וזרח הלילה

העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן.

"תנסה לחשוב," היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה?"

"לא יודע."

היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד, לאיזה רגע היית חוזר?"

שאלה טובה. כל הזמן אני חושב עליה ולא מצליח לענות. אני מגלגל את הכול אחורה כמו סרט, ואז עוד אחורה, ועוד קצת, עד שפתאום הסרט נגמר לי. כל פעם זה ככה.

הרבה דברים אני לא זוכר וגם לא בא לי לזכור. זה כל כך מעייף, אין לי כוח. אבל אני חייב. מכריחים אותי. זה חלק מהשיקום, או לפחות זה מה שכולם אומרים פה. רק על זה מדברים כל הזמן, שיקום, שיקום, שיקום. חייבים לעבור שיקום, כי בלי זה אין זכויות. וזה לא מספיק להגיד שמצטערים. ממש לא. צריך הרבה יותר מזה. בלי לדבר בקבוצה, בלי להיזכר בכל הפרטים, בלי להרגיש דברים, בלי להצטער באמת, מהלב, ולהתחרט בקול רם, או כמו שאומרים פה כל הזמן, "לקחת אחריות על המעשה ועל השלכותיו", זה לא נחשב לשיקום אמיתי.

הם טועים. זה לא עובד ככה. אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. לא כמו שהם רוצים. איך אני יכול? אז אני אומר להם את מה שהם רוצים לשמוע, אבל בפנים, במקום שאליו הם מכוונים, שאליו הם היו רוצים להגיע, אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דֹֹֹברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם.

אבל בשורה התחתונה, אין לי ברירה. אני חייב לשחק את המשחק. אנחנו יושבים במעגל בחדר הירוק ואני מוכרח להקשיב לכל הדפוקים שמסביבי, מתוודים על הפשעים הקטנים והעלובים שלהם. זה פרץ למכוניות, וזה שדד מכולת ואיים בסכין על המוכרת, אחד השתכר עם החברים שלו והם כמעט הרגו במכות איזה הומלס מסכן. בא לי להקיא. בכל זאת, לפעמים גם אני חייב לדבר כי אחרת ישראל ידווח שאין אצלי שום התקדמות ואני אדפק. אז אני אומר להם את מה שהם רוצים לשמוע. שאני מצטער, שאני מתחרט, שלא התכוונתי, שאני לא יודע איך זה קרה והלוואי שהייתי יכול לחזור אחורה. לא ידעתי מה אני עושה אבל עכשיו אני מבין שזה היה טעות. סליחה.

האחרים לא מאמינים לי. בפעם האחרונה שדיברתי, אלירן השמן המסריח שיושב על דקירה של איזה אחד שלא רצה לתת לו סיגריה ביום העצמאות, אמר לי פתאום, "על מי אתה עובד? אתה אומר שאתה מצטער ושקשה לך אבל הפרצוף שלך קפוא כמו קרח. כלום לא מזיז לך, יא שקרן." לא עניתי וישראל ישר התערב.

"אלירן, אני מזכיר לך שאנחנו לא שופטים את הרגשות של מי שנמצא בקבוצה."

"איזה רגשות," אלירן התעצבן והצביע עלי עם היד, "זה יש לו רגשות? זה דפוק זה! וסתכל עליו, וסתכל על הפרצוף שלו, נראה לך שהוא מרגיש משהו?"

הוא אידיוט, אלירן, ברור, אבל איך סבתא שלי היתה אומרת פעם, כשהיא עוד זכרה איך מדברים, גם תרנגולת עיוורת מוצאת פה ושם גרגר. חוץ מזה הוא טועה. זה לא שאין לי רגשות. יש לי. זה פשוט לא הרגשות הנכונים. לא משנה.

מדי פעם, כשאני לבד, אני דווקא מנסה להיזכר ולא מצליח. זה מוזר, כאילו נמחק לי הזיכרון. ולפעמים זה בדיוק להפך. בלילה כשאני לא נרדם, אני נזכר בדברים ואז אני רוצה לשכוח אותם. אני עוצם את העיניים ופתאום רואה מולי את לינוי עם העיניים הריקות או את אביתר עם הראש הגדול והפרצוף האדום והרוק שהיה עף לו מהפה כשהוא היה מתעצבן וצועק ומרסס את מי שעמד מולו.

גם את אלכס ואירה אני רואה בלילה. כל לילה. הם מפריעים לי להירדם. אומרים שמי שמורידים לו יד או רגל ממשיך להרגיש את החלק שחסר לו כאילו הוא עוד שם. ככה זה כשאני חושב על אלכס ואירה, כאילו הורידו לי את שתי הידיים ובכל זאת הם ממשיכות לכאוב.