ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם

השעה הייתה מוקדמת כשיצא מביתו וראה מונית חדשה ובוהקת חונה ליד עץ התאנה. על פי רוב נאלץ ללכת מרחק הגון בטרם מצא מונית, והנה דווקא היום החליט ברוב טיפשותו לנעול זוג מוקסינים מעור זמש, שהתכסו בן־רגע עיגולים לחים. הוא איתר עקבות צעדים בשלג והלך בהן לכיוון המונית.

השכן מלמטה, שמנמן קצר רגליים, חלף על פניו והידס אל הרכב.

"לעזאזל!" חשב הרופא, "אם אמשיך ברגל עד השדרה, זה הסוף של הנעליים האלה."

הוא היה קשור מאוד לנעליים שלו, דרך אחת מיני רבות לא לחשוב יותר מדַי על המוות.

השכן החליף שלוש מילים עם נהג המונית, אבל המשיך בדרכו כשהוא פולט מָטר של גידופים.

כף יד מקומטת, על פרקהּ שעון כחול, השתרבבה מן החלון הקדמי של המונית, ואצבע טפחה דרך הידור על סיגריה ארוכה. כשקרב אל מושב הנהג, הבחין הרופא באישה זקנה המפשפשת בתיק יד ששרר בו אי־סדר מופלג. פתאום מילטה מפיה צהלת שמחה, ובזריזות של קוסמת שלפה מתוכו שתי גלולות לבנות ובלעה אותן מייד.

"את פנויה?" שאל אחרי שהשתעל כדי לאותת על קיומו.

הזקנה הפנתה את ראשה והתבוננה בו בלי לפצות פה ובלי למצמץ. גופהּ המצומק שחה בתוך שמלת ערב הדורה ונלעגת כאחת.

"ובכן, את פנויה?" שאל הרופא שוב, מדביק חיוך מדומה למסכה האפורה ששימשה לו פנים כבר חודשים.

סבתא־שמלת־ערב הצביעה על המושב שלצדה והוא הבחין שגם על פרק ידה הימנית יש שעון, צהוב לשם שינוי.

"קדימה, יקירי, היכנס."