסתם לדעת בכוח איך זה קרה שהר הבית נעלם זו קושיה מטופשת וחסרת ערך לנוכח המוצר הסופי.

"אוהו, רק רגע, שכחתי את האפשרות האחרונה והכי פשוטה: ירמי, עזוב את זה, אין שאלה, אין תשובה, אין צורך, יש רק כלום ושכחה מבורכת ובמילים אחרות, לא חייבים לדרוש במופלא ממך, הומו־סאפיינס, גרגר חול, יבחוש בן שלולית — מי ומה שלא תהיה... מי שמך?"

במהלך אותם שבועות וחודשים נערכו עשרות שיחות־דיונים מהסוג הזה בגוונים שונים, באוקטבות עולות ויורדות, בזמנים שונים ובמרחבים מתחלפים סביב החור השחור. בכל אחד מהמצבים התגובה של ירמי הייתה זהה:

"אלוהים אדירים, ריבונו של מי שזה לא יהיה, איך הפכתי לטפיל סימביוטי של המשוגע הזה, מה עשיתי רע? למה העונש הזה. בני, תפסיק לשגע אותי, נמאס לי מהדרשות האלה סביב ההר הזה שנעלם. התזות והתמות והדמיונות שלך מעניינים אותי כקליפת השום, זה לא עוזר לי ואני לא מתקדם. אתה חייב להבין, אי אפשר להסיט אותי מהשביל שלי בשום אופן ומחיר, ואם אין לך תשובה או עצה או רמיזה, אז הגד זאת בקול רם וצלול ובלי להתהלך סחור סחור, ועזוב אותי ועזוב את זה ואני אמשיך בדרכי ובסוף אני עוד אוכיח לך שיש הסבר ויש תיאור ויש שכל מדעי מאחורי הפרגוד הזה ויהי מה."

ועל זה היה בני תמיד עונה בחידתיות מה: "אף אחד לא עיוור כמו מי שלא רוצה לראות! יגיע היום שתבין זאת וכולי תקווה שלא תתפרק באותו הרגע." ואף על פי כן, הם המשיכו להיות זוג נפגשים קבוע, בעיקר כי ירמי לא רצה להתנתק מבני. ירמי חשב שאחרי מיצוי הדין המדעי מבחינתו, אי שם בעתיד, ובמידה שלא יצליח במשימתו, רק אדם כמו בני יוכל להיות לו לעזר ולמשענת, דווקא בגלל יכולתו האנליטית והחשיבה הלא רציונלית שלו לכאורה, שהרי במשוגע מדובר... ואם כן יצליח במשימתו, לא תהיה לו הנאה גדולה מזו להטיחה בפרצופו של בני. בשלב הזה עבור בני היה מדובר בעיסוק מהנה ומעביר זמן מעניין.

* * *

הצמד חמד "בני את ירמי בע"מ" הפכו לחלק מהנוף האנושי סביב החור השחור בתחומי העיר הקדושה בכלל. הם התהלכו, נעמדו, ישבו ושוחחו בכל מיני מקומות ובזמנים שונים. האנשים התרגלו אליהם, הלכו בעקבותיהם, האזינו להם ופה ושם אף ניסו לעזור או להתווכח. הזוג הפך למותג מהלך והקהל החל מגדיר אותם בעודו נשאל על אודותם באמצעי התקשורת. התיירים הרבים ידעו עליהם ואף שחרו לפתחם למרות העובדה שהם לא גילו כל עניין בלהפוך את עיסוקם האישי להכנסה או מקצוע. מעניין ביותר היה לשמוע את ההגדרות הדיכוטומיות של אנשים על הזוג. כמעט כולם השתמשו במטפורות כמו "ירמי הוא הדון קישוט ובני הוא סנשו פנשה". אולם ההגדרה המדויקת ביותר ניתנה על ידי אחד מבעלי בית קפה שבו נהגו לשבת לעיתים קרובות, שהאזין להם באופן עקבי לאורך השבועות והחודשים שחלפו:

"בני הוא חדור ספק וביקורת בעוד ירמי הוא חדור מטרה בכל מחיר. בני הוא אומנם יצירתי ושופע רעיונות, אבל בשורה התחתונה מאוד פרגמטי ומבחינתו לא חייבים לרדת לחקר העניין ולא בכל מחיר, עדיף להתעסק בעתיד ובתוצאה של האירוע. לעומתו, ירמי רוצה לחפור עד כדי איבוד לדעת ובלבד שיגיע לידיעה המוחלטת, כי מבחינתו, בלי לדעת את הגורם לאירוע־מחלה אי אפשר לדבר על טיפול בעתיד ובתוצאה."

הם המשיכו להיפגש למרות שסבלנותו של ירמי החלה להתפוגג מעט. הוא עדיין קיווה שמהמשוגע תצא תורה כלשהי, וכדרכו הוא חשש לפספס אפילו קנה רצוץ כזה. מאידך הם הפכו לצמד פולמוסנים שיש ביניהם מעין תלות טפילית והיה להם קשה להיפרד כך סתם.

* * *

מה נשתנה אצל עדינו באותם שבועות וחודשים? מה היה מהלך העניינים בעיר הקדושה ואצל אנשיה במדינת המכורה ועל פני הכדור באותו צוק עיתים? התברר שמה שכבר היה ידוע משחר ההיסטוריה נשאר ידוע גם עכשיו — בני התמותה יודעים להסתגל ומוכשרים להתרגל וממשיכים לחיות את חייהם.

אלכס החליט להישאר בארץ, לפחות לפרק זמן ארוך ולא מוגבל. תודות לכישוריו בשפות ולידע שלו בתור טייל בין־לאומי סקרן מימים ימימה, לצד בקיאותו ברזי העיר הקדושה והיותו עד כמעט ישיר לאירוע האידוי, הוא כאמור הפך להיות מדריך תיירים מדופלם ומבוקש. הוא אפילו קיבל תושבות קבע במדינת היהודים. הוא הפך לדייר קבע באכסנייה של נורה, קיבל חדר משלו ותנאי פנסיון מלאים. מן הדין לעדכן שהוא ונורה התקרבו זה לזה והפכו לזוג נאהבים, ולמעשה, הפך אלכס לעוזר ומגן של הבית והמשפחה החדשה שלו. הוא עבד קשה והרוויח הרבה יותר לחם מכפי שצרכו הוא, נורה וזוג הישישים. הם החלו לחסוך לעתיד, ובמקביל החלו להשקיע בשיפוץ והרחבה של האכסנייה שהפכה לפנינה תיירותית מבוקשת. זוג הזקנים, למרות מבוכתם לנוכח האירוע הבינו מהר מאוד שיש כאן הזדמנות, ומבחינתם, היעלמות הר הבית, כניסת הצעיר הזר לעולמם והזוגיות עם קרובת משפחתם ובת חסותם, הפכו לשמחה ותחושה מתוקה של ניצחון הצדק ההיסטורי, פיצוי מה על החיים המרים שחלפו, וכמובן, כמובן, שישו היה בתמונה ואמונתם התמימה בו גברה עשרות מונים.

ונורה? היא הייתה עסוקה עד מעל הראש בניהול האכסנייה ובאהבתה לאלכס, וגם מבחינתה הלוע הריק היה לבאר ברכה ותו לא. בצד השני של הכדור, אימו הזקנה של אלכס הזדקנה עוד יותר ונשארה המומה ונטולת תשובות לשאלות שנשאלו בסביבתה לאחר שבנה היה מעדכן אותה. עדכונים אלו התרחשו באופן תדיר בלי להיכנס לתחום התשובות לשאלות. ואלכס עצמו החליט להתעלם מהענן הלבן שבתוכו חי בימים הראשונים והחליט שמכאן ואילך ימשיך לחיות בגופו ובנשמתו את החיים ואת נורה ואת האידוי.

מהלך חייו של יהודה המסכן נחתך לשתי פרוסות, לשתי תקופות, בדומה לסיפור של לפני הספירה ואחרי הספירה לפי חיי ישו, וכאן, לפני היעלמות הר הבית ואחרי האידוי שלו. יהודה התייאש והפך לגוש עצב מהלך. הוא הסתגר והתאבן. הרופאים אבחנו אותו כמי שלקה בהתקף דיכאון קליני. הוא סירב לבלוע תרופות או לכתת את רגליו בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים ומתרגלים למיניהם. הוא המשיך והתמיד בעבודתו. הוא אכל ושתה לפי מידה, ובילה את שעות הפנאי במיטה. הוא המשיך לקיים את הריטואלים הדתיים כמי שקפאו שד, אבל הפסיק לסייר בין רבנים וחצרות אדמו"רים ופסק מלשאול שאלות כאילו אבדה לו התקווה למצוא תשובה ופתרון ותכלית לאותה אפיזודה נשגבה מבינתו של היעלמות הר הבית. הקשרים המילוליים שלו עם אנשים הצטמצמו למינימום טכני בלבד, כולל עם אשתו והילדים. אלה האחרונים התרגלו, הפסיקו להציק לו והתייחסו אליו כאל רהיט נוסף בבית. הוא הפך ליצור פזור נפש, חולמני ומלנכולי.

לעומת אלכס התועלתני ויהודה המדוכדך, עמוס חגג לכל אורך הדרך. הוא הפך ליצור חרוץ, נמרץ וחמוד יותר ממה שהיה לפני כן. אשתו ובת בריתו ושותפתו לאופטימיות ששפעה ממנו הייתה עסוקה בטיפול בתינוקת שנולדה לא מכבר בלידה קלה ונעימה, והוא התמסר לעבודתו בחדווה ודאג להפיץ את תורתו בכל רגע פנוי ובפני כל אדם או קהל שהיה מוכן להקשיב לו. תורה פשוטה שטענתה העיקרית הייתה בהירה — טוב מאוד שהר הבית נעלם ולא חשוב למה, כיצד ואיך, כי כעת יש סיכוי מעולה לשלום בין הניצים למיניהם שהרי סלע מחלוקת מרכזי, סלע קיום מטופש, נעלם ואין יותר על מה לריב ולשפוך דם. מה זה כבר חשוב מי שולט על בור שחור ואפל שמכיל רק כלום, הרי אין בו נפט או אורניום או יהלומים או כל דבר אחר שבני התמותה הופכים אותו לסיבה לריב ומדון (שלא תבינו לא נכון, חיפשו שם אוצרות אבל לא מצאו, החור היה באמת שממה טהורה חסרת תועלת).

כפי הנראה, עדינו מצאו, כל אחד, את דרכם להתמודד ולהמשיך לחיות בצל האירוע, וכמוהם מאות ואלפי עדים אחרים בעיר הקדושה ובמדינה כולה. בני אדם מסתגלים ומתרגלים לכל דבר, גם אם הוא לכאורה חסר תקדים.

* * *

בתום מאה ימים ראשונים של חסד החלו להופיע ה"סדקים" באדמה הרוויה באופטימיות. תזזיתיות ומפל של כסף ושעשועים לכולם, להמונים ולפוליטיקאים בעיר הקדושה, במדינה ובגלובוס. בסדקים האלה נבטו הניצנים הראשונים של מריבה, התנגשות והתנגחות, כפי שאנשים מסוימים אכן צפו מן ההתחלה. ערפל ההלם החל מתפזר. הופיעו טרוניות־תהיות שעסקו בשאלות מי אשם במה שקרה, מי הנדס את האירוע, למי היו אינטרסים זרים, מי רצה לדפוק את מי ולמה, ובכלל, למרות הכול ואף על פי כן, למי שייך הלוע הפעור, מי יהיה אחראי עליו, מי יבנה אנדרטאות זיכרון ומצבות פאר מסביב, למי תהיה החזקה על הזיכרון ואיך תשוחזר ההיסטוריה, ועוד כהנה וכהנה הרמות גבה, חששות מריבה ומאוויים כמוסים לניכוס של מה בעצם? החלו להופיע הצעות אבסורדיות כמו חלוקת החלל־כלום עצמו בין הבעלים לשעבר של המסגדים, הכנסיות, הכותל ובית המקדש השלישי לכשיקום, כאילו שכלום הוא קדוש ולכל אחד מגיע קצת כלום בשביל לריב עליו ושוב לשפוך דם לשווא. במקביל, התחולל בציבור הרחב תהליך איטי ועקבי של התרגלות. ההתרגלות היא אולי המאפיין החשוב ביותר של המין האנושי, זה הצורך, היכולת והרצון בלית ברירה או מחוסר אונים או יצר שרידות עקשני, שגורם לו להתרגל לחיות אחרי, עם וליד ולמרות כל אסון שלא יהיה הנקרה בדרכו: אנשים ממשיכים את חייהם בניו יורק סביב אזור אסון התאומים, הם ממשיכים לחיות בפוקושימה אחרי הצונמי והתפוצצות הכור הגרעיני, והם חיים מסביב לצ'רנוביל, מסביב לאושוויץ ובתוך הירושימה וברחבי הגולאגים בסיביר, ואפילו בעיר הקדושה מסביב להר הבית שנעלם לאחר שעמד באותו מקום במשך אלפיים שנה מאז חורבן הבית השני. אז מה הפלא בדבר! ויותר גרוע מכך, ההתרגלות הופכת את האסון או הפשע או הלא־ערכי־מוסרי לדבר לכאורה נורמלי, לדבר מה יום יומי, כך אולי היה יכול להיראות עולמנו אילו למשל מחנות הריכוז היו הופכים לנורמה ואפרטהייד היה חוזר לאופנה. אבל נוסף לכך, וללא שום קשר, קרה משהו חשוב, עדיין נסתר, שהיה אמור לשבש גם את ה"סדקים" האלה ואולי גם את ההתרגלות: קרה משהו בין בני המשוגע לבין ירמי החקרן.

התנשמת בין בני לבין ירמי

באחד מהמפגשים האחרונים בין השניים התפתחה באופן מקרי השיחה הבאה:

"שמע, ירמי, נזכרתי בעוד שני דברים הלילה, ואולי כבר דיברנו על זה, אבל אני מבקש לוודא שאכן כך הדבר. האם עסקנו בנושא ההורוסקופים למיניהם במובן שאולי תורת הכוכבים והאסטרונומיה יכולה לתת לך מפתח, ולו זעיר, להתקדם מעט במציאת התשובה?"

"אתה באמת כבר מסויד לחלוטין, מרוב פטפטת אתה שוכח שכבר דשנו והתפלשנו בכל מיני נושאים כולל התורה השרלטנית הזאת שכאילו מפות כוכבים ותנועתם נותנות לנו תשובות על אופי, התנהלות, ניבוי וכדומה אצל בני האדם... שכח מזה. מהו הדבר השני?"

"טוב, לא נשארו לי בשקית עוד רעיונות וסיפורים והגיגים. נזכרתי אתמול בתנשמת, האם שמעת עליה ממני או מאחרים?"

"בני, מספיק, אתה באמת משוגע מותש וגם מתיש, מה עניין תנשמת לאידוי הר הבית? מה קורה לך? הרי דיברנו על כל סוגי החיות שבשטח ואני לא זוכר משהו על תנשמת, אבל מה זה משנה, לחיות אין שכל אנושי, אין רגש דתי ואין שפה שמובנת לנו ואין תקשורת, ולכן תנשמת, חתול או קרוקודיל, מה זה כבר יועיל... עזוב את זה ובוא ניפרד כידידים. אני אמשיך בדרכי ואתה תמשיך לשבת כאן על כיסא הפלסטיק שלך עם התרמוס והכריכים ולחשוב כדי לחשוב בלי צורך להגיש דין וחשבון כי הרי אינך מקבל משכורת וחי בסופו של דבר על חשבון משלם המיסים כי מישהו החליט שאתה משוגע ושֹם אותך היכן ששֹם."

"הלו, הלו, רגע אחד, אם לא שמעת על התנשמת זו הפשלה שלי ואני מתנצל כי אולי דווקא אצלה מצוי הגרעין של התחלת הפתרון, וחבל לפספס את בדל המידע הזה."

ירמי העייף נכנע, ביקש לשבת על כוס קפה במקום הקבוע שלהם. הוא חשב לעצמו שישמע עוד סיפור מיותר ואז ייפרד לשלום, ייקח כמה ימי חופש ויעשה סיכום לאחור כדי להתחיל מחדש בדרך אחרת. היה לו חדר ארכיוני גדול גדוש בפנקסים, מחברות, ספרים, קלטות, דיסקים, תמונות, חפצים וזיכרונות — כולם חומרים שקשורים להיעלמות הר הבית. הוא יצטרך לעבור על כל החומר שוב ושוב, לסדר, לארגן, לקטלג ולמיין בתקווה להארה בנוסח אאוריקה של ארכימדס.

"אז ככה. זה עשורים רבים מתהלכת כאן אגדה עתיקה על משפחה של תנשמות שחיה בסדקי החומה בקצה הר הזיתים. משם בני המשפחה משקיפים בלילות על הקברים ועל הר הבית, בבחינת הצופה הלילי לבית ישראל, צופה ושומר על המתים בהר אחד ועל החיים בהר השני. במהלך הטיולים שם הראו לי את התנשמת הלבנה הזקנה. מי שמסתובב שם בלילות יכול לראות אותה בפעולה למרות זקנתה. צאצאיה עזבו ופנו למקומות אחרים, בעיקר לאזורים חקלאיים. התקינו מצלמה במקום מגוריה וכך יכולתי לצפות בה בשנתה במשך היום. לא אלאה אותך בהרצאה על התנשמת הלבנה הזאת ועל משפחת התנשמתיים ומשפחת הינשופיים מסדרת דורסי הלילה אשר במחלקת העופות. לך וקרא עליהם ופגוש את המומחים, אתה הרי מומחה לחקור את מה שאינך בקיא בו. אני רק רוצה להבהיר לך, מדובר באחד מבעלי החיים הכי חכמים בטבע, הכי עתיקים בעולם, והכי קרובים לבני האדם למרות שמעולם לא בויתו על ידיהם. התנשמת לוקחת בכיס הקטן את החתול, התרנגולת, הכלב, הפרה והכבשה, הגמל והתוכי ואפילו את דגי הזהב והדיונונים. עד כאן אני מנחש שאתה מת מצחוק ועצב על דבריי, אבל שים לב! יש שם מצלמה משוכללת שפועלת 24/7 בכל ימות השנה ואנשי החברה להגנת הטבע ממונים עליה. הבנתי מהם שהמצלמה מכוונת ביום לתוך הקן ובלילה עוברת באופן אוטומטי לצלם מחוץ לקן בזווית ראייה פנורמית שכנראה מכסה את הר הזיתים והר הבית ומה שביניהם..."

"עצור!" צרח ירמי ונעמד על רגליו האחוריות, חיוור וסמוק, חצי בחצי.

"עכשיו זה ברור, אתה משוגע, מטורף פסיכי על כל הראש, משוגע באמת ובתמים. הרי אינך מתכוון שאני אתחיל לדבר עם תנשמות, אני לא דוקטור דוליטל והן לא כותבות, אין מסמכי תנשמת, ואפילו אם הן רואות וזוכרות אין שום סיכוי שאני אגיע לזה אפילו עם אם־אר־איי תפקודי. ואל תגיד לי שאתה מכיר איזה מכשף או רב קדוש שמדבר בשפת החיות כמו רבי שלמה המלך, בקיצור עברת את הגבול! אבל ריבונו של עולם, איך לא הבנת את משמעות המצלמה הספציפית הזאת? איך יכולת לפספס את העובדה האדירה הזאת? אולי שם יש תיעוד אמת בלתי תלוי של מה שקרה באותו לילה. אני מקווה שלא מחקו או זרקו את זה לפח."

זאת הייתה הפעם הראשונה שבני המשוגע בא במבוכה ותחושת בושה אפפה אותו. באמת, איך הוא חלף, עבר ליד זה בלי להרגיש דבר?

הזמן היה אחר הצהריים מאוחרים. שניהם קמו כמו אחוזי תזזית. לקחו מונית להר הזיתים. בני הוביל את ירמי למקום. הם נעמדו כמו צלובים סובלים והביטו אל הסדק בחומה במשך דקות ארוכות בשקט חשאי, לא ממש מאמינים אבל דוממים כמו ברגע של גילוי שחלף. טלפונים הורמו ונקבעה להם פגישה למוחרת היום עם האחראי על הנושא, אחד בשם איתן זמירי, איש החברה להגנת הטבע במשרד הירושלמי של הארגון בשדרות בן מימון.

מן הדין להבהיר כבר כאן: ירמי היה מודע לכך שהאגן הקדוש מרושת במצלמות אבטחה של המשטרה וכוחות הביטחון האחרים. הוא כמובן קיבל את החומרים מאותן המצלמות וצפה בהם, אך העלה חרס כי התברר שבחלקן היה מותקן מצב של מחיקה אוטומטית אחרי פרקי זמן קצובים. ואלה שכן היה בהן תיעוד מתאים מבחינת לוח הזמנים היו מוצבות בגובה מוגדר ונמוך באופן יחסי ומכוונות כלפי מטה אל הרצפה שעליה מתהלכים האנשים, שהרי אלה היו מושאי המעקב! לא היו בנמצא מצלמות פנורמיות שהוצבו בגובה רב מעל האגן הקדוש... פרט לאותה מצלמה שהייתה מותקנת בראש הר הזיתים (הצופה ממעל, מגובה רב, על האגן הקדוש), וממנה ניתן היה לצפות אל הר הבית ממרחק ומלמעלה — אומנם מדובר היה במצלמה בודדת שהייתה שייכת לחברה להגנת הטבע ולא למשטרה — ובהמשך התברר שהיא הייתה מסתובבת באופן קבוע וצופה לסירוגין לתוך הקן של התנשמת אבל גם מחוצה לו... ופה היה קבור הכלב... כנראה!

* * *

למוחרת בבוקר, בשעה תשע בדיוק, הם ישבו במשרד מול אותו איתן והסבירו את בקשתם אחרי שהציגו את עצמם במלוא תפארתם. בני שתק וירמי פער את פיו ובשפתיים רוטטות מהתרגשות הסביר (אין צורך להכביר מילים על הערב־לילה שעבר על שניהם, כל אחד במקומו. תחושת מתיחות פנימית חונקת ומלהיבה, ללא שינה או מזון, במהלך מוזר של התרגשות פנימית רותחת שארכה כ־12 שעות מתוחות ועצבניות).

"שים לב, מר זמירי, כבר שלושה או ארבעה חודשים אני מתרוצץ כאן כמו משוגע ומנסה למצוא תיעוד כלשהו של איך קרתה היעלמות הר הבית כפי שקרתה — מסמך, זיכרון, קלטת שמע, צילום, עדות ראייה ושמיעה וכדומה — ורק עכשיו נזכר ידידי שלידי, מר בניהו בר־אוריין מכפר שאול, בתנשמת הלבנה של הר הזיתים ובעיקר במצלמה שלכם המוצבת בקינה זה זמן רב. האם ייתכן שהיא צילמה את האירוע באותו הלילה? האם אתם עצמכם עברתם על ההקלטות? היכן הן מצויות? ובעיקר, האם נוכל אנוכי וידידי לצפות בהן?"

"עכשיו שהכרתי אתכם ואת תשוקותיכם, תנו לי שעה קלה כדי לקבל את האישור של היועץ המשפטי שלנו ובמידה שתשובתו תהיה חיובית ניגש לארכיון שלנו ונראה מה יש לנו."

חלפו שעתיים מורטות שערות ועצבים. הצמד חמד ישבו בחדר הקבלה וכססו ציפורניים, ירמי הרבה יותר מחברו הנינוח. איתן חזר אליהם עם תשובה חיובית והם פנו אל הארכיון שבמרתף הבניין. לאחר דקות אחדות נמצאו ההקלטות מתאריך האירוע ושלושתם התיישבו מול מסך קטן וצפו בהן. החדר היה חשוך ושקט. הייתה שעת צהריים בחוץ ושעת דחק בין קירות החדר המרתפי. התמונות חלפו לנגד עיניהם הבולשות והמתאמצות עד כדי קימוט חריצי הפנים. מדי פעם הם ביקשו מאיתן לעצור או לגלגל לאחור כדי להעמיק את החדירה של קרני הראייה שלהם. ברגע מסוים באזור שעה שלוש לפנות בוקר (שעת ההקלטה צוינה בצד המסך), נראה פיצוץ מסנוור בדומה לפטרייה אטומית בצבע לבן בוהק שתפס את כל שטח המרקע, ולאחר שניות ספורות נראה אזור שחור היכן שהיה הר הבית ומסביב הכול חזר לקדמותו. במקטע הזה לא נשמעו קולות הלילה הרגילים (המצלמה היא למעשה וידאו עם הקלטת קולות ורחשי סביבה). השלושה התאבנו בכיסאותיהם כמו אשת לוט בזמנה. הם לא הוציאו הגה מפיהם. ירמי אפילו לא ביקש לעצור או לחזור מרוב שהיה משותק מבחינה פיזית ונפשית. בני ישב כמו ספינקס, צופה אדיש, ואיתן הניע את ראשו מצד לצד והתבונן בשניהם בבעתה. הוא המשיך להציג את ההקלטה עד לשעות הבוקר. לא היו עוד תופעות בתמונות פרט לעובדה שהר הבית לא היה עוד ובמקומו רק כלום שחור. בשלב מסוים, מאוחר יותר, התעשתו ירמי ובני וביקשו לחזור אל אותה שעה ואותן תמונות והתבוננו בהן עשרות פעמים בלי להוציא הגה, כאילו בלעו את לשונם ואת עצמות השמע.

הראשון שפתח את פיו היה ירמי.

"זה אבסורד, זה מטורף, זה לא ייתכן, אין דבר כזה, אני לא מאמין! מה ראיתי כאן? האם זה אמת או זיוף או השתלה? מי עשה את זה ולמה? ולמי בכלל יש את היכולת לעשות דבר כזה? אין חיה כזאת על כדור הארץ, ומה אני עושה עכשיו?"

בני היה מעשי יותר ושאל את איתן אם הם יכולים לקבל את ההקלטה הרלוונטית או העתק ממנה. איתן הבהיר מייד שהוא חייב לדווח על זה, הוא חייב אישור מהיועץ המשפטי והוא חייב לחקור אם מישהו מחוקרי התנשמת ראה את זה ואם כן איך לא שמו לב ואם שמו לב למה לא דיווחו, ועוד כל מיני שאלות ותהיות מסוג זה. הצמד ביקש מאיתן לשמור על סודיות עד כמה שאפשר כי מדובר בחומר נפיץ ביותר כמעט בכל המובנים האפשריים ומבחינה עיתונאית הוא סקופ בלעדי של ירמי למרות שהסרט שייך לחברה להגנת הטבע. שלושתם נשבעו זה לזה לשמור על סודיות עד לרגע מתאים. הם קבעו להיפגש למוחרת בבוקר באותו המקום ביחד עם היועץ המשפטי של הארגון. כאשר הם יצאו החוצה הייתה שעת ערב מוקדמת.

"אני חייב קפה ואולי אפילו כוסית של משהו, וחייב לעשן וחייב לדבר."

בני הסכים והם התיישבו בפינת בית קפה מקומי. הם כמובן שוחחו, יותר נכון לומר שירמי השחיל מילים קשות ומשפטים מבולבלים בתוך דבריו הישירים והפשוטים של בני, שניסה בכל כוחו להיות מעשי.

בני פתח ולחש, "אחד הדברים הראשונים והפשוטים שאפשר לעשות הוא לחזור לבור עם מונה גייגר ולהסתובב בשוליו ולמדוד קרינה רדיואקטיבית ואולי גם להרים לאוויר מעל הבור רחפן עם מונה גייגר מעליו —"

"רגע אחד בני יקירי, נדמה לי שכעת אחרי חודשים רבים אתה המשוגע הפכת לשפוי ואני הולך ומשתגע מתסכול! אתה לא רואה מה קרה לי? עם מה נשארתי לעזאזל? עם ערמה ענקית של גופות מידע חסרת תוחלת ותועלת בכיכר השוק כמו אחרי פוגרום! עם תעלומה יותר מסתורית משהייתה, תעלומה שהפכה לסיבת קימתי כל בוקר! עם תצלום אחד בודד שאינו בר פענוח, אבל אני הוא שגיליתי אותו בעזרת בן ברית משונה אך חכם ועוף מוזר, תנשמת לבנה זקנה שראתה הכול אבל חסרה יכולת תקשורת ונוסף לכל הצרות היא פסולה לעדות כי אינה כשרה, ככתוב בספר ויקרא פרק יא: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם [...] ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם."

בני ישב מולו והחוויר, שערותיו הבודדות סמרו והוא נעץ בחברו מבט מבוהל. ירמי רבץ על הכיסא, כפוף, רזה, מותש כמו סמרטוט רצפה סחוט לפני פרישה לגמלאות אחרי שנות שטיפה עקובות מדם, ודרך ענני עשן הנובלס בני הבחין בטיפות של דמעות פעמוניות שקופות זולגות משני צידי אפו. זה היה מראה שבני לא חזה אותו או בו במשך היכרותם. הוא חשש כי ירמי עומד בפני התמוטטות דווקא ברגע הגילוי, והוא, המשוגע הלא באמת משוגע מכפר שאול, ניצב מולו חסר אונים על תקן המציל היחיד במחוז.

למוחרת בבוקר הפגישה עברה בשלום. ירמי קיבל את מבוקשו, העתק יחיד של הסרט וגם 24 שעות חסד מבחינה משפטית כדי שיוכל להיות בעל הסקופ. עוד באותו הערב הגיש לעיתונו מאמר מסכם בצירוף התמונות. למוחרת המאמר היה מרוח על פני כל הדף הראשון של העיתון שיצא במהדורה מיוחדת בפורמט ענק, ובאותו הערב ירמי הופיע כמעט בכל אתרי החדשות בארץ ובעולם ובן לילה הפך לכוכב עליון וממש נכנס לדפי ההיסטוריה לנצח נצחים. לכאורה הוא השיג מדליית זהב אולימפית, אבל הוא, הוא שקע במרה שחורה, איטית וזוחלת. הוא כמעט הפסיק להגיע לעיר הקדושה. הפגישות עם בני הפכו נדירות יותר. הם שוחחו בטלפון די הרבה ביוזמתו של בני, שלא הפסיק לנסות לעזור בשיקום נפשו הדוויה של חברו הנורמלי, שהרי בני היה בקיא ברזי הנפש. בניגוד לירמי, בני המשיך לחפש תשובה לשאלה הגדולה בעניין האירוע ההוא מתוך מחשבה שאולי כך יוכל לרומם את רוחו של ירמי ההולך ומשתופף ודועך. בקיצור, בני התנרמל וירמי השתגע...

* * *

כך חלפו להם עוד שלושה או ארבעה חודשים על העיר הקדושה, על מדינת היהודים, על בני כל הדתות הפזורים ברחבי הגאוגרפיה הקרובה והרחוקה שעל פני הכדור.

אלכס הפך לבעל בעמיו. הוא התברגן לחלוטין וראו אותו מהלך ברחובות העיר העתיקה והחדשה שלוב זרוע עם נורה. הוא אפילו קנה רכב מסחרי קטן, החל בתהליך התאזרחות אחרי טקס נישואין קצר בכנסיית סנט ג'יימס שליד האכסנייה. זוג הישישים הגיעו אל השלווה והנחלה וזרחו מאושר ובריאות טובה. אימו של אלכס אפילו חשבה לבוא לביקור בארץ הקודש. יהודה שקע יותר בדיכאונו ואושפז בכפר שאול לצורך טיפול חריף בנזעי חשמל, ובלשון העם, טיפול בשוק חשמלי. שם הוא הכיר את מר בניהו בר־אוריין שהפך לפטרונו הבלתי רשמי. כך בני הכיר גם את משפחתו של יהודה שבאה לבקרו פעם בשבוע בימי שישי בבוקר. עמוס הפך לעורך דין מבטיח. הוא המשיך לעבוד בבית המשפט העליון כעוזר לאחד השופטים. הוא ואשתו והתינוקת היו בתהליכי מעבר למגורים בעיר הקדושה. הוא המשיך לצפות ללא לאות לסימני הגאולה הפוליטיים, רוצה לומר, לשלום המיוחל שבושש להגיע. הוא עדיין דבק באמונתו כי היעלמות האגן הקדוש היא אירוע טוב ומטיב עם המסוכסכים למיניהם.

אם כן, שלושת עדינו המשיכו את חייהם, מי לטוב ומי לרע, וגם יתר המוני העדים, אלה שחיו בעיר הקדושה ואלה שהגיעו אליה, הפליגו לדרכים שונות ואף מפתיעות פה ושם... שהרי מאז היעלמות הר הבית, מצב הצבירה האנושי הכללי בעיר, במדינה, במזרח התיכון ועל פני הכדור כולו, השתנה ללא הכר ובאופן הכי רדיקלי האפשרי. אפילו הופיעו רעיונות כמו להתחיל לספור מחדש את מניין הזמן ובמקום לפני ואחרי הספירה לומר לפני ואחרי האידוי...

האפוקליפסה זוהתה כמנוע צמיחה מדהים עבור התעשייה והכלכלה של מדינת היהודים, והיא אכן שגשגה להפליא. השגשוג הזה גלש גם לאוכלוסייה הערבית, המוסלמית והנוצרית בארץ ובארצות שמסביב. כמעט כל ענפי המשק פרחו: התיירות, המלונאות, הקולינריה, משרדי הנסיעות, חברות התעופה, התחבורה ואפילו האומנות לצורותיה השונות. ברם־אולם, אצל הפוליטיקאים לא הייתה התקדמות פרט לעובדה שהם הפכו למאוד מאוד עסוקים, וכי מדוע ולמה? הניסיונות למצוא פתרונות לגלי ההאשמות ההדדיים שאיימו על היציבות האזורית והבין־לאומית הכריחו את המעצמות והאו"ם וכל מיני ארגונים אחרים להתערב ובעקבות זאת נפתח מכרה זהב משותף לכולם: כמות אדירה של ועידות שלום, שיחות פיוס ופשרה בילטרליות, טרילטרליות ומולטילטרליות נערכו ברחבי המדינה, במדינות שונות במזרח התיכון, באירופה ובניו יורק. ההתעסקות הזאת גזלה את זמנם של המנהיגים, וכך נמנעו התנגשויות ומלחמות קטנות (לעת עתה).

האודיסאה הגלובלית הזאת הסתיימה כעבור חצי שנה בוועידה בין־דתית ראשונה מסוגה, שבה נחתמה אמנה בין־לאומית חדשה שקבעה הודנה לעשר שנים והקמת מוסד חדש תחת כנפי האו"ם והמעצמות שתפקידו למצוא את הפתרון הסופי, אבל לאט לאט ובלי להרגיז אף צד, עקב בצד אגודל. שמו של המוסד הבתולי היה קולע למדי — "ועדת האו"ם לענייני אגן הקודש" — ובראשי תיבות ו־א־ל־א־ה. השם הזה הפך במהרה למותג בעל תפוצה כמעט גלקטית ומה שהיה מוזר בו הוא שהוא הזכיר את המילה "ולהאלה" (Valhalla), היכל המתים הנופלים, האולימפוס המיתולוגי הנורדי, גן העדן שלהם, שבו מצוי ארמונו של בורא העולם הנורדי אודין וסביבו חיים חיי נצח הלוחמים שמתו בקרב. מעניין לדעת אם הקופירייטרים שמו לב לכך, שהרי המיתולוגיה הנורדית אינה שייכת בשום צורה, פנים ואופן לסיפורי הר הבית שבלב המזרח התיכון! האם זה רמז קוסמי לכיוון שהתווה אברהם... אנא התאחדו והפסיקו לריב, אתם היהודים, הנוצרים והמוסלמים, רדו מהעצים, זרקו את האבנים אוהבות הדם האנושי לפח ההיסטוריה לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל לא רק את זה פספסו אותם יוצרי מילים וסיסמאות, כי מאידך, אותו השם גם הזכיר עוד שתי מילים רומזניות: את המילה הערבית "ואלה" — צירוף של ו' שעניינה שבועה והמילה "אללה" (אלוהים) — מעין "חי אלוהים", נשבע באלוהים (וכאשר המילה הוכנסה לשפה העברית היא קיבלה עוד שתי משמעויות שימושיות שגורות: כשבסופה סימן שאלה היא מציינת הרגשת פליאה וכשבסופה סימן קריאה היא מציינת אישור לדברים שאכן קרו). ונוסף לכך, אותו השם הזכיר לדוברי הצרפתית את המילה השגרתית "וואללה" (voila), הלחם של שתי מילים: "לראות שם", שמשמעותה היא דווקאית "הנה לכם, זה קרה, זה ישנו, שורו, הביטו וראו" וכדומה... איש מאותם הוגי מילים לא שיער בעת המצאת ראשי התיבות את מבחר המשמעויות והרמזים שהם יצרו בדיעבד וללא כוונה.

מקום מושבו של המוסד החדש, דהיינו הממסד החדש, נקבע באי מלאכותי שהוקם בים התיכון במים אקס־טריטוריאליים, ושם הוקם מבנה טרומי עצום ממדים שבו שוכנו העובדים ונערכו הישיבות. כמו כן, דאגו לחלוקה יחסית צודקת מוחלטת בין כל הנוגעים בדבר, והרי מי לא נגע בדבר? נוסף לכך נקבע כי אחת לשנתיים עד שלוש תיערך ועידת המשך שתעקוב אחר תהליך יישום ההמלצות של הוועידה הקודמת, בתקווה שבוועידה האחרונה המיועדת לשנה העשירית להודנה המהלך יסתיים בסיכום נצחי לטובת כולם. כמו כן, נקבע שיש להתמיד כל הזמן לקיים דיונים על פי מתווה שהוסכם בין משלחות קבועות בדרגים שונים. כך דאגו למעין מנגנון פסיכולוגי קולקטיבי שמטרתו להעסיק את המעורבים כל העת כך שלא יעלה בדעתם להתפתות לחולל מחטפים שיביאו כמובן למלחמות עולם הרות גורל. היו ציניקנים שקראו למוסד, לאתר ולהתנהלות הממסדית שבו "יד ושם של העולם" בלשון סגי נהור, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות(!) הכוונה הייתה למוסד שמונע מראש ולא למוסד שזוכר כדי למנוע.

באותם הזמנים ישבו ממעל, אי שם בחלל החיצון, בורא עולם, אברהם, משה, ישו ומוחמד עם הפמליות שלהם וצפו בנעשה שם למטה. שמחתם הייתה חלקית. הם חשו שלפחות הדימומים פסקו באופן זמני ואולי יש אור בקצה המנהרה. יצר לב בני האדם התחלף בינתיים מיצר רע (מדמם ומדמים) מנעוריו ליצר מדבר ומשוחח לעת עתה, לעכשיו. הם לא התערבו אבל ציפו... ואלה שם למטה צייתו מבלי דעת... בינתיים... והתנשמת? היא המשיכה באורח חייה כמקדם, כאילו כל זה אינו מעניינה כלל וכלל... עד להתגלותה של היפנית!

הלוחשת לתנשמות

בוקר אחד מצלצל הטלפון בביתו של מר ירמיהו כוכבי בשכונת פלורנטין בדרומה של תל־אביב. על הקו נשמע קולו המרגיע של בני בר־אוריין.

"בוקר טוב איש מצליח ומדוכדך שכמוך, מה שלומו?"

"מדשדשים, מכסים וממשיכים." ענה לו ירמי בקול צרוד שנשלף ממיתרי קול מעושנים.

"יש לי משהו חדש בשבילך. אתה זוכר, באחת מהשיחות האחרונות שלנו צחקת על עצמך: 'כל מה שנותר לי לעשות זה ללמוד את שפת התנשמות ובא לציון גואל!' אז אתה צחקת אבל אני עבדתי, ומצאתי — לתנשמות יש שפה ויש אפילו אדם שחקר אותה, למד אותה ומבין אותה. אני אומנם משוגע עם דיפלומה אבל עקשן בעוד שאתה תבוסתן נורמלי שלא מסוגל לחשוב כמו משוגע ולכן תקוע כמו מעיין שיבש."

"לא נמאס לך מהשטויות שלך?" ענה לו ירמי ושתק.

בני התעלם והמשיך לדבר, "עם זאת ובכל זאת, הקשב לי הפעם כי זה שונה...

"מסתבר שגם ליפנים יש הר בית מקודש משלהם, הר פוג'י. ישנם כמה הבדלים בין ההר שלהם לבין ההר שלנו שנעלם. ההר שלהם הוא גבוה מאוד ומתנשא מעל מישורי האיים של יפן. הר הבית שלנו הוא גבעה קטנה לעומתו. ההר שלהם הוא מיוער וגדוש בטבע עשיר בחי וצומח וכיפתו מושלגת בכל עונות השנה. להר שלהם אין ארכאולוגיה מרובת תרבויות יריבות. על ההר שלהם ובשביליו מפוזרים מקדשים עתיקים שאותם היפנים מבקרים, החילונים שבהם כמו מאמיני דת השינטו, שהיא מתונה ואינה מתגרה באחרים. אין שם ריב ומדון בין כיתות ושבטים וההר מעולם לא גבה דמים של בני תמותה. ההר שלהם הוא סמל של יופי, אחדות, מסורת, שלום ושלווה. הר הבית שלנו מכוסה זה אלפי שנים בבני אדם מתים, בניינים וחורבות כעדות למלחמות אין ספור. בהר שלנו חופרים ונוברים ומחפשים מגילות ואבנים שמוכיחים בעלות ושייכות צולבות ומעוררות ריבים בלתי פתירים. ובניגוד להר שלנו, על הר פוג'י חיים הרבה סוגים של בעלי חיים, ביניהם עופות ובתוכם גם תנשמות כמו זו שלנו, אבל בלי מצלמות ובלי בני אדם מחריבי טבע. במרחק שעתיים נסיעה משם, באוניברסיטת טוקיו, חיה פרופסורית מכובדת בשם קומיקו צוקהרה. היא זואולוגית מזהירה ומפורסמת, ממונה על קתדרה ענקית שעוסקת בחקר החי והצומח של הר פוג'י. תחום ההתמחות שלה הוא עופות והיא הקדישה את חייה (היא מתקרבת לגיל שישים) לתנשמת הלבנה של ההר הקדוש הזה, תנשמת שחיה בטבע בלי בתי קברות, כתלים ושרידים ארכאולוגיים, וודאי שאינה מקננת בסדקים של חומות מעשה ידי אדם. הגברת קומיקו דנן מחזיקה מעבדת מחקר ענקית למרגלות ההר ובין יתר מחקריה היא עוסקת בפילולוגיה של שפת החיות, ובעיקר של שפת התנשמות. אומנם הכול אצלה הוא ביפנית ולא בעברית. ונוסף לכל הטוב הזה, הגברת הזאת שייכת לבני כת המקויה, אוהבי יהודים וישראל בצורה כמעט חולנית, ושים לב, היא שולטת בשפה העברית על בוריה! מכאן שאין לה בעיה לתקשר עם תנשמת דוברת עברית!"

"ריבונו של עולם, מי שלא תהיה, אתה ממש סופר־מטורף! משוגע־על, אבי אבות מחורבי השכל עלי אדמות! אתה באמת מאמין בתוכן הנאום ההזוי הזה שברגעים אלה פלטת מתוך הפה שלך?" צרח, בכה וצחק בעת ובעונה אחת ירמי לתוך צג הטלפון שלו.

"מטומטם דיכאוני שכמוך, לא המצאתי את זה, זה כתוב, מתועד וממוסמך על פי כל הקריטריונים האקדמיים הכי מחמירים שיש בעולם המערבי. והרי אתה איש של מדע, נאורות, היגיון, אמת וכך הלאה, וגם אם יש ספק, הלא מן הראוי לבדוק מידע מהסוג הזה. אני מזכיר לך שיצאת מדעתך אחרי חודשים רבים של חיפושים ותחקירים כי הגעת למסקנה שרק אותה תנשמת שלנו ראתה את האמת אבל מכיוון שאינך יודע את שפתה נסתם הגולל על הסיפור, ואני מציע לך לבדוק את השביב האחרון הזה בדרך אל האושר שלך, אז מה אכפת לך לבדוק את זה? מה כבר תפסיד? עוד כמה ימים או שבועות של חיפוש אמת תחת הפנס האחרון שיש לך! אני שולח לך במייל את כל החומרים ואני מתחנן לפניך, אנא קרא אותם ואחרי זה ניפגש ונדון בזה. אל תשכח שהתנשמת שלנו כבר זקנה, ואם היא תתפגר בקרוב אז באמת תוכל להגיד שעשית הכול בשביל לפתור את התעלומה ולא הצלחת, ולא תחיה את המשך חייך הדפוקים בתחושת החמצה בלתי נסלחת."

"הבנתי אותך, רק בשביל לא לאכזב אותך ורק בגלל שאני אוהב אותך ורק בגלל שממילא כבר שיגעת אותי, אני אקרא וניפגש." ענה ירמי בקול עייף וקודר.

ירמי אכן קיבל את החומרים, אכן קרא אותם ואכן למד והוסיף מעט חיטוטים משלו ולפחות השתכנע שאותה יפנית היא דמות אמיתית ומוכרת כאשת מדע מופתית, ולכן אולי בכל זאת כדאי להיפגש איתה.

כעבור שבוע נפגשו שני ה"משוגעים", בני הוותיק בברנז'ה וירמי שמצוי בדרך לשם, במקום הקבוע שלהם בעיר הקדושה. כל אחד מהם הגיע עם תיק עבודות מוכן. אחרי ישיבה ארוכה וסיעור מוחות שנערך בימים שקדמו לפגישת הסיכום, שכללו שיחה עם איתן זמירי ועם אורניתולוגים וצפרים ידועים מהארץ והעולם, הם הגיעו למסקנה שאין מה להפסיד. היה קונצנזוס לפחות בנקודה אחת — פרופסור קומיקו צוקהרה היא מדענית אמיתית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה ומן הראוי להקשיב לה.

בתוך עשרה ימים של עבודה אינטנסיבית ובשת"פ עם החברה להגנת הטבע, משרד החוץ הישראלי, השגרירות הישראלית ביפן וזו היפנית בישראל, חברות תקשורת ותורמים, גויסו המשאבים והכספים למימון הבאתה של המדענית, ציודה ופמליה קטנה של עוזרי מחקר. סוכם על איפול ובידוד של העבודה המחקרית כדי לא לפגוע באמינות ומהימנות המחקר, והממסד האוניברסיטאי הישראלי פרש מעטפת אקדמית על המיזם. דבר לא נשכח מעיני המפיקים של האירוע וגם הובטחו מראש זכויות יוצרים על פרטי הגילוי הצפוי במידה שאכן יתרחש. כולם היו מודעים לרגישות של הנושא. הרי כבר היו באוויר התלקחויות של יצרים מצד יהודים, ערבים, מוסלמים ונוצרים בעיר הקדושה, במדינת היהודים במזרח התיכון ואף במעגלים בין־לאומיים רחבים. כולם הבינו שבחבית חומר נפץ עסקינן. לא היה ספק שאי אפשר ממש להסתיר את הפרויקט אבל הוחלט לשמור אותו על אש קטנה. לכן ניתנה לו גם מעטפת משפטית וביטחונית־משטרתית בהתאמה (עמוס הושאל לצורך זה ושימש כיועץ משפטי על פי הצורך). למותר לציין שפרופסור קומיקו צוקהרה הסכימה בהתלהבות כמעט אקסטטית להשתתף בפרויקט ולתרום את חלקה המכריע בו, בהבינה את המשמעות החיובית שלו לשמה שלה ושל יפן כולה. זה יכול להיות פתח לפרס נובל לביולוגיה, ואולי גם או לחלופין לשלום! חשבה האישה המופלאה הזאת, שנאמר עליה כבר שהיא "הלוחשת לתנשמות". ואכן בחלוף שלושה שבועות של הכנות מרובות נחתה הלהקה היפנית בארץ הקודש.

* * *

המטוס נחת בנתב"ג באישון לילה. זה לא היה הביקור הראשון של פרופסור קומיקו בארץ. כבת נאמנה לכת המקויה היא ביקרה בארץ הקודש פעמים אחדות במסעי צליינות ואחווה מתוך הפגנת תמיכה בלתי מסויגת במדינת היהודים. את פניה קיבלה קבוצה קטנה וצנועה בדיסקרטיות, ובראשה עמד מר ירמיהו כוכבי. בני המשוגע נשאר בחדרו בכפר שאול. סידורי הכניסה והיציאה משדה התעופה היו מהירים וענייניים. הם הוסעו לעיר הקדושה ואוכסנו באכסנייה הצנועה של נורה ואלכס, שפונתה מראש מאורחים אחרים. המקום הפך לבסיס יציאה, לחמ"ל מבצעי ולחדר בקרה מודרני במקביל להפיכתו למקום מגורים אינטימי. נורה, אלכס וזוג הזקנים שימשו בקודש בשקט ובסודיות נדרשת. אלכס הפך להיות איש הקשר המרכזי תודות לידיעת השפות שלו ושליטתו ברזי המרחב הגאוגרפי שבו אמור היה התחקיר להיערך. בני המשוגע שימש כסגנו של אלכס אך לא התגורר באכסנייה, בעוד ירמי חי איתם ביחד ושימש כמנכ"ל הפרויקט. באחד מפנקסיו של האחרון הוא מתאר כך את היפנית המכובדת:

באותו לילה ראיתי אותה לראשונה ברדתה מהמטוס (הפרצוף היה מוכר מתמונותיה שפורסמו במרשתת). אישה נמוכת קומה. פנים יפניות אופייניות, תווי הפנים מעוגלים, שיער שיבה חלק, ללא איפור. לבושה בצניעות ופשטות בולטים, ללא אביזרים וצבעים. משהו בהופעתה המרחבית שידר עדינות, מוצקות, בהירות ואסרטיביות עד כמה שזה נשמע מוזר ופרדוקסלי. הקו, או מוטב לומר התו, הבולט במראה שלה היו זוג העיניים הבורקות, החודרות והטובות, עיניים שלא הפסיקו להתבונן בריכוז מוחלט כמו קודחות פנימה אל מי שמולה... עיניים של תנשמת חכמה. כשפצתה את פיה נפלט ממנו קול מפתיע, עדין, כמעט חולמני, נמוך ולוחש וברור. בדרך לאכסנייה פטפטנו והיא התגלתה כאדם לבבי, מנומס וסקרן, מעורר אמון. החלפנו פרטים אישיים. מסתבר שהיא נשואה למהנדס רכב, אם לשתי בנות נשואות וסבתא לנכד.

בימים הבאים פרופסור קומיקו התגלתה כאישה חרוצה, נמרצת, רצינית, מדויקת, כזאת שבאה לעבוד ולתת תפוקה. היא מהר מאוד הבהירה שאינה מעוניינת בכיבודים למיניהם, בפרסום יח"צני או התפרסמות לשמה. היא הסתפקה בכל כך מעט שזה הביך את מארחיה. כבר למוחרת ביקשה להתחיל בסיורים בשטח האירוע, שאותו אגב הכירה היטב מביקוריה הקודמים בארצנו (לפני ההיעלמות כמובן). היא חרשה את אזור המחיה של התנשמת כאשר ירמי, בני והמארחים אינם מדביקים את הקצב שלה. היא רשמה, הקליטה וצילמה כל הזמן תוך כדי הסברים בהירים שעליה להכיר את הסביבה על בוריה כדי לחוש את נוף חייה של התנשמת הזקנה. היא הסבירה שעליה להשתלב בנוף הזה, הפיזי והרוחני, כדי להתחיל בתקשורת איתה, עם התנשמת. היא שוטטה במשך ימים ושעות כדי להיכנס לאווירה, כדי להיהפך לחלק מהנוף הזה, היא רצתה להיטמע, להתבולל בצמחייה, בין המצבות, באוויר של הר הזיתים, כאילו לחיות לצד העוף כשכנה ותיקה כאילו מדובר בתבנית נוף ילדותה. בסיומו של שלב זה היא ביקשה פגישה מיוחדת בהשתתפות הפורום כולו כדי לדון בשלב הבא שהוא קריטי בעיניה. בשעת בוקר מאוחרת הם התכנסו בחדר האוכל הקטן באכסנייה. נורה הגישה תקרובת צנועה וגברת צוקהרה פתחה את פיה בעברית צחה ובנימת קול צלולה, שקטה ובוטחת, הניחה על השולחן את הדילמה הבאה:

"מכובדיי כולם, ישנן שתי אפשרויות לניהול השיחה עם התנשמת שלנו. אפשרות אחת היא לתפוס אותה בכוח, להעבירה לכאן או למקום מבודד אחר שנבחר ואז לנהל את זירת השיחה. האפשרות השנייה היא להעביר את זירת השיחה לקן שלה, מה שידרוש את העברת הציוד שלנו לשם ובידוד מוחלט של האזור שמסביב לקן. לפני שרטוט טבלת היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאפשרויות, מן הראוי שתדעו שתי עובדות חשובות לצורך סיעור מוחות יעיל והוגן. כל, אבל כל בעלי החיים, ואפילו הצמחים, החל בהומו סאפיינס וכלה באחרון החד־תאיים או אפילו מולקולה בודדת של חומצת גרעין — לכולם יש נשמה, מרכיב נפשי, מרכיב רוחני, מרכיב אישי, משהו מעבר לגוף האורגני והאנאורגני, משהו שיכול לדמם לא מפציעה של כדור או סכין או רעל, אלא מתחושת בושה, אשמה, עצב, דיכאון, מגלות או שינוי סטטוס ערכי, חברתי ומוסרי. כן, גם תנשמת יכולה להיפגע אם יוציאו אותה מביתה ומאדמתה ומעברה לצרכים לא לה. גם תנשמת יכולה לסבול מפוסט־טראומה. מכאן אתם מבינים, או לפחות צריכים להבין, שהאפשרות הראשונה היא נוחה לנו באופן טכני, אבל יכולה להיות הרסנית עבור התנשמת ולהסתיים באמנזיה מוחלטת של מוחה, מה שוודאי לא ישרת את מטרתנו. זה יכול לקרות וקרה לי בעבר לא פעם במגעים עם בעלי חיים. מאידך, וזה הנתון השני בדיון שלנו, הצורך לעבור לאזור המחיה שלה מצריך היערכות פיזית, כלכלית וטכנית שלנו, ויעלה באופן משמעותי את העלות הפיזית, הנפשית וכמובן הכלכלית שלנו, זו שעלינו יהיה לשלם. לאור חשיבותו ההיסטורית של הפרויקט הזה אין מנוס מבחירה באפשרות השנייה על אף העלות הגבוהה בטווח הקצר."

האישה המופלאה סיימה את דבריה כמו מגדלור זוהר בים סוער בשוך סערת הנפש. הקהל המצומצם נשאר פעור פה ונבוך. השקט בן כמה הדקות הופר על ידי אחד התורמים הכבדים, יהודי מבוגר, חובש כיפה שחורה גדולה, נציגו של מיליארדר יהודי חרדי שהעדיף, כהרגלו, להישאר מאחורי הקלעים ואנונימי לחלוטין כמו הר הבית שנעלם, כמו החור השחור כאן והחורים השחורים בחלל.

"איני רואה אפשרות שלא לקבל את המלצתך, פרופסור צוקהרה. מבחינה כלכלית, ייפוי הכוח שלי מאפשר לי לומר בבטחה: כמה שיעלה, יעלה! למחיר אין שום משמעות או מגבלה כשמדובר בנושא כל כך קריטי לעולם בכלל ולעם היהודי בפרט. לשולחי אין עניין במדע, באמת הגיונית או בשפת התנשמות. אנחנו מתרשמים שבניצני אחרית הימים עסקינן ובאפשרות של ביאת משיח קרובה ולכן חשוב לנו להוכיח שלא היהודים אחראים להיעלמות הר הבית, אלא האחרים. זה גם יוריד את מפלס שנאת היהודים אצל הגויים."

"רגע אחד, עצור כאן ומייד," התפרץ ירמי לדבריו, "פרופסור צוקהרה לא יכולה להבטיח לך תוצאה כזאת מראש! היא לא תקריב את המדע למען שולחך ובני שבטו הקרובים והרחוקים. תביא בחשבון שגם אם תתקבל תשובה חיובית או שלילית מבחינתך, התגובה של העולם יכולה להיות הפוכה. ובנוסף, יהיו מספיק ספקנים גם אחרי זה, ויהיו גם כאלה שירצו לגנוז את התוצאה לאלף שנים, ויהיו כאלה שירצו להשתמש בתוצאה כנשק פוליטי מכל צד שלא יהיה וכלפי כל צד שלא יהיה. אתה גם יודע שהפרויקט זוכה למעטפת סודיות משמעותית ובינתיים דבר לא דלף אבל לא לעולם חוסן בימים טרופים אלה שבהם הרשתות משתלטות על עולם המידע והופכות אותו לחוכא ואטלולא, כאשר אמת ושקר הופכים למנעד רווי פרשנויות מציאותיות עד בדיוניות לחלוטין, ללא יכולת סבירה להפרכה."

"הבנתי אותך, איש נחמד." שיסע השליח בעל הכיפה השחורה את דבריו הנסערים של ירמי, ובנימה מפויסת אך קשוחה המשיך, "לא ביקשתי ערבויות ולא איימתי מראש. איני מבקש דבר ומוכן לחתום על כך מראש, יען כי אני בא לשם שמיים, אני בוטח באלוהי ישראל ומקווה לטוב, אני לא מרגיש שאני מסתכן או מהמר. ההבדל העיקרי ביני לבינך וחבריך הוא האמונה היוקדת שלי ושל שולחי בצור ישראל וגואלו. אתה לא צריך לחשוש מאיתנו ולעזאזל הכסף."

אחרי שעה נוספת של דין ודברים והסברים דו־צדדיים בין המשתתפים לבין הצוות של גברת קומיקו, סוכם מתווה לביצוע המשימה ואף נקבע צוות ספציפי שיארגן את המבצע מבחינה טכנית, כולל התיאומים ולוחות הזמנים ועוד כהנה וכהנה פרטים למכביר.

בתום הפגישה, ירמי ובני החליטו שהם זקוקים לסיעור מוחות פרטי משלהם ועזבו את האכסנייה. בני הציע לירמי בעל המכונית שייקח אותו לכפר שאול ובאותה הזדמנות בפעם הראשונה ישבו בנחת בחדרו של בני המשוגע ויוכלו לפטפט בשקט בסביבה רגועה ופחות משוגעת מזו שבעיר הקדושה הגועשת.

הם הגיעו לכפר בשעת בין ערביים מוקדמת. בני הסביר, ירמי הקשיב, ושניהם סיירו עד שעת הקפה בחדרו של המאושפז המארח המכובד. עבור בני הכפר הוא בית ולא בית שנעלם. עבור ירמי הכפר התגלה ככוכב אחר, משהו שאולי דומה להר בית שנעלם מעיני האחרים הבריאים ובאמת קיים כחור שחור עבורם. באחורי המוח הקטן שבעורפו, ירמי תהה וחשב שהוא אולי סוף סוף מבין מדוע בני קולט טוב ממנו את מהות האידוי של הר הבית ההוא שבחוץ. כפר שאול אינו כפר כלל וכלל! זהו מוסד שנוצר על ידי ממסד של שבט אנושי. יש לו הרבה שמות, מה שמרמז על כך שהוא חשוד. אומנם בשפה מודרנית מכובסת הוא קרוי בית חולים פסיכיאטרי, מרכז לבריאות הנפש, בית חולים לפגועי נפש, מוסד רפואי מדעי שמאבחן ומטפל במחלות של הנשמה של ההומו סאפיינס כמו שבית חולים כירורגי מטפל במחלת הטחורים של העכוז שלו. אבל הוא גם אסילום, עיר מקלט ואתר קולט, בית כלא הפוך שנועד להגן על המטופל המאושפז וגם על שכנו הבריא שמאושפז מחוצה לו, מלון אורחים כפוי, מקלט לבורחים, נרדפים, מנודים ואומללים. לשמו יש שני מקורות היסטוריים. המוסד שוכן במבנים ועל אדמה של כפר ערבי בשם דיר יאסין (דיר בצֵירֵי משמעו בערבית מתחם מגודר, מכלאת צאן, ואין הכוונה לבני תמותה; יאסין הוא שם המשפחה של החמולה שאכלסה את הכפר מדורי דורות), שנכבש ופונה במלחמת עצמאות אי שם בעבר הרחוק, אבל בפועל הוא חלק משכונת גבעת שאול בשוליים הדרום־מערביים של העיר הקדושה. השכונה נקראת על שמו של הרב יעקב שאול אלישר הראשון לציון, שבנו היה ממייסדי השכונה. בני סיפר לירמי שישנה גם אגדה על מקור השם: טוענים שמהנקודה הכי גבוהה בשכונה ניתן לצפות לכיוון "תל אל פול" שמזוהה על ידי חוקרים כגבעת שאול המקראית, מקום הולדתו ובהמשך בירת ממלכתו של שאול המלך. באותו הרגע הרהר ירמי בקול רם, "זה אותו שאול שהלך לבעלת האוב מעין דור כי הוא רצה לדעת עתיד, ואני ירמי הולך לדבר עם תנשמת כדי לדעת עבר למען עתיד, שנינו טמבלים! כל אחד בדרכו."

פרט למבנים הישנים בסגנון הערבי, ירמי שם לב במיוחד לנוף האנושי שהתגלה ברחובות ושבילי הכפר עטור הירק. בכל מקום נראו אנשים משוטטים, גברים ונשים, צעירים וזקנים, חלקם בפיג'מות כחולות וחלקם בבגדים אזרחיים לא הדורים, חלקם חצי עירומים או בתלבושות גרוטסקיות מוזרות. רובם שידרו הזנחה וריחוף רגשי. כמעט כולם עישנו סיגריות זולות. הייתה לו תחושה שהוא מהלך באזור של זומבים. פה ושם נראו אחיות ואחים במדים לבנים. בסך הכול התחושה לא הייתה מלבבת. עם זאת, השוטטות הייתה חופשית לחלוטין, לא היו שוטרים או קלגסים ולא נראו חליפות משוגעים או אזיקים. ירמי שוב הרהר, "הם מהלכים חופשיים אבל מסביב יש גדרות וחומות... למה? הרי נשמתם של אלה שכאן היא שפרחה ולנשמות אין בעיה לברוח דרך האוויר שממעל או דרך חורים ברשת הגדר או בדילוג מעל החומות. כליאה היא לגוף הפיזי ולא לנפש. גם נשמה פגועה או תועה אינה בת כליאה על ידי סורג ובריח מברזל... מה הולך כאן? רגע אחד! האם נפשו של בני המשוגע היא זו שהתחברה לתודעתה של התנשמת? אולי נפש אנושית חולה יכולה לעוף כמו התנשמת וכך הן יכולות להיפגש? אוהו, עצור, חמור גרם, לקחת סמים? מה קורה לך, ירמי? השתגעת? התחלקת על השכל? אילו שטויות רצות לך בין הקפלים?" הוא ניגב את מצחו מזיעה קרה ובדיוק אז הם נכנסו לחדרו של בני.

רק כאן הבין ירמי שבני הוא בן למעמד אליטיסטי בכפר שאול. החדר היה נקי ומסודר, מאובזר בצניעות פונקציונלית. מה שבלט בו היו חומרי הקריאה הרבים והמגוונים שהיו מפוזרים בכל פינה. לפני הכניסה לבית המבודד הם פגשו את יהודה בדרכו מהביתן שבו היה מאושפז אל בית הכנסת. בני הציג את יהודה הקפוא לירמי. יהודה לחץ את ידו והמשיך בדרכו ממלמל בשפתיו הרועדות מגודש של כימיקלים רפואיים וחשמליים. "הזכר לי אחר כך, אספר לך על יהודה דנן, זה אולי קשור לאובססיה שלך," לחש בני לירמי אחרי שיהודה המשיך בדרכו לבית אלוהיו שהכזיב. הם התיישבו סביב לשולחן הנזירי שעליו הונחו שתי כוסות, באחת קפה שחור ובשנייה תה, וצלוחית פתי־בר.

* * *

"ירמי, בוא נצא רגע לסיור אל מחוץ לקופסאות מוחותינו. נסה לשכוח מהכפייתיות שלך לפחות לשעה הקרובה. נתחיל בזה שננהל דיון בנוסח 'אם לסבתא היו גלגלים, אז...', או אם בכל זאת זה או זה יקרה מה צריכה להיות התגובה ההולמת, ובמילים אחרות, לתכנן מראש ולא לאלתר. למה כוונתי? לשלושה תרחישים אפשריים: מה קורה אם התקשורת עם התנשמת נכשלת, או חלילה היא מתה מסיבה כלשהי? אזי נשארת עם התמונה ההיא במבוי סתום לנצח, האם אז המרוץ שלך ייגמר סופית? תרחיש שני, העדות של התנשמת תהיה מעולה, מדעית ומדויקת ובת חקירה והסבר, האם זה סוף פסוק מבחינתך כעיתונאי חוקר של הפרשייה הזאת? והתרחיש השלישי, התנשמת מספרת סיפור שבמרכזו אלוהים כזה או אחר ובמילים בוטות, שליחיו של הבורא גרמו למאורע כדי לעזור לבני התמותה האומללים להפסיק את האיבוד העצמי הקולקטיבי לדעת. הם העלימו את הר הבית כדי להוציא מהמשוואה את אבן הנגף העיקרית שמעכבת את השלום ואת יישוב הסכסוך הזה, הם פשוט העלימו את האבן ששותה דם אדם בלי הכרה זה דורות — מה תעשה במקרה כזה? הרי לא יעלה בדעתך להאשים תנשמת או יפנית שלוחשת לה? ואם כן תעשה זאת, הרי מקומך בכפר שאול מובטח ואפילו תקבל ממני פרוטקציה." בני לעס את הפתי־בר שלו באיטיות מרגיזה ובשלווה קורנת, התרווח בכיסאו, הביט בירמי וחיכה לתשובתו בסבלנות.

"בני יקירי, אין ספק שאתה הכי חכם מבין כל משוגעי העולם ואפילו מחלק נכבד של המחשיבים עצמם נורמליים. כבר דשנו בנושא הזה עשרות פעמים. אני עייף מהשאלות שלך, אני מותש מהדילמות שאתה מציב אפילו שהן שיא של היגיון וחוכמה. אתה צודק שצריך להתכונן לכל תרחיש, וצריך, וצריך, ונמאס לי! אני מרגיש כמו דלי חלב שבמשך שנים עולה על גדותיו והוא שקוע בתוך ביצת חלב מסריחה מרוב גודש, דחיסות ועובש. אענה לך הפעם בקיצור אבל בתקיפות: לגבי התרחיש הראשון, מות התנשמת או כישלון התקשורת איתה, הריני מכריז בזאת שאצהיר קבל עם ועדה על פרישה מוחלטת. לגבי התרחיש השני, אתמלא בגאווה ושמחה, אטבול בכבוד וביקר שיורעפו עליי, אמצא יורש צעיר ואעבור לעבוד מאחורי הקלעים כיועץ־על או יועץ סתרים, כידוע לך להיות יועץ זה עכשיו באופנה. יש כאן ובעולם יותר יועצים ממבקשי וצרכני עצות אומללים, כי זה פשוט משתלם, זה העיסוק הכי מודרני שמקביל למושג היהודי הוותיק 'עסקי אוויר', אתה יושב וחושב, אתה מדבר, אתה לא נושא באחריות או סמכות ואתה מקבל המון כסף, כבוד וכוח בלי להשקיע דבר חוץ מכלום. ולגבי התרחיש השלישי? לא מאמין שזה יקרה, אבל אם זה יקרה אז אני מת! מתאבד או מתאשפז או הופך לנביא זעם בשערי העיר, ואולי פשוט נעלם כמו הר הבית ומוצא מקלט באי אקזוטי אי שם במלדיביים."

ירמי החיוור החל להתרומם מכיסאו כאשר בני אמר לו, "שב עוד חמש דקות. אני מודאג מאוד מתגובתך לאפשרות של התרחיש השלישי, אבל דיה לצרה בשעתה. אני רק רוצה להוסיף נתון אחד נוסף למשוואות שמצויות כאן על הנייר, נתון שאתה לבטח לא מודע לקיומו, וזה סיפורו של יהודה היהודי החרדי הדיכאוני שהצגתי אותו לפניך לפני שנכנסנו לחדרי."

"אתה זוכר, ירמי, שבתחילת הדרך הייתה בינינו מחלוקת. אתה רצית לדעת בכל מחיר מה קרה ואיך קרה כדי להבין בשביל להבין, ללא קשר לתוצאות ולהזדמנויות שהאירוע הביא לעולמנו. אתה רצית ללמוד עבר בעוד שאני התעניינתי בהווה ועתיד ובמציאת פתרון לאנשים כעת ומעכשיו והלאה תוך הכלה של והשלמה עם המציאות החדשה — אין הר בית ויש חור שחור ותו לא.

"ובכן, יהודה הוא תופעת לוואי נוראית של האפוקליפסה הזאת ויש עוד רבים כמוהו. הוא לא יכול היה להכיל את האירוע, הוא התאכזב מהרבנים־מתווכים שלא היו להם תשובות, הוא לא יכול היה להשלים עם העובדה שאלוהים שלו, זה שבחר בו, זה שנתן לו את התורה ולא לאחרים, לגויים, זה שהטיף לו במשך אלפי שנים על היותו בן העם הנבחר, עם סגולה ואור לגויים, זה האל שלא מנע את הקטסטרופה הזאת. ובדומה לחלק מאבותיו של יהודה, שאחרי השואה יצאו מדעתם בכל מיני צורות כי הם לא יכלו לקלוט בתודעתם את האפשרות שאותו אל לא נקף אצבע למנוע ממיליון וחצי ילדים יהודים לעלות בעשן המשרפות, שהרי ילדים ועוללים אינם ברי חטא או ענישה מכל סוג שהוא, האיש הנורמטיבי הזה שהיה פקיד חרוץ, מפרנס, מגדל חמישה ילדים ותורם לחברה ולסביבה, הפך לשבר כלי, לחי־מת מהלך. אתה מבין את זה, אתה תופס את זה? תביא את זה בחשבון ותכניס לראשך העיקש שלפעמים צריך לעסוק בתוצאה אפילו בלי להבין את מקורה כי זה יותר חשוב, יותר דחוף ויותר מעשי. לא תמיד כל מטרה מקדשת כל אמצעי, זכור! היהודה הזה הוא קורבן, קורבן של מוכרי אטריות ואשליות."

ירמי התרומם מכיסאו, עיניו היו מבוהלות, פרצופו כאילו התקמט בבת אחת והוא חש עייפות של טרם גסיסה.

"בני, עזוב, אולי בסך הכול מדובר בעוד חמור גרם שלקה בסינדרום ירושלים, שייקח עורך דין ויגיש תביעה." הוא ניסה להמשיך ולסגור את הנושא, אבל בני התפרץ בטרוניה עזה לדבריו העייפים.

"אני מתפלא עליך, אתה ממש בור ועם הארץ בענייני הנפש. יהודה הזה הוא ההפך מסינדרום ירושלים, הוא לא הסתנוור מעיר הקודש, והוא לא שבוי של חזיונות שווא — הוא קורבן של אכזבה מאמונה שהקדיש לה את חייו. הוא בדיכאון עמוק שמקורו בהתפכחות משיכרון הכוח של הרבנים והמתווכים למיניהם. וחוץ מזה, רק משפטנים חסרים לי כאן! על מה לתבוע ובעיקר את מי לתבוע? את אלוהים! ואיזה מהם? את החייזרים, את ההולוגרמות, את המדע, את התנשמת ואולי את מדם פומפדור רחמנא ליצלן? ואגב, כדי לסבר את אוזנך, האם שמת לב לעובדה שעירנו הקדושה היא העיר היחידה בעולם שעל שמה קרויה תסמונת נפשית קלינית?"

"טוב, טוב, הבנתי, טעיתי, טועה, טועים. בני, אתה הורג אותי, אני הרוס מרוב שחיקה וגודש של הנשמה העלובה שלי, אולי אתה צודק ואולי הגזמתי ברדיפתי אחרי אמת בלתי מושגת ואולי אף מזיקה. אני צריך לחשוב עוד הרבה ולהתבוסס בנוזלי מוחי עוד זמן מה לפני שאוכל להודות בכישלון דרכי. תן לי ללכת לישון ותודה לך. הרי מחר מתחיל הפרויקט ואני מקווה שבתוך כמה ימים יבוא הקץ לייסוריי שלי ונדע את האמת, ואז מה? לא יודע, לא יודע ושוב, לא יודע."

בני ליווה אותו למכוניתו והפטיר בלחישה מכאיבה, "אי־ידיעה מודעת אינה בהכרח דבר רע."

התנשמת הלבנה מעידה על החור השחור

בשלושת הימים הבאים ירמי, בני ואיתן, וגם עמוס ואלכס, צפו במבצע מרחוק, דרך משקפות מיוחדות המצוידות באמצעי ראיית לילה, במפגש האינטימי בין פרופסור קומיקו צוקהרה היפנית וצוותה לבין התנשמת הלבנה והזקנה מהר הזיתים. כידוע, התנשמת ישנה ביום. עם שקיעת החמה היא מתעוררת לפעילותה הלילית השגרתית. לפיכך ברור שהמפגש איתה התחולל בחשכה. האזור הוכרז כשטח צבאי סגור, שטח סטרילי, מבודד כאילו פשתה בו מגפה קטלנית. הגברת היפנית ביקשה כמה בקשות מנומקות היטב כדי למנוע הפרעה להצלחת המפגש, כגון שקט מוחלט בשטח נרחב בקוטר של קילומטר אחד לפחות; איסור מוחלט על תאורה מכל סוג שהוא במרחב, שמשמעו היה שכלי טיס לא יחוגו מעליו, שלא יעשה שימוש בציוד צילום שמצריך פלשים; ושלא יהיו בני אדם ובעלי חיים מבויתים באזור הר הזיתים וסביבתו הקרובה בשעות המפגש, מרדת החשכה עד השעה חמש לפנות בוקר. היא הבהירה כי באותם שלושה ימים היא לא תהיה בקשר עם אף אדם כי שעות היום תהיינה מוקדשות למנוחת הצוות, ובעיקר לעריכה ופענוח של הקלטות השיחות בינה לבין התנשמת. האכסנייה של נורה ואלכס הפכה ליעד מבוצר סגור ומסוגר ושמור על ידי שלושה מעגלים של אבטחה. באותם הימים, פרט לנורה, אלכס, זוג הזקנים והצוות של הפרופסור, פונו כל יתר הדיירים למקומות אחרים. חדר אחד במבנה הפך לאולפן־מעבדה משוכלל שהיה מבוסס כולו על ציוד מקורי של הצוות היפני. באותם שלושה הימים אין יוצא ואין בא בשערי המבנה ולכן מזון ואספקה הובאו לשם על פי מפרט ידוע מראש ולפי הצורך בלבד. הגברת קומיקו הבהירה מראש שבתום המבצע היא תחזיק ברשותה שתי הקלטות בלבד של השיחה, אחת תישאר ברשותה לנצח נצחים והשנייה תימסר למשמרת עולמים לגנזך המדינה היהודית, וזאת אחרי שהעיתונאי החוקר מר ירמיהו כוכבי "יצפה־יקשיב" בה בהקרנה פרטית באכסנייה כי הוא האיש שיזכה בפרסום ראשוני ובלעדי של התוכן, רוצה לומר, הוא בעל הסקופ ורק אחרי פרסומו מותר יהיה להעתיקו ולהפיצו במרחבי הגלובוס דרך התקשורת הממוסדת והמסחרית והרשתות למיניהן. הגברת גם הבהירה שלמעשה ההקלטה של קולות התנשמת ושפתה לא יושמעו בציבור אלא רק התרגום המילולי לשפת בני האדם, ובמקרה הזה לעברית, ערבית ואנגלית בלבד. השליטה שלה בעברית ואנגלית מייתרת את הצורך במתורגמן. בבוקרו של היום הרביעי יובא לאכסנייה מתורגמן צבאי השולט בערבית והוא שיבצע את התרגום. הוא לא יורשה לעזוב את שטח האכסנייה עד אחרי הפרסום הרשמי של ההקלטה שיצא לפועל במהלך היום הרביעי. בקיצור, למי שעדיין לא הפנים את הרמה המקצועית המוקפדת של היפנים, לא היה ספק שהמבצע היה מתוכנן לפרטי פרטים על ידי הצוות היפני וכל היתר משמשים כקבלני משנה ממודרים. הגברת היפנית סירבה בכל תוקף להתערבות מכל סוג שהוא של פוליטיקאים, אנשי דת, אנשי תקשורת, מדענים ועוד כל מיני אנשים שרצו להיות זבובים על קירות, קולטי הדלפות והאזנות סתר ופרוטקציונרים לשעה או מטעם או לפי הטעם.

שלושה הימים חלפו ללא תקלות. ביום הרביעי התייצבו בעיר הקדושה נציגי האנושות כולה באלפיהם, מצפים לרגע הגילוי. לשם כך הוקם מרכז תקשורת מיוחד בבנייני האומה בכניסה המערבית לעיר. מהלך האירוע העיתונאי לא היה טיפוסי שכן הוא לא תוכנן להיות כזה על פי הדרישות המחמירות ויוצאות הדופן שהציבה פרופסור קומיקו צוקהרה כדלקמן: פרט לצוותי תקשורת לא תורשה השתתפות של גורמים אחרים; באולם לא יהיו קישוטים וסמלים ולא תקרובת מכל סוג שהוא; לא יוצבו באולם רמקולים, מצלמות קבועות או אמצעי האזנה אחרים; לא תותר הכנסת טלפונים ניידים או אמצעי קשר אישיים אחרים פרט לציוד הצילום וההקלטה של הצוותים המורשים; היא עצמה תיתן הסבר מפורט על הפרויקט ולאחר מכן תובא ההקלטה של התמלול של השיחות עם התנשמת ובהמשך מצגת בשלושת השפות שנקבעו לתרגום ובה העדות המפורטת של מה שהתנשמת ראתה; הצוותים לא יורשו לשדר בו בזמן את החומר לעולם כולו, אלא רק אחרי שמר ירמיהו כוכבי יאמר את דברו ויציג את ההקלטה והמצגת בפעם הראשונה לקהל של מדינת היהודים (כך הוא יהיה בעל הסקופ הראשוני); לאחר מכן לא תהיה מסיבת עיתונאים (שום אופציה לשאלות, תשובות ותגובות של מאן דהוא); רק אחרי צאת הצוות היפני מן האולם, על ציודם, אל רכב מיוחד שימתין להם ויסיעם לשדה התעופה, שם יחכה להם מטוס מיוחד שיחזירם ליפן מולדתם, רק אז יורשה לצוותי התקשורת לעזוב את האולם ולשדר כאוות נפשם לאוויר האופף את הכדור.

המבצע הזה היה מתוכנן לפרטי פרטים עם לוח זמנים ברור ונוקשה ללא אפשרות של שינויים ברגע האחרון, ורק אחרי שהוא הועלה על הכתב ונחתם על ידי כל הגורמים הרלוונטיים באמצע הלילה שבין היום השלישי ליום הרביעי, הוא יצא לדרך ולפועל. ואכן, עם סיומו בשעה שלוש בצהרי היום הרביעי התברר שהיו בו, במבצע, אפס תקלות בבחינת ניצחון מופתי של חוש הסדר והצדק היפני בניגוד מוחלט לאנדרלמוסיה האופיינית ל"לבנטינים" של המזרח התיכון.

אז מה היה במצגת? מן הראוי להבהיר: ה"תיאור" שהופיע במצגת הוא תמלול ואיור של שפת התנשמות והוא כמובן שונה מהתיאור שמופיע בפרק השני בסיפורנו, "התנשמת ועדות הראייה", שם המספר הכול־יודע סיפר את ה"אירוע" כפי שהוא ראה ופירש אותו כמי שעמד לצד התנשמת באותו הזמן. כמו כן, יש להזכיר שבצילומים מהקן מופיע רגע הפיצוץ בלבד. התיאור של התנשמת, מטבע הדברים, היה לקוני יותר וכלל נתונים גסים ללא פירוט שמקובל אצל בני האדם. בדברי ההקדמה למצגת נזהרה פרופסור קומיקו מלתת פירושים ופרשנויות לתיאור של התנשמת, והיא הסבירה את הכול על פי כללי המדע והאתיקה המדעית שלה:

"על הכביש הופיעה תהלוכה של בני אדם. הם הלכו בטור שהיה מואר על רקע השחור של הלילה. בראש הטור צעד גבר זקן יחיד עם שתי נשים בצדדיו. אחריו צעדו שלושה גברים בגילים שונים ולבוש שונה, ואחריהם עוד שלוש נשים ואחרי אלה קבוצה גדולה של כל מיני אנשים אחרים. התהלוכה התקדמה לאט לכיוונו של אוהל גדול שהיה מעל ההר השני והכיפות. הם נכנסו לתוך האוהל. רובם התיישבו על ספסלים שהיו מאחורי שולחן קדמי ארוך שאליו התיישבו על ארבעה כיסאות הזקן שהלך בראש התהלוכה ושלושת הגברים שהלכו אחריו. בתוך האוהל לא היו דברים אחרים. דרך הרצפה ראו את האזור של הכיפות וכל הבניינים של ההר השני שמול הקן שלי. הזקן, כנראה מנהיג הלהקה, נעמד ודיבר מתוך נייר מגולגל שהחזיק בידיו ואמר דברים מתוכו [תוכן דבריו נמסר על ידי התנשמת בצורה מעט לא ברורה וגברת צוקהרה ארגנה את המילים בצורה הקוהרנטית ביותר שיכלה]. אחרי שגמר לדבר הוא קיפל את הנייר והכניס לכיס והתיישב על הכיסא. היה שקט כמה דקות ואז התחילו רוח וערפל ופתאום הופיעה יד גדולה והעלתה את האנשים והספסלים למעלה חוץ מהארבעה שהמשיכו לשבת מאחורי השולחן. אז הופיעו הרבה כפות ידיים מוזרות והוציאו אנשים מכל הבניינים על ההר ולקחו אותם למקומות אחרים. אחרי זה הופיעו כמה ידיים ענקיות בצבע צהוב שהרימו את כל הבניינים והכיפות ושמו הכול על משהו שטס משם לכיוון מערב. כפות הידיים המוזרות נעלמו ואז הופיעה יד ענקית צהובה שהחזיקה קופסה שחורה ענקית שממנה יצאו המון מין כאלה ציפורניים שחפרו את כל האזור של ההר המגולח שמולי, וזה נכנס לתוך הקופסה השחורה. ואז היד הענקית הצהובה יחד עם הקופסה והציפורניים ומה שנחפר נעלמו כלפי מעלה, ובמקום נשאר החור השחור. ואז ארבעת הגברים יחד עם השולחן והאוהל נעלמו גם הם כלפי מעלה."

... ההלם היה נורא, כמעט לא ניתן לתיאור, המצלמות טרטרו, הבזקי הפלשים נורו, מכשירי ההקלטה זמזמו, האנשים הנוכחים באולם נראו קפואים וכמו משותקים בגופם ובמוחם. ירמי דיבר, הפעם בקיצור לא אופייני אך מלוטש היטב ובלהט יציב ורועד, כאילו מתלבט בין שמחת הבעלות על הסקופ ועצבון מחריד על הגילוי הלא מדעי מבחינתו האישית. הצוות היפני עמד דום ובהה נכחו, מותש, כמו מי שזה אתה השלים משימת חיים חד־פעמית. הקטטוניה שאפפה את הציוד, האנשים ותכולת החלל של האולם גרמה לכך שדקות ארוכות אחרי שהצוות היפני עזב אותו, האולם עדיין נראה כמו תמונת חיילי הטרקוטה הסיניים על ציודם וסוסיהם במסדר דומם של פסלים חיים. למותר לציין שבאותו הערב העולם היה כמרקחה ונשאר כזה במשך שבועות וחודשים לאחר מכן... אבל אנו נתרכז בתגובות העדים שלנו ואחרים באותו ערב מרהיב, נשגב, מפחיד ומרעיד נשמות, ובזמנים שאחריו.

הרעידה העוקבת (aftershock)

בינתיים התנשמת הלבנה הזקנה מהר הזיתים המשיכה לחיות את היום יום שלה כאילו דבר לא קרה. היא ישנה ביום ובלילה המשיכה לצוד פה ושם עכבר קטן או מכרסם אחר שנע בין המצבות. היא המשיכה להסתפק במועט ולעקוב אחרי הנעשה בהר ולמרגלותיו, וכמובן, בלוע השחור שמולה. ההמולה האנושית לא שינתה דבר בהתנהגותה ובמחשבותיה. היא זכרה היטב את השיחה עם הגברת המלוכסנת המוזרה ולא טרחה להבין את משמעותה, ואולי לא יכולה הייתה להבינה לעומק שהרי היא הייתה עוף חופשי וזקן שציפה בשלווה סטואית למוות הקרב. בעלי חיים מקבלים את קיצם הבלתי־נמנע בכבוד ובהכנעה כחלק ממעשה בראשית. לתנשמות אין עניין בחיי סבל וכאב בעל כורחן והן לא נלחמות במוות כמו בני התמותה.

מן הראוי להזכיר כאן את המובן מאליו: לכאורה, התנשמת לא ידעה קרוא וכתוב בלשונות בני האדם ולכן לא יכלה לדעת כי חלק מעדותה הוכנס לדפי ההיסטוריה האנושית, כאן ועכשיו ולתמיד... הכיצד? הנאום של אברהם הגדול, האב המייסד, הפך לטקסט מכונן, למגילת קלף היסטורית, לנכס צאן ברזל שהודפס והופץ ברחבי הגלובוס בכל השפות. הוא נתלה בראשי חוצות ובכל בתי הספר, הפרלמנטים, האנציקלופדיות וכל מיני אתרי מורשת, אתרי קרבות, מוזאונים של כל המדינות החברות באו"ם ומוסדותיו. הנאום הוטמן בכל יריית אבן פינה של מוסד ציבורי שנבנה על פני כדור הארץ מעתה ואילך. הוא הוכנס להמנונים, טקסים והשבעות למיניהם. והעיקר: נאום אברהם מפי התנשמת הפך לסלע הקיום והיסוד של האמנה הבין־לאומית החדשה שנחתמה ערב כינונו של הסדר העולמי החדש, ועל כך יסופר בהמשך. והתנשמת, היא לא ידעה וגם לא היה אכפת לה לא לדעת — היא ובני המשוגע היו באותה דעה באשר לאיכותה של אי־הידיעה!

ירמי זכה לתהילה והתמסר לה בכל מאודו. הוא הפך לאזרח העולם והוזמן לדבר ולספר מעל כל במה על פני הכדור. הוא פרסם ספר על קורות חקירתו, שהפך בן לילה לרב־מכר בין־לאומי שתורגם למאתיים שפות בתוך חודשים ספורים. הוא הפך למה שקרוי בשפת התקשורת והרשתות ידוען או משפיען, ואף הופיע בעמודים הראשונים של גדולי המגזינים כאיש השנה. הוא זכה בפרסים במדינת היהודים וברחבי הגלובוס, פרסים יוקרתיים על הישגו העיתונאי והמחקרי, ובקיצור, הוא הפך לטאלנט ששווה המון כסף בשוק החופשי, והוא אכן התמסר לאורח החיים המתוק שזכה בו. הוא החליף בתים ומכוניות, בגדים ומאכלים, ואפילו החל לעגוב בפומבי על נשים, רחמנא ליצלן. הוא שכח לעת עתה את חברו הטוב בני המשוגע, ואת פרופסור קומיקו צוקהרה הוא מחק מזיכרונו. העניין המוזר ביותר היה שהוא כלל וכלל לא הוטרד מכך שהתנשמת הפריכה בעדותה את כל מה שהוא האמין בו עד כה. היא הרי הבהירה שהאפוקליפסה הייתה מעשה מתוכנן של בורא עולם ושליחיו לצרכים פוליטיים של תיקון אדם והבאת שלום. ירמי הפך ליצור דתי בלי לשים לב לכך. נראה היה כאילו השלים עם העובדה שיש אלוהים, ישמור אלוהים! הוא שכח את הדיכאון והאכזבה וההתרסה שאפפו את שיחותיו עם בני המשוגע. ירמי הפך את עורו, והמורשת המוצקה שלו נדחקה עמוק בין קפלי מוחו ונאטמה בכספת פנדורה שצופן פתיחתה אבד... אך לא לנצח.

אלכס עבר תהליך מזורז של התרגלות, התברגנות והתיישבות של העכוז והדעת על מכונם. הוא החליט להפסיק לנדוד, הקים משפחה, קיבל מעמד של תושב קבע והיה בתהליך התאזרחות במדינת היהודים ובעיר הקדושה. האכסנייה שופצה והורחבה, ואף הפכה לאתר עלייה לרגל ומקום מועדף לשהייה בעיר הקדושה. נורה הפכה לשפית מוכרת ואלכס הפך למומחה, מדריך ומרצה מבוקש בכל מה שקשור לעיר העתיקה, לאירוע ההיעלמות של הר הבית ומה שהתרחש לאחריו בכל הקשור לגברת היפנית ולתנשמת. הוא התפרנס בכבוד רב ובעבודה קשה ומתישה, ואף חשב על הקמת חברה לתיירות שממוקדת בנושאים שבהם התמחה כי לא עמד בעומס הבקשות לשירותיו. הוא הביא את אימו ארצה והיא הפכה לעוזרת ותומכת ראשית לזוג הלא צעיר באחזקת הבית והאכסנייה.

עמוס היה מאושר וציפה לשלום המיוחל. מבחינתו, השקפת עולמו הראשונית (שדמתה במובנים רבים לזו של בני) הוכחה כנכונה ביותר והמעשית ביותר. לא הפריעה לו כהוא זה העובדה הניצחת שמדובר בביצוע אלוהי־דתי־מיתי, כי העיקר היה לנצל את ההיעלמות של גלי האבנים זוללות דם האדם לצורך מחיקת ההיסטוריה האנושית רוויית הדמים ויצירת עולם חדש של שלום ואחווה על בסיס של סינתזה כמו־דתית חדשה בין שבטי בני האדם. בינתיים נסקה הקריירה המשפטית שלו בתוך המערכת התומכת שליד בית המשפט העליון והוא הגה ברעיון להקים משרד עצמאי משלו שיתמחה בענייני העיר הקדושה כפי שהוא חווה אותם. הוא העביר את משפחתו לעיר הקודש לשכונה חדשה שנבנתה לאחרונה. שתי המשפחות שלו ושל אלכס התיידדו והפכו לצמד חמד מקסים (עמוס הכיר את אלכס בהיותו היועץ המשפטי של המבצע להשגת עדות הראייה של התנשמת על ידי הצוות היפני). שני הזוגות לא שמרו על קשר משמעותי עם ירמי, בני, איתן ואחרים שהיו מעורבים והפליגו בסירת חייהם, ממשיכים להיזון מהשתתפותם באותם אירועים מסעירים שתוארו לעיל.

דבר לא עזר ליהודה. הוא הפך להיות דייר של קבע בכפר שאול על תקן של מומיה חיה השקועה בעולמה האפל ללא תוחלת או תכלית. משפחתו זיכתה אותו בביקורים הנדרשים אך לא מעבר לכך, ואט אט ניתקה עצמה ממנו והמשיכה לחיות באלמוניות ובעוני מכובד. רק בני דאג לו וטיפל בו במסירות נפש ללא ציפייה לתגמול. בני עצמו חזר לאורח חייו הקודם, כאילו היעלמות הר הבית, גילוי התנשמת והאפיזודה היפנית היו ענפים צדדיים שנכרתו מגזע עולמו ללא שריד, שארית או צלקת, לפחות למראית עין בלתי מנוסה, כי בפועל בתוך נפשו פנימה, בני המשוגע המשיך לחיות את אותה תקופה מרעידה בחייו.

התרופפות הקשר עם ירמי הציקה לו בצורה קשה והוא חיכה לשעת כושר כדי לחדשה. הוא לא נפגע מכך שלא קיבל שמץ של קרדיט על חלקו בפרשה. מה שבאמת טרד את מנוחתו היה הפער הבלתי נתפס בין טענותיו ודרכו של ירמי עד הגילוי לבין התעלמותו המוחלטת מהעובדה שבסופו של דבר בורא עולם ושליחיו הם שגרמו להיעלמות הר הבית. הצורך לגשר על הפער הזה ולהבינו לעומק בער בעצמותיו, והוא נשבע בתוכו שלא ינום ולא יישן עד למיצוי הדין עד תומו מול ועם ירמי.

בני וירמי לפני הוועידה הבין־דתית השנייה

הוועידה הבין־דתית השנייה הוכרזה בחלוף קצת מעל לשנתיים מליל היעלמות הר הבית, כפי שהוכתב באמנת היסוד של ו־א־ל־א־ה. מטרתה הייתה לשמש כלי מעקב ראשוני אחרי סיכום בן שנתיים לערך של הניסיונות השונים להגיע להסכמות באשר למה עושים עם החור השחור. הבסיס המשפטי הבין־לאומי להתכנסותה היו הוראות היסוד של האמנה של ו־א־ל־א־ה והרצון העז של כל הדתות והאומות להימנע מהתנגשות על רקע מחלוקות שהתגלו ביניהן באשר לגורל החור השחור... כולם רצו למנוע חזרה על ההיסטוריה העקובה מדם של האגן הקדוש ההוא שהתאדה.

בשבועות שקדמו להתכנסות הוועידה שקע ירמי במצב רוח עצבני, מין אי־שקט פנימי, משהו שלא חווה זה זמן רב. הוא חש מבוכה פנימית כואבת ומציקה. נמאס לו מהשפע המוחצן שהורעף עליו ושהוא התמכר לו במהלך קרוב לשנתיים מאז פרוץ הפרשה על שני שלביה, היעלמות הר הבית והגילוי של התנשמת. הוא חש בזחילה של עצבות פנימית, של מועקה שמקורה בסוג של שחיקה בין גלגלי שיניים של שעון שמראה זמן שאינו נעצר. ואולי חש דבר מה מפחיד באשר לתוצאות הצפויות מההחלטות שתיפולנה באותה ועידה שאמורה להתכנס בשבועות הקרבים, מעין תחושת בטן לא נעימה. ולכן אין זה מפליא שנזכר בשיחות שלו עם בני המשוגע בזמנים שבין האפוקליפסה וגילוי עדות התנשמת. הוא התחרט על ניתוק הקשר איתו ואף חש אשמה על כך, ואולי בושה מסוימת. הוא החליט לחדש את הקשר ולהיפגש עימו.

ירמי התקשר לבני וקבע איתו מפגש בחדרו בכפר שאול. הוא הגיע לשם ביום המסוים בשעת בוקר מאוחרת. הוא זכר היטב את השבילים לחדרו של בני ובאופן מקרי או שלא מקרי הוא אף פגש בלכתו את אותו יהודה, היהודי החרדי שעולמו חרב עליו בעקבות אותם אירועים חסרי תקדים מלפני כשנתיים. ממראהו של האיש, מדרך הילוכו וממראה פניו הצרובות והמצולקות, הוא הבין שהמזור האלוהי לא הגיע אליו וגורלו כאילו נחתם. הפגישה עם בני הייתה מרגשת וטבעית בעת ובעונה אחת. הם התיישבו סביב אותו שולחן נזירי על כוס קפה, כוס תה וביסקוויטים, וירמי פתח:

"אתה לבטח כועס עליי, ובצדק. אני אשם בניתוק, אני הוא האיש שהסתנוור, אני התעלמתי, אני הוא ששכחתי, אני הוא שהתמכרתי לתהילה הכוזבת..."

בני היסה אותו בתקיפות מה, "ירמי, עצור! אני שמח שהבנת שאתה בן תמותה עלוב. לא נפגעתי ולא התפלאתי ואיני נוטר טינה. בתוכי חשתי שעוד תחזור. האמת היא שמה שהטריד אותי עד כה היה נושא אחר לחלוטין ואני מקווה שבו אנו עומדים לדון. אני הבנתי היטב את ההתמכרות שלך וחזיתי את ההתפכחות הכואבת, הייתי בטוח שתגיע. אותי הטרידה השאלה הבאה: הרי בשיחות שלנו הזכרתי את שלל האפשרויות שיכלו לענות על שאלתך הבסיסית: איך נעלם הר הבית? אתה שללת מראש את האפשרות של התערבות אלוהית, ובהמשך כשהזהרתי אותך שייתכן שאחד מהתרחישים האפשריים בעדות התנשמת יהיה דווקא זה של התערבות אלוהית, תשובתך הייתה רצחנית ואני מצטט — 'ולגבי התרחיש השלישי? לא מאמין שזה יקרה, אבל אם זה יקרה אז אני מת! מתאבד או מתאשפז או הופך לנביא זעם בשערי העיר, ואולי פשוט נעלם כמו הר הבית ומוצא מקלט באי אקזוטי אי שם במלדיביים' — אמרתי לך שאני מודאג מהתגובה הנחרצת הזאת כי חשבתי שהיא תהיה לא נכונה בעליל. במציאות לא עמדת במילתך ואני שמח על כך. מעניין אותי לדעת מה גרם לתגובה ולהתנהגות שלך עד כה? האם חזרת בתשובה או סתם השלמת עם הממצאים כמות שהם תוך כדי התעלמות מהבלתי פתיר בבחינת 'זה מה יש'? מקווה שאתה יורד לסוף סקרנותי... וגם, מה קרה דווקא עכשיו שחזרת אליי, אתה חושש מאותה ועידה שנייה שמתקרבת? וכי למה?" בני חדל ונעץ בירמי עיניים סקרניות.

"יורד גם יורד לסוף דעתך והרבה פחות יורד לסוף דעתי, הרי בגלל זה אנו יושבים פה כעת! אני רוצה בעזרתך להבין את עצמי. כן, אתה צודק, אני בחרדה ואי־שקט פנימי מאותה הוועידה שבה אני גם צריך להופיע ולהסביר את השקפת עולמי בעניין הזה. כבר שלחו לי כל מיני שאלות לדיון ואני מוטרד, מאוד מוטרד, מאוד מאוד מוטרד, כי אני חש במבוי סתום ומבוכה רבה בתוך הקופסה שמכילה את המוח המיובש שלי. אני מודה ומתוודה שהתגעגעתי לראש שלך שיש לו יתרון אחד עצום וגדול — לך אין בעיה להשתחרר מקונספציות ולחשוב מחוץ לקופסה בעוד שהמוח שלי צרוב באופן תודעתי וההיגיון הפסבדו־מדעי שלי חוסם אותי מכל הצדדים כמו אסיר במאסר עולם. אתה צודק, אתה מטיב לנחש, קשה לי, בני, קשה לי מאוד. הבטן כואבת לי מרוב זרימה של מחשבות מרירות ששורפות לי את הפיוזים במוח אחד אחרי השני. אני יודע שיש מיליוני פיוזים במוח, וברור שכמות הפיוזים היא סופית ולא אין־סופית, אז ברור שיום אחד אני איגמר ולא יהיה יותר ירמי, בלי קשר למוות הטבעי של כל אחד מאיתנו. אז תשאל מה קשה לי?

"קשה לי להיפרד מהרציונליזם שלי, מהאמונה שלי במדע ובידע האנושי. קשה לי לקבל כמובן מאליו דברים קוסמיים חסרי פשר והסבר. אמור לי אתה, בני, המשוגע הכי נורמלי שאני מכיר, אני, הנורמלי הכי משוגע שאתה מכיר, מה לי ולתנשמת הזאת? מה לי ולחיזיון המופרע והמופרך הזה שהיא כביכול ראתה באותו הלילה שלפני הבוקר המר, הנמהר והמוזר? איך אני יכול לקבל, להסכים ולהבין חלום בלהות שבו כאילו איזה אברהם בלוויית פמליה של נביאים, שחלקם הם המצאה אנושית פוליטית כוחנית, מגיעים להר הבית מתוך האין סוף הבלתי ידוע עדיין, ובכוח עליון ותחת כנפי השכינה, יוצאים בהצהרה פוליטית מובהקת בדבר רצונם להשכין שלום בין בני התמותה שהם עצמם יצרו במו ידיהם ולשם כך הם מעלימים גוף גאוגרפי שלם בלי קול ואור ובלי לשפוך טיפת דם אחת — הרי זו שטות שרלטנית מחרידה! אם הם אכן שליחי בורא עולם מופלאים כל כך, ונניח שזאת אמת אקסיומטית, הם הרי היו יכולים באותה המידה לתקן את הטעות שלהם, לשנות את יצר לב האדם הרע מנעוריו ובא לציון גואל בלי כל האנדרלמוסיה הזאת! למה חיכו אלפי שנים ונתנו לבני האנוש להרוס זה את זה ללא הרף? לשם מה התרגיל המטופש הזה? ובני, אל תתחיל עוד הפעם עם ההסברים שלך..."

בני חייך בהנאה בלתי מסותרת. הוא חש כי ירמי מתרכך למרות הקושי שלו להיפרד מהשקפת עולמו שבה רק "אצבע אנוש" קיימת ולא "אצבע אלוהים".

"מעולם לא ביקשתי ממך לקבל או להאמין או להבין. כל מה שאמרתי לך הוא שלא חייבים לדעת, אפשר להתעלם כי בסך הכול אנחנו מוגבלים ועדיף להתרכז באפשרויות שפתחה התוצאה, לנצל הזדמנות פז, לקחת את גורלנו בידנו כאן ועכשיו, ואני מתכוון לבני האנוש שאנו. לשכוח מבורא עולם והטעויות שלו, לשכוח מהנביאים והתנשמת והגברת היפנית ולשים קץ למצב המטומטם שבו אנו שוחטים זה את זה על מזבח של אבנים שאנחנו הם אלה שהחליטו וקבעו את קדושתו. בוא נחשוב במונחים של עתיד, וכעת זה בכוחנו לצבוע אותו בוורוד למען הדורות הבאים..."

בני כמעט שאג באוזני ירמי ורצה להמשיך במסע השכנוע כי חשב שאולי יש כאן נקודת צומת, תפנית באופן החשיבה המאובן של ירמי, פתח הצלה, הוא חש שירמי עומד על סף כניעה. זה אותו ירמי שבמשך חודשים היה קהה חושים, מתעלם מהמציאות ונהנה מהעובדה שהפך לסלבריטי על כל המנעמים הנלווים, והוא, בני, רצה להמשיך ולהכות על הברזל החם...

"אתה מתפרץ לדלת שנסדקה." קטע אותו ירמי במילים עצובות ודומעות ובתנועות גוף מתפתלות הזועקות לעזרה.

"ייתכן שאתה צודק, אתה אולי צדקת, ייתכן שאתה המציאותי מבין שנינו, השיגעון הנורמלי שלך מאפשר כנראה יותר חשיבה ריאל־פוליטית מאשר המוח הדפוק שלי, אבל זה בדיוק מה שמפחיד אותי כעת, לפני אותה ועידה מחורבנת... וכי למה? כי מה שקורה עכשיו לא מתיישב עם התזה שלך. אל תגיד לי שאינך רואה את המציאות! הרי הם ממשיכים לריב, ממשיכים לתפול זה על זה האשמות שונות ומשונות, הם לא השתנו, עכשיו הם רבים על החור השחור ועל קופסת אוויר הקודש שמעליו. בני! תתעורר! הם מקדשים את האוויר והעבר כאילו שהאבנים של הר הבית עדיין קיימות! איך אתה לא רואה את זה? נדמה לי שעכשיו אתה הבת־יענה מבין שנינו."

"ירמי, אומנם ייתכן שהניבוי שלך נכון, אבל באותה המידה ייתכן שהוא אינו נכון. למה לא לתת הזדמנות לוועידה הזאת? זו אולי ההזדמנות שלך לשים זרקור ולהאיר את החשכה הזאת. ייתכן שזה הזמן שלך לפתוח כעת, שבועות ספורים לפני הוועידה, במסע פרסום עולמי בכיוון הזה, לנצל את הרשות הרביעית ולרתום אותה ואת דעת הקהל למען הפיוס הזה שמנצנץ באופק. אם תיכשל אז תיכשל, אבל לפחות לנסות. נדמה לי שלכך כיוון אותו אברהם שאתה כל כך לא מאמין בקיומו —"

"אבל הרי הר הבית נעלם — אתה רוצה להתעלם מזה?" ירמי פרץ בבכי שקט והדמעות זלגו מהבלוטות על פני הלחיים בלי קול ורעדה. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו בתנוחת האיש החושב והתאבן לדקות ארוכות, ובני המשיך להכות על המתכת המתלבנת.

"אספר לך פרשה היסטורית, אחת או שתיים, שבהן נתקלתי לאחרונה במהלך קריאה סתמית כבילוי מועדף. אני רוצה לחזק אותך ולהביאך לידי יתר שכנוע עצמי, וגם לעזור לך לצאת מההתקף המלנכולי שלך. לבטח שמעת על אחד בשם ניקולו מקיאוולי, איש פירנצה, איש הרנסנס, היסטוריון ומומחה בעל שם עולם בפוליטיקה, ממשל, מלחמה ושלום בחיי שבטים ועמים, שחי בסוף המאה ה־15 ותחילת ה־16. האיש כתב לפי משקל (כמויות אדירות) ותמיד הביא דוגמאות מדברי ימי העולם העתיק עד לתקופתו, ובעיקר מתולדות רומא האדירה, שאותה אהב עד עמקי נשמתו הפסבדו־קתולית (הוא היה חילוני מובהק ואפיקורוס בלתי נלאה). באחד מספריו הרבים הוא כתב שני פרקים קצרים בעניין אירועים יוצאי דופן והניבוי הדתי בתולדות העמים, והריני מצטט מתוכם:

לפני שמתרחשים אירועים רבי־חשיבות בעיר או בארץ, מופיעים סימנים המבשרים אותם או אנשים החוזים אותם: אינני יודע מה הסיבה לכך, אך מן הדוגמאות העתיקות והחדישות רואים שמעולם לא התרחש שום אירוע חשוב בעיר או בפרובינציה, שלא נחזה על ידי מנחשים או על ידי התגלויות, או על ידי מעשי פלאות או סימנים שמימיים אחרים [... מביא דוגמאות היסטוריות]. אני מאמין שהסיבה לכך צריכה להידון ולהתפרש בידי אדם שיש לו ידע בדברים הטבעיים והעל־טבעיים מה שאין לנו. וכמו שסוברים אי אלו פילוסופים, אפשר גם שהואיל והאוויר הזה מלא ברוחות החוזות באמצעות מידות טובות טבעיות את העתידות וחומלות על בני האדם, הן מתריעות בפניהם בסימנים כאלה כדי שיוכלו להתכונן להגנה. ובכן, יהא הדבר אשר יהא, רואים שהאמת היא כזאת, ושאחרי מקרים כאלה תמיד מתרחשים בארצות דברים חריגים ובלתי רגילים.

הרומאים פירשו את אותות העתיד לפי הצורך, וכשנאלצו לא לשמור על הדת, הראו בתבונה כאילו הם שומרים עליה; ואם מישהו בפזיזות בז לה, הענישוהו: השתמשו בהם באספות לבחירת קונסולים, בתחילת מערכות צבאיות, בהובלת הצבאות, בניהול הקרבות ובכל פעולה חשובה שלהם, בין אזרחית בין צבאית; ולעולם לא יצאו למסע מלחמה בלי לשכנע קודם את החיילים שהאלים מבטיחים להם ניצחון. ובין שאר חוזי העתידות היו להם בצבאות יחידות של מנחשים, שהם קראו להם אנשי העופות, וכל אימת שהחליטו לצאת לקרב נגד האויב, רצו שאנשי העופות ינחשו את ניחושיהם; ואם [למשל] היו מנקרים את המזון, הם היו נלחמים בסימן מזל; אבל אם לא היו מנקרים, הם נמנעו מהקרב [או שחטו עופות שונים על מזבח קדוש וניחשו על פי צורת הכבד או הלב או המוח וכדומה... כולל הקרבת קורבנות לזירוז הצלחה בקרב]. למרות זאת, כשהראה להם ההיגיון שיש לעשות דבר מה, אף שהניבויים היו נוגדים, הם היו עושים את הדבר בכל אופן; אבל היו מטפלים בו בדרכים ובאופנים בפיקחות כה רבה, שלא ייראה שהם עושים אותו מתוך זלזול בדת.1

"כמו כן, מתברר שהרבה לפני הרומאים, היוונים העתיקים עסקו בציפורים לצורכי ניבוי. מצטט לך מתוך האודיסאה, שם מסופר יותר מפעם אחת על ניבוי על פי 'אותות ציפורים':

שלח לו מראש ההר שני נשרים שדאו והגביהו, אלה זמן־מה התעופפו עם זרם הרוח זה לצד זה ריחפו, פורשים את כנפיהם, עד לאמצע האספה ההומה הם הגיעו, חגו מעל ובחופזה טפחו בכנפיהם, את ראשי ההמון סקרו במבט אומר מוות, ואז בטפרים קרעו זה לזה צוואר ולחיים, וחלפו בטיסה לימין [ביחס לאותות, צד ימין מנבא מזל טוב. צד שמאל מנבא מזל רע] מעל העיר ובתיה. כולם נדהמו כשצפו בעופות בעיניהם, והרהרו בנפשם מה בעתיד יארע עוד [... מישהו מהקהל מגיב:] "יש לי יכולת רבה משלך לנבא בעניין זה. המון ציפורים עפות תחת כנפי השמש, לא בכולן צפון פשר [— חכמולוג שצוחק על הקהל...]"2

"ירמי, שים לב, כבר אז היו לך אבות כי המגיב החכמולוג האלמוני מהקהל הוא למעשה אתה..." בני לא עצר ולא הרפה את הלחץ, "עלית על האיטלקי הזה וגם על היוונים בכמה וכמה דרגות. אתה לא האכלת את התנשמת בגרגרים, אתה לא שחטת אותה, אתה לא התנבאת על סמך מספר האונות בכבד שלה, אתה לא הקרבת קורבנות — אתה פשוט שוחחת איתה בעזרת הגברת היפנית וקיבלת ממנה תיאור מפורט ומדויק והתברר לך ששליחי הבורא בעצמם היו היזמים של האירוע. אתה כן הגיוני כי יש לך ביד עדות בעלת תוקף אמיתי יותר ממה שהיה לרומאים עם עדת המנחשים בעלי העופות, אתה לא נזקק לרמאויות והתחכמויות נלוזות. אז קח את זה בשתי ידיים ולך עם זה לוועידה והושעת את ישראל ואת כלל בני התמותה! הפסק לפחד, להסס ולהתלבט. הדבר הוא בידך. ויותר מזה, נגיד שהתוצאה תהיה כישלון מוחלט, הרי ברור לך כשמש בשמיים שאותו אברהם וחבורתו, כאשר הם יצפו בהרס יוזמתם ושליחותם, הם יעלו לרגל לאולימפוס אל בורא עולם, וזה האחרון שהוא גם הראשון, אם מתוך ייאוש או מתוך חרון אפו, יוציא לפועל את מה שהוא כבר עשה לפחות פעם אחת בתולדות הכדור הזה. הוא יחזור על סיפור המבול וחסל סדר בני האדם ויתחיל הכול מחדש והפעם עם יותר מחשבה ותכנון. עכשיו אתה חייב להבין שאתה חייב לנסות לחשוב קדימה, ויש לך זמן ויכולת, מה כבר יש להפסיד בבורסה הזאת?"

ירמי פקח את עיניו העצומות והנבובות, התרומם על רגליו, הביט בבני ודיבר בקול צלול ומאושש וכאילו שש אלי קרב, כאילו קיבל עירוי דם רווי חמצן מרוכז.

"מר בניהו בר־אוריין, האדם הכי הומניסטי על פני היקום, כאן בכפר שאול שכוח האל, ידעתי שרק אתה תוכל להוציא אותי מהבוץ הזה. מרוב ייאושי ומתוכו חשתי שאולי יש לך מפתח לדלת שממנה אוכל לברוח או להצליח במשימה שאיני ממש מאמין בה, אבל כעת מוכן לפשרה הגיונית כפי שאתה גרסת כל הזמן, מן ההתחלה. יכולת הניתוח שלך מדהימה הגם שאיני משלים עם מסקנותיה אפילו עכשיו. אבל נדמה לי שאין כרגע מוצא אחר, אני אתעלם מההזיה הזאת, אופיע בפני הוועידה ואומר את האמת הזאת שלך בניסיון אחרון למנוע את הקטסטרופה שאחרי האפוקליפסה ההיא, היעלמות הר הבית כמיזם של אברהם ושליחיו, כאזהרה וכתחינה למעט בינה מצידם של המנהיגים האלה. מה כל כך קשה להם להתיישב סביב שולחן ולסגור עסקה פשוטה שתביא שקט לעולם הזה ולא לעולם הבא. מה כל כך חשוב לשלוט על אוויר מעל חור שחור עם תכולה של כלום בריבוע? בורא עולם, אני לא מאמין שכך אני מדבר, עזור לי לקפוץ מעל סלע הטמטום הזה, איזה סלע קיום ואיזה נעליים? נמאס לי אבל אני מוכן לנסות פעם אחרונה לפני האשפוז הצפוי."

בני התבונן בחברו העומד, נואם ושורט את נפשו עד זוב דם אבל למרות הכול ואף על פי כן מוכן לצאת לקרב האחרון, כי הוא, בני, הצליח לשכנע אותו. בני היה מודאג שהרי הוועידה וההופעה וכל מה שמתרחש ויתרחש בתוך כמה שבועות עלול להסתיים בכישלון מהדהד, והוא ייאלץ לשאת בעול האשמה העצמית והלא עצמית ואולי אף לצרף את ירמי ליהודה ולהופכם לשכניו בכפר המשוגעים, וזה במקרה הטוב, כי זה עלול גם להסתיים באיבוד עצמי לדעת בכל מיני צורות מחרידות אחרות. בינתיים ירמי הצהיר וסיכם, והתווה תוכנית פעולה בקיצור נמרץ:

"בזמן שנותר לי אכין את ההרצאה והמצגת, ובמקביל אפתח במסע שכנוע דיפלומטי לעבר כל מי שאני מכיר במערכות הפוליטיות והדתיות, בכתב, בעל פה, ברשתות ובתקשורת וגם במפגשים אישיים. יש לי פנקסי קרדיט פתוחים בכל האתרים. אני גם אדאג לגיבוי מלא מצד פרופסור קומיקו צוקהרה. בני, תחזיק לי אצבעות, דפוק על העץ, תלחש לקמעות ותבקש תפילות, מצידי תשתמש גם ב־אל־אס־די או... אז אני הולך וביום המיועד תהיה שם בשבילי פיזית, אבל בעיקר ברוחך, בבחינת תחזקנה ידך או גם אם לא יועיל לבטח לא יזיק כמו שאומרים המאמינים מכל הסוגים."

בני לא הספיק לקום ולומר מילה כי האיש סובב את גבו, צעד במהירות לרכבו ונסע לדרכו בלי תוספות ומניירות. בני שנעמד על רגליו נשאר המום ודומם במקומו, התיישב בכבדות והחל לרעוד ולדמוע... משמחה או מעצבות? מגודל האחריות וחרדת הביצוע? מהפור שנפל? הוא היה מבולבל לחלוטין וחש חולשה כמו בימים הרחוקים ההם.

הוועידה הבין־דתית השנייה

בשבועות שלפני מועד כינוס הוועידה הפך האי המלאכותי שבו שכן הממסד של ו־א־ל־א־ה לאתר העמוס והגדוש ביותר על פני כדור הארץ. מובן שהאי המלאכותי היה מוגבל בקיבולת שלו מבחינת אנשים, ציוד, רכבים, משרדים, מלונות ואזורי בילוי והזנה, אולמות כינוסים וכדומה. אין פלא שכל האתרים השכנים כמו קפריסין (היוונית והטורקית), איי יוון הקרובים, מצרים, טורקיה, מדינת היהודים כמובן, ואפילו מדינות שכנות הרוסות ואומללות כמו לבנון, סוריה, לוב ותוניס — כולם, כל האתרים האלה זכו בנתחים נכבדים של גודש ועומס תיירותי־כלכלי מבורכים: שדות התעופה מלאו במטוסים ונוסעים מרחבי תבל. בתי המלון, מהמפוארים ביותר ועד אחרון הצימרים, הצריפים והבונגלוס הוזמנו ונתפסו חודשים רבים מראש. עסקי ההסעדה והקייטרינג פרחו, מקומות הבילוי המו והחופים לאורך המדינות השונות שמסביב הפכו לריביירות צפופות. נמלים גדולים וקטנים הפכו למוקדי עלייה לרגל כי נמתחו מהם קווי שייט של ספינות, סירות, יאכטות ורחפות אל האי המלאכותי שסביבו עגנו כבר עשרות אוניות נוסעים ענקיות ששימשו בתי מלון צפים עבור צבאות של צוותי התקשורת שהגיעו לאתר מהעולם הרחב. סביב לאי הייתה תנועה ימית גדושה שחייבה יצירת מערך פיקוח ושיטור לניתוב תנועת השיט בדומה לרמזורים שבערים גדולות. התפתח ענף ייחודי של תיירות בהליקופטרים וכדורים פורחים מעל האי. לא נרחיב כאן על סידורי הביטחון והאבטחה האדירים, גלויים וסמויים, שהקצו המארגנים כדי למנוע תאונות, ובעיקר כדי למנוע מעשי טרור ופשע מצד ממשלים, כיתות, ארגוני פשע וטרור ועוד כל מיני מאמינים קיצוניים ופנטים מבני כל הדתות כמעט ללא יוצא מן הכלל. הוועידה תוכננה להימשך חמישה ימים עם אופציה להארכה של עוד שלושה ימים ואז להסתיים עם או בלי החלטה אופרטיבית קונקרטית, שהרי זמן ההודנה הקצוב היה לעשר שנים ויש עוד זמן לוועידות המשך. אף ממסד לא רצה להגיע להחלטות תחת לחץ של זמן. כולם שאפו לפשרה וקונצנזוס עד כמה שניתן ולכן ניתן הזמן והוקצבו התקציבים והמנגנונים כדי להשרות מתינות ויישוב דעת.

ערב הוועידה, האווירה בעיר, בארץ ובעולם הייתה מוזרה. ואולי לא, אולי דווקא טבעית וצפויה. סקרי דעת קהל בחברות שונות, במדינות בעלות משטרים שונים, במוסדות בין־לאומיים ותיקים, ברחובות ערים, בכפרים וביערות, בבתי תפילה ותחת עצים עתיקים וקדושים, במערות נטיפים ואפילו בגני חיות, בין חיות הטבע שבשולי מושבות בני האדם (כמו התנשמות למשל) — הראו ורמזו וכיוונו למצב רוח מקוטב או דו־משמעי או מה שאחרים הגדירו כ"לא פה ולא שם" ועוד אחרים הגדירו כ"גם וגם" — תערובת של סקרנות, פחד ותקווה, רצון עז לגאולה ושלום בנוסח "וגר זאב עם כבש", חשש וחרדה מהבאות ושאיפה לטוב כמעט משיחי בתוך מועקה פנימית פסימית עד אימה. השורה התחתונה הבולטת הייתה של אמירה בנוסח:

"זה כבר קרה, זאת עובדה, כבר לא חשוב מי וכיצד ולמה. אז בואו נמנף את זה לטובת כולנו ולא נתבוסס עוד פעם במי האפסיים של פירוד, גזענות ושנאת האחר ונחזור לחומות הפרדה, גדרות תיל וגטאות של שנאת חינם ומלחמות אחים או דת או פוליטיקה או שטויות מהסוג הזה. שבו ביחד עד יעלה עשן, סגרו עסקה לטווח ארוך בלי חורים בגוש הגבינה ופרצות בחוזים מוסכמים, כי נמאסתם עלינו, די! כולנו בניו של הבורא מי שזה לא יהיה, ועזבו אותנו מנביאים משוגעים ושליחים לדבר עבירה, לא אכפת יותר מצבע, מין, דת, מהיסטוריה וזכויות, מדגלים ופיסות בד שעבורן אנשים צעירים שוחטים זה את זה בשם כרכים של אידאולוגיות מטומטמות וכוזבות. תנו לחיות כך סתם... מה לא בסדר בזה?" ברם־אולם, מי סיפר לנו על הלך הרוח הזה? הרשות הרביעית, תמנון רב זרועות שאין אנו יודעים את מי הוא משרת, ולהרבה אנשים כשרים זה הפריע וגרם ליותר בלבול ומבוכה מאשר סתם תקווה דלה ונכספת.

עם זאת, מהר מאוד התברר והתבהר לכל בר דעת כי אופי ה"סדקים" הראשוניים שהתגלו בתחילת התהליכים שהופיעו אחרי ההיעלמות וההלם שאחריה, הלך והשתנה בהדרגה וניצנים שחורים החלו להנץ. התפתחו שתי אסכולות ציבוריות בארץ ובעולם. האחת מתונה, כזו המבקשת לנצל את ההזדמנות ולתעל את האנרגיות לפיוס וקירוב, ולהסדרה בהסכמה רחבה. והשנייה, הקצנה והופעה של אידאולוגיות, כיתות ופעילויות בנוסח "כולה שלי ומלחמת חורמה בכופרים". הופיעו מפלגות סיקריקיות אצל היהודים, מסדרים צלבניים אצל הנוצרים ותנועות ג'יהאדיסטיות אצל המוסלמים. הופיעו דגלים חדשים, סמלים, תגיות ופרסומים, מצעדים והפגנות ופה ושם תקריות אלימות בדרגות שונות. כולן החלו כאילו בשוליים שהלכו ותפחו במהלך החודשים והשנה השנייה אחרי ההיעלמות. התברר כי אומנם כוונת המייסדים של ו־א־ל־א־ה הייתה טובה, הם רצו בכל מאודם להקצות פרק זמן ארוך (תהליך של עשור) לצורך התרגלות והידברות כדי להגיע להסכמות באשר לגורל החור השחור וסביבותיו ולמנוע התנגשות תרבותית הרסנית! אבל באותה העת פרק הזמן הארוך היה לרועץ כי הוא אפשר להקצנה להרים ראש ולהצמיח תאוריות קונספירציה ולסחוף קהלים לכיוונים של ניכור, הפרדה ורצון לשלוט בכוח ולהכתיב סדר יום קיצוני... מכאן ברורה התחושה של דחיפות וחרדה לקראת הוועידה.

* * *

באותה תקופת ערביים וביניים, תקופת בין הזמנים ולקראת הזמנים, הגיבורים, העדים הקטנים וכל האחרים עסקו בשלהם, כל אחד בדרכו. בעקבות השיחה עם בני, הגיע ירמי למין שלוות נפש ותכונה לקראת ביצוע והוצאה לפועל של תוכנית קרב סדורה. הוא נרגע ועבד במשך אותם שבועות, יום ולילה על חיבור הרצאת חייו ומצגת שתיזכר לעד. האיש היה מרוכז וממוקד מטרה להפליא.

התנשמת הזקנה המשיכה בחייה תוך כדי תהליך הזדקנות טבעי לחלוטין. רוחה הייתה טובה עליה. היא לא נזקקה לתרופות ואשפוזים כי היא זכתה לטיפול תומך מרהיב מצד אנשיו של איתן מהחברה להגנת הטבע, מצד הציבור ומצד התקשורת, שהרי היא הפכה לסמל, לאייקון תרבות וזכתה אפילו לכיבוד מיוחד, לפסל שעווה בדמותה במוזאון מדם טוסו ובמוזאונים דומים לו ברחבי תבל. תמונתה התפרסמה בכלי התקשורת והרשתות בכל השפות, בכל המדינות ובכל הארגונים הבין־לאומיים למיניהם. שפים בעלי כוכבי מישלן דאגו לשלוח לה מנות גורמה שאת רובן אכלו המבקרים והשומרים שמסביב למתחם מגוריה, כי היא בסך הכול אכלה פעם ביממה את המכרסם הקטן שצדה בלילה החשוך בין הקברים. היא לא אהבה תבלינים, טיגון בשמן עמוק, אפייה בטאבון או צלייה במכלים של גז וגחלים ועוד כל מיני פטנטים אנושיים מוזרים. התנשמת המופלאה הזאת הזדקנה בנחת, בשקט ובצניעות מעוררת כבוד, וחיכתה בסבלנות ליום לכתה אל שדות הציד הנצחיים של אבותיה בגן העדן של העופות.

אלכס ועמוס המשיכו במהלכי ההתברגנות שלהם, התבססו ורוו נחת במעשיהם. גם הם ציפו בנחת מעורבת במועקה פנימית קלה לתוצאות הוועידה הממשמשת ובאה. בני כסס ציפורניים אבל שמר על קור רוח אופייני למשוגעים שהחלימו ממזמן, ללא רצון לחזור לעולם משוגע יותר שם בחוץ. יהודה ומשפחתו דעכו לבדם ונשכחו על ידי בני קהילתם כמו בגד עם כתם שלא נעלם בכביסה והושלך לפח ההיסטוריה או נתרם לגמ"ח.

פרופסור קומיקו צוקהרה, כיאה למדענית אמיתית, חזרה לעיסוקיה וקטעה באיבם את כל הניסיונות להחזירה לאור הזרקורים. היא שמרה על קשר הדוק עם מר ירמיהו כוכבי, אבל באופן דיסקרטי, והבטיחה לתמוך בו אחרי שהדליף לה, ורק לה, את תוכן נאומו המתוכנן בוועידה הקרבה.

נאום ירמיהו

ביום פתיחת הוועידה עצר העולם את נשימתו ואת נשמתו, תרתי משמע. הוועידה נפתחה בשעות הבוקר המאוחרות. עד הערב היא נראתה ונשמעה כמו הצגת קרקס בקוליסאום מודרני מרוב טקסים ונאומים נבובים של פוליטיקאים ואנשי דת במדים מצועצעים ומחיאות כפיים מאולצות. עם זאת, ברוב הנאומים הייתה נימה של מיליטנטיות שעוררה דאגה בקרב המאזינים... ובעיקר אצל ירמי. הנאום שלו נקבע לשעת שיא הצפייה — שבע בערב — ושודר במקביל בכל הלשונות, בכל המדינות, בכתב ובעל פה. הכבוד לירמי דמה לכבוד שניתן לגדול בדורו, כמו לקולומבוס, דרווין, פרויד, איינשטיין ורבים אחרים לפניהם ואחריהם.

ירמי, לבוש כהרגלו, ללא מדי שרד ובארשת פנים רצינית, עגומה במידת מה אך נחושה, דיבר לאט ובהדגשה מול סוללה של מיקרופונים מעל דוכן עץ מעוצב, מחזיק בידיו את צרור הניירות שאת תוכנו ידע בעל פה, מקריא ממנו ומדי פעם נושא את עיניו לקהל ולתקרה שמתחת לשמיים כאילו הוא פונה לאברהם ופמלייתו אי שם למעלה:

"מכובדי כולם! ערב טוב ומבורך, ערב חשוב שמצוי בצומת דרכים במונחים של המין האנושי כולו, ערב שבו נמצאת בידינו, בידיכם, הבחירה בין הדרך שמובילה להתאבדות של החברה האנושית ולחורבן מפעל חיי כל הדורות בכל חלקי הכדור, לבין הדרך שמובילה להפסקה מוחלטת וארוכת טווח של שפיכות הדמים המיותרת שהפכה לחלק מבני בחיינו במאות השנים האחרונות, תהיינה הסיבות והנסיבות לכך אשר תהיינה, ושבעקבותיה יבוא השלום וההתחדשות המצופים...

"אין זה סוד כי לאחרונה האווירה השורה בעולמנו רוויה בריב, הסתה פרועה, פילוג ושיסוי על רקע היעלמות האגן הקדוש, וזו קיבלה ביטוי בנאומיהם של הדוברים המכובדים שעמדו על הדוכן הזה במהלך היום המיוחד הזה. ולכן אני פונה אליכם, האנשים הרגילים ללא הבדלי דת, גזע, מין ולאום, האזרחים החופשיים והחופשיים פחות, משלמי המיסים, הבוחרים בהנהגות והנופלים במלחמות המיותרות — אנא מכם, התעלמו מדברי המשתתפים במצעד האיוולת של היום הזה שהיה גדוש בנבחרי ציבור, מדי שרד, נאומים חוצבי להבות בשפות שונות, אסופה של הבטחות חסרות כיסוי, אמירות חנופה, תרגילים ביחסי ציבור וערמות של דברי סרק, הבל ורעות רוח... ומה לא? — אל לכם למכור את עצמכם פעם נוספת במחיר נזיד עדשים שעבר זמנו וטעמו ובטל קורבנו — במקום זה חשבו במוחכם העצמאי שאינו שונה ממוחם של אלה שבחרתם או אלה שנבחרו לכאורה על יד אלוהים כזה או אחר או כאלה שהמליכו את עצמם בכוח, שהרי איזה אל שלא יהיה או מלך מטעם עצמו — מעולם לא ראיתם רישום שלהם בטאבו על שמם! אני מתחנן, קחו את עצמכם בידיים ושפטו את דבריי."

הפתיחה המתריסה הזאת גרמה להלם ואלם באולם הענק. השקט היה חזק. אפילו התנועות העצבניות של עכוזים שנעו בחוסר נוחות ונחת על העור של המושבים המרופדים התאבנו במקומם. אפילו טרטור המצלמות והבזקי האור הצבעוניים כאילו נעצרו ועמדו במעופם. האולם היה בהתקף קטטוניה קיצוני בניגוד לרעשים והרחשים שהתעופפו שם במשך השעות שקדמו לנאומו של ירמי. הוא לגם באיטיות מכוס המים והמשיך:

"איני צריך להציג את עצמי שהרי כבר עשיתם איתי היכרות גדושה במהלך השנתיים האחרונות. אני מרשה לעצמי להניח בצניעות שאין חולק על היושרה שלי ועל האמינות שלי כעיתונאי חוקר, עמלן, נטול פניות שנובר וחוצב ללא הרף במרדף אחרי אמת וצדק מדעי, ערכי ומוסרי בלי אינטרסים פוליטיים, דתיים, לאומיים או בצע כסף. אומנם יהודי ישראלי אנוכי, אבל האובייקטיביות שלי הוכחה מעל לכל ספק. מעולם לא פקפקתי, במהלך 62 שנות חיי, בכך שכל בני האדם זהים ושווים. נפלה בחלקי ההזדמנות להיות הראשון והיחיד שפתר את התעלומה בעזרת קומץ אנשים מופלאים שמפאת צנעת הפרט ועל פי בקשתם לא אפרט כאן את זהותם. אני יודע היטב שרובכם נחשפתם אל דמותם פה ושם, בוודאי לדמותה של המדענית המדהימה פרופסור קומיקו צוקהרה מיפן וכמובן לגיבורה האמיתית של מבצע הבילוש המתיש שניהלתי בכוחי הדל, הלא היא התנשמת הלבנה הזקנה מהר הזיתים הצופה על גגות בנייני הר הבית עטורי הסמלים."

השקט באולם הפך להיות משקולת שאינה בת הרמה. הייתה תחושה שגם הצופים ברחבי העולם שבחוץ הצטרפו למעגל השתיקה כאילו בבת אחת התאדו הלשונות של מיליארדי האנשים שעל פני הכדור כולו. הנאום של ירמי התקדם במעלה ההר, ובני שהאזין לו בטרנזיסטור שלו בחדרו הקטן בכפר שאול חש שירמי עדיין רחוק מהשיא, מהגעה לפסגה הנכספת והמסוכנת. הוא המשיך לכסוס ציפורניים. ירמי עצר, הביט באולם וישירות למצלמות והמשיך:

"ובכן, עד כאן פתח דבר. אפתח בציטוט מהקדמונים. היפוקרטס אבי אבות המרפאים למיניהם כתב: 'שינויים הם הגורמים האחראיים העיקריים להופעת מחלות, בעיקר השינויים הגדולים, אלה שגורמים לתפנית והכוונה לשינויים שגורמים להתקה אלימה במזג ובדברים'. היפוקרטס סבר ששינויים גדולים ואלימים ב'מזג', דהיינו רוח הדברים, הנפש, וב'דברים', דהיינו בחומר, בגוף, הם הגורמים למחלות. בשפת ימינו 'שינויים גדולים' הם טראומות שבעקבותיהן יש מחלות שהן פוסט־טראומות ודורשות טיפול רפואי. במקרה שלנו האפוקליפסה הזאת היא טראומה, אולי אם כל הטראומות, שלא גורמת למחלה אלא נועדה לרפא את המחלה! ובמילים אחרות: הר הבית הוא המחלה והיעלמותו של הר הבית הוא ניסיון הריפוי, וזאת על פי נאומו של אותו אברהם, שליח הבורא, וילדיו הנביאים, משה, ישו ומוחמד.

"רק בחודשיים האחרונים הבנתי לעומקם את ההסברים שסירבתי בכל תוקף לקבלם למרות המלצות חלק מהחברים שליוו אותי במהלך החקירה. הייתי שבוי בקונספציה שמקורה בהיותי מכור למדע, אמת וצדק בלתי מתפשרים וסירוב עז להאמין במעשי ניסים ובתהפוכות גורל אלוהיות וסיפורים על שכר ועונש, גן עדן וגיהינום. כל חיי האמנתי בבן האדם, ההומו סאפיינס, בשכלו, בתשוקתו לדעת, לפענח ולהתמודד עם הטבע ללא צורך בהמצאת מושגים כמו גורל, בורא עולם, 'אל לנו לדרוש במופלא מאיתנו' ועיסוק בתפילות והפקדת גופנו, נפשנו ועתידנו בישות ערטילאית מומצאת כזו או אחרת... אני האמנתי בצורה הטוטלית ביותר באמירת החכמים 'אם אין אני לי מי לי' במובן המעשי ביותר. לכן לא יכולתי להעלות בדעתי שאי פעם אשים את מבטחי בידי הבל פיה של תנשמת שמספרת סיפור הזוי לכאורה על הנחיה אלוהית שתפקידה לרפא את החולי האנושי מספר אחד והוא יצר ההרס העצמי עד כדי טמטום שבו בני התמותה העלובים ממציאים לעצמם כל הזמן שיטות לשחיטות עצמיות המוניות בגלל דגלים מבד, רעיונות מטופשים ועל מזבחות של אבנים ועצים וקברים של חמורים שמוכרזים כקדושים... נהגתי להבהיר לכול שאם האל, מי ומה שהוא או היא לא יהיו, הוא האחראי והוא בעל היכולת לברוא אז איך אינו מסוגל לתקן את המוצר הזה שקוראים לו בן אנוש ובא לעולם גואל בהינף יד..."

ירמי היה שטוף זיעה, הוא שתה מכוס המים שעל הדוכן, שתק שתיקה ארוכה תוך כדי שליחת מבטים נוקבים בקהל, במצלמות שמולו ובעיקר כלפי מעלה, אל התקרה שמתחת לשמיים, כאילו הוא חש ששם באולימפוס יושבים כעת בורא עולם, אברהם, הנביאים והפמליות ומקשיבים ומתבוננים בשידור, אולי מוטרדים ממידת ההתרסה וההטחה של אמת מאשימה וכואבת בפניהם על ידי איש אחד קטן, יהודי, ישראלי, חילוני ואולי סוציאליסט רחמנא ליצלן, אבל שוחר אמת, צדק ושוויון.

"ברם־אולם, כעת ברור לי כמו השמש בצהריים והירח בלילה שטעיתי לכל אורך הדרך הזאת! המטרה אינה מקדשת את האמצעים, ובמילים פשוטות, לא חשוב מה היה, מי עשה ואיך הדברים קרו. מה שחשוב זה התוצאה, מה עושים איתה ואיך ממנפים את זה לטובת בן התמותה ולא חשוב אם הוא יהודי, נוצרי או מוסלמי, ישראלי, פלסטיני או בן לשבט הזולו. סוף סוף הבנתי את המסר, ההודעה והאזהרה של אותו אברהם וחבורת הנביאים: יש לכם הזדמנות אחרונה לתיקון אמת!

"אברהם ויתר השליחים, הם עצמם הגיעו למסקנה, הם עצמם הבינו שהסבלנות והסובלנות שהם הפגינו לשיגיונות שלכם ושל אלה שאתם נוהגים לבחור זה אלפי שנים (לא כולם ולא תמיד. היו גם היו כאלה שכן הצליחו להפגין אמפתיה וצניעות והצליחו להימנע מחטא הגאווה וחטא התאווה, אבל הם היו היוצא מן הכלל שהעיד על הכלל) — תם זמנם. אתם גולשים במדרון חלק לכיוון התוהו ובוהו שהיה כאן לפני הבריאה, לפני המפץ הגדול, לפני הופעת המולקולה הראשונה של השכל האנושי. הם ראו ורואים את המופע הזה וליבם נחמץ. הרי אתם תלויים זה בזה, אתם חיים על זמן שאול וקצוב מראש, אל לכם לנצל את התלות ההדדית הזאת להרס עצמי הדדי. אתם בני תמותה, יש לכם התחלה, אמצע וסוף קצרים ומוחלטים. הם הבינו ועשו לכם מהפכה צרפתית בהפוך על הפוך: הם העלימו את העבר כדי שתפסיקו לריב עליו ובשמו. אל תמשיכו באותה הדרך ותתחילו לחלק את החור השחור ואת האוויר שמעליו ושוב לשפוך דמים על מזבח השליטה על כלום. איך אתם לא רואים את האבסורד, את האיוולת? איך אתם לא רואים שאתם סוגדים לעגל זהב של כלום במקום לעגלה צנועה, לשה תמים, לאדם באשר הוא אדם? זו ההזדמנות האחרונה. אם תיכשלו הפעם, הם יביאו את המבול השני עליכם! אלא שהפעם לא יהיה נוח, לא תהיה תיבה ולא יונה... אתם הם אלה שלא תהיו! ומה ומי שיבואו במקומכם לא חשוב, כי אתם — ואומר זאת שנית ושלישית ורביעית — אתם לא תהיו, לא תהיו, לא תהיו! אידוי הר הבית יש מאין — יהיה האידוי שלכם.

"אבל, היה ותתעשתו בוועידה הזאת, תזרקו לפח ההיסטוריה פעילויות כמו קידוש השם ובשמו, הערצת הכוח המשחית ושנאת חינם, אזי יימנע המבול השני ותוכלו להתחיל מחדש את התיקון הגדול. הטראומה הזאת היא הריפוי שלכם, המנוף כדי לחזור לפסגה במקום להמשיך להידרדר במדרון אל הביבים. הבורא מודה בטעותו ומנסה, מאוד מנסה, לרמוז לכם רמז עבה... את זה הבנתי סוף סוף מהתנשמת הלבנה הזקנה מהר הזיתים..."

ירמי עצר את שטף זעקתו, לגם שוב מכוס המים, הביט בקהל, במצלמות ובתקרה והחל לדמוע. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו ולאחר מכן אחז את ניירות נאומו, קרע אותם לגזרים ופיזר אותם על הבמה הקטנה סביב לדוכן העץ ועל סוללת המיקרופונים שמולו, ואז המשיך בקול ניחר:

"די, אנשים יקרים, קחו את עצמכם בידיים, בחרו נכון בקלפי שהציב לכם אברהם על שפת החור השחור, שימו בתוכה את הפתק הנכון שעליו צרובות המילים: לא לשנאה, להערצה ולקדושה וכן לחיים, לשלום, לצדק ולשכל הישר ואם כבר להעריץ ולקדש — אז רק את חיי האדם ואת חירותו."

ירמי הביט פעם אחרונה בקהל, במצלמות ובתקרה והחל לרדת בכבדות עייפה מהדוכן, צעד על הבמה הקטנה, פנה לדלת צדדית ויצא מן האולם. בחוץ חיכה לו רכב קטן שהביאו למשטח נחיתה. הוא עלה על מסוק שהוריד אותו על שפת ימה של תל־אביב ומשם במונית לבנה חזר לביתו שבשכונת פלורנטין לא רחוק משוק לוינסקי. באי האולם עדיין ישבו בשתיקה רועמת וקפואה. האי המלאכותי קפא, האוניות והסירות עמדו. המצלמות השתתקו והשדרנים עם האוזניות הפכו לנציבי מלח.

מה שהנציגים והדוברים השונים, הקהל באולם ומחוצה לו ברחבי הגלובוס, והתקשורת כולה, לא גילו, לא ידעו, לא חשו, ולא היו ערים לו הוא הדרמה שהתרחשה במוחו של ירמי בשעה שלפני נאומו המתוכנן! בעקבות מה שהוא שמע בנאומים המתריסים במהלך אותו היום ומהנתונים שזרמו בכלי התקשורת בדבר תקריות מחאה הולכות וגוברות מחוץ לאולם, בעיר הקדושה, בארץ וברחבי הכדור... הוא הבין שתוכן נאומו המתוכנן שהיה פייסני ומאוזן ומאחד, חייב להשתנות ולאלתר, מנאום של נבואה בנוסח "וגר זאב עם כבש" לנוסח של "נבואת אזהרה מפני חורבן קרב אם לא...", ובמילים אחרות, מנוסח ישעיהו לנוסח ירמיהו — וזה מה שהוא עשה, הוא שכתב את נאומו בדיוק באותה שעה אחרונה לפני עלייתו לדוכן הנואמים... ואז באה הקריסה!

תוכנית האירועים של הוועידה קרסה לתוך עצמה. ארוחת הגאלה בוטלה, והלילה הפך לליל שימורים... למוחרת במהלך היום נערכו פגישות רבות שבהן הוחלט שלא להחליט, ובעקבות דיווחים בתקשורת על גל תקריות ברחבי העולם, תגובות נוקבות של פוליטיקאים, אנשי דת ופרשנים מכל צידי המתרס, סוכם על פיזור הוועידה כדי להרגיע את הרוחות. היה ברור שנאומו של ירמי גרם להיעלמות שנייה של הרוח האנושית בנוסח היעלמות הר הבית. נאומו התקבע כאמירה קשה שהשרתה רוח של נכאים וצורך דחוף לחשבון נפש, ובנוסף היא נראתה כמי שיצאה כנגד הקיצונים מכל הצדדים בצורה מפורשת וחסרת פניות. האווירה הזאת שהתה על העיר הקדושה, על מדינת היהודים ועל פני הכדור במשך כמה ימים מאובנים.

כישלון הוועידה

ההלם והאלם חלפו אט אט ובהדרגה. מלנכוליה דיפוזית השתלטה על מולקולות החמצן, החנקן, המימן והפחמן של האוויר באטמוספרה של הכדור. בני האדם חזרו אומנם לשגרת יומם כמי שקפאם שד ובכוח אינרציה מתגלגלת מעצמה גם גיבורינו, עדינו וההמונים כולם שתקו וחיו. אבל האוויר שנשמו והאווירה הפכו מחניקים.

במשך כמה שבועות התחדשו חיי היום יום. בניגוד לפרץ הפריחה התרבותי, הכלכלי והפוליטי שלאחר האפוקליפסה, הפעם אחרי ה"טראומה" של נאום ירמי בוועידה, היציאה מן המשבר אופיינה בחזרה איטית לשגרה ללא פריחה. האנשים התעוררו מהעילפון בפרץ של חיים עצובים ומתסכלים, מייגעים וחסרי חדווה, כאילו מצפים לאיזו גאולה ונס ללא אופק של התממשות. חיי האנשים בעולם דמו לחיי זומבים מהלכים, לחיים ליד שוקת שבורה וזנוחה.

בני וירמי התכנסו בתוך עצמם, הם דיברו זה עם זה מדי פעם בנימוס עצוב כאילו פחדו לעורר שדים מרבצם. הצעירים יותר, אלכס, עמוס, איתן וכל האחרים חיו כמו רובוטים מתוך חובה למציאות חייהם.

התנשמת הלכה לעולמה ללא יורשים בהר הזיתים. גופתה נמצאה בקן שבסדק החומה והיא זכתה לקבורה חרישית ללא נוכחות קהל. את הטקס הצנוע ערך איתן ביחד עם חבריו מהחברה להגנת הטבע. בני, ירמי ופרופסור קומיקו צוקהרה קיבלו הודעות לקוניות ולא טרחו להגיע לטקס האשכבה. הדיווח על מות התנשמת זכה לכותרות זעירות בעמודים האחוריים של כלי התקשורת. שירים והמנונים לא נכתבו. יהודה הועבר למחלקה סיעודית כי שקע בתרדמת סופנית. גופתו של ורנר נמצאה בוקר אחד במיטתו ונקבע כי התאבד בחיתוך ורידים בלילה. הוא דימם למוות איטי וגואל. גופתו הוטסה לארץ הולדתו באין רואה ויודע.

מפגשי השיחות באי המלאכותי במשרדי ו־א־ל־א־ה התחדשו בעצלתיים ונקלעו למבוי סתום. הוויכוחים וחילוקי הדעות נשארו בעינם כאילו דבר לא נלמד. נאומו של ירמי הפך לפלקט על קירות כמו תמונות של רבנים ונשיאים התלויים על קירות מוסדות וממסדים מנוונים רבים לאין ספור. אווירה של שכול וכישלון וערב גסיסה השתלטה על היקום.

אט אט השתלטו אג'נדות קיצוניות על עמודי החדשות. הכיתות, המפלגות והארגונים הקיקיוניים החלו לגדול ולפרוח. מהומות, פרעות ומעשי טרור רבו. מוסדות האכיפה של החוק נהגו ברפיון ולא עמדו בפרץ. היה נדמה כאילו עגלה מקרטעת בעקבות סוסים ללא עגלון ושוט, נעה במישור צחיח אין־סופי בתוך ערפל אפור שאינו זע ואינו נע. אפילו מזג האוויר עמד מלכת.

* * *

חודשים ספורים אחרי הוועידה התכנסו שוב, אי שם למעלה, הבורא, אברהם והנביאים בלי הפמליות לישיבה של מעלה, דחופה וכואבת. האווירה הייתה קודרת. אברהם פתח את דבריו בנימה מתנצלת:

"עברו מעל לשנתיים מהדיונים והביצוע של תוכנית האב לניסיון אחרון לתיקון בני האנוש שלנו על כדור הארץ. אני מודה שהתאכזבתי. מילא צאן מרעיתו של ישו, להם יש בהר הבית עניינים דתיים בשוליים של ההר שנעלם. אבל בני ישראל העברים ובני ערב, צאצאי ישמעאל! הם הרי בעלי תולדות של טעויות קשות בשיקול דעת של כוח ושליטה. העברים איבדו את עצמאותם פעמיים בגלל שנאת חינם פנימית והתגרות בממלכות גדולות מהם בהרבה, ובית מקדשם נהרס פעמיים! ולגבי בני ערב במאות האחרונות, גם הם לא למדו דבר מכישלונותיהם, ובמילים אחרות, שני השבטים האלה אולי לומדים דברי ימים סתם בשביל ללמוד אבל אינם לומדים מדברי הימים שלהם ושל אחרים. נתנו להם הזדמנות להתעלם מהעבר שלהם ולהתחיל מחדש ומשום מה נדמה לי שהם שוב חוזרים לאותן תבניות התנהגות שמובילות לחורבן נוסף. רק אותו בני בר־אוריין ואותו ירמי הנברן הבלתי נלאה, הם היחידים שהבינו את המסר וגם זה תודות לתנשמת הזקנה שאותה בכלל לא הבאתי בחשבון... אז מה קורה כאן מוריי ורבותיי... אני מזועזע מהאפשרות המתקרבת של צורך במבול שני, איזו איוולת ורעות רוח שורה שם? ואני מדבר מתוך אהבה לשני השבטים האלה ורחמים על סכלותם הנוראית."

ישו ביקש את רשות הדיבור:

"יותר גרוע מזה, אברהם אבינו, היהודים הישראלים של היום הם הרומאים של ערב חורבן הבית השני! הרי הם בעלי הכוח והשליטה ואינם מבינים את המהות של מגבלות הכוח בעוד בני ערב המוחלשים מבינים אבל גם הם עוסקים בשנאת חינם פנימית חסרת היגיון ולא חשים בהזדמנות שהתגלגלה לידיהם. שני הצדדים מקשיחים עמדות, מוכנים לחיות על החרב לנצח, מה שאומר שהיעלמותם בטווח הרחוק מובטחת... איך הם לא רואים את זה?"

הדיון העצוב הזה נמשך כמה שעות. משה ומוחמד הביעו עמדות דומות:

"עכשיו הטיפשים האלה מתכוונים לחלק חור שחור ואוויר של כלום ביניהם כאילו שהר הבית בכלל לא נעלם או לא היה או השד יודע מה עובר להם במוחות הנבובים שלהם...?"

בסוף הפגישה הוחלט להמתין עוד כמה חודשים לפני שחרור המבול מכלאו ומתן האות להחריב עד היסוד ולהתחיל הכול מחדש.

* * *

הפגישה האחרונה בין בני לבין ירמי נערכה במרחק קצר משפת החור השחור, היכן שלפנים עמד כיסא הפלסטיק של בני בר־אוריין. בדרכם לשם הם בירכו לשלום את אלכס, נורה והזקנים. הם סירבו להצעת האירוח שלהם כי ביקשו להתבודד קרוב לאתר האידוי. הם הסכימו לקחת מהם תרמוס קפה, תרמוס תה וכריכים. הם התיישבו על שפת התהום. הייתה שעת צהריים חמימה. האוויר עמד מלכת. מעט אנשים הסתובבו באזור. לא הייתה המולה כבעבר. השקט היה כמו מעולף. האטמוספרה הייתה רוויה בתשישות אדישה. השיחה ביניהם קלחה בקצב איטי ומהוסס כמו בין שני לוחמים זקנים ועצובים בהיזכרם בכישלונות העבר. בני ניסה לשנות, לעודד ולהצהיל את האווירה:

"אז מה, ירמי, אתה מעוניין להצטרף לקהילה של כפר שאול? הצהרת על הכוונה לא מזמן. יהיה לך פרוטקציה, אני מבטיח, סך הכול זה לא נורא ואני אפתח יחד איתך מועדון אקסקלוסיבי של נפגעי היעלמות הר הבית על שם התנשמת הלבנה של הר הזיתים והלוגו שלו יהיה תצריב של התנשמת... ואתה תיתן הרצאות..."

ירמי נשא את עיניו לשמיים, סימן תנועת ביטול בידיו, "עזוב את זה, אני מיואש ולא יודע מה לעשות עם עצמי, אני מרוקן מאנרגיות ומרגיש כמו מומיה שנחנטה זה עתה."

הוא הרכין את ראשו לכיוון החור השחור, הביט לשם והשתתק.

"הבנתי, אין לך את חוש ההומור שאולי מעולם לא היה לך מרוב כמויות של רצינות תהומית שהיערת לגופך ובעיקר למוח שלך. ועכשיו ברצינות, נראה שהכיוון הוא להסלמה וחידוש המלחמות בין השבטים על הכלום שנשאר אחרי האידוי של הר הבית הזה. נראה שבני האדם לא הבינו את הרמז ולא הפנימו דבר וחצי דבר. הרבנים וחכמי דת האסלאם מלבים את היצרים וחוזרים ללא הרף להיסטוריה ולהאשמות הדדיות בנוסח גן ילדים, כמו 'מי התחיל קודם ומי אשם במה שקרה ולמה מגיע לי יותר מאשר לך'. והפוליטיקאים רצים אחריהם כמו משוגעים ובמקום לכבות את השרפה, לזרוק את נציגי הדת לכל הרוחות ולהתיישב סביב שולחן ולסגור עסקה, וסוף סוף להבין שעדיף למחוק עבר למען עתיד, לחלק ולחיות בשלום —"

"אתה ממשיך עם הקו שלך מימים ימימה," הפליט ירמי בקול חלוש, "עוד לא הבנת שהם לא קלטו, לא התקרבו לכדי קליטה, וודאי לא לכדי הבנה והפנמה של לקחי האירוע. מה שהשתנה זה העובדה שעכשיו הדם של האנשים הצעירים יישפך לא על עפר, אבנים ועצים אלא על גורנישט מיט גורנישט ובראשי תיבות ג'י־אם־ג'י. אני ואתה ועוד קומץ משוגעים־נורמלים לא יכולים לעשות דבר בעניין הזה. אין לנו יותר מנהיגים מהסוג של גנדי, רוזוולט, בן־גוריון ואחרים. ובמקרה הזה אפילו אימא תרזה, מרטין לותר קינג ופלורנס נייטינגל או שווסטר זלמה לא יעזרו. אנחנו הדור האחרון, דור אחרון שחווה גאולה קצרה שעוררה תקוות רבות שנגוזו. אפילו יוחנן בן זכאי אחד לרפואה אינו בנמצא. ואם אתה צודק אז גם לא צריך כי הרי מבול שני יהיה סופני, ובמקום בני האנוש שנבראו בצלם יהיו על פני הכדור הזה יצירות פוסטמודרניות מסוג עתידני או חייזרי שהמוח שלנו לא מסוגל אפילו לדמיין, מה עוד שזה בכלל לא חשוב כי אנחנו לא נהיה, והרי גם אנחנו היינו בסך הכול גרגרי חול נשטפים."

שניהם השתתקו, שתו תה וקפה ולעסו באיטיות את הכריכים של נורה. ירמי עישן את הנובלס שלו והפריח עשן אומלל כלפי האוויר המסכן שמעל החור השחור כאילו אין אלוהים שם למעלה, מתעלם בנונשלנטיות אדישה מסכנת הסרטן שמחכה לריאות שלו ושל בני ושל אחרים... הרי הם עומדים לחדול מלהיות בעתיד הקרוב. הם המשיכו לפטפט על דה ועל הא באדישות זוחלת ואובדן חשק. לבני לא היו יותר תגובות, רעיונות או מחוות. אחרי שעה קלה הם נעמדו על רגליהם, אספו את שרידי מרכולתם, הביטו למטה ולמעלה ופנו לאחור.

"שמע, בני, בהתחשב בסיכום הזה ובשורה התחתונה, הרי ברור לשנינו שאין טעם שאקדיש מחשבה להצעה שלך להצטרף לכפר שאול בשביל כמה שבועות או חודשים. אם מישהו היה מבטיח לי שמצב הביניים הזה יימשך באמת עשר או יותר שנים הייתי ברצון מקבל את הצעתך. תשאל למה? כי ברור לחלוטין שבית המשוגעים שלך הוא מקום שפוי בהשוואה לבית הנורמלים כאן, שמשוגע ממנו בכל קנה מידה פסיכי או אלוהי."

הם החזירו את התרמוסים לנורה, נפרדו מאלכס והזקנים שעדיין שרדו ופנו איש איש לדרכו.

רק שניהם, בני וירמי חשו עמוק בין קפלי מוחם שזו פגישתם האחרונה, שיחתם האחרונה... סעודתם האחרונה.

אחרית הפרשה

בחודשים לאחר פגישתם האחרונה של בני וירמי, העיר הקדושה, מדינת היהודים, המזרח התיכון והעולם האנושי שעל הכדור, חוו מהומת אלוהים כמוה לא נראתה ולא נשמעה במשך מאות בשנים. מהומות רחוב, הפגנות, שרשרת בלתי פוסקת ודוהרת של התנגשויות אלימות, מעשי טרור, ועידות חירום של ארגונים בין־לאומיים וניסיונות נואשים למנוע את ההסלמה הדוהרת. יהודים ישראלים ופלסטינים מוסלמים וצלבנים מודרנים למיניהם התכוננו להתכתשויות מלחמתיות שהחלו לצוץ כמו פטריות אחרי גשם. העולם הפך לערמה גדולה של אלימות מכל הסוגים, שהלכה וגדלה ללא שליטה. או אז...

הופיע החורף האימתני ביותר, הרבה זמן לפני השינוי האקלימי הקטקליזמי שמדענים צפו את הופעתו עשרות שנים מאוחר יותר במידה שלא יינקטו הצעדים הבולמים המתבקשים. גשמים בלתי פוסקים על פני הכדור כולו ללא קשר למיקום גאוגרפי או עונות שנה. הצפות של אתרי טבע וערים, לא רק אלה שלחופי אגמים, ימים ואוקיינוסים, רעידות אדמה בסולמות שריכטר לא צפה אותם, גלי צונמי במקומות שמעולם לא ראו כאלה, התפרצויות של הרי געש שהיו כבויים במשך מאות רבות של שנים, ועוד כהנה וכהנה כיד הבורא הטובה עליו. כל האירועים האלה לא פסקו במשך שבועות וחודשים בגודש ודחיסות ללא הפוגות של אפילו שעות בודדות, ללא רחמים. בני התמותה וחיות המשק והבר מתו והתאדו במספרים הולכים וגדלים ללא אפליה של גזע, מין, מוצא, צבע או לאום ודגל, וללא טקסים, הלוויות ומעשי קבורה לצורותיהם. התפילות של המתווכים השונים בני כל הדתות לא הזיזו דבר והיו חסרות משמעות וערך, ממש כמו כוסות רוח למת. כלי הנשק ומכשירי ההתגוננות האנושיים לא עמדו בפרץ. אנשי ההייטק, הטכנולוגיה הדיגיטלית והווירטואלית ואלופי השליטה ברשתות ובמטריקס שנותרו בכל מקום, עמדו על גגות של גורדי שחקים או בבונקרים גרעיניים כאשר אפילו התחתונים נשרו מעל מבושיהם על עפר רטוב ממי מבול שוצפים ללא גילויים של רחמים מכל הסוגים האפשריים, לא לנוכח דמעות תנין ולא לנוכח תשלומי שלמונים ושוחד מגוחכים...

רק קומץ של נביאים בשער זעקו לשווא:

"אמרנו לכם, הזהרנו אתכם, התחננו בפניכם, אנא מכם, התפשרו, הניחו לגאוותכם המטופשת והשליכוה לפח ההיסטוריה, רדו על הברכיים, בקשו רחמים ועשו שלום, שבו ביחד ושתו לרוויה מהמשקה המיוחד שהמלצנו עליו ללא הרף — 'והצנע לכת'! — הפסיקו לריב על חור שחור ואוויר של כלום מעליו... הראנו לכם את הדרך. היעלמות הר הבית היה התמרור, המגדלור והזרקור ואתם לא ראיתם, התעלמתם... למה? למה? למה לא שמעתם לנו? הרי הבאנו לכם הוכחות ודוגמאות למכביר לאפסותו של בן התמותה... קחו למשל את דיוגנס שחי באתונה במאה ה־4 לפני הספירה; יווני דגול, ספקן, ציניקן ואבי הסטואיקנים, האיש שהטיף במו גופו ופיו להסתפקות במועט שבמועט וחרט על דגלו את 'והצנע לכת' הקיצוני והנשגב ביותר הרבה לפני חכמינו שלנו; הגוי הזה הקדיש את חייו למלחמה בחטא ההיבריס של בני האדם באשר הם: כאשר אפלטון הגדיר בן אדם כ'יצור חסר נוצות בעל שתי רגליים', דיוגנס לקח תרנגול חי ומרט את נוצותיו והביאו בפני אפלטון ותלמידיו באומרו 'הבט, הבאתי לך בן אדם'... והמבין היה צריך להבין, אז איננו יודעים אם אפלטון הבין אבל זה לא חשוב — אתם הייתם צריכים להבין! ועכשיו, עכשיו זו לא שוקת שבורה, זה המבול השני, אלא שהפעם לא תהיה תיבת נוח ולא יהיו עורב ויונה וענף זית או פריחת דובדבן ולא יהיו הר אררט, הר פוג'י או הר המוריה או כל הר אחר שעליו יעוטו בני תמותה שיאמרו 'קדוש, קדוש, קדוש' וישחטו ויישחטו בלי קשר לשמש שתמשיך לזרוח ולשיטה שתמשיך לפרוח ולשוחט שימשיך לשחוט, אבל הפעם לא יקראו לזה קידוש השם כי לא ברור שיהיה שם שם..."

דבר לא עזר. זה היה סוף פסוק, קץ ההיסטוריה. כולם נספו. כל הגיבורים, העדים וההמונים של הסיפור הזה מתו, טבעו, התאדו ונעלמו אל תהום הנשייה, אל פרה־היסטוריה חדשה שאפילו לא השאירה אחריה ציורי סלע במעמקי מערות תת־ימיות. אחד מבני האדם האחרונים ואולי היהודי האחרון, בני בר־אוריין, עמד על הגג של הבניין הערבי העתיק שבו התגורר רוב חייו וצפה במים העולים וגואים, וברגעיו האחרונים הביט לשמיים וקרץ לבורא עולם או אולי לאברהם והנביאים ופלט מפיו: "כמה תמימים הייתם, הרי אתם בראתם אותו בצלמכם... מקווה שלא תחזרו על הטעות הזאת פעם שנייה!"

באותם שבועות מבוליים, סביב שולחן מלבני בצורת חי"ת, מול צג סהרוני ענק, בחמ"ל של בורא עולם, ישבו על כורסאות מרופדות וחשמליות אברהם אבינו, משה רבנו, ישו הצלוב, מוחמד אחרון הנביאים, חבורה של עוזרים פרלמנטריים בצורת מלאכי שרת וגם הנשמה המופלאה של התנשמת מהר הזיתים. הם ישבו ימים ולילות בדממה מוחלטת, ובצום מתמשך וצפו במעשה ידיהם בלי להוציא הגה מפיהם. דמעה לא זלגה על שום לחי לרפואה. הם כבר נתנו הוראות לתכנון וביצוע של מעשה הבריאה הבא לפי מתווה חדש של ריבונו של עולם שנמנם בחדרו הצדדי. אף לא אחד מהם שם לב לפליטת הפה האחרונה של בני המשוגע מכפר שאול.

1 ניקולו מקיאוולי, דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס, תרגום מרים שוסטרמן־פדובאנו, ירושלים, הוצאת שלם, 2010, עמ' 123-122, עמ' 43; פורסם במקור ב־1531.

2 הומרוס, אודיסאה, תרגום אהרן שבתאי, תל־אביב, הוצאת שוקן, 2014, שיר שני, שורות 156-146, 182-180.