ויקי הלכה לאיבוד

תמיר נכנס לאוטו. רכב פרטי, שצבעו שחור וחלונותיו כהים, אסף אותו מתחנת הדלק שנמצאת ממש מתחת למשרדו. לא היה לו זמן להתלבט, שמו היה מוטל על כף המאזניים. לא רק שמו, אלא גם שמותיהם של אישתו ושל ילדיו. אם זה יתפרסם, יש לו שתי אפשרויות: לברוח לחו"ל או להתאבד. לחפש מגדל גבוה ולקפוץ ממנו.

תמיר, גבר בן חמישים ושלוש, נאה ושמור לגילו. גובה ממוצע פלוס, שיער שחור עבה שהחל להאפיר לאחרונה. מרכיב משקפי ראייה אופנתיים ותמיד מקפיד להתלבש בטוב טעם כיאה למעמדו כסמנכ"ל רכש בתאגיד מזון גדול, שמשרדיו שוכנו בלב תל אביב. הוא עצמו מתגורר עם משפחתו בבית פרטי בשיכון דן. אשתו, אריאלה, היא בעלת עסק פרטי בתחום הפרסום. ילדיהם כבר גדולים וכבר עזבו את הבית.

הם לא עשירים, אבל בהחלט במצב כלכלי טוב מאוד. הם יכולים להרשות לעצמם חופשות במלונות יוקרתיים בחו"ל. את הבית עיצבה אדריכלית תל אביבית ידועה, ומדי פעם בפעם אירחו תמיר ואריאלה כמה חברים בגינת ביתם המטופחת, לברביקיו וללגימת יין משובח. לסובבים אותם הם שידרו שהם ונישואיהם סיפור הצלחה, אף שהיחסים ביניהם היו קרירים כבר שנים רבות. כשהילדים עזבו את הבית, הם החלו לישון בחדרים נפרדים. האינטימיות כבר הייתה מהם והלאה, ונותרה רק השותפות ביניהם.

הם סיכמו שלא יתגרשו לעולם, למען הילדים ולמען הנוחות הכלכלית. אריאלה, שכבר הגיעה לגיל 50, הקיפה את עצמה בחברות רבות בנות גילה ומעמדה והייתה עסוקה שעות ארוכות בעסק התובעני שלה. תמיר נדחק לסוף סדר העדיפויות שלה. הוא, מצידו, פזל לצדדים מדי פעם בפעם, הרי מצב הנישואים שלהם התאים לו כמו כפפה ליד. היא לא שואלת והוא לא מספר.

הרכב החל לנסוע. במושב האחורי של הרכב ישבו שני בריונים. איש לא פצה פה. הם עלו על הכביש לחיפה, נכנסו למתחם שפיים ומשם המשיכו לנסוע עד שהגיעו לדרך עפר, כמה עצי נוי עיטרו אותה לאורכה.

"הבאת?" שאל חזי, האיש שנהג ברכב. הוא נראה טיפוס קשוח, בעל גוף גדל ממדים, מבוגר וקשה, לבוש ז'קט עור בצבע שחור ומרכיב משקפי שמש. מעל הסנטר הייתה לו צלקת קטנה.

"כן... ואיפה המתנה שלי?" ענה תמיר באירוניה.

"אל תדאג, תקבל הכול," אמר חזי בנון-שלנטיות. כבר היה מנוסה בעשרות מצבים כאלה בעבר.

תמיר הוציא מהתיק מעטפה ומסר לחזי.

"יש כאן אישור על העברה לחשבון בפנמה של עשרים אלף דולר ועוד 15,000 שקל מזומן. אתה יכול לספור," אמר תמיר.

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך," צחק חזי צחוק קצר, "אתה בחור טוב".

הוא החל לספור את השטרות הצבעוניים. אכן כל המזומן כאן. הוא הביט באסמכתא של ההעברה הבנקאית, וכשראה את חותמת הבנק — נחה דעתו.

"יקי, תן לו את המתנה שלו," פנה חזי לאחד הבחורים שישבו מאחור. הבחור הגיש לו נרתיק קטן.

"קח, תמיר, תפתח, הרווחת את זה ביושר," אמר חזי.

תמיר פתח את הנרתיק. היו בתוכו שלושה דיסק-און-קי קטנים ודף מקופל ועליו ססמאות. חזי מסר לו גם טאבלט, שהיה מוסתר בתא הכפפות של הרכב.

"שלך," אמר חזי.

תמיר שלשל את הנרתיק לכיסו. את הטאבלט אחז כמוצא שלל רב.

"עכשיו," אמר חזי בקול מתכתי קר, "תסתכל בבקשה ימינה, אתה רואה את המונית הזאת? היא ממתינה להחזיר אותך למשרד... ואל תדאג, זה בחינם, המונית כבר שולמה עבורך," הוסיף בקריצה.

תמיר פתח את הדלת, רצה כבר לברוח משם.

"תמיר," אמר חזי, אוחז בזרועו, "בלי שטויות, אה? אנחנו יודעים איפה אתה גר".

"איך אני יכול להיות בטוח שזה לא יצוץ שוב?" שאל תמיר בחוסר אמון.

"אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח, אבל אנחנו אנשי עסקים, לא המאפיה האיטלקית," ענה חזי בקול שאי אפשר להתווכח איתו. "עכשיו לך".

תמיר מיהר למונית ונסע משם.

לאחר שהמונית התרחקה, הוציא חזי אלפיים ש"ח והושיט לבחורים שישבו מאחור. "זה בשבילכם. תתחלקו בכסף, חבר'ה, ותחזירו בדחיפות את הרכב לסוכנות".

הוא השאיר את הרכב דלוק ויצא משם. הבחורים התיישבו במושב הקדמי ונסעו לכיוון צפון. חזי הלך מסביב לעצים ונכנס לרכב האישי שלו, פורד פוקוס יד שנייה בצבע כחול. אומנם היה לו כסף לרכב מפואר בהרבה, אבל הוא הקפיד שלא למשוך תשומת לב של שכנים או, חס וחלילה, של שלטונות המס. גם הרכב שהחזיק ברשותו היה רשום על שם החברה שעבד בה.

הוא נשם עמוקות, התניע את הרכב והדליק את המזגן. משב רוח קריר חדר דרך פתחי האיוורור וצינן במהירות את החלל הסגור. חזי הביט אל לוח השעונים וחייך לעצמו: "מדהים איך שהשיטה עובדת". הוא היה שבע רצון מעצמו.

"רק שימשיך כך," חשב והחל לנסוע.