ואין יותר גבעול

כשהטלפון צלצל עוד היינו באמצע סעודה שלישית.

בארוחה כולם צחקו עלי ואמרו שאני "היסטרית ופחדנית" בדיוק כמו אמא שלי, ודווקא היה לי כיף לצחוק על עצמי קצת, כי באמת הייתי ממש היסטרית כל השבת, ופחדתי שמשהו הולך לקרות. ואז הגיעה השמועה שהיה פיגוע בקריית ארבע. הייתי בטוחה שזה הם שנרצחו שם, ומזל שיהודה הלך לבדוק אצל השכן שעובד במד"א, והוא חזר ואמר שהכול בסדר. אז למרות שבאותו רגע הייתי "היסטרית ופחדנית" כמו אמא שלי, נזכרתי שרוב הזמן אני "רציונלית והגיונית" כמו אבא שלי, וגם ידעתי שהיו באים להודיע לנו, כי מודיעים בשבת, ואפילו יהודה אמר שמותר להודיע בשבת, ככה פסקו הפוסקים בגלל השמועות. אז ניסיתי להירגע, ובאותה ארוחה יכולתי אפילו להצטרף לכולם ולצחוק על עצמי.

ואז צלצל הטלפון.

אז אמרתי שאני אוננת, ושאלו אותי מה זה אוננת, ואמרתי שאני לא חייבת במצוות, והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, וניגשתי אל הטלפון במטבח - בלי לברך ובלי להבדיל - וזאת היתה אחותי הקטנה.

ושאלתי אותה מי זה, והיא אמרה: "מה, לא הודיעו לך?" אז אמרתי: "זה הם," והיא אמרה שככה הודיעו לה, אבל אם לא הודיעו לי אז כדאי שאבדוק.

אז סגרתי את הטלפון והתקשרתי לחברה של אמא שלי שהיא גם שכנה, והיא אמרה שזה הם ושכדאי שיהיה לי טישו ושאאסוף את כל האחים ושבטח עכשיו אני עסוקה. ואז היא ניתקה. וחשבתי על זה שאני אמורה להיות עסוקה.