ואנקמה

הקדמה: מהו טרור? תלוי את מי שואלים, ומתי

כשחוקרי השב"כ נכנסו בלילה של יום חמישי, 18 בדצמבר 2015, לחדר החקירות, המתין להם שם עמירם בן אוליאל, החשוד בפיגוע ההצתה בכפר דומא, שבו נרצחו בחודש יולי באותה שנה שלושה מבני משפחת דוואבשה לאחר שבקבוקי תבערה שהושלכו לביתם שרפו אותו, ואותם בתוכו. מתורגל לשתוק ומכיר היטב את כל תרגילי החקירה של השב"כ, בן אוליאל לא ידע שבשעות האחרונות כללי המשחק השתנו, ובעוד זמן קצר הוא יהיה הנחקר היהודי הראשון בתולדות המדינה שיעבור חקירה תחת הפעלת כוח פיזי. על אותו כיסא נקשרו לפניו מאות פעילי ימין; תחת אותה תאורה אפלולית הם ישבו, חייכו, עצמו עיניים, שתקו והלכו הביתה. כך קרה בסדרת פיגועי הירי שכונו ״מחתרת בת עין״, בשורת הצתות המסגדים והכנסיות בתחילת העשור הקודם וברצף הפעולות נגד רכוש צבאי ופלסטיני שזכו לכינוי "תג מחיר".

גם בן אוליאל, שנעצר 17 יום לפני אותו יום חמישי, האמין שהוא צועד בדרכם של רבים מחבריו ושביום ה־30 למעצרו יחזור לביתו. אמנם רעב, עייף ומותש, אבל חופשי. אבל בדצמבר 2015 השתנו הכללים. מדינת ישראל החליטה לנצח את הטרור היהודי והחליטה שרוצח משפחת דוואבשה יעמוד לדין — גם אם לשם כך דרוש צעד שנוי במחלוקת, שיאלץ את החשוד לשבור את הקוד היעיל ביותר של פעילי הימין במאבקם המתמשך בחטיבה היהודית של השב"כ — זכות השתיקה.

גורם ההפתעה הוא אחד הכלים היעילים ביותר העומדים לרשותו של כל חוקר. רק הוא מתכנן מה תהיה השאלה הבאה, מחליט מתי תהיה הפסקה, מכיר את מלוא חומר הראיות, זוכר מה אמרו נחקרים אחרים, יודע אילו כלים יש לו בארגז ומתי להפעילם. את כל אלה נטרלו במשך שנים ארוכות פעילי הימין בזכות שתיקתם ובזכות ההיכרות המוחלטת עם זכויותיהם בחדרי החקירות. אלמנט ההפתעה של אגף החקירות כמעט נעלם. התוצאות היו בהתאם: מאות פשעים, חלקם קשים, מאות מעצרים, אך מעט מאוד כתבי אישום ומספר נמוך עוד יותר של הרשעות.

השעה הייתה כמעט חצות. רופא של השב"כ כבר ישב בחדר הסמוך כדי לוודא שמצבו הבריאותי של בן אוליאל מאפשר את המשך החקירה. ראש השב"כ יורם כהן קיבל אור ירוק עקרוני מהיועץ המשפטי לממשלה, ובחטיבה היהודית נדרכו לקראת החקירה. האחרון שגילה שכללי המשחק עברו מהפך היה בן אוליאל עצמו. אלמנט ההפתעה חזר בבת אחת לידי ארבעת החוקרים, המכונים ויליאם, מוטי, ניסן וינאי. החשוד, שהוכרז ללא ידיעתו כפצצה מתקתקת, חזר לעמדת המופתע. מכאן, הדרך לשיתוף פעולה הייתה קצרה. אחרי כמה דקות שבהן החוקרים הסבו לו סבל פיזי, ובעיקר כשהוא נתון בהלם משיטת הפעולה, בן אוליאל החל לדבר.

חמש שנים לאחר מכן, במאי 2020, הורשע בן אוליאל ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה ובעבירות נוספות, אחרי שהודה במעשה ושחזר אותו. לאחר מכן חזר בו וטען שהודאתו נגבתה בעינויים. בית המשפט פסל את ההודאות שהושגו בשימוש באמצעים המיוחדים, אך אישר את ההודאות שנגבו מבן אוליאל לאחר מכן, ודן אותו לשלושה מאסרי עולם ול־20 שנות מאסר נוספות.

מהו טרור?

ההגדרה של המונח אינה אחידה ועדיין מעוררת לא מעט ויכוחים. על פי פרופ' אהוד שפרינצק, טרור הוא "הפעלת אלימות חריפה נגד אזרחים שאינם לוחמים, כאקט סימבולי וככלי להעברת מסר מפחיד לציבור רחב". ד"ר בועז גנור מגדיר את הטרור כ"שימוש מכוון או איום להשתמש באלימות, נגד אזרחים או מטרות אזרחיות, במטרה להשיג מטרות פוליטיות, כגון החלפת שלטון או שינוי מדיניות". ואילו פרופ' ברוס הופמן מגדיר את הטרור כ"אלימות או איום באלימות במטרה להשיג שינוי פוליטי עמוק". הדברים מסתבכים אפילו יותר בהגדרה של טרור מדינתי, או בהגדרות שונות של הטרור המופיעות במשפט הבינלאומי, באמנות של האו"ם, נאט"ו, האיחוד האירופי או במשפט הישראלי, האזרחי והצבאי.

הוויכוחים המתנהלים באקדמיה ומחוצה לה על מהותו של הטרור הנם מרתקים וכבדי משקל, אך לא בהם יעסוק ספר זה, שיתמקד במוטיבציה, בשיטות הפעולה ובאישים המרכזיים של התנועה שהפעילה את התופעה המכונה ״הטרור היהודי״ ב־30 השנים האחרונות, מאז שנות ה־90. במרבית התקופה הזו ליוויתי את האירועים מקרוב ככתב המתנחלים של העיתון "מעריב" (בגלגולו הקודם), ככתב השטחים של ערוץ 10, ובימים אלה ככתב התאגיד ״כאן 11״ — כך שחלק מהאירועים המופיעים בספר מתוארים מכלי ראשון.

ראש וראשון למניעים — הנקמה

טרור יהודי במתכונתו המוכרת בישראל החל עוד בשנותיה הראשונות של המדינה ונמשך עד היום. עם זאת, קשה להצביע על אירוע מכונן אחד שדרכו אפשר לספר את סיפורה של התופעה כולה. המחתרת היהודית של שנות ה־80 תכננה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית וכללה גברים צעירים מתוך הזרם המרכזי של הציונות הדתית, בהם בוגרי צבא, שהכירו מקרוב את הנהגת המדינה. רצח ראש הממשלה יצחק רבין בוצע על ידי יהודי שנע על הציר שבין החברה החרדית לדתית־לאומית. רצח רבין שינה את פני המדינה ואת תורת האבטחה סביב אישים בכירים, ונחשב לכישלון הגדול ביותר בתולדות האגף לאבטחת אישים והחטיבה היהודית בשב"כ.

הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, בבוקר חג הפורים 1994, היה לפיגוע הטרור היהודי הקטלני ביותר בתולדות המדינה. גולדשטיין היה מפגע בודד חמוש ברובה צבאי ברישיון שרצח 29 מתפללים, בלי ששיתף איש ממכריו במזימתו. חברי מחתרת בת עין תכננו לרצוח עשרות תלמידות תיכון במזרח ירושלים באמצעות עגלת תופת. הנער מוחמד אבו ח'דיר נחטף, הוכה ונשרף למוות על ידי שלושה צעירים שגדלו בעולם החרדי, וביקשו לנקום את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח בקיץ 2014. פרשות אלו, יחד עם רבות אחרות, מרכיבות את סיפורו של הטרור היהודי, על מאפייניו השונים.

אחד היסודות המרכזיים בעולם הסיכול, הוא זיהוי המוטיבציה שמפעילה את היעד. לשם כך צריך להבין מה ביקש הטרוריסט להשיג בפעולה שנקט, מה המטרה שעמדה לנגד עיניו כשהחליט להפעיל אלימות, מה הניע אותו, ומהם מקורות ההשראה שמהם הושפע לפני הפעולה. את הטרור היהודי לאורך שנותיו אפשר לאפיין בשלושה מניעים עיקריים, ובראשם נמצאת הנקמה.

לנקמה שורשים עמוקים ביהדות. תפיסתה נעה על ציר רחב, הכולל את הציווי המקראי העתיק ״עין תחת עין״ הקובע שיש לנקוט מידה כנגד מידה ביחס לאדם הפוגע. אבל גם "גואל הדם" כפי שהוא מכונה, מצוּוה לפעול על פי החוק. שלומי דביר לדוגמה, חבר מחתרת בת עין שהניח בשנת 2002 עגלת תופת ליד בית ספר פלסטיני לבנות במזרח ירושלים, סיפר לי בזמן שישב בכלא ש"הרעיון היה עין תחת עין", בעקבות פיגועי הטרור הקשים שהיכו בישראל בתחילת האינתיפאדה השנייה.

הנקמה לגיטימית בהלכה, ובתנאי שאינה יוזמה ספונטנית אימפולסיבית, אלא תוצאה של שיקול דעת של בית הדין. הנקמה האלוהית מוזכרת פעמים רבות בתנ״ך, בין היתר בפסוקים כמו ״אל נקמות ה׳", "ישמח צדיק כי חזה נקם״, ״לעשות נקמה בגויים״, ו"דם עבדיו ייקום״. אחד מפסוקי הנקמה הפופולריים שהפכו להמנון קאנוני המזוהה עם הימין הקיצוני, הוא מילותיו האחרונות של שמשון רגע לפני שמוטט על עצמו ועל שוביו הפלשתים את המקדש שבו הוצג לראווה: "ויִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' זִכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים, טז, כ"ח).

את הקריאה הזאת, שהפכה גם לשיר, הלחין המוזיקאי דב שורין לאחר רצח בני הזוג אפרת וירון אונגר בשנת 1996 בעמק האלה, האזור שבו חי ופעל שמשון. עם השנים הפך השיר ללהיט חתונות, בעיקר של נערי גבעות, הנוהגים לרקוד לצלילי הפסוק כשהם מניפים סכינים ולעיתים גם רובים או אקדחים. אבולוציה נוספת שעבר הפסוק התנ"כי בקרב פעילי ימין הוא החלפת ה"פלשתים" ב"פלסטינים". בהמשך נוסף גם צמד המילים "יימח שמם" לסוף הפסוק. ריקוד בחתונה עם סכינים שלופות ורובים מונפים נראה כמפגן של חוסר טעם ברגע מרגש של בניין משפחה, וכמה רבנים בציונות הדתית התנגדו לביצוע השיר בחתונות. ועדיין, מדובר בעניין אישי של בעלי השמחה, והפולמוס סביב המנהג כלל בעיקר שיח פנימי במגזר הדתי.

כמה ימים אחרי שהשב״כ עצר חשודים בפיגוע ההצתה בכפר דומא סיפר לי מקור שבחתונה של נער ונערת גבעות, המוזמנים הניפו בזמן ביצוע השיר את תמונתו של עלי דוואבשה, הפעוט שנשרף בשנתו בכפר דומא, כשהם דוקרים אותה בסכינים. לשאלה המסקרנת איך הגיע התיעוד הדרמטי לידי נגיע בהמשך הספר, אבל אני זוכר את הבחילה שאחזה בי כשנחשפתי — כמה ימים לאחר שקיבלתי את המידע הראשוני — לתמונות החתונה. החיוכים, שאגות השמחה, הלהט האקסטטי של החוגגים את חתונת חברם, בזמן שבידיהם תמונתו של התינוק, מודפסת על דפי A4 ונדקרת שוב ושוב — ריסקו את רוב מה שחשבתי, או רציתי לחשוב — על הפלג הכי קיצוני של נוער הגבעות לאחר ההצתה הקטלנית.

האמנתי שהמציתים תכננו לשרוף בית כדי להטיל אימה על יושבי הכפר, וכדי להעביר מסר באמצעות בקבוק תבערה וגרפיטי. האמנתי כי כשחזרו מהפעולה וגילו ששרפו למוות שלושה בני משפחה, בוודאי הזדעזעו מהתוצאה, שהרי מי חפץ במותו של פעוט חף מפשע? אבל כשצפיתי שוב ושוב בסרטון שנמתח על פני 25 שניות, הבנתי שגם בתוכנו ישנם צעירים שהצתת תינוק ישן ממלאת את לבם באושר ובגאווה, עד כדי כך שיפזזו ויכרכרו סביב תמונתו הנדקרת.

מתוך מניע הנקמה פעל גם ד"ר ברוך גולדשטיין, לאחר עשרות פיגועי ירי שבהם נרצחו יהודים, ברבים מהם נדרש לטפל כרופא. כך פעלו גם חברי מחתרת בת עין, שהניחו את עגלת התופת במזרח ירושלים, וכן חוליות הירי שרצחו שבעה פלסטינים בראשית שנות האינתיפאדה הראשונה ומעולם לא הובאו לדין.

שמירה על הארץ וקירוב הקץ

המניע השני המאפיין את הטרור היהודי הוא הניסיון לסכל תהליך מדיני הכולל ויתורים על ארץ ישראל. אשר וייזגן, תושב שבות רחל, האמין שרק רצח פלסטינים יצליח לערער את הביטחון ביהודה ושומרון ועשוי למנוע את תוכנית ההתנתקות. שלושה ימים לאחר תחילת פינוי גוש קטיף הוא ירה בארבעה פועלים פלסטינים שאותם הסיע מהמפעל שבו עבדו יחד באזור התעשייה בשילה והרג אותם. כמה ימים לפניו, החליט עדן נתן זאדה, תושב ראשון לציון שחבר לתנועת ״כך״ וערק משורות הצבא בשל חלקו של צה"ל בעקירת היישובים, לרצוח ערבים־ישראלים מאותה סיבה. הוא עלה על אוטובוס מחיפה לשפרעם ושם פתח באש ורצח ארבעה אזרחים, ערביי ישראל.

הרעיון המסדר של פעולות "תג מחיר" לא כיוון לנקמה, אלא ליצירת משוואה חדשה מול מקבלי ההחלטות, במטרה לסכל פינויי מאחזים. הרציונל של מנסחי השיטה, שנוסדה בשלהי שנת 2006, הניח שאין לפעילי הימין יכולת אמיתית להיאבק בכוחות הפינוי, ולכן רק פעולות בעורף הפלסטינים יגרמו "כאב ראש" למפקדי הצבא ולדרג המדיני, וזה יגרום להם להימנע מביצוע פינויים מחשש להתלקחות ביטחונית. הרכוש הפלסטיני שנפגע הוא רק האמצעי, אבל המטרה היא הדרג המדיני. זו גם הסיבה ל"אסכולת הד"שים" שנמשכת עד היום — כל חילול מסגד או הצתת רכב או אפילו ניקוב צמיגים מלווה בטקסט קצר שמסביר מדוע באה הפעולה לעולם — ד"ש מרמת מיגרון, ד"ש ממצפה אביחי, ד"ש ממעוז אסתר, ועוד שמות של מאחזים שפונו בהחלטת הדרג המדיני או בג"ץ. הד"ש מופנה כמובן למקבלי ההחלטות, כדי שהמשוואה שנוצרת בפעולה תהיה ברורה.

המוטיבציה השלישית של הטרור היהודי היא קירוב הקץ. זהו המניע בעל פונטציאל הנזק הגדול מכולם ולכן גם השנוי ביותר במחלוקת. בספר "אחים יקרים" גילה חגי סגל שאחרי שנחשפה המחתרת היהודית, אמר להם הרב אברהם שפירא, יורשו של הרב צבי יהודה קוק, ש"יישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם". גם זאב חבר (זמביש), מראשי המתנחלים, הכריז אחרי הפרשה ש"מותר למשוך את עם ישראל אחרינו, כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, לא יותר מזה״. יהודה עציון וחבריו למחתרת עמלו במשך חודשים על תכנון והשגת יכולת מבצעית לפוצץ את המסגדים על הר הבית ו״להסיר את השיקוץ״. התוכנית סוכלה בזמן שמטעני החבלה כבר היו מוכנים והוסלקו במחסנים.

קולות שקראו להחשת הגאולה בכוח הזרוע נשמעו בארץ ישראל עוד מראשית הציונות. את המהלך של שיבת עם ישראל לארצו והשגת ריבונות דרשו הוגים מרכזיים כמו אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ומאוחר יותר שבתי בן דב, שקראו להשלים את בניית בית המקדש השלישי, כדי "שיכריח את ה' להביא את הגאולה״.

הספר שבידיכם מתמקד, כאמור, בטרור היהודי מאז שנות ה־90, ולכן לא יעסוק בפרשת המחתרת היהודית, וגם לא בכנופיית ליפתא שפעלה בשנות ה־70 ותכננה לפוצץ את כיפת הסלע מתוך ההערכה שתקרית כזאת תוביל למלחמת גוג ומגוג. אחריה — כפי שנכתב בספר יחזקאל — יתגלה האל מול העולם כולו ויגיעו ימות המשיח. ארבעת חברי כנופיית ליפתא הצליחו לחדור בלילה גשום בינואר 1984 להר הבית לאחר שטיפסו על סולם עץ מכיוון שער הרחמים. הם היו חמושים במטעני חבלה, רובה עוזי ורימוני רסס. שומר ואקף עירני צעק לעברם והם נמלטו מהמקום. זו הייתה התקרית הקרובה ביותר אי פעם לפיצוץ המסגדים בהר הבית. אחד מהם נמלט מהארץ ועקבותיו לא נמצאו עד היום. שניים נמצאו מעורערים בנפשם ואושפזו בבית חולים פסיכיאטרי. הרביעי הורשע ונשלח לשמונה שנות מאסר.

המחתרת היהודית שפעלה בשנות ה־80 היא הפרשה היחידה בתולדות הטרור היהודי הכוללת את שלושת המניעים: היא החלה לפעול כנקמה בתגובה לרצח שישה תלמידי ישיבה ביישוב היהודי בחברון. בהמשך כמה מחבריה תכננו לסכל את הנסיגה מסיני באמצעות פיצוץ המסגדים, מהלך שנתפס בקרב כמה הוגים ככזה שיחיש את אחרית הימים.

הפעילים האחרונים שעסקו בהחשת הגאולה באמצעים אלימים היו אנשי "חבורת המרד". לפי אנשי החטיבה היהודית בשב"כ, בראשם עמד מאיר אטינגר, נכדו של הרב מאיר כהנא, שניסח בשנת 2014 את התוכנית הכוללת בין היתר לשנות את סדרי השלטון "שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאיתנו את הגאולה האמיתית והשלמה". גם סיפורה של חבורה זו מובא בהרחבה בספר.

מי שעוד ניסה לסכל תהליך מדיני, וכנראה גם הצליח במידה ידועה, היה יגאל עמיר, שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין. גם בפרשה זו לא יעסוק הספר בהרחבה. הרוצח, משפחתו, סביבתו האידיאולוגית, ההסתה, המידע המודיעיני שהתקבל בשב"כ, הכישלון המהדהד של אגף האבטחה ושל החטיבה יהודית — כל אלה סופרו בעשרות תחקירים, ספרים, סרטים וכתבות.

בשלל הפרשות שבחרתי לעסוק בהן, ניסיתי לגעת בשלושת המניעים שציינתי, ובעיקר להוסיף עליהן פרטים חדשים שהתגלו לי בעבודתי העיתונאית והוחמצו בזמן ההתרחשויות. אלה פרטים, שבצירוף ההקשרים היסטוריים, נראים לי היום כקריטיים להבנת הסיפור המלא.

מאחורי שלוש המוטיבציות הבולטות של הטרור היהודי, עמדו לאורך העשורים האחרונים פעילי ימין קיצוני, אנשי ארץ ישראל השלמה, שלקחו את החוק לידיים. היו בהם פעילי ״כך״, מיעוטם בעלי אידיאולוגיה שטחית המסתכמת בשנאת ערבים. רובם אנשי ספר מקצה החברה הדתית־לאומית, שינְקו את המשנה הסדורה והקיצונית של הרב מאיר כהנא. היו בהם מאנשי דור המאחזים, נערי גבעות, בעלי אידיאולוגיה אנטי־ממלכתית, פוסט־ציונית ואמונה דתית קנאית, שפעלו מתוך תחושת מיאוס מהדור הוותיק של גוש אמונים, ומתוך תחושת ייאוש מהנהגת המתנחלים הממוסדת וממוסדות המדינה. רבים מהם לא סיימו תיכון וחלקם שאבו את האידיאולוגיה החסידית־משיחית המורכבת של הרב יצחק גינזבורג, שספר זה מקדיש לו פרק נרחב.

והיו גם מפגעים בודדים, כמו עמי פופר שרצח בשנת 1990 שבעה פועלים פלסטינים שהגיעו מרצועת עזה; כמו גור המל שרצח פלסטיני קשיש בגבעות השומרון ב־1998; וכמו ג'ק טייטל שרצח שני פלסטינים בשנת 1997, פצע קשה נער מהקהילה המשיחית באריאל והניח מטען חבלה בביתו של הפרופסור זאב שטרנהל. לחלקם אין תעודת זהות אידיאולוגית. חלקם תימהונים שנדדו בשולי החברה הישראלית. אחרים החזיקו בשאיפות קנאיות והוחמצו על ידי גופי הביטחון. והיו גם התארגנויות: כמו של האחים קהלני שניסו בשנת 1994 לרצוח פלסטיני שנקרה בדרכם רק כדי לנקום על פיגועי טרור, כמו מחתרת בת עין וכמו חוליית הרוצחים של הנער מוחמד אבו ח'דיר בשנת 2014. ההתארגנות האחרונה שסוכלה הייתה תשתית "המרד" בשנת 2015.

אחת הטענות הנפוצות נגד סיקור הטרור היהודי היא, "למה אתה מכפיש את הימין, את המתנחלים ואת ההתיישבות כולה רק בגלל קומץ עבריינים? מדוע ההשוואה לטרור הפלסטיני המכה בנו ללא הרף?" זו שאלה שראוי להשיב עליה. אכן, אין מקום להשוואה בין הטרור היהודי לטרור הפלסטיני. פערי המספרים הם שמיים וארץ, ההסתה לטרור נוכחת לרוחבה של החברה הפלסטינית והתמיכה בפעילי טרור שרצחו יהודים ידועה ומוכרת. מספר המעורבים בטרור יהודי נע בין כמה עשרות למאות בודדות, בזמן שמספר המתנחלים כבר מתקרב לחצי מיליון. מהבחינה הזאת, פעילי הטרור לא מייצגים אפילו את כל נוער הגבעות. אז למען הסר ספק, ספר זה לא מכליל את מחנה הימין כולו עם פעילי הטרור היהודי, לא עוסק בציבור המתנחלים ביהודה ושומרון ולא עורך השוואה מול הטרור הפלסטיני.

לעיתים, את האווירה שמצמיחה את "העשבים השוטים", יוצרים מנהיגים מקומיים, רבנים ואנשי חינוך. הם ייזהרו לא להסית לפעולות לא חוקיות ורובם מתנגדים להפרות חוק. אבל ניסוחים מעורפלים, בכוונה או שלא בכוונה, זוכים לפרשנות רחבה אצל נערים זועמים. ומשם הדרך ליוזמות פרטיות ואלימות היא קצרה.

בחודשים הראשונים לפעילותם, פרסמו אנשי ״תג מחיר״ ו"ועדי המתיישבים" — גופים חדשים שהוקמו במימון המועצות האזוריות — קריאה: "אתם מפנים מאחז? אנחנו מגיבים מעתה לכל פינוי קרוואן. תמיד תהיה פעולת מחאה בתגובה, ויש לנו קשת רחבה של דברים לעשות". המסר הוא ששום פינוי לא יעבור ללא תגובה, וזה יגרור הרבה מאוד מאמצים מצד המשטרה והצבא.

במודעה אחרת, מאותה שנה, נכתב "מצורפת בזה קריאת ועד המתיישבים, בחתימת רבני ויו"ר מזכירויות היישובים, ל'ערבות הדדית'". "ערבות הדדית" היא השם המקורי שבחרו פעילי ימין ל"תג מחיר". בשנת 2009 נקלעתי, לאחר שיטוטים, לאחד המאחזים ביהודה ושומרון, ומצאתי שם בשעת לילה מאוחרת עשרות נערים הנערכים למאבק נחוש שינסה לשבש פינוי מאחז אחר בגזרה. ראש המועצה וכמה מעוזריו היו שם בתפקיד המבוגר האחראי, וייעצו לקבוצת המבוגרים איך לפעול באותו לילה מתוח. 50 מטר מהקרוואן שבו ישבו שני המנהיגים, העמיסו הפעילים עשרות צמיגים על טנדר והמתינו לשעת השי"ן. לפנות בוקר יצאו כמה רכבים מהמאחז. באחד מהם ישב ראש המועצה שנסע למשרדו, ובאחרים כ־30 צעירים רעולי פנים שיצאו לפעולת "ערבות הדדית".

הצטרפתי אליהם וראיתי לראשונה במו עיני איך "פעולת מחאה" הופכת לאקט אלים של יידוי אבנים מטווח אפס על כלי רכב פלסטיניים, הבערת צמיגים ועימותים פיזיים עם חיילי צה"ל. כששאלתי כמה חודשים מאוחר יותר את אחד ממנהיגי המועצה, הוא הודה שעצם עיניים והעדיף לא לראות ולא לדעת מה התוצאה של אותה היערכות. "היום זה לא היה קורה לי", אמר, "לא למאבק כזה התכוונו כשקראנו להיאבק בפינוי המאחזים".

בשלושת העשורים הנסקרים בספר זה נשמעו התבטאויות רבות של רבנים ושל מנהיגים, שנאמרו מתוך כוונה לייצר שיח ציבורי לגיטימי, אבל זכו לפרשנויות בשטח האפור שבין המותר לאסור. אלה אמירות שיש מי שעלול להבין כלגיטימציה לנקיטת אלימות. גם אני הבנתי באיחור את פוטנציאל הנזק של קריאות מסוג זה, שמתחילות בצורך "להביע מחאה", אך לא מגדירות את גבולותיה. בזמן אמת קשה היה להבין כמה חלקלק המדרון של הפרת החוק, בעיקר כשהכוונה היא לבניין ארץ ישראל. אבל מה שהתחיל ב־2008 באמירות מעורפלות על מאבקים נחושים ופעולות מניעה ו"ערבות הדדית", גלש בתהליך עקבי לפגיעה ברכוש פלסטיני, ברכוש צבאי, לחילול מקומות קדושים, לפגיעה בחיילים ולהצתת בתים.

האם אפשר לשרטט קו ישיר וברור בין מכתבי הרבנים הקוראים להיאבק בפינויי מאחזים לבין פיגוע ההצתה בדומא? לא. האם רוב מנהיגי המתנחלים מתנגדים להפעלת אלימות נגד פלסטינים? בהחלט. אבל ישנם גם גורמי הנהגה בימין שיודעים ללהטט בשפתם, לרקוד על התפר הדק שבין האנרכיה לשמירת החוק; כאלה שהגיעו לדרגת אומנות בשאלה איך להשמיע "דעה הלכתית" מספיק זהירה כדי לא לחצות את הקווים, אבל כזו שתאפשר לנער בן 17 להבין את מה שהוא רוצה להבין.

אחרי הרצח בדומא, התראיין יהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, שהיה שותף גם בחוליית הר הבית, ואמר: "הייתי אומר לו [למבצע הפיגוע], ידידי, תן לי את היד שלך, תלחץ את היד שלי חזק, כי אני לא אעזוב את היד שלך עד שאני מביא אותך לתחנת המשטרה. הייתי מוסר אותו לרשויות החוק. הייתי אומר לו: אתה לא יכול, ואסור לך באיסור תורה, לפעול לבדך ולהרוג את מי שבא לך רק כי הוא ערבי והחלטת שהוא בן מוות. זו לא סמכותך. בעצם המעשה הפכת להיות בן מוות, מגיע לך מאסר עולם". עציון, שהיה אחראי על פיצוץ כלי הרכב של ראש עיריית אל־בירה, לא הפך את משנתו. מי שנתפס כאחד מאבותיהם הרוחניים של נערי "תג מחיר", מתנער מפגיעה בחפים מפשע. "אני סבור שלאדם יחיד אין סמכות ויכולת לפגוע פגיעה אקראית באדם. לא יתכן שאתה הורג מישהו, ולמחרת שומע ברדיו את מי הרגת״, הסביר אחרי ההצתה בדומא. ״אני רואה חשיבות באמירה שתבוא דווקא ממני, שמבין את הקנאים".

הפרק המתאר את הסיפור של שיטת "תג מחיר", מציג את הדרך הארוכה, שהחלה בחסימות צמתים במסגרת "ערבות הדדית", המשיכה לסיורים בכפרים והסתיימה בלילה נורא אחד בחודש יולי 2015 בכפר דומא.

בשנת 2021, פרסמו רבנים בולטים בציונות הדתית מכתב נגד הקמת ממשלת השינוי של בנט ולפיד. הם הסבירו שהממשלה הנרקמת "תפגע בדברים היסודיים ביותר בענייני דת ומדינה שהיו מקובלים מאז קום מדינת ישראל ועד היום על ידי כל ממשלות ישראל", ולכן "חייבים להשתדל ולעשות הכול כדי שהממשלה הזאת לא תקום". האם קריאה "לעשות הכול" כוללת הסתה לפעולות אלימות? בוודאי שלא לכך הרבנים כיוונו. בטח לא אלה שחתמו על המכתב. האם ישנם כאלה שעלולים להבין משהו אחר?

ראש השב"כ רונן בר חשב שכן. בהודעה חריגה שפרסם הוא כתב, "בתקופה האחרונה אנו מזהים התגברות והקצנה חמורה בשיח האלים והמסית, בדגש על זה המתקיים ברשתות החברתיות. זהו שיח הכולל התבטאויות חמורות, תוך שימוש בשפה ובמונחים של שיסוי, הסתה ואף קריאות לאלימות ופגיעה פיזית. שיח זה עלול להתפרש בקרב קבוצות מסוימות או בקרב בודדים, ככזה המתיר פעילות אלימה ובלתי חוקית שעלולה חלילה להגיע אף לכדי פגיעה בנפש". הרבנים מיהרו להתנער מכוונות נסתרות במכתבם, והרב דרוקמן, מראשי החתומים, הסביר ש"לא יעלה על הדעת שמדובר בקריאה לאלימות, אלא רק לפעולה בדרכים דמוקרטיות".

זהו בדיוק הפער בין השפה המדודה של מנהיגי ציבור הימין, לבין האופן שבו היא עלולה להתפרש בקרב בודדים שייקחו את החוק לידיים. המפגע הבודד הפוטנציאלי לא יזכה לתדרוך ממנהיג ציבור, או לאור ירוק מרבנים בכירים. רק המחתרת היהודית של שנות ה־80, שצמחה מהזרם המרכזי של גוש אמונים, ממיטב הישיבות, זכתה לאהדה מדמויות מובילות במגזר הרבני ומכל קצווי הקשת הפוליטית. מורשעי המחתרת לא היו "עשבים שוטים". אך פעילי הטרור היהודי מאז שנות ה־90 — התקופה שבה עוסק כאמור ספר זה — הופיעו בחלקם מקצוות החברה הישראלית, חלקם משולי מפעל המאחזים, וצמחו באווירת "איש הישר בעיניו יעשה". הם שאבו לעיתים את החזון הקיצוני שלהם מרבנים מקומיים, אבל פעלו ללא תמיכה רחבה וללא גיבוי רוחני או פוליטי.

ובכל זאת, האיום המסוכן ביותר שממנו מוטרדים כיום בחטיבה היהודית בשב"כ הוא לא הצתות וחילולי מסגדים בשטחים, אלא ניסיון פגיעה של יהודים בראש הממשלה או במסגדים על הר הבית. מאז רצח רבין, ראש הממשלה מאובטח ברמה שקשה מאוד או בלתי אפשרי לחדור אותה. הר הבית לעומתו, נותר יעד שפגיעה בו עלולה לשנות את המציאות האסטרטגית.

בשנת 1986 הוכרע דינם של נאשמי המחתרת היהודית. בית המשפט קבע בהחלטתו כי "הקשר להחריב את מסגד כיפת הסלע, שיסודו במניע דתי, פירושו פתיחת חשבון חדש עם יותר מ־300 מיליון מוסלמים ברחבי תבל, נוסף לחשבון הקיים, העקוב מדם, בין הלאום היהודי ובין הלאום הערבי. ובטווח שאינו רחוק בהרבה — גם חשש מהתלקחות עולמית. המזימה הזאת מטילה על עם ישראל לשלם את מחיר כיסופיהם של המבקשים להגשים את חזון מלכות ישראל". עם זאת, המוטיבציה הקיצונית "להסיר את השיקוץ" תוך נטילת החוק לידיים, נשמעת פחות ופחות בשנים האחרונות. בפעם האחרונה סוכלה התארגנות כזו לקראת יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. המשטרה והשב"כ עצרו חמישה פעילי ימין בזמן שניסו לרכוש טיל לאו כדי לשגרו לעבר הר הבית. אחד מהם סיפר בחקירתו שתכנן "ליצור אינתיפאדה שלישית ומלחמה עם מדינות ערב — דבר שיביא להפסקת ההתנתקות בכלל, ולטרנספר של הערבים בפרט".

בסוף שנת 2006 נכנסתי לתפקיד הכתב לענייני מתנחלים של העיתון "מעריב" (בגלגולו הקודם). התקופה הייתה פוסט התנתקות והפצעים בימין עדיין דיממו. הפינוי האלים בעמונה התרחש כמה חודשים מוקדם יותר, וממשלת אולמרט החריפה את המאבק נגד מאחזים ביהודה ושומרון. המושג "תג מחיר" טרם נולד, אבל פעולות תגמול כבר נצפו בשטח, נגד פלסטינים ונגד קציני משטרה וצבא. הרשתות החברתיות עוד לא היו קיימות, והקלטות דרך הטלפון הנייד היו למיטיבי לכת. אחד מהם, בשנת 2007, היה תושב מאחז שהימם את אנשי השב"כ כשהקליט רכז של החטיבה היהודית שניסה לגייס אותו כסוכן. הוא העביר לי את ההקלטה, ופרסמתי אותה.

עולם התקשורת של פעילי הימין הקיצוני התרחש בעיקר על עלונים מודפסים, ובאמצעות מודעות שהודבקו על טרמפיאדות בשטחים. החלטתי לאסוף את מודעות הקיר האלה, מתוך תחושה שיום אחד יוכלו להאיר כמה מההתרחשויות שליוו את הטרור היהודי באותן שנים.

אחת המודעות שתפסו את עיני כללה את דיוקניהם של 17 מורשעים מהימין הקיצוני. המשפט שהופיע בתחתית המודעה מסכם בעיני את אחד היסודות המרכזיים ביותר של הטרור היהודי: "כנסת ישראל חבושה בגלות, ובימינו ניכר הדבר בתודעה הגלותית של 'מנהיגי' העם בארצו. על כן קמים יחידים במטרה לפדותה. הפדייה נעשית על ידי תשלום 'כופר' והוא נכונותם לסבול את התוצאות הצפויות להם על ידי הממסד". הגורם המצוטט שם הוא הרב יצחק גינזבורג, ששרטט במילים אלו את הלוגיקה הטמונה במה שמכונה "יוזמות פרטיות", כלומר נטילת החוק לידיים, תוך נכונות לשבת בכלא (כופר), מתוך הבנה שמעצרים ועונשי מאסר מועילים לעם ישראל להשתחרר מכבלי הגלות בדרך לגאולה ולמלכות ישראל.

מודעות כאלה הופצו לעיתים קרובות באותן שנים. פניהם של העצורים, והפסוק או הציטוט המלווה את המודעה, עודכנו מעת לעת בפרצופים חדשים, והטרור היהודי עבר את האבולוציה המתבקשת. דור חדש שלא ידע את מעללי קודמו, קם וקינא בתורו. מדי פעם פעיליו נעצרו ותמונותיהם עיטרו מודעות חדשות שהופצו ברשתות חברתיות והודבקו על בטונדות בציר 60, החוצה את יהודה ושומרון.

סיפורם של הקנאים והנוקמים היהודים החל לפני אלפי שנים. תולדותיהם שזורות בהיסטוריה היהודית עוד מימי התנ"ך. כשהיא כרוכה בתהליכים מדיניים, שבויה בידי רבנים ומחשבי קיצים, לעיתים מורתעת ולעיתים זוקפת ראש — מדובר בתופעה המלווה כצל את ההיסטוריה היהודית. היא נוסקת ודועכת לסירוגין בהתאם לתמורות החלות בסכסוך הישראלי־ערבי — אך רק לעיתים נדירות היא מתגברת על צווי התבונה ומכתיבה את המהלכים.