וי גיימז 3: ואס

פרק 1 ואס

כעבור שבעה חודשים...

אני מביט מטה אל אבי ולא מרגיש שום תחושת שייכות, רק את החרדה המוכרת בשל הידיעה שהדי־אן־איי שלו זורם בעורקיי. כשהגעתי לכאן קיוויתי למצוא משפחה, תחושת אשרור לאחר שנים שבמהלכן התבוננתי בהם מבחוץ, בידיעה שאני בסופו של דבר אחד מהם. איך יכולתי לרצות דבר כזה בשבילי?

זלזלתי באישה שגידלה אותי כשבאתי לחפש את האיש הזה ולהוכיח לו מה אני שווה.

כל הבנים רוצים שאביהם יקבל אותם, ועמוק בתוכי ניצת שביב תקווה שהוא לא האיש שידעתי שהוא.

והוא לא היה כזה. הוא היה גרוע פי כמה.

"אתה מבלה הרבה זמן באחוזת וסילייב."

אני מעביר את ידי על ז'קט החליפה ומחייך. הוא שונא שהוא לא שולט בי. הוא רוצה קשר כמו של יורי וולאד. קשר שבו אבא אומר משהו וכולם נעמדים דום לפקודתו. זין. הוא אכזב אותי כשריסק את אחותי דיאנה, התייחס אליה גרוע יותר מאשר לכלב. הוא העיף אותה מהבית כשלא הלכה בתלם ואז כרכר סביבה כאילו דבר לא קרה כשהביאה כבוד לשם וולקוב בווי גיימז.

בא לי להקיא ממנו.

גם אימא שלי הייתה רק כלי בידיו. חפיסת קלפים שהוא שיחק בה ואחסן אותה כאוות נפשו – עד שכבר לא היה בה צורך והיא אוחסנה ונשכחה.

"אחותי גרה כאן," אני אומר ומחייך אליו. "אני נהנה להשלים את הפערים איתה."

הוא נראה כאוב לשמע הדברים ומזדעף. "הלוואי שהכול היה אחרת."

אני לא חושב כך. אם הוא היה מגדל אותי, מה הייתי עכשיו? האם הייתי בן־זונה קר לב כמותו?

"אתה לא נכנס?" אני שואל ועומד ליד המכונית, מביט בו יושב חגור בתוכה.

"לא, יש לי כמה עניינים עסקיים לטפל בהם."

הוא חרד מאז מותו של ייגור. זה מסקרן אותי אבל לא במידה שתגרום לי לבוא איתו. יש מישהי שאני רוצה לפגוש.

"אוקיי. נתראה בבית."

הוא מהנהן ומסמן לנהג לצאת לדרך.

עוד מכוניות נכנסות לרגל טקס האשכבה של ייגור, ואני מנסה להיכנס לפני שוויקה תופיע, אבל המופקרת הקטנה מקדימה אותי. היא כבר מסתובבת במבואה ועיניה מבחינות בי כאילו סרקה את הפתח כל הזמן וחיכתה לבואי.

ויקה היא עוד תוצר של סביבתה.

היא גדלה אצל אדם אכזרי שאינו רואה בנשים שום ערך.

סחרו בוויקה כאילו היא גמל במדבר, יותר מפעם אחת. פעמיים. אבל הוא המעיט בערכה. ויקה אינה נקבה חלשה ומוכה. היא שועלה עם אש אפלה שבוערת בתוכה.

היא דומה לאבא שלה יותר מאחיה.

חסר טעם לנסות לחמוק ממנה ולכן אני ניגש אל שולחן המשקאות ולוקח שוט. סיוע נוזלי הוא בגדר חובה לידה.

התיש אותי לנופף בגזר מול ויקה. היא רוצה ממני יותר אבל אין לי מה לתת לה. אני מקווה שיורי ימלא את רצונה בגט מרוסלן, אך האפשרות קלושה במיוחד.

"בוא, ואס, בוא פשוט נחמוק לאיזה מקום," היא מתחננת. "אף אחד לא ישים לב."

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לחמוק כדי לספק את הצורך שלה בזין שלי. עיניי מחפשות בהמון מישהי מסוימת וכשאני ננעל עליה, אני לא מסוגל להתיק את המבט.

"למה אתה אף פעם לא מקדיש לי תשומת לב?" ויקה רוטנת. "דעתך תמיד מוסחת."

היא כל כך משעממת, ואני אפילו לא מצליח להעמיד פנים עכשיו. גבי מתקשח כשווניימין מתנתק מאחותי דיאנה ומפלח את האנשים כמו סכין לוהטת בחמאה. הקהל נקרע לשניים כמו ים סוף – חוץ ממנה.

הכוכבת הקטנה והפגועה שלי.

אני מתחיל להתקדם אבל לא אגיע אליה בזמן. הוא עובר היישר דרכה ומפיל אותה ארצה. המגש שהיא מחזיקה בידיה נופל עליה, כוס מתנפצת על האריחים תחתינו. כתפו של ון הודפת אותי בעודו ממשיך אל המטרה שמאחוריי.

"דריה," אני מתנשם וכורע כדי לנקות מעליה את הלכלוך. היא מתנשפת ומזיזה את ידה מבטנה. כתמי ארגמן מכתימים את חולצתה הלבנה. זו הפעם היחידה שראיתי שהיא הורשתה ללבוש משהו. יורי אוהב אותה עירומה וצייתנית.

פאק, היא מדממת בכל מקום.

אני מחפש פציעות בגופה ומתעלם מהשאגות שמאחוריי.

"הכול בסדר, ואס," לוחשת דריה. אני שם לב לחבורות שבירכיה – חבורות שהבן־זונה השאיר עליה באחת הפעמים הרבות שבהן אנס אותה. היא עונדת את הקולר אבל לא את הרצועה. דמי גועש מפני שמתייחסים אליה ככה. יום אחד אהרוג אותו בגלל זה.

אני רוצה רק לעזור לה... בין השאר.

"אני נשבעת, אני בסדר," היא מבטיחה לי. עיניה הזהובות נעוצות מאחוריי, פחד זוהר בהן.

אני עוקב אחר מבטה המודאג ומביט ביורי, שעומד מאחוריי.

"מה נסגר, בחור?" הוא נוהם ופונה לנבוח על בנו. "ולאד, למה וניימין חונק את אחותך? ולמה הוולקוב הממזר הזה מכרכר סביב חיית המחמד שלי?"

ולאד מתקדם כדי לטפל במהומה שמאחוריי. אני מסתובב ורואה אותו מושך את ון מעל ויקה.

שיט, מה לעזאזל קורה כאן?

ויקה משתנקת. "מה נסגר?" היא צורחת בקול צרוד.

"כולם החוצה!" נובח יורי. רגליים טופפות על הרצפות לעבר היציאות.

מה קורה עם האירועים של וסילייב?

כשרק בני משפחות וולקוב, וסילייב ווטרוב נשארים בחדר, יורי מדליק סיגריה.

עורו של ון אדום בוהק ורוסלן הצטרף לוולאד, והם נאבקים להרחיק אותו. דיאנה מדברת איתו בלחש וויקה נועצת בי מבט זועם כי דריה בזרועותיי.

"כדאי שמישהו יתחיל לדבר," תובע יורי ונושף ענן עשן.

"החיה הזאת ניסתה לרצוח אותי ולא עצרת בעדו!" ויקה צורחת על אביה.

"וניימין?" שואל יורי.

"היא רצחה את ניקו." קולו של ון קטלני.

ויקה מחווירה ומניחה את ידה על החבורות שנוצרות בצווארה בגלל החניקה של ון.

"וניימין, מצער שהשאיפות והאגו של ויקה יצאו משליטה. מה צריך לעשות כדי לתקן את זה?" שואל יורי וכל הנוכחים בחדר מלבד רוסלן פוערים פה.

"אבא?" ויקה משתנקת.

"תסתמי את הפה," הוא מתרגז. "את עול על המשפחה הזאת."

"זה מה שבאתי להגיד לך," אומר רוסלן ומוציא ניירות מהז'קט שלו. הוא מושיט אותם לוון. "אבא ויורי הגיעו להסכם לפני כמה חודשים. אתה וולאד מחזיקים במניות לווי גיימז, שווה בשווה. אתם שותפים. הכול שלכם."

ון וולאד מתקשחים ודיאנה מתרחקת, פונה לבדוק בפניו של יורי אם זו האמת.

"ייגור היה מוכן להעביר לך את השרביט והיה לו משהו על ליאוניד וולקוב," אומר יורי בקרירות. "הוא הצליח להשיג את המניות של וולקוב עם הסכום הקטן מיוזף ווסקובויניקוב. זה היה אמור לתת לכם חמישים ואחד אחוזים. מובן שלא ארשה דבר כזה. כדי לקבל את האחוז האחד בחזרה, הסכמנו שאפרוש ושני הבנים ייטלו את המושכות." יורי מועך את הסיגריה. "אז אתם מבינים, אנחנו לא רוצים שום עימות. אתם צריכים לשתף פעולה וזה..." הוא אומר ומנופף בידו על המרחב שבין ויקה לוון, "לא יעבוד."

"אני רוצה לנקום את דמו של אחי," מתרגז ון.

"זה יעלה לך אחוז אחד," מחייך יורי. בן־זונה מניפולטיבי.

הוא רוצה שוולאד יחזיק במניות השליטה.

"סגור," אומר ון.

"ון," אני מזהיר וכל תשומת הלב מתמקדת בי.

"למה אתה מחובק עם הזונה של אבא שלי, ואס? אל תעמיד פנים שאכפת לך ממני," זועקת ויקה. היא חושבת בטעות שהאזהרה שלי לוון היא מתוך דאגה כלפיה.

"היא לא זונה," אני חורק שיניים.

"אוי אלוהים, אין לך מושג כמה אתה צודק," רוסלן מגחך. הוא ניגש ליורי ותוחב מסמך לידו.

"מה קורה?" שואל ולאד.

יורי מזדעף בעודו קורא את המסמך שבידיו.

"ולאד," אומר רוסלן, ניצוץ מרושע בעיניו, ומצביע אל דריה. "תכיר את אחותך הקטנה."

גיחוך של זעזוע מאיים לבקוע ממני בגלל דבריו המגוחכים, אבל אני מחניק אותו כששתיקה משתררת בחדר. הדממה מחרישת אוזניים. מצחי מתקמט וליבי הולם.

"מה אמרת הרגע?" נוהם ולאד. הוא ניגש אל אביו וחוטף את המסמך מידיו.

אני בוחן את דריה מקרוב ומנסה למצוא הוכחה לדבריו. עכשיו, כשהיא מסתכלת מעלה, אל האור, אני רואה שעיניה בגוון חום עשיר ולא ענברי – שונה לחלוטין מצבע העיניים של וסילייב.

תווי פנים עדינים ורכים, לא כמו פניה של ויקה.

ולאד מביט אל רוסלן בעיניים צרות. "מה הסיפור כאן?"

"אל תירה בשליח," אומר רוס. "מצאנו את זה בין החפצים של אבא שלי."

"הוא משקר," צועקת ויקה ומענישה אותי בראשה באלף דרכים על שאני על ברכיי, מטפל בדריה.

פצעיה של דריה שטחיים אבל היא זקוקה לרופא.

"תרים אותה," מקרקר ולאד. אני מרים אותה ויורי נוהם.

"זה לא נכון. זה תכסיס של ייגור. משחקים, זה פשוט עוד משחק," גונח יורי. "היא אף אחת. תגידי לו, ילדה." דרישתו גורמת לה להתכווץ והיא מתחילה לרעוד באחיזתי.

"אני אף אחת," היא מחקה אותו.

צריך להכניס את החרא הזה איתי לזירה כדי שאוכל ללמד אותו לחטוף מכות כמו אלה שהוא מרביץ.

"את מישהי," אני אומר לה בקול צרוד. אני מוריד את שפתיי אל אוזנה כדי שרק היא תשמע אותי ואומר, "עבורי, את מישהי."