מבוא
עשר שנים הן זמן רב כדי לעבוד על כתיבתו של ספר. התעניינותי הראשונה בנושא נשים מוכות בישראל התרחשה כפועל יוצא של מחקריי בנושא נשים בתנ"ך ובמדרש. בדצמבר 1988, כשהייתי בהנהלה הארצית של שדולת נשים בישראל, פנתה אליי אופירה לוי, מנהלת מסל"ן (מרכז סיוע לנשים נפגעות — נגב) בבאר שבע, כדי לגייס כסף עבור מוקד קו חם ומקלט לנשים מוכות. על אף שהייתי פעילה למען זכויות נשים בישראל וערכתי מחקר על מקומן של נשים ביהדות, לא הייתי ערה לכך שבעיית הנשים המוכות היא בעיה משמעותית ושכיחה בקהילה היהודית. קראתי על נשים שבעליהן הִכו או אף הרגו אותן, אבל אלה היו "נשים" באופן מופשט; הן היו מאוד "האחרות" בשבילי. הן לא היו נשים שיכולתי להזדהות איתן, ולא דמיינתי שאכיר אותן בחיים שלי.
המעורבות הראשונית שלי בנושא
הזמנתי את מנהלת מסל"ן לדבר עם הוועד המקומי של שדולת נשים. בזמן שהיא הציגה את הנושא "נפל לי האסימון" כשהבנתי שהכאת נשים איננה מוגבלת למעמדות הנמוכים בלבד. הבנתי ש"האחר" נמצא ממש בתוכנו, והאישה המוכה יכולה בקלות להיות אני (או אחת מחברותיי). מסתבר שלא הייתי היחידה שהתרגשה כל כך. הקבוצה שלנו עזרה למסל"ן לגייס כסף, להגיש בקשות למענקים ולארגן את החוברת שלהם. ייצגתי את מסל"ן בניו יורק בפגישה בסלון ביתה של סאלי גוטסמן עבור הקרן החדשה לישראל בינואר 1989. כדי להתכונן לשיחת הבכורה שלי בנושא, שלא ידעתי עליו דבר, קראתי את כל שלושת הספרים על אודות נשים מוכות שיכולתי למצוא אז בספריית האוניברסיטה שלנו.1
כשהגעתי לניו יורק השתמשתי בקבצי ארכיון של "המרכז למשאבים של נשים יהודיות" (Women’s Jewish Resource Center) שבהם, למרבה האירוניה, יכולתי לקרוא קטעים מהג'רוזלם פוסט.2 ה"קורס" הדחוס הזה פקח לי את העיניים. נתקלתי בשמותיהן של שתי פעילות, רות רסניק ותלמה הלפרין, מומחיות בנושא נשים מוכות בישראל ובקהילה היהודית בכלל.
פרט למאמרה של מימי סקארף "נישואים מן השמיים? נשים יהודיות מוכות"3 ולקומץ סרטונים קצרים, לא היה שום דבר אחר בנמצא. עם זאת, במהלך עשר השנים שבהן עסקתי במחקר זה נפתח תחום חדש. הכאת נשים בקהילה היהודית כבר לא הייתה בגדר סוד. כמעט במקביל לספר שלי הופיעה עבודתו של אברהם טברסקי, פסיכיאטר ורב מכובד, שכתב ספר שבו הכיר באומץ בבעיית הכאת נשים בקהילה היהודית האורתודוקסית.4 עד אז הופיעו מאמרים רבים בכתבי עת, מקצועיים ולא מקצועיים. היסטוריונים יהודים התווכחו על פרשנותם של טקסטים ראשוניים בנוגע להכאת נשים. לא היה אפשר עוד לערוך כנס מכובד העוסק בנשים ביהדות מבלי להידרש לבעיית הכאת נשים. במהלך תקופה זו הרציתי בכנסים רבים בארץ ובחו"ל.5
בזמן מלחמת המפרץ, כאשר טילי סקאד נפלו על ישראל, הגיעה בעיית הכאת נשים לקדמת הבמה. גברים ונשים (וילדיהם) בילו יחד בחדרים אטומים. יותר מדי "ביחד" משפחתי החמיר ככל הנראה את המתח הקיים ממילא בחיים באזור מלחמה. תקשורת ההמונים החלה לשאול את השאלה "למה". לי היה מוזר שהתקשורת כלל לא העלתה על דעתה כי אולי אפשר למצוא ביהדות מקורות לעובדה שיש נשים יהודיות מוכות. בשנים 2020–2022 התרחש אותו הדבר שוב, כאשר בכל העולם ננעלו נשים ובודדו יחד עם בני זוגן בגלל מגֵפת הקורונה. לאחרונה, ב־7 באוקטובר, נכנסנו לעולם חדש — עולם של שנאת נשים ברמה גבוהה, אונס נשים (וגם גברים) למטרות מלחמה. אנו נמצאים בחברה שמשפחות סובלות בה, ויחד איתן כולנו סובלים. יש צורך למצוא פתרונות ולעבוד ביחד לתיקון עולם.
שאלות ותשובות (ספרות השו“ת)
בשנת 1989 התחלתי ללמוד מה אומרת המסורת היהודית על הכאת נשים, בעיקר דרך עולם ספרות השו"ת. למרבה המזל, במהלך תקופה זו נוצר פרויקט השו"ת של בר־אילן, תחילה באמצעות מודם ולאחר מכן באמצעות CD-ROM. הדבר הֵקל מאוד את המעקב אחר כל מקורות השו"ת הרלוונטיים. נוסף על כך פרסמו הווארד אדלמן, אברהם גרוסמן ומרדכי פרישטיק מאמרים בנושא. נפגשתי עם כל אחד מהם במהלך מחקרי ושאלתי אם הם מתכוונים לפרסם ספר בנושא זה. כולם אמרו לי שהם אינם מתכוונים לכתוב ספר על הכאת נשים, הקדישו לי בנדיבות מזמנם ועודדו אותי לכתוב את הספר שלי.6
הדואר האלקטרוני פתח עולם נוסף, ובו עדויות של נשים על עצמן ושיחות על הנושא.
נושא קשה
ב־“Mail-Jewish“ השתתפתי בדיונים נוקבים על התעללות בבני זוג בקרב יהודים. רבים מהחוקרים הגברים ברשימה הכחישו את עצם קיומה של הכאת נשים בקרב הקהילה היהודית. רבים מהם לא הסכימו עם פרשנויות של טקסטים ספציפיים. היו גם התקפות אד־הומינם (כאשר במקום להתייחס לתוכן הטענה, בוחרים להתייחס לאדם שטען אותה). אני יצרתי קשר עם אלה שהיו סימפתיים יותר, בעיקר עם רבקה הואט ז"ל, שהייתה פעילה בנושא שהיא ובעלה (רב אורתודוקסי) השתדלו לקדם, "שחרור העגונה". היו גם כאלה שקראו לי אנטישמית עקב התעסקותי בטקסטים בעייתיים. לתדהמתי, עד 2012 היו גם כאלה שהכחישו את קיומם של המקורות שהצגתי בספרי.
בתור אישה יהודייה דתייה, נושא הכאת נשים היה קשה מאוד עבורי. נוסף על כך, אני נשואה לרב קהילה ידוע. כל אלה לא מנעו ממני להוסיף ולחקור את המקורות, שרבים מהם זעזעו אותי. לעיתים קרובות התנגשו הנושאים הפמיניסטיים שבהם עסקתי עם הערכים היהודיים שלי, אבל המסורת היהודית היציבה שבה גדלתי העניקה לי אומץ ואפשרה לי להחזיק מעמד.
סירבתי לשפוך את התינוק (היהדות) יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים. יתרה מכך, בלימוד הטקסטים היהודיים המטרידים האלה גיליתי שאינני ניצבת לבדי. גיליתי גם שיש תקדימים לטיעונים שלי בנוגע לדרך שבה המסורת נתפסת.
מי אני?
בראש ובראשונה, אני בת למשפחה מן אורתודוקסייה המודרנית: שלוש עשרה שנים למדתי בבית ספר יהודי בישיבת רמ"ז בניו יורק, ושלוש עשרה שנים נוספות השתתפתי במחנות מסד (מחנה קיץ ציוני לדוברי עברית). לאחר מכן למדתי שש שנים בבית המדרש ללימודי היהדות JTS והדרכתי חמש שנים במחנות Cejwin, וזאת תוך כדי שש שנות לימודים לתארים ראשון ושני בספרות אנגלית בסיטי קולג' של אוניברסיטת סיטי בניו יורק. בשנת 1962 ביליתי חצי שנה בישראל, ובשנת 1965 למדתי באוניברסיטה העברית. בעלי ואני באנו לגור בישראל בשנת 1967, ושלושת ילדינו נולדו וגדלו בה.
צמחתי לפמיניזם דרך היהדות. באמצע שנות השבעים עקבתי ממרחק בקנאה אחרי המתרחש בארצות הברית. עקבתי אחר כתביהם ומעשיהם של רבים מחבריי הפמיניסטים היהודים ומכריי לשעבר. התחלתי להיות "בעלת קריאה" בתורה בקהילתנו, וההיכרות האינטנסיבית עם הטקסט הובילה אותי לכתיבת מדרשים מודרניים ולפרסומם בספר.7 אלה הובילו אותי למעורבוּת ופעילוּת בתנועה המסורתית בישראל למען זכותן של נשים להסמכה לרבנות בישראל, מאבק שניצחנו בו. במהלך כל זאת הייתי פעילה מאוד בשדולת הנשים, ואת הפעילות בה עזבתי כדי להתמקד בכתיבת הספר הזה.
ההחלטה להקדיש ספר שלם למה שנדמה לי אז כנושא מוגבל הייתה אגבית לחלוטין, עניין של מזל. בתחילה הציעה חני שליט לתרגם לעברית את כל מה שכתבתי כדי שאוכל להרצות בפני מתנדבי מסל"ן שהוכשרו לאייש קו חם לנשים מוכות. זה דחף אותי לראות מה יש במקורות היהודיים על הנושא.
לאחר מכן הגעתי לאנגליה לסיור הרצאות, שאורגן על ידי תניה נוביק מהתנועה המסורתית שם, ונשאתי דרשה על פרשת במדבר. בקהל ישב אלכס סקלאן, מנהל הפדרציה לשירותי משפחה יהודית, ששמע אותי מרצה בבית הכנסת באדג'וור על "הכאה מטפורית של אשתו של הושע". הוא התרשם מן הדרשה והזמין אותי לחזור כדי לעשות סדנה. אלמלא הוא וג'ודי אוסישקין, שארגנה את האירוע, לא היה ספר. במהלך מלחמת המפרץ (ינואר 1991) העברתי בלונדון את הסדנה בנושא "נשים מוכות: מבט ממסורת יהודית" עבור יחידת ההדרכה. בתהליך של הכנת החומר לחוברת המקורות לסדנה, הבנתי שיש לי כמות גדולה מאוד של חומר.
לבסוף, התמזל מזלי להיות עמיתת מחקר במרכז ללימודי נשים ב־Five College במכללת מאונט הוליוק בסתיו 1992. שם פגשתי את הווארד אדלמן, מנהל התוכנית ללימודי יהדות בסמית' קולג', שהיה שותף לָעניין שגיליתי בנושא של הגישה הרבנית להכאת נשים ותמך מאוד בעבודתי. הסמינר של דיוויד גולינקין בשנת 1991 תרם לי הן בגיבוש הגישה שלי והן בפרשנות של הטקסטים. הוא שיתף איתי מקורות רבים שלא ידעתי עליהם ואִפשר לי להקליט את שיעוריו.
למה לתרגם את הספר הזה לעברית?
שנים רבות רציתי לתרגם את ספרי לעברית. על אף שאנשים רבים בישראל מצטטים מספרי, ברור לי שהם לא קראו אותו מכיוון שהוא באנגלית. מגפת הקורונה שימשה עבורי ברכה כפולה: הכנס האחרון שהשתתפתי בו היה במרץ 2019. לאחר מכן חדלתי לנסוע והשתתפתי בכנסים באופן וירטואלי. במקביל, החלטתי להשתמש בכספי קרן ההשתלמות שלי מאוניברסיטת בן־גוריון לצורך תרגום הספר. בזמן שקראתי מחדש את הספר כדי להכינו לתרגום החלטתי לא רק לערוך אלא גם לשנות ולהרחיב כמה מן הפרקים, זאת לאור הידע שצברתי ב־25 השנים שעברו מאז יצא הספר לראשונה. רק כמה חודשים קודם לכן הייתי מעורבת בדיון עם פרופסור מאוניברסיטת בן־גוריון שבו גיליתי את ספרו החדש, מצאתי גישה שונה לטקסט שדנתי בו והצלחתי לכלול את דעותיו בספרי. אני בטוחה שספרים ומאמרים נוספים יצוצו בשנים הקרובות. בפרקים מסוימים בספר החלטתי לא לשנות את כתיבתי על אף הזמן הרב שחלף. לדוגמה, בפרק א' החלטתי להשאיר את דעותיה של קייט מילט מכיוון שהיא הייתה בין החלוצות בגל השני של הפמיניזם. לדאבוני, הרלוונטיות של הנושא של הכאת נשים לא השתנתה; למרבה הצער, במהלך הסגרים של מגפת הקורונה חזרה ההיסטוריה הכואבת על עצמה. שוב נודע על הכאת נשים, רצח נשים ומקרי גירושים רבים.
סיבה נוספת לתרגם ספר זה היא שעד עכשיו לא יצא ספר, לא באנגלית ולא בעברית, המוקדש אך ורק להתיחסותם של המקורות היהודיים להכאת נשים. לכן, בכל פעם שספר או מאמר נוגעים בנושא המחברים מצטטים מספרי בהרחבה, מכיוון שהספר שלי הוא נקודת מוצא לנושא שלהם. מכיוון שאין ספר בעברית עם כל המקורות, רוב האנשים בישראל אינם מודעים לכך שיש ספר כמו שלי. אפילו בעולם הערבי יש רבים המצטטים את עבודתי ומכירים בחשיבותה. רוב האנשים מסתמכים על מקורות משניים או מצטטים מחוץ להקשר, ולכן חשוב מאוד שיהיה ספר, שיוכל לשמש לעיון נוח.
יתר על כן, הטענה שלי היא שיש קשר ישיר בין מה שאני מכנה "מכות מטאפוריות" לבין מכות שנידונות בהלכה. כפי שכתב אליוט דורף במבוא המקורי לספר זה:
נעמי גרץ הראתה שהכאת נשים נובעת, לפחות בחלקה, מאי השוויון המובנה בנישואים היהודיים, הן מבחינה מטאפורית והן מבחינה משפטית. בקטעים שבהם היא דנה באי השוויון המטאפורי הקיים באופן מובנה בנישואים היהודיים הקלאסיים היא מעלה טענה להשפעה העצומה של המטאפורות המקראיות על חוויית החיים של הנשים היהודיות. תרומתה הייחודית של גרץ היא חיבור ההיבטים המטאפוריים של המסורת היהודית שנחקרה בפרקים אלה לחוקיה של ההלכה, וכך היא מראה כיצד המטאפורה משפיעה באופן ישיר ועוצמתי על ההלכה.8
החכמים, שנחלקו בדעותיהם לגבי מתי, איך, ובאילו תנאים מותר לבעל להכות את אשתו, לא פעלו בעולם נטול הֶקשר. הם הכירו את התנ"ך ואת האגדה, והידע הזה השפיע על פסיקותיהם ההלכתיות.
תודות אישיות
בהקדמה המקורית כתבתי: "ברצוני להודות לחבריי ועמיתיי על קריאת הגרסאות המוקדמות של כתב היד הזה. הרשימה כוללת את איוון מרקוס, מאייר גרובר, קוני רייזנר, ראובן לרנר, סילביה הורביץ, ננסי רוזן והקוראים האנונימיים של הוצאת אוניברסיטת נברסקה על הערותיהם. ברצוני להודות לליאה קסן מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, שהזמינה אותי להרצות בכל סמסטר בפני תלמידיה, שמהם קיבלתי משוב רב ערך. אני מודה לוועידות של כנסת הרבנים מהשנים 1995 ו־1996 על שנתנו לי פורום שבו יכולתי לשתף את רעיונותיי ולקבל ביקורת והערות מועילות. ברצוני להודות במיוחד לג'ואל מאיירס, שהיה אז מנכ"ל כנסת הרבנים. בשנת 1992 הוא עודד אותי ואִפשר לי לשלוח שאלון ל־1000 רבנים קונסרבטיביים". אני מכירה תודה לאליס שלוי ז"ל, שהייתה לי ידידה ומדריכה כמעט 60 שנה, מאז הייתה הפרופסור שלי לספרות בשנת 1965. ועדת המחקר של הפקולטה למדעי הרוח והחברה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב העניקה לי מענקים צנועים החל מאמצע שנות השמונים. כל יושבי הראש במחלקה שלי והדיקנים של הפקולטה שלנו הבינו את הערך ואת החשיבות של העיסוק שלי במחקר בין־תחומי. ושוב, אני אסירת תודה לכל בעלי התפקידים המכירים בחשיבות תרגום הספר הזה ואשר אישרו את השימוש בכספי קרן ההשתלמות למימון התרגום. אני בת מזל בכך שזכיתי לשירותיה של מתרגמת נפלאה, לנה בורגנסקי, המועסקת בחברת "אקדמיק לנגוויג' אקספרטס בע"מ". שתינו עבדנו קרוב לשלוש שנים על התרגום הזה. אני רוצה להודות לעורך הלשון של הספר, אלי שקדי, שדייק את העברית והיה גם שותף להבהרת התוכן והנגשתו לקורא העברי, וכן לחתני, מנשה בר טוב, שתיקן את העברית שלי בתרגום זה של המבוא.
לפני כעשרים וחמש שנה כתבתי כמה "אסירת תודה אני על התמיכה וההבנה של משפחתי הקרובה: אחותי, מנורה רוטנברג ז"ל, הייתה תמיד כאן בשבילי. היא סיפקה לי ביקורת בונה והייתה שותפה לאהבתי לטקסטים יהודיים. אימי, שרלוט לבוביץ ז"ל, הייתה המעודדת הראשית שלי וזכתה לראות את יציאת הספר לאור עוד בחייה. שלושת ילדיי, אריאלה, צבי ואביגיל, חיכו בסבלנות ליום שבו יוכלו לראות את כתב היד הזה (שאותו כינו 'הילד הרביעי שלי') מקבל את צורתו הסופית. הספר גדל ויצא יחד איתם מה'קן'." אני עדיין מסתמכת, לומדת וזוכה לתמיכה משלושת ילדיי, שהם המעודדים החדשים שלי: הרַבָּה אריאלה גרץ בר טוב, הרב צבי גרץ והסופרת אביגיל גרץ — וילדיהם הגדולים גם הם, נכדיי. עכשיו, כשאני סבתא לשבעה נכדים, הגיע הזמן שהספר ימריא ויתורגם לעברית.
אם מתמזל מזלו של אדם, הוא זוכה לפגוש בחייו אדם שמטרות חייו דומות; אדם אשר במחיצתו, הלמידה המשותפת מתרחשת יחד עם פעולת התמיכה ההדדית; אדם שמכבד את עבודת חייו של זולתו ומעודד, אך איננו חודר לפרטיות ואיננו מתערב בזהותו של האחר. אני בורכתי בכך שבן זוגי לחיים, מיכאל גרץ ז"ל, ואני זכינו לקשר כזה. בלעדי מיכאל, אני בספק אם פרסום הספר הזה בשנת 1998 היה יוצא אל הפועל. מיכאל היה למדן עצום, אדם נבון ואופטימי, שאהבתו אליי והערכתו לעבודתי הקשה היו עמוד התווך בחיי. בשל זאת, יחד עם כל הסיבות האחרות, אני מקדישה לו שוב את ספרי.
עצוב לי מאד שבסוף השנה הזאת הלכו לעולמם גם בעלי האהוב ואחותי היקרה. יהי זכרם ברוך.
נעמי גרץ
עומר, 1998, 2024
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.