התפוח נפל רחוק מהעץ

פרק ראשון הבריחה

ברחתי.

כל עוד נפשי בי ברחתי.

לא יכולתי לעמוד בזה עוד.

יותר משברחתי מהעונש שציפה לי, על המעשה הנורא שעשיתי, ברחתי מהמציאות הבלתי אפשרית שבה חייתי. הכול נראה לי לא נכון, אבל באותו הזמן עוד לא ידעתי מה נכון.

הדברים פשוט לא הסתדרו.

לכאורה, היה לי הכול: כבוד, מעמד, כוח, כל מנעמי החיים שאדם יכול לדמיין. הנוחות הייתה בלתי נסבלת, אבל בעצם לא היה לי כלום.

לא הרגשתי שייך.

כל זה לא היה שלי.

מה שהכי נורא היה שלא ידעתי מה כן — למה אני כן שייך.

גדלתי וחייתי כמו מלך. אבל בעצם הייתי עבד. זה לא רק שכל בני משפחתי היו עבדים, בעצם חיי שירתִּי תפיסת עולם שכל מי שחי בה שירת אותה למעשה, בין שרצה בכך ובין שלא.

רק אחרי שישים שנה של בריחה והתנתקות הבנתי איפה הבעיה, ממה היא נובעת ומה אני צריך לעשות כדי לתקן אותה.

לא התכוונתי להרוג את אותו שוטר.

בסך הכול רציתי להעמיד אותו על טעותו ועל אכזריותו. בסך הכול רציתי להראות לו שהוא הפך להיות כלי משחק בתוך עולם שהוציא ממנו את כל הרוע שניתן להוציא מאדם, בזה שהוא מכה בחוסר רחמים חסר ישע. בסך הכול דחיפה קלה, לא יותר, כדי להניא אותו מלהמשיך להצליף באותו עבד מסכן.

השוטר היה כל כך מרוכז בעצם ההצלפה, שלא שם לב איפה מונחות רגליו. הוא מעד כשדחפתי אותו. הוא מעד על אותה לבנה ארורה שהייתה מונחת שם, לבנה שגלשה מערימת הלבנים שהעבד המסכן לא הניח בצורה מסודרת כי הוא עצמו קרס והערימה קרסה איתו. על זה שפך השוטר חמתו.

גם השוטר היה מסכן. המנהלים שלו הלחיצו אותו. כל עתידו היה בסכנה. הוא לא עמד ביעדים, העבדים תחת מרותו לא סיפקו את התוצאות הנדרשות. אם הוא לא יעמוד ביעדים עד סוף היום, הוא לא יקבל את שכרו, ואז מה יביא לבני משפחתו לאכול?

התסכול שלו היה מוחלט. הוא לא עמד בזה. הציבו אותו לשחק על לוח משחק שהוא לא רצה בו. מישהו ניהל אותו, החליט עבורו, קבע לו. לא רק אם הוא יאכיל את בני ביתו בסופו של יום, אלא גם מה יהיו רגשותיו.

החבטה בראשו הייתה קטלנית. הוא מת במקום.

העבד הסתכל בי כלא מאמין. יותר מששברתי את ראשו של השוטר, שברתי את כללי המשחק. לא הייתי עבד ולא שוטר וגם לא מפקח. הייתי מאותם אנשים שהעבדים הפשוטים רק שומעים עליהם בסיפורים. הם יודעים שהם קיימים, אבל לעיתים נדירות רואים אותם. הייתי בן מלך. לבושי הסגיר זאת. העבד הסתכל עליי בעיניים מפוחדות. הוא כרע על ברכיו מתוך מחשבה שהרגתי את השוטר כי הוא לא הכה בו מספיק.

שברתי את השוט.

העבד הביט בי מבוהל ומפוחד. בעוד אני חושב מה לעשות, הוא ברח. אולי פחד שאאשים אותו בהרג השוטר? ומה זו מילה של עבד מול מילה של בן מלך?

קברתי את השוטר בחול. המצב היה בלתי נסבל. אם הייתי מגלה מה עשיתי הייתי מעמיד את כל הארמון במצב בלתי אפשרי. הרי המלך עצמו אמר שמי שירים יד על שוטר דינו מוות. ומה עכשיו? איך הוא יתייחס אליי? לא היה לי ספק שהוא אהב אותי, אבל לא רציתי להעמיד אותו במבחן. מעולם לא קרה כמקרה הזה. מפקחים היו מענישים שוטרים, אבל לא הורגים שוטר כי הוא מכה עבד. כדי למנוע תקלות ואי-נעימויות, קברתי את השוטר. הנחתי אותו בתוך בור שחפרתי, כיסיתי את גופתו בלבנים ואותן כיסיתי בחול. לא רציתי שחיות ישלפו את גופתו ממקום קבורתו. לא רציתי שהמקרה ייוודע. זה נראה לי באותו הרגע הדבר הנכון ביותר לעשות. פחדתי להתמודד עם מעשיי.

לא ישנתי כל הלילה. המחשבות הטרידו את מנוחתי. למוחרת יצאתי שוב אל אזור הבנייה. כלפי חוץ חזרתי לשם מתוך הסקרנות שהביאה אותי לשם יום קודם, לראות איך מתקדם המיזם שאני הייתי שותף להגייתו. למעשה רציתי לראות אם נודע דבר מותו של אותו שוטר מסכן.

הסתובבתי באתר חסר מנוחה. ואז ראיתי אותם, שני עבדים מכים זה את זה. הלחץ הכריע גם אותם. כללי המשחק הנוקשים הציבו גם אותם במצב שבו הם לא יכלו יותר לעמוד. הלחץ היה חייב לצאת החוצה. הוויכוח התחיל בשאלה איך יהיה נכון יותר לבנות קיר מסוים. כל אחד חשב שהדרך שלו היא זו שתשרת את המטרה בצורה המיטבית — לבנות את הקיר מהר יותר כדי לעמוד ביעדים ולחסוך מעצמם הצלפות שוט. וכך, במקום להתקדם בבניית הקיר, הם החלו להתקדם במריבה ביניהם.

לראות שוטר מכה עבד זה מחזה נפוץ, אבל לראות עבד מכה עבד? את זה לא הבנתי. הרי שניהם באותו צד של הסבל.

"למה אתה מכה את אחיך?" שאלתי אותו.

העבד המכה עצר מופתע. ממתי מישהו מתעניין בעבדים? הוא הסתכל עליי בעיניים פעורות, התסכול והכעס עדיין מבעבעים בתוכו. ואז הוא התריס כנגדי, "וכי מה תעשה לי? תהרוג אותי כמו שהרגת את אותו שוטר?"

זהו זה, הסוד התגלה. אותו עבד מאתמול לא יכול היה לסתום את הפה. כללי המשחק שנשברו היו חזקים יותר מהצורך להגן על מושיעו. המסכן היה חייב לפרוק את חווייתו בפני מישהו, ובתוך יום אחד נודע הסיפור בכל המחנה. זה רק עניין של זמן עד שאזומן לארמון להסביר מה קרה. לא, לא. אסור לי להעמיד אותם במעמד הלא סביר הזה. המצב היה בלתי נסבל. אחרי הכול, העבדים הם בני עמי. לא הרגשתי מחובר אליהם, לא הרגשתי אחד מהם. ברוב המקרים הם הגעילו אותי בדרך החיים הבזויה שלהם. אבל עדיין בתוך תוכי הייתי אחד מהם. המציאות ההזויה הזו הייתה מטורפת לחלוטין. לא עמדתי בניגודיות הזו.

אז ברחתי.

ברחתי כי פחדתי. ברחתי כי לא עמדתי במצב המוזר שבו חייתי. מי אני בעצם? שייך לעבדים אבל חי עם מלכים? איך בכלל יכול מצב כזה להתקיים? איך בכלל נהיו מעמדות כאלו של מלכים ועבדים? הפער ביניהם כל כך עצום. לאלה יש הכול ולאלה יש כלום. לאלה וגם לאלה אני שייך. אבל בעצם אני לא שייך לאף אחד. אז מי אני בכלל?

בסופו של דבר רצחתי אדם. מקומי לא כאן. אני חייב לברוח.

ברחתי למדבר.

לא לקחתי איתי כלום. לא רציתי לקחת איתי שום דבר. רציתי שהכול יישאר מאחוריי.

לא ידעתי לאן אני הולך וגם לא עניין אותי. רק להתקדם. רק לברוח.