התפרקות

אני מתבוננת מבעד לחלון באלפי פתיתי שלג שמרפרפים ארצה. אני מצמידה את פניי אל הזגוגית, משתוקקת לחופש. אבל לא שכבת זכוכית דקה היא שחוסמת ביני לבין החוץ, אלא האמת.

רוב האנשים מאמינים שהאמת היא ציפור קטנה עדינה. הם חושבים שהיא בלתי מזיקה.

אבל אני יודעת משהו שהם לא.

אם הם יעזו להרחיק את ידיהם מגופם, הם יגלו שהציפור הקטנה נעלמה. היא חדרה את עורם והתעופפה לתוך מרכז נפשם, שם היא גורמת למרב הכאב.

וזו הסיבה שאני כאן והם לא.

אני מצמידה את מצחי לחלון ונושפת על הזכוכית. אדים נוצרים וסימני הספירה שלי מופיעים. אני מוסיפה קו נוסף על הזכוכית. שלושים ימים.

שלושים ימים מאז אושפזתי בכפייה בבית-חולים פיירפקס לחולי נפש.

שבע מאות ועשרים שעות של פקיחת עיניים מדי בוקר בחדר לא מוכר. שבע מאות ועשרים שעות של הופעת אחות בחדרי מדי שעה. שבע מאות ועשרים שעות של השגחה מסביב לשעון כאילו אני פעוטה ואין לסמוך עליי.

אני צופה בזבוב שמתקדם על פני החלון ומחפש נואשות דרך לצאת אל העולם.

"כבר ניסיתי, טמבל." אני טופחת באצבעי על הזכוכית. "הדברים המעצבנים האלה סגורים הרמטית."

הזבוב מפסיק לנוע, כאילו הוא שומע אותי. במוקדם או במאוחר הוא ימצא דרך לצאת. קנאה סמיכה ועוצמתית שוטפת את גופי. אני רוצה להנחית את כף ידי על החרק ולחסל כל סיכוי הימלטות שלו.

לשפל כזה הידרדרתי. אני מקנאה בזבוב מחורבן.

מישהו דופק בקול על דלתי.

אחת, שתיים, שלוש...

שלוש זה מספר הקסם של האחות. עושה רושם שהשניות הללו מאפשרות לה להכין את עצמה למה שיתגלה לעיניה בצד השני.

מרי עומדת בפתח. אני בוחנת את שערה החום הקצר ואת מדיה הצבעוניים. "יש לך מבקר," היא אומרת.

אני מתרחקת מהחלון. ליבי פועם באותו קצב מונוטוני מדי יום, אבל בתוך שניות הוא מאיץ. הטון נשמע שונה. הוא לא עמום. הוא מעניין וחדש ומלהיב. הוא יפהפה. יש לכך רק משמעות אפשרית אחת.

לוקלן הולסטד.

לפני צאתי מהחדר אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. הזבוב נעלם.

"בר-מזל," אני ממלמלת חרש כשאני יוצאת מהחדר.

כל מי שמטיל ספק בקיומו של טירוף צריך רק לבקר פה. הטירוף נודף מכל חדר. הוא גולש לאורך המסדרונות הסטריליים ודבק בכל המטופלים, פושט מהם את התקווה ומכסה אותם בייאוש.

חלק מהאנשים לא מגיבים. אבל אלה שמגיבים, צורחים. צעקותיהם מהדהדות בבניין. האחיות רצות במסדרון, וכעבור מספר רגעים הצרחות הופכות לאנחות ואז נפסקות. כשרק הגעתי, הצרחות העבירו בי צמרמורת. עכשיו אני כבר רגילה אליהן.

כשמרי ואני פוסעות במסדרון, אחות ומטופלת ברונטית חולפות על פנינו. אני מאיטה את צעדיי. אני מביטה בברונטית. שערה קצר. עורה חיוור, אבל תאורת הפלורסנט משווה לו גוון צהוב. גופה כחוש. על זרועותיה נראים סימני הזרקות שמספרים סיפור משלהם. היא פוגשת במבטי. נפשה זורחת מתוך עיניה ושואלת, "איך לעזאזל אני עדיין בחיים?"

אין לי תשובה.

מרי עוצרת מול שתי דלתות נעולות. היא מקישה קוד בן ארבע ספרות והדלתות נפתחות באיטיות. זה כמו להיכנס לגיהינום. חדר הפנאי הוא המקום המדכא ביותר בבית-חולים פיירפייקס לחולי נפש. כאן כולם מצטופפים יחד.

מרי דוחפת אותי קדימה. הצלונים פתוחים, מזרימים פנימה את אור השמש עד שרצפת הלינוליאום החומה בהירה מסנוורת בלובנה. שולחנות פזורים ברחבי החדר. אנשים מעטים יושבים ומשחקים משחקי קופסה או צופים בטלוויזיה המותקנת על הקיר. החדשות משודרות בקול נמוך ומלוות בכתוביות.

אך רוב האנשים יושבים בחוסר מעש. הם בוהים היישר לפנים, עיניהם ריקות.

יש סביבי הרבה מוחות מבוזבזים. אבל יש מישהו שבזכותו אני צפה מעל הטירוף, והוא במרחק פסיעות אחדות בלבד ממני.

גופי נרגע כשאני מביטה בלוקלן. הוא יושב ליד שולחן בקרבת החלונות. גבותיו הסמיכות מושפלות כשהוא סוקר את הנוף שבחוץ. ידו השזופה משחררת את עניבת המשי הכחולה-כהה שלו. שערו החום עדיין מסופר קצר, וקווצות ספורות נוגעות במצחו.

אם אני ממצמצת, הוא רק ילד עם חיוך שחצני שנובע מתמימות ילדותית. מבנה גוף רזה ושרירי. החבר הטוב שגנב את ליבי. כשאני פוקחת עיניים, התמונה נעלמת ולפניי עומד גבר. שחצנותו התפוגגה לכדי ניסיון. גופו התמלא. ועכשיו לא רק ליבי שייך לו, אלא גם נפשי.

הוא תמיד היה שלוחה שלי, ואי-אפשר להיות קרובים כל-כך למישהו ולצפות שהכאב שלך לא יתפשט אליו. אני יודעת שהעצב שלי הוא העצב שלו.

אני חוצה את החדר. לוקלן עדיין מסתכל החוצה. אני מכווצת את עיניי ועוקבת אחר מבטו אל העץ העירום הקרוב ביותר לחלון. זה אותו עץ שעיניי תמיד נשואות אליו. ענפיו הופשטו מעליהם וכפופים מהרוח הקרה. בשבוע האחרון התבוננתי בטיפת מים קפואה על אחד הענפים הנמוכים יותר. היא תלויה שם ונראית מוכנה ליפול.

הענף החלש מתנועע ברוח, אבל טיפת המים נותרת במקומה. אם טיפת קרח יכולה להיאחז בעץ, אולי גם אני יכולה להיאחז במעט השפיות שלי.

אני שולפת כיסא מול לוקלן.

עיניו פוגשות בעיניי. העצבים שלי בהלם. דמי זורם ישר אל ראשי.

"מה שלומך?" הוא שואל.

כפות רגליי מונחות על קצה הכיסא. אני משעינה את סנטרי על ברכיי ומסרבת להתיק את מבטי ממנו. הוא מבקר בתכיפות. אבל נראה שביקורים אלה הולכים ומתמעטים.

"כמו לפני יומיים," אני אומרת.

לוקלן מישיר אליי מבט. עיניו חדות. הן לא מפספסות דבר. "דיברת עם הרופא שלך?"

אני מפנה את עיניי אל החלון, הרחק ממבטו.

אנחה מותשת חומקת מפיו. לוקלן מעביר את ידיו בשערו. "אני מתגעגע אלייך, נעמי."

"גם אני מתגעגעת אליך." קולי נסדק.

"את יודעת שזה לא המקום בשבילך, נכון?"

אני מהנהנת.

"לכן את צריכה לנסות להבריא." לוקלן סוקר במבטו את החדר כאילו הוא צופה בקרקס. לסתו מתהדקת. "זה פאקינג הורג אותי להשאיר אותך כאן."

אני שולחת יד מעל השולחן ומניחה את ידי מעל ידו. עפעפיו מכסים את עיניו כשהוא מביט בידי. הוא הופך את ידו, ואצבעותיו חולפות על מפרק ידי ושורפות את עורי. כשכף ידו פונה מעלה, ידו בולעת את ידי. "את אוהבת אותי?"

אני מסתכלת ללוקלן ישר בעיניים. "אתה יודע שכן." המילים שלי היו אמורות להפיח בו תקווה, אבל כעת הוא נראה מובס. "אם את אוהבת אותי, את צריכה להבריא."

"אני מנסה," אני מתעקשת. אני מנסה להזיז את ידי.

אחיזתו של לוקלן מתהדקת. "לא נכון."

"אני לא יכולה להתעלם מכל מה שקרה," אני אומרת בלחישה עזה.

הוא רוכן לעברי עד שפניו במרחק סנטימטרים מפניי. "אמרתי לך שלא אפסיק להיאבק. אמרתי לך שאת לא לבד בזה, ואת התמוטטת."

אני מושכת את ידי ממנו. הוא מרפה ממנה. אני מסוגלת להתמודד עם דברים רבים, אבל כשאני שומעת את המילים האלו יוצאות מפיו, אני מרגישה כאילו מישהו חתך בסכין חתיכה מליבי.

הוא משפיל מבט אל השולחן שעליו שילבנו קודם ידיים. "זה הורס אותך," הוא ממלמל. "הנעמי שאני מכיר בחיים לא הייתה מרימה ידיים בקלות כזאת. היא הייתה נאבקת להישאר בהווה."

"אני נאבקת. תסתכל סביבך, לוק," אני אומרת. "איך אתה חושב החזקתי מעמד כאן כל-כך הרבה זמן?"

"את יודעת למה את כאן?" הוא שואל בחדות.

אני לא אומרת מילה.

"את כאן משום שהתמוטטת."

אני מתכווצת ברתיעה כי בין אם זה נכון ובין אם לאו, אני לא יכולה להילחם בדבריו של לוקלן. הוא יֵצא השפוי מבין שנינו. המילים שלו יישמעו הגיוניות הרבה לפני המילים שלי.

ליבי רועם באוזניי וראייתי מיטשטשת. אני רואה אישה שעיניה עצובות מתבוננת בעצמה במראה. ואני רואה את מקס שוכב לצידי על המיטה. בתנועה אחת מהירה אני מעליו, והוא מחייך אליי ולופת בידיו את מותניי.

ואז התמונה נעלמת. אני גונחת ומצמידה את בסיסי ידיי אל עיניי.

"נעמי, תסתכלי עליי."

אני מנמיכה את ידיי. לוקלן יושב מולי ומביט בי בריכוז.

ידו מקיפה את צווארי. אגודלו מלטף את עורי וגופי מזדעזע.

"את איתי עכשיו?" הוא שואל.

כן... לא... אולי. כל יום הוא תעלומה מבחינתי. כל יום אני מתעוררת עם תחושה שאני מוקפת בערפל כבד ואני יודעת שחסר בי חלק, אבל אני לא יודעת איפה הוא.

אני עונה ללוקלן בכנות. "כרגע כן."

שתיקה בת שתי שניות משתררת כשהוא מסתכל לי בעיניים. שתיקה שמפתלת את קרביי וגורמת לדמי לשאוג בעורקיי. פיו נפתח אבל שום קול לא יוצא. נראה שהוא נאבק ברגשותיו, אבל אני צופה בו כשהוא מפסיד. עיניו ננעלות בעיניי והוא מנשק אותי חזק על הפה.

אני מתעוררת מייד לחיים. כך נשיקה טובה אמורה להשפיע עלייך. היא אמורה לדבר אלייך ברגע שהשפתיים נפגשות.

את לא חושבת.

את מגיבה.

את מרגישה.

אצל לוקלן ואצלי זה תמיד היה ככה. נשיקתו אומרת לי, "תזכרי אותי. אני אמיתי."

אני מגיבה בדרך היחידה שאני מכירה, בדרך שלוקלן הראה לי בעבר. ידיו חופנות את פניי. לחץ שפתיו נחלש כשאני מניעה את פי לעומת פיו. הוא משמיע קול ולופת את פניי חזק יותר. זה מעורר בי זיכרונות מפעם. מאחורי עיניי מתחילים הזיכרונות לנוע כמו סרט במקרן. לוקלן מופיע בכל אחד מהם. שנינו בשדה, מדליקים זיקוקים. מתבוננים בכוכבים ומדברים עד הזריחה. אני רואה את עצמי מחייכת וחופשייה מדאגות וכה מאושרת.

לרגע קצר ניסכת בי שלווה. לשונו של לוקלן חומקת אל בין שפתיי. רעד עובר בי כשאני פותחת את פי לרווחה. אצבעותיי מטפסות על זרועותיו, לעבר צווארו. בדיוק כשתקווה מתחילה להבהב בי, מרי מכחכחת בגרונה.

לוקלן מתנתק ראשון. אישוניו מורחבים; שפתיו נפוחות מהנשיקה שלנו. אני מלקקת את שפתיי בניסיון להחזיר לעצמי חלק מהנשיקה. הפעם כחכוח הגרון של מרי רם יותר. אני מרימה את מבטי.

"מר הולסטד," היא אומרת, "אני חושבת שהגיע הזמן שתלך."

הוא מסיר את ידו מעורפי. עורי מתקרר מייד. זרועותיי צונחות בכבדות על השולחן כשלוקלן נעמד.

הוא מביט במרי. "תני לנו עוד דקה," הוא אומר.

עיניה של מרי נעות בינינו. היא נאנחת. "דקה אחת," היא מזהירה ומתרחקת.

לוקלן רוכן לעברי. אני ממקדת את מבטי בשולחן אבל המשטח החלק מתחיל להיטשטש כשדמעות נקוות בעיניי. משהו נורא מתהווה. אני מרגישה בזה.

"אני לא יכול להמשיך לעשות את זה," הוא אומר.

אני מביטה בו. אני רואה את הכאב בעיניו. "אני צריכה שתבקר אותי," קולי נסדק. "זה הדבר היחיד שמחזיק אותי."

לוקלן משקיף החוצה מהחלון. אצבעותיי נשלחות ללפות את צווארון חולצתו כדי לאלץ אותו להישיר אליי מבט.

"אתה לא יכול לעזוב אותי."

שתיקה מתוחה נכרכת סביבנו. הוא מביט בי מבין ריסיו בהבעה קודרת. אצבעותיו מתלפפות בזו אחר זו סביב מפרקי ידיי. הוא מנתק בתקיפות את אצבעותיי מחולצתו.

"אני לא עוזב אותך. זה הדבר האחרון שאני רוצה. אבל לא נראה לי שאני עוזר לך. אני חושב שאני רק מחמיר את המצב," הוא אומר לאט.

"אתה עוזר לי," אני מתעקשת. "בכל ביקור המצב נראה טוב יותר."

לוקלן שותק.

"סתם עובר עליך יום רע. עליי עובר יום רע. מחר יהיה טוב יותר ו–"

ראשו פונה. אני רואה את הבעתו. המילים שלי לא משפיעות. הוא לא ישנה את דעתו.

הכול סביבי היה תוהו ובוהו, אבל הוא עמד איתן. ועכשיו הוא מפורר את עולמי.

ככה בוודאי מרגישים בגיהינום. בטוח. ריאותיי מתכווצות. אני לא מצליחה לנשום. אני משפשפת את עיניי בכפות ידיי ומניעה את ראשי מצד לצד בהכחשה. אם לוקלן יפסיק לבקר, אני חוששת ממה שיקרה. רק חוט דקיק מחזיק את השפיות שלי. אני אשבר לפני אותה טיפת מים קפואה.

אני רועדת מהתחושה של ידו על כתפי. הוא לוחץ עליה פעם אחת. אני מכריחה את ידיי להישאר על השולחן.

ידו נעלמת. והנה לוקלן הולך, יוצא מחיי.

אני מסתובבת בכיסא. "חכה!"

לוקלן פונה.

בשלב זה אני נואשת. אני יודעת שאני מאבדת אותו. "זוכר מה אמרת לי לפני שנה?" אני שואלת.

לסתו מתהדקת. הוא מסיט את מבטו ואני יודעת שהוא מנסה לא להגיב לשאלתי, אך הוא לא מצליח להתאפק. אפילו בשעת כעס האהבה לופתת את נפשך בדרך המכאיבה ביותר. היא מעוררת בך אכפתיות – רגשות – כשזה הדבר האחרון שאתה רוצה.

הוא מהנהן בנוקשות.

"אז, בבקשה, אל תעשה את זה," אני אומרת.

הוא פוסע קדימה.

"לוקלן," קוראת מרי מאחוריו.

הוא עוצר.

אני מפצירה בו בעיניי. שניות חולפות ואני חושבת שהוא יגיד למרי ללכת לעזאזל. אני חושבת שהוא יגיד שהוא לא התכוון למה שאמר. אבל הוא נסוג באיטיות.

העולם נשמט מתחת לרגליי. אני בצניחה חופשית, מנסה נואשות להיאחז בכל דבר שיכול להציל אותי.

דמותו של לוקלן מתחילה להתערפל. אני מרגישה כאילו הגולגולת שלי נסדקה במרכזה. אני לופתת את השולחן וצונחת קדימה. שולחנות וכיסאות מתפוגגים. הקירות נשברים ומתרסקים על הרצפה. קירות חדשים, בגוונים עשירים של חום, פורצים מהקרקע. רצפת הלינוליאום החומה דוהה לשטיח לבן שופע.

החלונות מתנפצים סביבי. משב אוויר קר פורץ לתוך החדר. אני מעקלת את אצבעותיי סביב ראשי ונאנחת. רסיסי זכוכית מסתחררים באוויר. הם מפספסים את גופי בסנטימטרים לפני שהם מתפוררים. חלון גדול מתקבע בקיר בקול יניקה רם. אור שמש נמוג ומוחלף בזוהר הרך של אור הירח.

ואז הכול נעצר.

עיניי נפקחות. אני ממצמצת פעם אחת ונעמדת לאט.

חדר הפנאי נעלם.

אני ניצבת מול מראה ומתבוננת בהשתקפותי. אני לא נראית אותו הדבר. אני נראית רעננה, מאושרת, אפילו יפהפייה. שערי הבלונדיני מעוצב בתסרוקת גלים, וצד אחד מורם בסיכה זהובה. לחיי סמוקות ועיניי מלאות חיים. חזרתי להיות נעמי.

גופי מכוסה בשמלה צמודה. אני פונה הצידה ורואה שכל גבי חשוף. תשומת ליבי פונה במהירות מהשמלה לגבר שיושב בפינת החדר.

מקס.

שפתיי מתעקלות וליבי דוהר כשאני מביטה בו. הוא משעין קרסול על הברך הנגדית. ארשת פניו רגועה, והגומה בלחיו הימנית משווה לו מראה נערי. אבל שפתיו המלאות מתעקלות בחיוך גברי שרחוק מלהיות נערי.

הוא מתרומם למלוא גובהו ולובש את הבלייזר השחור שלו מעל כתפיו הרחבות, מכסה את החולצה הלבנה ואת הכתפיות השחורות שלו. עניבת הפרפר השחורה שלו פרומה ומשתרבבת סביב צווארו כמו סרט שחור.

שערו פרוע. אבל לא אכפת לו. זה הקטע אצל מקס. הוא מפר כל כלל ומתקדם על דרך משלו.

הוא מסדר את צווארון הז'קט שלו בעודו ניגש לעמוד מאחוריי. גופו בולע אותי. קודקודי מתחכך בסנטרו.

אני נוצרת בליבי את הרגע הזה כמו חבל הצלה ונאחזת בו ככל יכולתי. זה אף פעם לא נמשך זמן רב. אבל בכל פעם שאני רואה אותו, אני משתכנעת שזה יהיה שונה, שהוא לא ייעלם לי.

אני בוחנת את הלסת החזקה מתחת לעצמות לחייו החדות. עורו נקי מזיפים ושזוף מהשמש. הוא מתקרב אליי וקצות אצבעותיו מתחככות בעור גבי החשוף. אני נרעדת.

"יפהפייה," הוא ממלמל.

אני מתבוננת בנו במראה. הוא זוקף גבה. שפתיו מתעקלות בחיוך עצל.

הוא מסיט את שערי הצידה, כורך את שתי ידיו סביב זרועותיי ומעודד אותי להישען עליו. אני עושה זאת ברצון ונאנחת כששכמותיי נוגעות בחזהו. הוא מתבונן בי דרך המראה וגוחן באיטיות כדי לנשק את כתפי. שיניו משתפשפות בעורי. אני משמיעה קול ומטה את ראשי הצידה עוד יותר.

הוא מציג לי אותה שאלה שלוקלן שאל לפני דקות. "את אוהבת אותי, נעמי?"

גופי עדיין נרגש מהאופן שבו הוא אומר את שמי. אני מתקשה לבלוע, לכן אני מהנהנת כשהוא מתקרב אליי יותר ונושם את ריחי.

אני באמת אוהבת אותו. בדרך הכי מעוותת ובלתי אפשרית.

מקס מטה את ראשו ומחייך בזחיחות, כאילו הוא קורא את מחשבותיי. ידו נודדת מצווארי מטה. אני רואה את ידו הגדולה והשזופה עוצרת מעל ליבי הפועם. כף ידו משוטחת על עורי ואצבעותיו פשוקות.

עפעפיו יורדים לחצי-התורן כשהוא בוחן את תגובתי במראה. קצה אפו מתחכך בלחיי. ידיי מתאגרפות ואני עוקבת אחריו במבט מוקסם כשהוא מנשק את עיקול עצם הלחי שלי.

"אם את אוהבת אותי, אז אל תרימי ידיים," הוא אומר בלחישה נמוכה.

"אני מבטיחה."

אני יודעת מה צפוי לקרות עכשיו. ואני רוצה נואשות שהפעם הזאת תהיה שונה. לכן אני נשענת עליו יותר ומריחה אותו. בשבילי, כמי שתקועה במקום הזה עם הקירות הסטריליים והריח המעופש, הניחוח שלו מרענן. הריח מתעטף סביבי לפני שהוא נעלם.

בן רגע מקס נמוג. קולי לכוד בגרוני ואני מושיטה אליו יד, אבל ידי רק משסעת את האוויר.

הוא איננו ואני נופלת.

גבי פוגע בגב הכיסא. אני קופצת מכאב ומהלם. ליבי הולם, ואני נושמת נשימות עמוקות ושטחיות בניסיון להרגיע אותו.

"נעמי. את בסדר?"

אני נרתעת ומרימה עיניים, מגלה שמרי לוטשת בי מבט.

דאגה חרותה בפניה כשהיא מחכה לתשובתי. אני בולעת את הרוק בקול ומנענעת בראשי. אצבעותיי מתחפרות בכאב בירכיי כשגופי רועד מתסכול עצור.

"אני בסדר."

"הגיע הזמן לתרופה שלך," היא אומרת.

אני נעמדת ומהנהנת כשאני הולכת בעקבותיה לחדרי.

אני פועלת על אדרנלין, וזיעה מכסה את מצחי.

למרות שמקס איננו, אני עדיין יכולה לשמוע אותו. אני עדיין יכולה להריח אותו. אני עדיין יכולה להרגיש את ידיו על עורי.

אני יודעת שאני לא ממציאה את מקס. אני יודעת שאני לא מדמיינת שום דבר. ומה שמפחיד אותי נורא זה שכל העובדות הללו לא משנות דבר.

העובדה החשובה היחידה היא שכולם חושבים שאני מסובבת על כל הראש. ועכשיו האדם היחיד שתמיד עמד לצידי מאבד תקווה.

הלילה אני מעדיפה לקחת את התרופות מאשר לחשוב על מה שמוטל נגדי על הכף.

מחר אשלים עם העובדה שכדי לגולל את הסיפור שלי, תחילה עליי להיהרס. כמו טיפת המים הקפואה, השבירה שלי בלתי נמנעת.

עוד, עוד... לא עוד.