ולדימיר

בילדותי אהבתי גברים מבוגרים ושמתי לב שגם הם אוהבים אותי. הם אהבו את הלהיטות שלי לשמח אותם, את תשוקתי למצוא חן בעיניהם. הם נהגו לקרוץ לי וסברו שיש בי בגרות שמעבר לגילי. פגשתי אותם בכנסייה, בכינוסים משפחתיים ובבתיהם של חברַי, כחברים של הוריהם. הם היו בני הזוג של המורות שלימדו אותי ריקוד, מדעים או היסטוריה.

שביעות רצונם ממני מילאה אותי עונג. בזיכרונות ילדותי אני בשמלה לבנה מעוטרת בתכלת. "ילדות בשמלות לבנות" — שורה מתוך שיר שכתב גבר מבוגר. אמנם לא לבשתי שמלות לבנות, אבל כך אני רואה את עצמי בילדותי, במיוחד במפגשים עם גברים מבוגרים. זכור לי שהרגשתי כמו ילדה מובהקת, וחשבתי שהטוּב שלי קורן מתוכי. טוב לב ותבונה זהרו בעיני, והגברים זיהו זאת, אפילו המבוגרים והרגזנים ביותר.

גם כיום רבים מהדברים החביבים עלי הם דברים שגברים מבוגרים נהנים מהם בדרך כלל. מוזיקת ג'ז, מוזיקת פולק, בלוז, נגינת גיטרה וירטואוזית. וגם ספרי היסטוריה ארוכים, שמבוססים על תחקיר מעמיק. אקזיסטנציאליסטים וסופרים רבי־עוצמה. שחיתויות ופשעים אלימים משונים. רוקנרול רגשני. רשעות. חביבים עלי גם סיפורים פשוטים על חיי עיר או חיי כפר, או זוטותמן ההיסטוריה הפוליטית. בדיחות שנונות, עיסוק במנגנון הפעולה של בדיחות, שעשועי לשון, משחקי קלפים וסיפורי מלחמה.

אבל הדבר האהוב עלי ביותר כיום בגברים מבוגרים, והסיבה שלא פעם יש בי תחושה שאולי אני אכן גבר מבוגר ולא אישה לבנה מזדקנת בסוף שנות החמישים לחייה (זהות שאין לי ברירה אלא להציג אותה בפומבי, למבוכתי הרבה), הוא שגברים מבוגרים מורכבים מתשוקה. הכול בהם אומר רצון למלא את החסר. הם מלאי תאווה למזון, לכלי שיט, לחופשות, לשעשועים. הם מתאווים לעוררות. הם מתאווים לשינה. התשוקה היא שמנחה אותם — עולמם מורכב מתשוקותיהם. כי הגברים המבוגרים שעולים על דעתי (ואולי כוונתי לסוג מסוים של גברים מבוגרים שפגשתי, שהתקדש במוחי מצעירותי) לא מכירים או לא מסוגלים להעלות על דעתם עולם שלא מונחה לגמרי ולחלוטין על ידי תחושת רצייה והשגה. ומובן שהם משתוקקים גם להערצה במסגרת זוגיות מינית, גם אם בדמיונם בלבד, מול האור התכלכל של מסכי הטלוויזיה שלהם.

את המילים שלעיל כתבתי בזמן שהבטתי בוולדימיר ובראשו הזהבהב והמחוטב שנשען על כיסא העץ. מצחו הרחב — הבולט, אפשר לומר — לכד את האור שהבהיר את העור המתוח כתוף על בליטות הגולגולת הגברית. בגיל ארבעים הוא מסוג הגברים שפניהם יימתחו לפני שיתרככו. שערו הזהוב־אפרפר היה מוטל כערימת חציר, עדיין שופע, אך מלוּוה באיום הקלישוּת וההיעדר העתידיים. הוא ישן על הכיסא הגדול, ופלומת השיער שעל זרועו השמאלית (שאותה לא כָּבַלתי) קרנה בשמש אחר הצהריים. מראה הפלומה הזאת, הבוהקת בשמש, העביר יפחה לאורך עמוד השדרה שלי. העברתי את אצבעותי על רכותה הקפיצית, בקלילות, כמו חרק זעיר ומנומס.

הכיסא הגדול, בסגנון ימי־הביניים, היה עשוי עץ אורן חום כהה, שגימורו כבר התרכך מרוב שימוש. הוא הגיע מחנות גרוטאות, ולפני כן ממסבאה בכביש 9 שפשטה את הרגל. העץ היה מכוסה בחריתות שחורות ודביקות של שמות וראשי תיבות, כמה צימודים מוקפים בלבבות, חלקם בלוויית תאריכים. כשניסיתי למצוא השראה, התבייתי על ראשי התיבות י"ס + ר"ב 1987. המצאתי להם שמות, כגון יֵיהן סון ורוברט בלק, נאמר, זוג הומואים שעברו צפונה מהעיר ניו יורק, ברחו מאימת משבר האיידס — אדריכלים שניהם — ייהן הוא בנם של מהגרים קוריאנים, שנולד וגדל בפלאשינג שבקווינס, ורוברט בלק הוא צאצא למשפחה שהגיעה בספינת המייפלאואר, כִּבשה שחורה כחולת־דם, משחק מילים קליל. הם קונים בית ויקטוריאני סתמי ומעצבים אותו בסגנון כפייתי, מוצאים עתיקות ופריטים משונים שהיה אפשר להשיג רק בעידן שקדם לאינטרנט, לפני שכולם הבינו מה כל דבר שווה, מכורסאות של אִימס ועד לפסלונים קיטשיים משנות השישים. באחד הערבים הם יוצאים לבלות בעיירה, שזה עתה עברו לגור בה, ונתקלים במסבאה. יום אביב חמים, והם יושבים בחוץ, באווירה רומנטית, מתחת לעצים שענפיהם כבדים מפרחים שמטיפים את עלי הכותרת שלהם. ייהן משתכר ומתחיל להרעיף חיבה, אבל רוברט חושש מן העיירה הצפונית ומקבוצות גדולות של גברים גברתנים, שגם אם הם לא משתייכים ל"מלאכי הגיהינום", ניכר שהם שואבים מהם השראה אסתטית, ולכן הוא הודף אותו מעליו. הם רבים, מריבה קשה, והולכים הביתה בכעס — ייהן מרגיש מושפל ורוברט חש חסר אונים. זמן רב לאחר מכן, אחרי שהתפייסו, רוברט הולך למסבאה לבדו, חורת בכיסא את ראשי התיבות של שמותיהם, וביום השנה הראשון למגוריהם בעיירה הצפונית הזאת, הוא מביא את ייהן כדי שיישב על הכיסא ומראה לו את החריתה.

ואז הם מתלקחים ספונטנית.

לדוגמה.

ולדימיר נחר קלות, בגרגור רך ומרגיע. צליל מתון ונעים. אילו חייתי איתו, אם הייתי אשתו הקטנה, הייתי כורכת את גופי סביבו ומניחה לנחירה הזאת להרדים אותי, כמו קול גלי ים.

יכולתי לנקות את הבקתה — פירות הליים מהמשקאות שלנו נותרו מעוכים על הדלפק, חרטומי נעלינו שבחדר הכניסה פנו לכל עבר. יכולתי להמשיך לכתוב, לעבוד על הספר שלי, אבל רציתי רק לשבת ולבהות באור שנע עליו. הייתי מודעת לכך שהרגע הזה הוא דוגמה מושלמת למצב סִפִּי. שאני חיה במציאות שקודמת להתעוררותו של ולדימיר. הצטערתי שלא נמצאים איתי שם כמה מן הסטודנטים שלי, שמונחים ספרותיים מעוררים בהם התלהבות של עלומים מאוחרים. הייתי בטוחה שאילו היו שם, היו חשים בכך. השום־מקום והשום־זמן של העכשיו. הנוכחות הפועמת של הרגע שבין הרגעים.