ומסביב הים

חלק ראשון

השעה כבר היתה לקראת הבוקר. הם ירדו בסמטה המתעקלת מבית המרקחת הישן לכיוון הכיכר הקטנה, שם חיכו המוניות לאלה שסגרו את הלילה שתויים מכדי לנהוג בחזרה לעיירת הנמל שבתחתית ההר. בדרך היא סיפרה לו. שניהם לא הבינו למה, אבל פתאום זה יצא ממנה בשטף ארוך של מילים. כשסיימה, אחרי כמעט שעה, הכול היה ברור יותר ומורכב יותר. כשהשמש התחילה לעלות בקצה האופק, מטפסת במהירות מהים, הוא אמר לה שהלילה יישן בביתו, היא הנהנה בעצב והם נפרדו.

זה היה יום קר של תחילת ינואר. חמש שנים אחרי המשבר הגדול, אחרי שהכול קרס והשאיר את רוב האנשים תלויים באוויר, על חוטים דקים שנפרמו בזה אחר זה, בתחושה שתכף ייקרע החוט האחרון והם ייפלו ארצה ויתרסקו סופית. הוא בא במעבורת הגדולה, שעשתה את הסיבוב בין האיים השונים והגיעה לאי פעמיים בשבוע, הורידה את מעט האנשים שבאו מהיבשת או אספה את המעטים שנסעו אליה, ובעיקר הביאה את האספקה במכולות. אלה נפרקו במהירות מהמשאיות שתמרנו במיומנות על הכבש שנפרש בין ירכתי המעבורת לרציף.

כשירד, השמים היו אפורים וענן גדול ישב על ההר הגבוה שמעל לנמל, כאילו נתקע בפסגתו. החנויות והמסעדות היו סגורות והרציף היה רטוב מהגשם שירד קודם ומהגלים שהתנפצו עליו ללא הרף. הוא פסע את מאתיים המטרים עד למלון הקטן, היחידי שהיה פתוח כל השנה, ולקח חדר פשוט שצפה אל החוף השומם. בקיץ, חשב, יהיה פה הרבה רעש, אבל עכשיו זה לא משהו שצריך להתחשב בו. הוא שילם מראש לשבועיים ופרק את תכולת המזוודה לתוך ארון העץ הקטן.

אחרי שהכול היה מסודר, סגר את המזוודה הריקה והניח אותה בפינת החדר, שלא תפריע. לאחר מכן נשכב על המיטה בלי להוריד את הכיסוי שהיה מונח עליה וכעבור כמה דקות נרדם.

כשהתעורר היו השמים חשוכים, ורוח קרה חדרה מבעד לחלון הפתוח. הוא התרחץ והתארגן, ירד למטה, ובעזרת הנחיות מפקיד הקבלה לקח מונית ונסע לאכול ארוחת ערב במסעדה קטנה שהיתה פתוחה כל השנה בעיירה שבמעלה ההר. היו שם כמה זוגות מקומיים והרבה שולחנות פנויים. הוא התיישב בפינה והזמין. כשלגם מכוס היין, חשב שזהו, פה אף אחד לא מכיר אותו וכל מה שהיה לא חשוב עוד. יהיה לו שקט, והוא לא יצטרך להסביר שום דבר לאף אחד ולא להתנהג כמו שמצפים ממנו. מחר, מחר יהיה עוד יום, ואחר כך יבוא עוד יום, וכך יתחלפו הימים זה בזה, בלי ייחוד ובלי צבע.

כשהמלצרית שאלה אותו מה ירצה לקינוח, שם לב שעיניה מתמקדות בכף ידו הימנית, קטועת שתי האצבעות. היה לו נעים שאיש לא מזהה אותו. כך אנשים לא רואים אותו כמובן מאליו, כמי שברור מה הוא רוצה ואיך. הוא נזכר בחבר ישן, שחרד לפרטיותו כל כך, עד שאם היה נכנס למסעדה או לבית קפה והמלצרית שזכרה אותו מביקור קודם היתה מנחשת את הזמנתו, הבין שהגיע הזמן לאכול במקום אחר. הבעיה, הרהר במונית בדרכו חזרה למלון, שבמקום קטן כל כך אי-אפשר להחליף מסעדה ובית קפה בכל שבוע, אפילו לא בכל חודש.

למחרת בבוקר קם מאוחר ועשה את הדברים לאט. זמן, חשב, יש לו בלי סוף. אין שום מקום באי שירצה ללכת אליו ולא יספיק להגיע אליו. מזג האוויר היה נוח, השמש בצבצה בין העננים, והקור לא היה עז. הוא לבש את המעיל ויצא לשתות קפה. אחרי שהזמין אספרסו קצר, הוציא מכיס המעיל את הפנקס והתחיל לעשות רשימות.

דבר ראשון, כתב, צריך למצוא מקום לגור בו. לא מלון. דבר שני, רכב. דבר שלישי, ליצור סדר יום. דבר רביעי, למצוא חומר ומידע על האי, דברים לראות ולעשות בו. מספיק, החליט, קודם יגמור עם זה ואחר כך ירחיב את הרשימה.

הוא זכר שראה משרד תיווך בכניסה לעיירה, אחרי תחנת הדלק, וחשב שהבוקר יטפל בסעיף של "מקום לגור בו". אבל משרד התיווך היה סגור. האי היה ריק. ראשוני התיירים יגיעו רק באפריל, ועל דלת המשרד היה פתק עם מספר טלפון, שאליו ניתן להתקשר בשעת הצורך. הקול המופתע מהצד השני של הקו הבהיר שעד לאותו יום לא היה צורך. התברר שניקוס, המתווך, מתגורר באי וכמובן ישמח לפגוש אותו בעוד כשעה. בינתיים שוטט בסמטאות הריקות של העיירה. השעה היתה כמעט צהריים, והילדים עוד היו בבית הספר, אבל חלק מהחנויות היו פתוחות. הסופרמרקט הקטן, הקצב, חנות הירקות. רק מקומיים מעטים חלפו ברחוב. הם חייכו אליו בשמחה, והוא חייך בחזרה.

ניקוס היה בחור צעיר, מלא מעט, ובניגוד לרוב המקומיים היה לבוש בקפידה. היו לו כל הגינונים של אנשי היבשת, מהאייפון האופנתי ועד לעט המון בלאן היוקרתי שבצבץ מכיס חולצתו. אחרי ששתו קפה ניסה המתווך להבין מה הוא מחפש. יחידה עצמאית לא גדולה, לא חדר בתוך קומפלקס, ושתהיה מסודרת ומרוהטת וקרובה למרכז העיירה. הוא רשם את הדברים בפנקס קטן והבטיח לבדוק ולחזור אליו. כשביקש את מספר הטלפון שלו, הסביר שאין לו, אבל הוא מתאכסן במלון דלפין, ואין שום בעיה שישאיר שם הודעה והוא יחזור אליו. ניקוס אמר שהוא צריך כמה ימים ולקראת סוף השבוע כבר יוכל לקחת אותו לראות מקומות פוטנציאליים.

לפני שנפרדו שאל אם הוא יודע איפה ניתן לשכור רכב בתעריף לא יקר, וניקוס אמר לו שיבדוק וייתן לו תשובה גם לגבי זה.

מאחר שכבר הגיעה שעת הצהריים, הלך אל דוכן הסופלקי שמול בית הקפה, הזמין מנה והתיישב לאכול באחד השולחנות שעמדו בפתח. עכשיו, כשנושא המגורים ועניין הרכב היו בבדיקה, הגיע הזמן להחליט על סדר יום. הוא לא יוכל להתבטל כל הזמן. צריך למצוא תוכנית ולדבוק בה. שלושה ימים בשבוע יקום מוקדם ויעשה ספורט. בכל יום יקרא לפחות שעתיים, ועדיף אחר הצהריים. בכל יום ינסה לישון בצהריים, לא יותר משעה וחצי ולא פחות משעה. גם אם לא יירדם, יהיה במיטה בזמן הזה. פעם בשבוע, עדיף ביום שלישי, יצא לטיול רגלי של כמה שעות למקום לבחירתו. יש כמה מנזרים בפסגות רכסי ההרים שבאי, הוא יבקר בכולם ויעלה לשם ברגל. בכל בוקר ינסה לרשום את החלומות שחלם בלילה. אולי כך יוכל להבין אותם. שני ערבים בשבוע ילך לבר מקומי, שם ישתה לא יותר משלושה משקאות.

בשלושת הימים הבאים לא קרה מאומה. ביום חמישי השאיר לו ניקוס הודעה במלון, שיפגוש אותו ביום שישי בבוקר בבית הקפה והם ילכו לראות בתים. המתווך הראה לו כמה בתים קטנים, שחלקם היו חלק מבית גדול יותר. אחד מהם, בכפר הקטן הצמוד לעיירה, מצא חן בעיניו. הוא היה ממוקם בקצה היישוב ואחריו התחילו השדות ונמשכו לתוך העמק הקטן, שירד עד לים. בחלקה הצמודה היו כמה עצי זית, שנשקפו מחלונו. הבית היה במצב טוב יחסית, עם חדר שינה וסלון לא גדולים, מטבח קטן וגינה קטנה בחזית. המחיר היה מגוחך ביחס למה ששילם ביבשת. הבית היה פנוי, והוא אמר לניקוס שמבחינתו אפשר לסגור והוא ייכנס בתחילת השבוע. לגבי רכב, ניקוס אמר לו שבדק והיות שחלק מחברות ההשכרה מחזיקות מכוניות באי כל השנה ומאחסנות אותן במשך החורף, הוא יכול בתקופה הזאת להשיג לו מכונית עוד היום מאוד בזול. הם סיכמו שניקוס יסגור את נושא הבית ואת עניין הרכב, והוא נתן לו במזומן את מלוא שכר הדירה לכל התקופה.

בלילה התחיל לרדת גשם חזק, הרוח נשבה בעוצמה והדפיקות של הטיפות הכבדות על החלון הזכירו לו את הימים ההם, כשהפליג בספינות הדיג הגדולות. היה לו קשה להירדם, ולאחר זמן מה ויתר, הדליק את האור הקטן שלצד המיטה ופתח את הספר שהתחיל לקרוא יום קודם לכן. הוא לא הצליח להתרכז ומצא את עצמו קורא את אותו עמוד כמה פעמים. לבסוף ויתר גם על הניסיון הזה, כיבה את האור ושכב על גבו בעיניים עצומות, מחכה שהשינה תבוא. מתישהו הוא חלם.

הוא חלם על הלילה ההוא, הארוך והרע, שבו חשב שגם אם יגיע המחר, הוא לא יזכה לו. אחרי חצות אמר לו חבר, שגסס ודימם ללא הפסק באלונקה לידו, שאינו מפחד לא לראות שוב את השמש. "עם המורפיום," צחק, "אני לא מרגיש שום כאב, והפחד הוא רק בראש. הרי כולנו נגיע לשם, וחבל להילחם בזה. לפחות," המשיך, "הגשמתי את החלום שלי." "מהו?" שאל אותו, בדיוק ברגע שבו התפוצצו לידם עוד כמה פצצות מרגמה והאבק הקשה עליהם לנשום. "למות אחרי הורי," ענה, "אך לפני כל יתר יקירי. אתה מבין," השתעל וירק את הדם שהצטבר בפיו, "כל חיי פחדתי שאצטרך להתמודד עם האובדן. כל פעם ששמעתי על הורים שאיבדו ילד, על גבר או אישה שאיבדו שותף או שותפה לחיים, הייתי חושב איך אתמודד עם זה. תמיד כשהייתי צריך לאחל לעצמי משהו, ביקשתי שאמות לפניהם, שלא אצטרך להתמודד עם זה."

לפנות בוקר, בעוד אחד מהתקפי הצלילות שלו, אחז בידו והביט בעיניו. "היה לזה עוד חלק," גנח. "לְמה?" שאל מבולבל. "לחלום," השיב הגוסס בעיניים בוהקות, "וזה שאמות מהר. זה מספיק מהיר?" שאל וחייך בשיניים אדומות מדם. "אם אמות עד הבוקר? זה יהיה מספיק מהיר?"

אחר כך החבר מת, וכשהגיע הבוקר, השמש עלתה כמו בכל יום והכול נרגע, ובצהריים כבר אכל עוף מטוגן בבסיס. אבל למרות כל השנים שחלפו מאז אותו לילה, תמיד זכר את המשפט הזה. כשהגיע היום, הבין כמה מאושר היה החבר ההוא שזכה למות ראשון.

בבוקר פתח את הפנקס שהניח על השידה ליד המיטה וניסה לכתוב את מה שזכר מהחלום. כשסיים, התרחץ וירד לבית הקפה, התיישב ליד השולחן שצפה לים והזמין ארוחת בוקר. הוא חשב על החלום וניסה להיזכר בשם של החבר, אבל הצליח להיזכר רק בכינוי שלו בפלוגה, "הנופל", ולא בסיבה שבגללה כינו אותו כך.

בסיום הארוחה החליט שיעלה למנזר בקצה ההר שמעל לנמל. הוא נסע עד לנקודה בכביש שבה התחיל השביל שעלה אליו וחנה בצד הדרך. במדריך התיירים שמצא בחדר המלון קרא שהשביל נועד להולכי רגל בלבד, ובו יותר מאלפיים מדרגות רחבות.

הוא לקח בקבוק מים והתחיל לטפס. אחרי כרבע שעה נעשתה נשימתו כבדה, והוא עצר לרגע. הוא כבר היה גבוה מעל הכביש, והעיירה והנמל נפרשו תחתיו. מעבורת כתומה גדולה בדיוק נכנסה למפרץ ותמרנה בדרכה לרציף, מותחת אחריה קשת של שובל קצף לבן.

אחרי שנשימתו חזרה לסדרה המשיך לטפס. משני צדי השביל צמחו שיחים נמוכים קוצניים שהדיפו ריח של אזוב ומרווה, ופה ושם ראה עץ בודד או מחסות אבן נמוכים, ששימשו את הרועים המקומיים. המדרון השתפל מטה אל העמק בטרסות ענק מעובדות, שנתמכו בקירות אבנים וכרמי זיתים ניטעו בהן. ממרחק נראה כאילו צייר עיטר את ההר ברצועות של ירוק וחום בעשרות גוונים. השמש כבר היתה גבוה בשמים, וחולצתו נרטבה מזיעה ונדבקה לגבו. במעלה ההר ראה את המנזר, בוהק בלבן, על רקע השמים הכחולים, חסרי הענן. המדרגות היו חלקלקות וכמה מהן שבורות וחסרות, אבל הוא התקרב לפסגה. עדר עזים שחורות, שפעמונים לצוואריהן, דילגו בקלילות על מצוקי האבנים ומילאו את האוויר בצלצולים יפהפיים.

אחרי כשעה ורבע הגיע לרחבת המנזר הקטנה, ובה שער שנפתח לחצר הפנימית. משם עלה במדרגות קטנות לחדר התפילות. הרחבה הגדולה יותר בצד, שניצבה כמעט על סף הצוק, נתחמה בגדר נמוכה ונשקף ממנה הנוף של המפרץ והנמל והאיים הקרובים באופק. המנזר היה סגור, ומקרוב ראה שהסיד כבר התחיל להתקלף מהקירות. בבוא האביב, ידע, ייצבע מחדש בלבן בוהק, כמו בכל שנה מאז ולעולם. הוא התיישב על גדר האבן, שאף את האוויר הקר ונהנה מחום השמש על גופו. המאמץ של העלייה השתלם בזכות המראה והשקט. שקט שאין כמוהו בשום מקום מיושב. פתאום הבין שכבר שנים לא היה במקום שאין בו שום רעש מלאכותי. אף קול של מכונית, רדיו, אנשים, מטוסים או טלפונים לא נשמע. שום צליל של אדם או יציר כפיו. הוא ניסה להיזכר מתי היה במצב דומה ולא הצליח. מתי היה לבד, בלי אף אדם ובלי שום קול סביבו. הוא שמע דברים שלא שמע שנים: הרוח שעלתה מהים במעלה ההר רשרשה בענפי העצים ושרקה חלושות בצריח הפעמונים, קריאת ציפור במרחק, ובין לבין שקט מוחלט. הוא ראה את העיירה והנמל רחוק מתחתיו כמו בסרט אילם. היתה שם תנועה, אבל רחשיה לא הגיעו אליו. כך הוא ישב, והזמן איבד את חשיבותו. הוא ניסה לשמוע את הדברים שתמיד נבלעו בתוך מסך הרעש שבו העביר את חייו, ואחרי דקות או שעות נרדם.

צווחת עורב העירה אותו. השמש כבר עברה את מחצית השמים והחלה את דרכה מערבה אל תוך הים. מעט עננים הגיעו מכיוון היבשת, גבוהים ולבנים. הוא היה צמא ושתה את שארית המים מהבקבוק. כשחיפש מקום למלא אותו, גילה שהדלתות לחדרי השירותים סגורות. הוא הסתכל שוב סביבו, על האי והים שנפרשו לפניו, והחל לעשות את דרכו בחזרה מטה. השמש היתה מאחוריו והירידה היתה קלה בהרבה מהטיפוס. הוא הגביר את קצב הליכתו, מדלג בקלילות על מדרגות האבן, נהנה מהנוף ושורק לעצמו שיר ילדות ישן.

אחרי עשרים דקות מעד. הוא הניח את רגלו על אבן שנראתה חלק מהמדרגה, והיא ניתקה ממקומה. הוא החליק וכל גופו נפל הצדה, בעוד רגלו נשארה תקועה בבור הקטן שקודם מילאה האבן. בדרך לקרקע הרגיש שמשהו נקרע וניתק ברגלו, וכאב אדיר זרם במעלה גופו. הוא איבד את ההכרה כמעט מיד. כשהתעורר, ניסה לקום ולא הצליח. כאב לו מאוד. הוא התגלגל על הצד וניסה להבין איפה כואב לו ומה נפגע. רגלו השמאלית היתה מונחת בזווית לא טבעית. מתחת לברך, קצת מעל לקרסול, היתה בליטה גדולה. הוא ניסה להתיישב ורק במאמץ רב הצליח, ואז גרר את עצמו אל גזע עץ בצד השביל. כשנשען בגבו על הגזע הוקל לו. הוא הסדיר את נשימתו וניסה לחשוב מה לעשות. הוא העריך שהוא נמצא בערך בשליש הדרך למטה, והיה לו ברור שבמצבו אינו יכול להמשיך. הסיכוי שמישהו יעבור בשביל בדרכו למנזר היה קטן מאוד. זה היה סתם יום חול בינואר, באי ריק מתיירים, בדרך שמטפסת אל מנזר סגור. הוא ידע שלא אמר לאף אחד לאן הוא הולך ושאיש אינו מצפה לשובו במועד כלשהו. ההתנהלות שלו, חשב לעצמו, היתה די טיפשית.

כבר היה אחר הצהריים, והוא התחיל להרגיש את הקור. עוד מעט ירד החושך, ויתקרר עוד יותר. עליו למצוא פתרון איך לעבור את הלילה. בזחילה, החל לעקור ולאסוף את השיחים הקטנים שגדלו לצד השביל וריכז אותם לערימה. לאחר שאסף כמות מספקת, ניסה לחפור קצת בחול וכיסה את עצמו בשיחים. הוא היה צמא והרגל שלחה בגופו גלים של כאב, שהזחילה רק הגבירה. הוא קיווה שהשיחים יספיקו כדי לשמור על חום גופו וניסה לנדוד בדמיונו למקומות אחרים. אולי בבוקר יעבור מישהו בשביל ויחלץ אותו. ייתכן, הרהר, שזה סימן שהגיע הזמן שיקנה טלפון. אם היה לו טלפון, הרי היה יכול להתקשר ולהזעיק עזרה. השמש שקעה וכצפוי, הטמפרטורות צנחו עמה. כל פעימת דופק ברגלו שלחה גל של כאב למוחו. יכול להיות שזה הפתרון לכול, הוא פשוט יקפא כאן למוות, וממילא שום דבר כבר לא ישנה. השיחים לא ממש חיממו את גופו, אבל הכאב התחיל לעבור, ומחשבותיו הצליחו לקחת אותו למקומות ולזמנים אחרים. הוא שקע בשינה, ומתוך ערפיליה היה לו נדמה שהוא רואה אנשים רצים אליו וצועקים והרגיש שהוא נמצא מעל לכול, מרחף מעל השטח. האנשים התקרבו והלכו, והוא ראה את קווי המתאר של פניהם. הוא הרגיש שנוגעים בו, וגלי כאב שטפו אותו שוב. "רק לא ברגל," צעק, "אל תיגעו ברגל," ואז הרגיש דקירה בזרועו ושקע אל החשיכה והשכחה המבורכות.

אחר כך סיפרו לו מה קרה. האיכר שגר ליד תחילת השביל ראה את הרכב כשיצא מהבית בבוקר וגם בצהריים כששב, ושוב בערב כשנסע לעיירה. כשחזר בלילה והרכב עוד היה שם, התקשר לשוטר המקומי ונתן לו את מספר הרכב. השוטר בירר אצל חברת ההשכרה למי הוא הושכר ואז התקשר למלון, שם אמרו לו שהנהג יצא בשעות הבוקר ולא שב. בשלב הזה כבר היה ברור שעלה לכיוון המנזר, והשוטר עלה לחפש אותו עם שני מתנדבים, פרד וערכת עזרה ראשונה. הם מצאו אותו לצד השביל, כמעט קפוא, הוזה ומתפתל מכאבים. לאחר שקיבעו את רגלו והזריקו לו זריקה לשיכוך הכאב, העלו אותו על מנשא, שמו אותו על גב הפרד והורידו אותו מטה. הרופא המקומי אבחן שבר ברגל וגיבס אותה, וכעת עליו לנוח ולהחלים. למזלו הרב, אמרה לו האחות, האיכר היה ערני ובעל תושייה והשוטר המקומי היה חכם מספיק וארגן מהר את צוות החיפוש, כי באותו לילה ירדו הטמפרטורות באופן קיצוני ויש להניח שבלבושו הקל, בשילוב הפציעה, היה קופא למוות עד הבוקר. "בכלל," חייכה אליו בתמיהה נוזפת, "איזה אדם אינו מסתובב עם טלפון סלולרי עליו? ועוד לבד בשבילים? הרבה מזל היה לך, הרבה מזל!" הבעיה, חשב לעצמו, היא שאינו יודע אם מדובר במזל טוב או רע.

באי לא היה בית חולים, ולכן שהה בלילה במרפאה בהשגחת האחות המקומית. למחרת בבוקר הסיעו אותו למלון כי לא היה יכול לנהוג בעצמו. הגבס היה אמור להישאר לחודש ימים, אבל אחרי כשבועיים, הבטיח לו הרופא, יוכל לעבור לגבס קל יותר, שיאפשר לו ללכת ולנהוג. בינתיים הורה לו לא לדרוך על הרגל, להתנייד רק בעזרת זוג הקביים שקיבל במרפאה ובעיקר לנוח. במלון קיבלו אותו בשמחה, ומאחר שלא היתה מעלית במבנה, העבירו אותו לחדר בקומת הקרקע.

בשבוע שלאחר מכן בעיקר קרא ונשאר באזור המלון. בכל בוקר שתה את הקפה שלו באותו בית קפה, והמלצרית כבר הביאה לו את כוס האספרסו בלי שביקש. האי היה ריק מתיירים, ובית הקפה היה שומם מאדם רוב הזמן, והוא ישב בשולחנו הקבוע והניח את רגלו המגובסת על כיסא מולו, מבלי שיפריע לאיש. ניקוס סגר את ענייני הבית, ולמעשה לא היתה מניעה שיעבור אליו. הוא הודיע לבעל המלון שיעזוב אחרי סוף השבוע.

ביום שני עבר לבית, שהיה מצויד בכל מה שנדרש לו, כיוון שהבעלים נהגו להשכיר אותו בעונה לתקופות קצרות. הוא פרק את המזוודה והכניס למקרר את המצרכים שרכש. עדיין היה מוגבל בתנועה, אבל בסוף אותו שבוע קיים הרופא את הבטחתו והחליף את הגבס הכבד והמסורבל בגבס קל, וכך התנייד ביתר חופשיות ואפילו נהג.

למחרת החלפת הגבס, לאחר ארוחת הבוקר, התיישב על הכורסה בסלון ביתו והסתכל החוצה בטיפות הגשם שהקישו על הזכוכית. הבית היה יבש וחם, ולו היה נעים ונוח. השמים היו אפורים, עננים נמוכים שטו במהירות עם הרוח החזקה וחצו את שמי האי, והוא שמח שאינו שוהה עוד בחדר המלון הקטן. מהבית הגדול שממול יצאו אישה וילד כבן תשע ורצו בגשם למכונית שחנתה בפתח. הילד החזיק ילקוט צבעוני, והוא הניח שהוא בדרכו לבית הספר. הוא עקב במבטו אחרי המכונית שנבלעו בה עד שנעלמה מעבר לסיבוב ונשאר כך במקומו עד שעת הצהריים, אז חזרו האישה והילד במכונית אל הבית. אחר כך עבר למיטה וקרא עד שנרדם.

למחרת דאג לקום בשבע ולאחר ארוחת הבוקר התיישב שוב על הכורסה בסלון. האישה והילד יצאו שוב באותה שעה, עם אותו ילקוט, ונסעו. הוא נשאר בכורסה עד שחזרו. אחר כך קרא וישן, ובלילה שוב חלם.

בבוקר קם מוקדם ורשם במחברת את שזכר מהחלום.

הוא ישב במכונית ונהג בכביש שירד מטה בשיפוע חד. זה היה כביש חד-מסלולי על צלע ההר. מצד אחד היתה תהום שנגמרה בנחל שוצף בקצף לבן, בין סלעים כהים, ומעליו התנשא צוק בתלילות אל תוך שמים מעוננים וכהים. הוא היה לבד באוטו. כשהגיע לסיבוב, סובב את ההגה אבל הגלגלים לא שינו את כיוונם, והרכב המשיך לנסוע ישר. אף על פי שהמרחק היה קצר, זה לקח הרבה זמן. הוא המשיך לסובב ולסובב את ההגה, אבל מאומה לא קרה, והוא הוסיף לנסוע ישר ובמהירות שהלכה וגברה, עד שהגיע לשפת הכביש, ואז פתאום הם היו לידו, מחייכים.

היא בשמלה קיצית והוא באוברול תינוקות לבן. הם התנהגו כאילו כלום לא קורה, והוא רק המשיך לסובב את ההגה ללא תוחלת, ואז הם נפלו.

אחר כך אכל ארוחת בוקר והתיישב בסלון מול החלון. היום היה בהיר והשמש זרחה. האישה והילד עם הילקוט על גבו יצאו מהבית. הוא עקב אחריהם במבטו עד שנכנסו למכונית, נסעו ונעלמו מעבר לסיבוב. הוא חיכה עד הצהריים, כשחזרו, ואז הלך לישון.

בימים הבאים ניסה לקיים את השגרה שתכנן. הטיול הרגלי ירד מהפרק, אבל הקריאה, הכתיבה והשינה התאימו. לגבי הספורט חשב שאולי ינסה למצוא באי מכון כושר, שפתוח גם לא בעונה, ויתחיל להתאמן כמה פעמים בשבוע. בגילו לא כדאי להזניח את זה יותר מדי. הישיבה כל היום בצירוף האוכל יביאו אותו, אם לא יתחיל להקפיד, למשקל שיא בזמן קצר מאוד. את ימיו, למעט שבת וראשון, שבהם היה בית הספר סגור והאנשים בבית הגדול ישנו עד שעה מאוחרת, התחיל תמיד באותה צורה. אכל את ארוחת הבוקר ואז התיישב וחיכה שהאישה והילד יצאו לדרכם. הם היו חוזרים בצהריים, מסמנים לו שהבוקר הסתיים והגיע הזמן לסגור את הספר ולהתחיל את הכנת ארוחת הצהריים.

הוא החליט שינסה את הבר היחידי שפתוח בעיירה גם בחורף. כביש חצץ בינה ובין הכפר, ואם היה חוצה אותו, חולף על פני בית הספר והכנסייה הלבנה הגדולה, היה מגיע למדרגות שסימנו את תחילת הרחוב הראשי בה. אחרי כמאה מטרים התחילו החנויות והמסעדות, וכך כל הדרך למטה עד לכיכר המרכזית. בכיכר היו הדואר, הבנק, בית המרקחת וכמה בתי קפה. בחורף עמדו רוב עסקי האוכל וחנויות הבגדים והקרמיקה סגורים, ובשעות הערב היה הרחוב שומם כמעט לחלוטין. באמצע הרחוב היתה כנסייה נוספת, ומולה בר שהיה פתוח כל השנה. בערבי החול היו מגיעים לשם אנשים ספורים, רובם מבוגרים בודדים מבני המקום, ולא פעם אף קרה שאיש לא הגיע. המקומיים טענו שבעל המקום פשוט מעדיף להיות בערב בבר ולא בבית ולכן הוא פותח, גם כשאיש לא בא.

באחד הערבים לקח את הקביים ודידה לכיוון הבר. תמיד הרגיש קצת מוזר כשנכנס למקום זר שלא הכיר בו איש, אבל הוא מיצה את הערבים הבודדים בסלון הבית. מעבר לכך, מניסיונו ידע שאם המקום ימצא חן בעיניו, אחרי כמה ביקורים תיעלם תחושת הזרות, במחיר ההיכרות עם אורחי המקום ועובדיו.

זה היה בר מהסוג הישן: הרבה עץ כהה, קיר עם מדפים עמוסים בבקבוקי שתייה, ברזי בירה וריח של מקום שפתוח כבר שנים רבות. במשך שנות השתייה והנדודים שלו אימץ לו מנהג בעשרות המקומות הזרים שנכנס אליהם במשך השנים, להתיישב בקצה הבר, בנקודה הרחוקה ביותר האפשרית מהדלת, להזמין משקה ולהתבונן היטב במקום ובאנשים, לנסות ללמוד אותם. כשנכנס, הבעלים היה מאחורי הבר ואנשים מעטים היו במקום. הפינה היתה פנויה, והוא התיישב בה והזמין כוסית ויסקי עם קרח. באמצע הדלפק ישבו שני גברים בגיל העמידה, לבושים בבגדים פשוטים, והיה לו ברור שהם תושבי המקום שנפגשו למשקה בסיום יום העבודה. ליד אחד השולחנות ישבו שני גברים ואישה, ולפי לבושם הניח שהגיעו מהיבשת לצורכי עבודה, כנראה פקידי ממשלה שבאו לפקח על עבודות תשתית או לבצע ביקורת.

בקצה הרחוק של הבר ישב עוד אדם, שאף שהיה לבוש בקפידה נראה לו מקומי ושייך. כנראה מישהו מאנשי המקצוע המקומיים, רואה חשבון או אולי הנוטריון של האי. המקום היה נעים, וכל אחד היה מרוכז בעצמו, למעט הפקידים, שדנו בלהט בנושא כלשהו. הברמן היה ענייני ומיעט במילים. את המשקאות לשולחנות הגישה מלצרית שנראתה בת קצת יותר משלושים. היה משהו מוזר בהתנהלותה. היא הגישה את המשקאות, פינתה את הכלים, והכול בלי שהחליפה מילה עם איש. היא העלתה בו זיכרון מהעבר, אבל הוא לא הצליח לזכור מאיפה וממתי. המוזיקה היתה טובה, התאורה החלשה התאימה לו, והזמן עבר בנעימים. לקראת חצות נפרד מהברמן לשלום ועלה אט-אט בחזרה לבית. אחר כך קרא עד שנרדם ובלילה שוב חלם.

בבוקר קם מוקדם ורשם במחברת את שזכר.

החדר היה חשוך, אבל הוא הרגיש שאינו לבד. אט-אט התחיל לראות דברים בחשיכה. על התקרה היו מצוירים מלאכים מוזרים עם כנפיים ארוכות. הוא ניסה לקום, אבל לא הצליח. כשניסה שוב, הרגיש שגופו לא נשמע לו. פתאום הרגיש שהוא עולה מעלה ונצמד לתקרת החדר. כשהסתכל מטה, ראה את עצמו שוכב על מיטה גדולה, ולידו שכבו גם הם, לבושים כמו שזכר אותם מהחלומות הקודמים, בשמלה קיצית ואוברול תינוקות. הוא ניסה לקרוא להם, אבל שום קול לא בקע מגרונו. שלושתם שכבו בעיניים פקוחות לרווחה, קפואות, וללא כל תנועה. שוב הוא ניסה לקרוא להם ושוב לא בקע קול מגרונו. פתאום נפל לכיוונם, אבל הם לא זזו ולא ניסו לחמוק ממנו. הוא ניסה להיאחז במשהו, אבל שום דבר לא היה שם, ואז התעורר בבהלה.

הוא התיישב בסלון עם ארוחת הבוקר שהכין וצפה בבית הגדול. בשעה הרגילה יצאו האישה והילד, נכנסו למכונית ונסעו. מוזר, חשב, שלא ראה שום אדם נוסף בבית. הם כנראה היחידים שגרים בו. בצהריים חזרו, והוא אכל את ארוחת הצהריים והלך לישון.

החשיכה ירדה מוקדם. הימים היו קצרים והלילות ארוכים, משאירים לו יותר מדי שעות של אפלה. בערב ירד שוב אל הבר. המקום היה ריק פרט לבעלים ולמלצרית. הוא התיישב באותו כיסא והזמין משקה. אחר כך שיחק עם קוביות הקרח בכוס עד שנעלמו והפכו את הנוזל הענברי לשקוף ובהיר. מפני שהגביל את עצמו לשלושה משקאות בלילה, ניסה לשתות אותם לאט ולמתוח את הזמן ככל האפשר. מעולם לא הרגיש נינוח בבר בלי משקה. היה לו נוח כשהיה יכול להחזיק את הכוס ולשחק בה. אחרי כחצי שעה הגיעה חבורה של מקומיים, שנראו כמי שחוגגים אירוע כלשהו, והם התיישבו בשולחן הפינתי, ליד היציאה לסמטה. המלצרית ניגשה אליהם לקחת הזמנה, ושוב שם לב למשהו מוזר בהתנהלותה. היא הקשיבה ורשמה את ההזמנה בפנקסה, אבל לא אמרה מילה. היה ברור שהם מכירים כי חיבקו אותה כשנכנסו למקום, כך שהתנהגותה נראתה לו מוזרה עוד יותר. כשהברמן התקרב אליו, שאל אותו על כך, והוא צחק. "היא אילמת," אמר. "הלקוחות הקבועים מכירים אותה ויודעים, ומי שלא יודע מבין די מהר." עובדת שם כבר שנים, חלק מהמשפחה. כשהברמן אמר לו זאת, נזכר לפתע מאין היא מוכרת לו. היא היתה מלצרית במקום ותיק ומפורסם שביקר בו פעם, בעיירת ימי הביניים שניצבה על הצוק שבקצה האי. הדהים אותו שזכר זאת, בהתחשב בעובדה שביקר שם לפני יותר מעשר שנים.

בעיירה ההיא על הצוק חיו אנשים קשים. בחורף היתה הרוח מכה בבתים, והסערות התנפצו על קירות האבן הגבוהים. הבתים, שהיו כהים מלכתחילה, נהפכו קודרים עוד יותר. התקרות הנמוכות נעשו מחניקות וכלאו את האנשים בכלובים צרים. באי נהגו לומר שהמשוגעים גרים שם, ומי שעובר שם את החורף, כנראה משהו לא לגמרי בסדר אצלו. המקום היה שונה לחלוטין משאר העיירות והכפרים באי. אלה נבנו בתפזורת, ללא תכנון, והבתים הקיקלאדיים הטיפוסיים - לבנים וכחולי תריסים, גבוהי תקרה ורחבי חלונות - התפשטו בהם לכל עבר, וביניהם פה ושם כנסייה, ואילו בעיירה שלמטה היו הבתים נמוכים וקטני חלונות. בפעם הראשונה שביקר שם הרגיש צורך להתכופף בכל פעם שנכנס לבית או לחדר, שמא יפגע המשקוף בראשו. ובניגוד לשאר יישובי האי היתה העיירה מוקפת חומה, שדרך תלולה הובילה אל השער היחידי בה. בקיץ, בשמש, חיפו התיירים והאווירה העליזה על הכול, אבל בבוא הסתיו עזבו התיירים, והעגמומיות תפסה מקום, עד שבחורף כבר השתלטה במלוא העוצמה. העיירה משכה טיפוסים מיוחדים וקיצוניים, וככל שחלפו השנים הקצין הפער בין אנשי האי מסבירי הפנים והפתוחים לבין אנשי העיירה הסגורים והקשוחים שהקרינו תחושת בדידות.

ביקורו הראשון באי, עשר שנים קודם לכן, היה בראשית יולי, עם הפריחה של תחילת עונת התיירות. באחד הערבים ירדו שניהם עם חברים לעיירה, שהופיעה בכל מדריכי התיירים כמקום שחובה לבקר בו. הערב היה חם, והם הקיפו את החומה וראו את הירח זורח. הוא זכר שהמראה היה יפה במיוחד. אחר כך הלכו לבר מקומי על החומה, בנקודה שצפתה אל הים. המקום נקרא "קובה החופשית" והיה מלא בקבוקי רום ריקים. ערימות על ערימות של בקבוקים, כולם של אותו רום זול, ומכולם נמזג המשקה היחידי שהוגש במקום, רום עם קולה. בעל המקום היה יווני לא צעיר, לבוש תמיד במכנסיים קצרים אדומים ומרופטים, שהיה נדמה כי יתפוררו מכל נגיעה, ובחולצת טריקו ישנה. הוא נזכר שאת המשקאות הגישה מלצרית צעירה ויפה מאוד, שרשמה את הזמנות הלקוחות והסתובבה עם שלט קטן שעליו היה כתוב ביוונית ובאנגלית, "אל תיעלבו אם אני לא עונה, אני לא מדברת".

על הקירות היו תלויות כרזות שצעקו, "שחררו את קובה!" ותמונות של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. הבר היה קיים עשרות שנים, איש כבר לא זכר בדיוק כמה. התחושה היתה שמאז ומתמיד עמד שם בעל המקום, מערבב ומגיש את המשקאות שלו.

אז, בביקור הראשון, הוא היה מאוהב וצעיר, הקיץ היה נהדר, היא היתה איתו יפה ופורחת, והבר היה עוד אנקדוטה מהחופשה. הדבר האחרון שעניין אותו היה לאן הולך בחורף האיש במכנסיים האדומים, ולמי מגישה המלצרית האילמת משקאות כשהגשמים והרוחות מבריחים את כל התיירים בחזרה לביתם.

אחרי החופשה ההיא לא חזרו לאי וביקרו בחופשותיהם באיים אחרים. עכשיו, בינואר, כשהיה צריך להחליט, פשוט נסע לפיראוס, נכנס למשרד כרטיסים ובדק אילו מעבורות יוצאות ולאיפה. כשראה את שם האי, נזכר בקיץ ההוא ובהחלטה שלהם לרדת בו, ובלי היסוס קנה את הכרטיס ועלה על המעבורת. בחורף היא היתה אטית ועצרה בכמה איים. במשך שעות ההפלגה חשב שיחליט כשיגיע לנמל. הוא זכר שבזמנו אהב את המראה של האי מהרגע שצפה בו מסיפון המעבורת כשנכנסה למפרץ. אם יאהב אותו גם כעת, ירד, ואם לא - ימשיך לאי הבא או לבא אחריו. הוא ידע שבאחד מהם ירד ושבאחד מהם יעביר את החורף. בכל אופן, החזרה ליבשת לא היתה אפשרות מבחינתו. כשנכנסו למפרץ, האוויר היה צלול, ולמרות השמים האפורים, העיירה הלבנה שגלשה מצלע ההר לחופי המפרץ נראתה יפה ומזמינה, ממש כמו אז, לפני עשר שנים. כשכבש המעבורת הנמיך בכבדות ונשען על הרציף, הוא אסף את המזוודה הקטנה וירד.

הוא הסתכל שוב על המלצרית. מצחיק, חשב, הוא זוכר אותה אף על פי שראה אותה רק פעם אחת בחייו, לפני שנים רבות. מנגד, הוא בשבילה רק עוד טיפה בים של פנים זהות, ששתו רום וקולה במקום של קומוניסט יווני זקן.

הוא סיים את המשקה, שילם וטיפס על קביו בחזרה לבית. בלילה שוב חלם.

בבוקר קם מוקדם ורשם במחברת את שזכר.

שניהם ישבו על המרפסת מול הים. שמש אדומה זרחה מעבר להרים. הם היו צעירים, כמו אז כשלמדו באוניברסיטה. היא לבשה בגדים אדומים וישבה על הכורסה שמולו. "איפה היית?" שאלה אותו, "אני מחכה כבר הרבה זמן." "הייתי איתו," ענה, אבל היא רק הסתכלה עליו במבט אטום. "מי זה איתו?" שאלה. "עם הבן שלנו," השיב. "אין לי ילדים," היא צחקה, "אני עוד ילדה בעצמי." "יש לך," אמר, והיא רק הסתכלה עליו באותו מבט. "אין לי," חזרה, "פעם אולי יהיו." הוא התעקש, אבל היא נעלמה ככל שניסה לשכנע אותה. "בוא נלך," אמרה, "בוא נעוף," ואז עלתה על המעקה, פרשה את ידיה לצדדים וניתרה קדימה. הוא צעק וניסה לתפוס אותה, אבל לא הצליח לקום, כאילו היה כבול למקומו, ורק שמע אותה צועקת, "אני חופשייה!" ונופלת, עד שנשמעה המכה והוא התעורר בבהלה.

באופן מוזר, כשהתעורר בבוקר, מזיע ומסויט מלילה נוסף של חלומות, הרגיש שמח. רק כך היה יכול לראות אותם, ואם התמזל מזלו, גם לדבר איתם. תמיד פחד שכשיפסיק לחלום, לא יראה אותם עוד לעולם. אבל זה לא עשה את החלומות לקלים יותר.

למחרת הלך למרפאה. הרופא בדק והחליט שהגיע הזמן להוריד את הגבס. עבר כבר חודש מאז התאונה, ומצילום הרנטגן נראה שהעצם התאחתה כראוי. התחושה ללא הגבס היתה מוזרה, כאילו הרגל קלה יותר ובעיקר חלשה מאוד. הרופא אמר לו שזה טבעי ושזה ייקח קצת זמן, וכדאי שיעשה תרגילים לחיזוק. "יש מטפלת טובה באי," אמר, "שמה קורינה, והיא גרה בעיירה למטה, אבל בטח תסכים לבוא אליך לטיפולים. אני אבקש מהאחות לדבר איתה ולתאם לך פגישה. יש בעיה קטנה לתקשר איתה, כי היא לא מדברת, אבל האחות מכירה אותה ויודעת איך לעשות זאת. היא תתקשר לעדכן אותך. אל תדאג, היא שומעת טוב ופשוט כותבת את מה שצריך במקום לדבר. כמה שבועות של פיזיותרפיה ותהיה כמו חדש ותוכל לחזור לטפס בשבילים." הרופא חייך. "רק הפעם בבקשה תודיע לפני ותיקח איתך טלפון, זה יכול לחסוך לכולם הרבה בעיות."

כששאל את הרופא אם זאת המלצרית מהבר, הוא הנהן לאישור. "באי הזה," ענה, "רוב האנשים עושים כמה דברים. קשה למצוא מספיק עבודה במקום קטן כל כך, ומעבר לפרנסה, אנשים צריכים להעסיק את עצמם. היא מקצועית וטובה," הבטיח, "אל תיתן לזה שהיא לא מדברת להפריע לך. האפשרות האחרת שלך היא לנסוע ליבשת." "זה לא מפריע לי," ענה לו, "אני סתם סקרן."

בערב נשאר בבית ושמע מוזיקה. הוא אהב להקשיב רוב קשב למוזיקה. לא כרקע לעיסוק אחר, אלא להתרכז במוזיקה עצמה, בלי שום הסחת דעת. להתנתק מהכול ולהקשיב. זה היה מבחינתו כמו לקרוא ספר טוב. הוא ניגן אלבום של שלישיית ג'אז, וצלילי הנאי, העוד והקאנון לקחו אותו למקום אחר. בינתיים שקעה השמש בחוץ, והבית היה חשוך. הוא לא טרח להדליק את האור והמשיך לצלול בחשיכה לתוך הצלילים. אחר כך קרא וישן.

למחרת אכל את ארוחת הבוקר שלו, ולאחר שהאישה והילד מהבית הגדול נסעו, עבר דרך המרפאה. האחות נתנה בו מבט נוזף. "רציתי להתקשר לעדכן אותך," התלוננה, "אבל מספר הטלפון שיש לנו הוא במלון שהתאכסנת בו, ואין לי שום מספר עדכני." "אין לי טלפון נייד," ענה, "אבל בגלל זה באתי לכאן." "הגיע הזמן שתקנה," המליצה והוסיפה, "בכל מקרה דיברתי עם המטפלת והיא פנויה בכל יום בשעות אחר הצהריים המוקדמות. אחר כך היא הולכת לעבודה. קבעתי איתה מחר בשעה שלוש, ואם זה בסדר מבחינתך, אאשר לה את המועד. היא תגיע אליך הביתה."

"איך את מדברת איתה?" שאל, "היא הרי אילמת." "בלי בעיה," חייכה. "אני מדברת עם אחותה, הן גרות יחד."

בשלוש בדיוק היא הגיעה בסוזוקי כחולה ישנה והוציאה מהמכונית מיטת טיפולים מתקפלת. הוא יצא לשביל והציע לעזור בסחיבת המיטה, אבל היא רק חייכה וסימנה לו שאין צורך. כשנכנסו לבית פתחה את המיטה בסלון, ואז הוציאה מהתיק לוח מחיק קטן וטוש וכתבה "שלום". "שלום גם לך," ענה. "בבקשה תתפשט ותישאר בבגדים תחתונים. תשכב על הגב על המיטה", כתבה. "אני רוצה לבדוק את הרגל". היא הניעה את רגלו לכל הכיוונים וקיפלה אותה באזור הברך והקרסול. כשסיימה, סימנה לו לרדת מהמיטה ולעמוד, ולאחר מכן הדגימה לו שורה של פעולות וביקשה שיחזור עליהן. הוא השיב על הסימנים שלה בסימנים משלו, ואז כתבה לו, "זאת אני שלא מדברת. אתה מדבר ברור ואני שומעת היטב, פשוט תאמר את הדברים". לאחר מכן תלתה על קרסולו משקולות והפעילה את רגלו בפעולות שונות. "אני אראה לך כמה תרגילים, תחזור עליהם פעמיים ביום", כתבה. "זה לא ארוך, ייקח לך רבע שעה בכל פעם". הוא הנהן, והיא הראתה לו את התרגילים וסימנה בידה שעליו לחזור על כל תרגיל חמש פעמים. לפני שהלכה, כתבה לו על הלוח, "ניפגש בשבוע הבא באותו יום ובאותה שעה", וכשאישר לה בהנהון, הסתובבה ללכת. ליד הדלת עצרה, כתבה שוב על הלוח והפנתה אותו אליו. "אני זוכרת אותך", היה כתוב עליו. היא חייכה, יצאה ונסעה משם.

ביום שישי ירד למקום בעיירת הנמל, שהיה בית קפה, מסעדה וגם בר. למעשה נתן המקום מענה לכל שעה ביום. האוכל היה מצוין והנוף מדהים. הוא היה ממוקם בצד השני של המפרץ, מול העיירה והרציף, על חוף הים. בקיץ, בשעת השקיעה, זה היה המקום להיות בו. ערב אחר ערב, שקיעה אחר שקיעה, בכל פעם באופן קצת שונה, בכל פעם עוצר נשימה. בעונה היו המקומיים ועובדי המסעדות והברים באים לשם לשתות את המשקה של הערב, לאכול משהו קטן, לטבול במים ולצפות בשמש יורדת לים.

הוא התחיל לפקוד את המקום בכל סוף שבוע, אם היה פתוח. הזמין כוס יין לבן יבש, התיישב ליד השולחן הפינתי המוסתר מהרוח, מתחת לפרגולה, ונהנה מהחום שהפיץ התנור החשמלי התלוי מעל. יום שישי אחד פגש שם את ג'ורג', הרופא המקומי, ואת סטריוס, שלא היה ברור מה עשה למחייתו. השניים נהגו להיפגש שם ולשחק שש בש במשך שעות ארוכות. שתי סדרות של הטוב משבע. באופן מוזר, לרוב נפרדו בלי הכרעה, או שהפסיקו את הטורניר בעיצומו, כשאשתו של ג'ורג' היתה מתקשרת ושולפת אותו מהמשחק. באחת הפעמים התפתחה ביניהם שיחה, ומאותו יום נהג להצטרף אליהם לשולחן ולחלוק איתם ליטר של יין לבן. זה היה שולחן של סיפורים ולא של שאלות, ובדרך כלל היה סטריוס המספר הראשי.

הוא היה דור חמישי לאנשי האי. סבתו וסבו, כמו הוריהם והורי הוריהם לפניהם, היו חקלאים מקומיים. אביו עזב את האי ללימודי הנדסה באוניברסיטה והתחתן עם אישה מאתונה. אף שמעולם לא חזרו לחיות באי, בכל שנה היו מעבירים בו את הקיץ. בכל ספטמבר, סיפר סטריוס, כשהגיע הזמן לחזור לאתונה, הוא היה בוכה, וכל השנה התגעגע. אחר כך גם הוא למד הנדסה, התחתן עם אישה מהיבשת ונשאר באתונה, אבל תמיד התגעגע לאי. בגיל חמישים ושלוש, לאחר שהתגרש וילדיו בגרו, דבר כבר לא קשר אותו לאתונה והוא עבר לגור באי, בביתה של אחותו. החברה כאן, הסביר, היא מטריארכלית. הנשים הן החזקות והקובעות. הבעלות בבתים נרשמה באופן מסורתי על שמן, וכאשר ההורים הולכים לעולמם, הבת הבכורה היא שיורשת את הבית. הבן הבכור יורש את העסקים, לרוב מטע וחמור, ואם יש בית נוסף, הבת השנייה היא שיורשת אותו. לכן כשעבר לאי, עבר לגור אצל אחותו שירשה את בית המשפחה, ביחידה נפרדת שארגנה עבורו. בגלל זה, צחק, כשאשתו של ג'ורג' מתקשרת וקוראת לו, אין לו ברירה אלא לקום וללכת. אף אחד לא מערער על סמכותן של נשות האי.

עכשיו, בסוף פברואר, היה קר והשמים היו מעוננים. בהמשך השבוע, אמר סטריוס, אמור לרדת שלג באי. זה מראה מרהיב, הוסיף, כל ההרים מתכסים בלבן והאוויר צלול וקפוא. פעם בכמה שנים הלבן של הבתים מתאחד עם הלבן של השלג, ורק הכיפות של הכנסיות בולטות בכחול. במבט ראשון השלג שמצטבר על הטרסות במדרונות יוצר יחד עם רצועות האדמה פסים בשחור ולבן, והאי נראה כמו צילום מפעם.

כשחזר הביתה כבר היה די מאוחר. הבית היה קר, והוא הצטער שלא הדליק את החימום לפני שיצא. היה יכול להיות נעים לחזור לבית חם. אחר כך קרא וכשנרדם חלם על שלג.

בבוקר קם מוקדם ורשם במחברת את שזכר.

מולו היתה כנסייה שחורה וגבוהה, שניצבה בודדה ובולטת בתוך שדות מושלגים. פתיתי שלג כבדים ירדו כל הזמן, ואור הירח נשבר עליהם למיליוני רסיסים. במפתיע לא היה קר, והוא נכנס מבעד לשער הברזל הפתוח של הכנסייה. בפנים היה בית כנסת. הוא הכיר את הסמלים היהודיים מהארוחות עם משפחתה וידע שזה בית הכנסת שבו היו יחד כשהתינוק נולד. גם בפנים המשיך לרדת השלג, מסתחרר בדרכו מטה מהתקרה לכיוון הספסלים שעליהם ישבו. היא היתה לידו, מחזיקה בזרועו, ומולם בעריסה שכב הילד. השלג המשיך לרדת ולהיערם על העריסה. הוא רצה לקום לנקות את השלג ולכסות אותו, אבל לא הצליח לזוז, הרגיש שאין קשר בינו לבין הדמות שיושבת שם לידה. הוא ביקש ממנה לעשות זאת, והיא רק הסתכלה עליו במבט זוהר והנהנה לאות שאין צורך. היא קמה ונשכבה ליד העריסה, והשלג המשיך לרדת עד שכיסה את שתיהן ואת התינוק. פתאום כבר לא היה אפשר לראות אותם, בתוך הערימה של הצמר הלבן. הוא התחיל לצעוק וקפץ פנימה, מנופף בידו ושוקע בתוך השלג, מחפש אותם אבל מרגיש שאין שם דבר, והמשיך לשקוע מהר יותר ויותר. פתאום הכול נעשה שחור והרוח שרקה סביבו, והוא התעורר בבהלה.

בתחילת השבוע הלך לבר. בלי הגבס היתה הדרך קלה ומהירה יותר. המקום שלו היה פנוי, והברמן-בעלים כבר ידע להכין לו את המשקה שלו. קורינה היתה שם, והם הנהנו זה לזה לשלום והסתפקו בכך.

למחרת הגיעה קורינה לטיפול נוסף. שוב הוציאה מהסוזוקי הכחולה את מיטת הטיפולים. הפעם היה הדיאלוג פשוט יותר. "איך אתה מרגיש?" כתבה על הלוח, "עשית את התרגילים?" כשאישר לה, חייכה בסיפוק. היא סימנה לו לבצע מולה פעם אחת את סדרת התרגילים ואחר כך בדקה את רגלו, הניעה וקיפלה אותה, ואז הוציאה משקולות קטנות ועשתה איתו סדרת תרגילים נוספת. כשסיימו, שניהם הזיעו. הוא שאל אם תרצה לשתות משהו קר, וכשהנהנה הוציא בקבוק סודה מהמקרר ומזג לשתי כוסות. הם התיישבו ליד השולחן במטבח ושתקו במבוכה. "אתה לא צריך לשתוק, תרגיש נוח לדבר", כתבה לו על הלוח. "אני אקשיב ואם יהיו לי שאלות, אכתוב אותן". "אני לא אוהב שאלות," אמר.

"מה תעשה פה בקיץ?" התעלמה ורשמה. "האי יהיה אז שונה לחלוטין, השקט ייעלם והרחובות יהיו מלאים בתיירים". "נראה אז," אמר, "ומה את תעשי?" "אני חיה כאן, זה ביתי", כתבה. "בעונה אני נשארת בבית, חוץ מבערבים שאני עובדת". היא נגעה בידו חסרת האצבעות והביטה בקפידה בגדמים, אבל לא כתבה דבר. אחר כך שתו את הסודה בשקט, והוא לא שאל אותה מאיפה היא זוכרת. אחר כך נפרדו לשלום. "בשבוע הבא באותו יום ובאותה שעה", כתבה, והוא אישר בשתיקה.

בבקרים המשיך לחכות עד שהאישה והילד יצאו מהבית וייסעו ואז היה קורא עד שחזרו. הילד לבש תלבושת אחידה של בית הספר, אבל האישה שינתה את לבושה מדי יום. הוא בעיקר אהב כשלבשה שמלה, ובימים האלה היה שמח.

ביום שישי הלך למקום מול הנמל. סטריוס וג'ורג' היו שם, שקועים במשחק השש בש שלהם. אחרי ששתו את כוס היין השנייה, שאל אותם על קורינה. "אתה גם יודע לשאול?" שאל סטריוס, "חשבתי שאתה רק מקשיב." מובן שהם הכירו אותה. ג'ורג' אפילו למד עם אחותה הקטנה בבית הספר. "אתה יודע," אמר וחייך, "כשקורינה היתה ילדה קטנה, היא דיברה. למעשה אף פעם לא חשבתי מתי היא הפסיקה לדבר ולמה. חלפו כל כך הרבה שנים, ומבחינתי היא תמיד היתה אילמת." "אישה יפה ואילמת," צחק סטריוס, "שידוך משמים. תיזהר, הנשים של האי חזקות וקשות, והיא כנראה קשה עוד יותר מכולן. אל תשכח שהיא מהעיירה למטה. לא בטוח שעכבר יבשת כמוך יוכל להתמודד איתה." הם המשיכו לשתות, ג'ורג' וסטריוס שיחקו, וכשירד החושך והקור נהיה עז מדי, נסע בחזרה לביתו.

בלילה שוב חלם, ובבוקר רשם במחברת את שזכר.

הוא הפליג בים בספינת מכמורת גדולה, שגררה מאחוריה רשת ארוכה. הים סער, הגלים היו גבוהים ולבנים מקצף והרוח שרקה באוזניו. הוא לא ראה אנשים על הספינה והחזיק בגלגל ההגה. עם כל גל עלה ואז נפל במכה עד לתחתית, והקצף שטף את חלונות תא ההגה. הגלים נעשו גבוהים יותר ויותר, והוא פחד. הרשת הכבידה על הספינה והוא רץ לירכתיים וחתך את הכבלים שחיברו אותה אליה. כשהספינה זינקה קדימה, איבד את שיווי המשקל ונפל למים, ואז הרגיש את הרשת נכרכת סביבו ומושכת אותו מטה. הוא חיפש אוויר ופתח את פיו, אבל רק מים מלוחים חדרו פנימה והוא נחנק, חבט בידו בניסיון לצוף כלפי מעלה אל האוויר, אבל לא הצליח, ואז התעורר.

אחר כך, כשישב בסלון וחיכה לאישה ולילד שיצאו מהבית הגדול, נתקף בהלה. הם לא היו בחלום, לא היא ולא הוא. סתם חלום מפחיד, חשב, סתם סיוט של לילה, ואפילו לא ראיתי אותם. סתם סבלתי. כשיצאו, האישה לבשה שמלה, אבל באותו בוקר זה לא עורר בו שמחה.

הוא הכריח את עצמו להיזכר. איך הכירו אז בים, על האונייה. מעבורת ענקית שיצאה מפיראוס בהפלגת לילה לסנטוריני ובדרך עצרה בכמה איים. הם ישבו באותה שורה ומתישהו התחילו לדבר ונסחפו לשיחה, היא היתה אמורה להגיע לאי קטן בדרך והוא לתחנה הסופית. שניהם לא היו שם מעולם לפני כן. כשהתקרבו לתחנה הראשונה, כבר לאחר שלוש שעות של שיחה, אמר לה ברגע של ספונטניות, "בואי נרד. ניקח את המזוודות שלנו ונרד פה יחד." היא הסתכלה עליו בחיוך מופתע. "אתה בטוח? מה נעשה כאן? אנחנו מכירים רק כמה שעות. אתה תמיד כל כך ספונטני?" "לא," ענה, "לרוב אני מחושב ומתוכנן, אבל בתחנה הבאה את יורדת, ואחר כך לא ניפגש לעולם. מה כבר יכול לקרות? הרי בכל יום עוברת מעבורת, ומקסימום נעלה על המעבורת מחר וכל אחד ימשיך בדרכו."

כשהגיעו לנמל, היא הביטה בו היטב ואז אחזה בידו והם ירדו בריצה לסיפון התחתון. אחר כך נהפכו הדברים שאמר למוטו שלהם, ובכל צומת החלטה היו אומרים זה לזה, "מה כבר יכול לקרות? הרי בכל יום עוברת מעבורת." כמה צעירים, טיפשים ואופטימיים הם היו, חשב. הרי הכול יכול לקרות, והכול קרה, ולא בכל יום עוברת מעבורת.

בערב חשב על שאלתה, מה יעשה כשתתחיל העונה. הוא ידע שהאי יהיה שונה לחלוטין. תושבי הקבע ייעלמו מאחורי המוני התיירים והעובדים שעוזבים בסוף העונה. רוב העסקים באי היו שייכים לאנשים שלא התגוררו בו דרך קבע. חלקם החזיקו עבודות לתקופת החורף באתונה או במקומות אחרים ביבשת. כל השקט, הבדידות והמרחבים הריקים יהיו כלא היו כשתתחיל העונה. באפריל, באיסטר, יתעורר האי לחיים, שילכו ויתגברו ויגיעו לשיא במחצית השנייה של יולי ובאוגוסט כולו, ואז ילכו וידעכו אט-אט עד שבאוקטובר יחזור השקט. אבל עכשיו זה לא רלוונטי, אמר לעצמו. יש לו עוד מספיק זמן להחליט. אם ירצה, יעזוב במאי, ואם יחליט להישאר, יוכל לאמץ את שיטתה של קורינה - להישאר בבית ולבחור מקומות המוניים פחות. אפשר לחשוב שמקומות אחרים בקיץ שקטים וריקים מאדם.

ביום שלישי החליט שהגיע הזמן לחזור לתוכנית לבקר במנזרים ובכנסיות שבאי. היות שעדיין לא היה יכול לטפס ברגל, החליט לנסוע לכנסייה שעל פסגת ההר, בצד הצפוני של המפרץ שבו שוכנת עיירת הנמל. הוא יצא בבוקר, לאחר שהאישה והילד מהבית הגדול יצאו. הנסיעה היתה קצרה, כעשרים דקות מביתו, בדרך תלולה ומתפתלת שטיפסה בעקביות לפסגה. בכנסייה למעלה מצא דמיון רב למנזר שניצב בפסגת ההר בצדו הדרומי של המפרץ, שאליו טיפס ברגל. גם כאן היה שער שנפתח לרחבה, וממנה הוביל שביל קצר לנקודות תצפית אל המפרץ או אל צפון האי. ברחבה מצא על הקרקע מפה מלוחות שיש ובה כל האיים שנפרשו באופק. הוא ניצל את הראות המצוינת, השתהה כדי לזהות את כל האיים סביב ונדהם שוב ממספרם ומקרבתם. לאחר מכן הכין לעצמו קפה במטבח, שכנראה הושאר פתוח לשימוש האורחים, פתח את הכיסא המתקפל שהביא עמו והתיישב לקרוא עד שהגיע הזמן, לפי חשבונו, לחזור לבית, לפני שהאישה והילד ישובו. כשנהג בחזרה במורד הכביש, ציין לעצמו שמהרגע שעלה ועד שירד לא פגש איש, ואף רכב לא חלף על פניו.

בערב הלך לבר. הוא התקבל כבר כבן בית. מה שכמה ביקורים באותו מקום יכולים לעשות, בייחוד כשהמקום אינו שוקק אדם. הוא התיישב במקומו הקבוע על הבר וקיבל את המשקה הרגיל. היא לא היתה שם, וכששאל את הברמן, השיב שנסעה ליבשת לאירוע משפחתי. ממילא עם מספר הלקוחות הנוכחי הוא יכול להסתדר גם לבד, צחק. הם התחילו לשוחח והתברר שגם הוא לא בן המקום. "הגעתי לכאן לפני ארבעים שנה," סיפר. "התאהבתי בבת של הקצב המקומי. עבדתי במסעדה ואחד מתפקידי היה לקנות את הבשר. כשהגעתי בפעם הראשונה לקצבייה, היא בדיוק פירקה חתיכת בשר, והייתי מוקסם מהדייקנות ומהיעילות בתנועותיה, וחוץ מזה היא היתה יפהפייה. אחרי שקניתי כמויות לא סבירות של בשר רק כדי לראות אותה, גם היא התאהבה בי והתחתנו. היא לא היתה מוכנה לחשוב על לעזוב את האי, התנאי שלה היה שנישאר לגור כאן. לא היתה לי ברירה," צחק. "היא הלכה לעולמה לפני חמש-עשרה שנה, לא היו לנו ילדים ונשארתי לבד. התרגלתי לאי, ובגילי כבר לא רציתי לעזוב, אפילו שגם אחרי ארבעים שנה אני עדיין נחשב פה לזר. הוריה השאירו לה את החנות, ואחרי שמתה סגרתי את הקצבייה ופתחתי במקומה את הבר. תראה," הצביע על תמונה שהיתה תלויה על הקיר, "תראה כמה יפה היא היתה." הוא הסתכל על התמונה - תצלום של דלפק בקצבייה, שמאחוריו עמדה אישה כבת ארבעים, מלאה ויפה, עם עיניים בהירות ושיער שחור, ולפניה מונחים נתחי בשר גדולים. "זה היה לפני שהיא חלתה," אמר, "לפני שהתחילו שבע השנים הרעות."

באותו ערב שתה הרבה, יותר משלושת המשקאות שהקציב לעצמו. כשחזר לבית היה שיכור ופעמיים מעד בדרך. בלילה התעורר פעמים רבות, אבל בכל פעם שנרדם חלם את אותו חלום.

בבוקר קם מוקדם ורשם במחברת את שזכר.

הם הלכו במעבר, ומשני הצדדים ישבו אנשים שלא הכיר. הוא היה בחליפה שחורה והיא בשמלה לבנה, וזר פרחים בידה. מוזיקה שקטה התנגנה ומולם עמדו רב וכומר, לבושים בשחור ובאדום. כשהגיעו לרחבה שבקצה המעבר עצרו, והרב והכומר התחילו לשיר בשפה שלא הבין. זה נמשך זמן רב, עד שאיבד את הסבלנות, אבל היא הסתכלה עליו וחייכה, ושוב הכול היה רגוע ויפה. פתאום השיר נפסק והתקרה החלה לרעוד, סדקים התהוו מכל הצדדים, רעש של אבנים מתפוררות נשמע והאבנים התחילו ליפול. הוא לקח את ידה וניסה לברוח, אבל האבנים נערמו מכל עבר, והשירה עלתה מתוך האבק. הוא הרגיש את ידה מחליקה מידו וניסה לאחוז בה חזק. כשהסתובב לכיוונה, ראה שידה השנייה שלוחה לאחור, והכומר והרב אוחזים בה. "תעזבו," צעק, "תעזבו!" אבל הם רק חייכו אליו ומשכו, והוא הרגיש את ידה עוזבת את ידו ושמע את קולה מצטרף לשירתם ומתרחק ממנו, וכל האבנים שנופלות מכסות אותם בערימה גבוהה. פתאום הפסיקו האבנים ליפול, השמים היו מעליו כחולים ובהירים, והוא עמד לבדו מול ערימת אבנים גבוהה שעליה התנוססו צלב ומגן דוד לבנים, ומתוכה עדיין בקעה השירה.

בסוף השבוע האחרון של פברואר פרצה הסערה האחרונה של החורף. כשהגיע יום הפגישה עם קורינה, המקרר היה ריק והוא החליט לקנות מעט מצרכים, ואולי גם עוגה שיגיש אם ישתו יחד קפה לאחר הטיפול. זה היה היום הקר ביותר מאז הגעתו לאי. השלג ירד בהפסקות כבר שלושה ימים, ההרים היו לבנים, וברחובות העיירה הצטברו תלוליות שלג קטנות. לא היה לו מעיל שהתאים למזג האוויר הזה, וכשהלך לסופרמרקט הקטן הרגיש את הקור חודר בעוצמה לעצמותיו. כשחזר, קורינה כבר החנתה את הסוזוקי הכחולה במקומה הקבוע והם נכנסו יחד לבית. הוא רעד כולו ושפשף את ידיו. היא סגרה את הדלת, הוליכה אותו לספה בסלון והושיבה אותו. לאחר מכן נעמדה מולו, הורידה את הכפפות מידיה ופשטה את מעילה העבה. מתחתיו לבשה שמלה ארוכה. היא עטפה את ידיו בידיה. ואז, תוך שהיא מסתכלת עמוק לתוך עיניו, עזבה את ידיו, הפשילה את שמלתה וגלגלה מטה את גרבי הצמר הארוכים שהגיעו עד מעל לברכיה. רגליה נותרו עירומות, והיא פישקה אותן, הצמידה את כפות ידיו למעלה ירכיה וסגרה אותן בחוזקה עליהן. שמלתה ירדה מטה ונתלתה על זרועותיו. הוא הרגיש את הרכות והחום של גופה. הם נשארו כך דקות ארוכות, עיניהם נעוצות אלה באלה, עד שאצבעותיו הפשירו ויכולת התנועה חזרה אליהן. ידיו החלו עולות לאטן, אוחזות בתחתוניה ומושכות אותם מטה, ואז חזרו בסערה כלפי מעלה, ידו האחת מקיפה את אחוריה ואצבעות ידו השנייה חודרות לרטיבות ולחום שבין רגליה. ראשו נצמד לבטנה והוא החל לבכות. ידיה אחזו בשערו, והיא משכה אותו מטה, רגליה נסגרו על מותניו והוא הרגיש איך כל כולו חודר לגופה. אחר כך שכבו מחובקים על השטיח, עד שנרדמו, ללא מילים וסימנים. כשהתעורר ראה אותה מתלבשת. היא הניחה את אצבעה על פיה, לאות שלא ידבר. הוא שתק, והיא סיימה להתלבש והלכה.

בערב הלך לבר. היא היתה שם, והם הסתפקו בהנהון. הוא שתה לאט וחיכה כמעט עד לשעת הסגירה, אז נפרד לשלום ויצא. הוא עלה אל הבית וחיפש את הסוזוקי הכחולה בחניון שבקצה הרחוב. כשראה אותה, התיישב על הספסל בכיכר הקטנה של בית הספר וחיכה. אחרי כרבע שעה היא הגיעה ולא נראתה מופתעת שהוא שם. היא אחזה בידו והם המשיכו ללכת לכיוון הבית. בלילה, כששכבו, התבונן בפניה ובייחוד בפיה, ספק מחכה שתאמר משהו. בבוקר קמה מוקדם ויצאה עוד לפני שהכין את ארוחת הבוקר, כך שהיה יכול לשבת בסלון ולחכות לאישה ולילד שיֵצאו מהבית הגדול. האישה לבשה היום שמלה ארוכה, וזה שימח אותו.

בשבוע שלאחר מכן, כשבאה לטיפול, כתבה לו שזאת הפעם האחרונה. "הרגל שלך בסדר גמור. תמשיך לעשות את התרגילים, אבל אתה כבר לא צריך שאבוא. אם תרצה שניפגש, אשמח, אבל זה לא יהיה קשור לטיפול". אחר כך נוצרה ביניהם שגרה. פעמיים בשבוע היה הולך לבר ומחכה לה עד שתסיים, תמיד באותו מקום ליד החניה. הוא היה מדבר והיא היתה מסמנת סימנים או כותבת, וכך עבר לו רוב מרס. הוא לא בכה יותר כשעשו אהבה, והיא לא שאלה אותו מדוע בכה ומה הוא רוצה. הימים התחילו להתארך, והשמש בילתה יותר ויותר זמן בשמי האי. הוא לא שאל אותה מאומה על עצמה, והיא לא סיפרה דבר מיוזמתה. היה לו נדמה שהם משייטים בבועה שכלום לא חודר אליה ודבר לא יוצא ממנה. בלילות כבר כמעט לא חלם, וגם כשחלם, לא ממש זכר על מה.

איסטר חל מוקדם באותה שנה, והיום הראשון של החג נפל בארבעה באפריל. מזג האוויר עוד היה קריר, אבל באופן מסורתי היה האי מתמלא בסוף השבוע של החג, בייחוד אם היה שמשי וללא גשם. מהחג ועד תחילת יוני התנהלה העונה בעצלתיים. עוד לפני כן, באמצע מרס, התחילו בעלי העסקים לחזור לאי ולהתכונן. בכל מקום התקיימו עבודות, שכללו את צביעת הבתים והעסקים בלבן בוהק ואת תיקון הנזקים שנגרמו בחורף. האי כולו התעורר מתרדמתו והתמלא חיים ואנשים חדשים, וריחות פריחה בישמו את האוויר. הערבים השקטים והריקים בבר הסתיימו, מאחר שאנשי היבשת חיפשו מקום לשתות ולהיפגש בערב לאחר שסיימו את עבודתם.

הוא התלבט אם להישאר באי, אבל לא מצא טעם לעזוב. היה לו כאן מקום משלו, שבו היה יכול להעביר את הזמן בלי להיות חלק מההמון, וכאן גם ידע לאן לברוח. חוץ מזה, היה לו נעים להיות איתה. הבר התחיל להיסגר מאוחר יותר, וכשחיכה לה באחד הערבים, השעה כבר היתה הרבה אחרי חצות. למחרת, לפני שעזבה, נתן לה מפתח של הבית. "כך תוכלי להגיע גם בלילות שאיני בבר, ובכלל זה יהיה יותר נוח," מלמל במבוכה. היא לקחה את המפתח מידו, הכניסה אותו לכיס שמלתה, חייכה אליו ויצאה. בלילה נשאר בבית, ואחרי חצות שמע את הדלת נפתחת. כעבור כמה דקות הרגיש את גופה החם נצמד לגופו.

כשקם בבוקר, היא כבר לא היתה. הוא הכין את ארוחת הבוקר, התיישב בסלון וחיכה שהאישה והילד יצאו. בשעה הרגילה יצא הילד לבדו. הוא נשא את הילקוט על גבו והלך במעלה השביל, עד שנעלם מעיניו בעיקול הדרך. בצהריים חזר הילד לבדו. הוא ניסה ללכת לישון לאחר שפינה את שאריות הארוחה מהשולחן, אבל לא נרדם.

מזג האוויר בחג היה בהיר והשמש זרחה. בימים שקדמו לו הגיעו המעבורות בתכיפות גבוהה יותר והביאו לאי אנשים רבים. רובם יוונים ומעט מאוד זרים. באנשי היבשת ניכר שהכירו את האי וביקרו בו פעמים רבות בעבר. חלק מהחנויות ורוב המסעדות נפתחו בימי החג. במפתיע, האנשים לא הפריעו לו, אולי מפני שכמעט לא הגיעו זרים ושפות זרות כמעט לא נשמעו במרחבים הציבוריים, שהמשיכו להתנהל ביוונית. ימי החג חלפו מהר, האי שב והתרוקן והשלווה חזרה.

קורינה היתה מגיעה פעמיים-שלוש בשבוע בסיום העבודה, הרבה אחרי שנכנס למיטה. לרוב לא הרגיש שהלכה, וכשהתעורר היה לבדו במיטה. זה היה נוח לשניהם, ואף אחד מהם לא העלה את הנושא.

עכשיו התחיל האביב, והחורף הובס סופית. האי פרח, והאוויר התמלא בריח יסמין. האנשים חייכו והתחדשות ואופטימיות שרו בכול. בעיירה ישבו הנשים המבוגרות לבושות בשחורים על המדרכות ובחצרות הבתים וצבעו בלבן, במכחולים דקים, את הקווים שבין המרצפות הכהות. בבקרים היה קם לבדו, מכין את ארוחת הבוקר ומתבונן בבית הגדול. החופש נגמר, והילד חזר לצאת עם הילקוט על הגב, לבדו. אישה זקנה נפרדה ממנו ליד הדלת.

הוא התחיל לצאת לטיולים רגליים באזור הבית ובחופים. לפעמים נסע לכנסייה הלבנה שבקצה המפרץ והלך לאורך החוף עד לצד השני, שם היה השביל מטפס אל הגבעה ויורד מצדה האחר אל חוף מבודד ויפה.

באחד הערבים בבר, כשכבר חשב ללכת, פנה אליו בעל המקום. "יש חתונה למעלה בעיירה ואנחנו הולכים, אולי תצטרף?" הוא הסתכל עליו בתדהמה, "אני לא מכיר את הזוג, ומה פתאום שאלך לחתונה שאינני מוזמן אליה?" "אף אחד לא מוזמן," צחק הבעלים, "וכולם מוזמנים. זה לא כמו אצלכם ביבשת, כאן כשיש חתונה כולם יודעים וכולם באים. אנחנו סוגרים קצת יותר מוקדם היום, ואז נעלה. זה במלון שצמוד לכנסייה, בכניסה לעיירה. תבוא," הפציר בו. "עד שלא תראה חתונה מקומית, לא תראה שמחה אמיתית." לעזאזל, חשב, למה לא. תמיד יוכל לעזוב, וזה בסך הכול הליכה של רבע שעה בחזרה לבית. "אני אבוא," אמר.

אחר כך הצטופפו באוטו של בעל הבר ונסעו. קורינה ישבה לידו, ורגליהם נגעו. בסיבובים, בעלייה, הרגיש אותה נשענת על גופו. פתאום הבין שאף פעם לא חשב מה יודעים או לא יודעים עליהם האנשים בבר. כשהגיעו, השעה כבר היתה שתיים בלילה, אבל התחושה היתה שהאירוע רק בתחילתו. ברחבה שמול הכנסייה, שהוארה בשרשרות של אורות לבנים, שיחקו ילדים, ועל הגדר הנמוכה בצד ישבו נשים מבוגרות. בחצר הצמודה למלון סודרו שורות של שולחנות וכיסאות, כולם מלאים באנשים. בחזית ניצבה במה, שעליה ניגנה להקה שירים שכולם הכירו בעל פה. באולם הסמוך ניגנו שלושה נגנים. הצעיר שבהם ליווה את הנגינה בשירה סוערת, וחבורת האנשים שישבו סביבם חזרו על הפזמון בצעקות עליזות. במרכז האולם רקדו אנשים במעגל שהלך והתרחב והתפצל למעגל פנימי, שהתפצל גם הוא למעגל נוסף, כאשר עוד ועוד אנשים הצטרפו. בצד היה מטבח המלון, הפתוח לאולם, ועל הגריל המעשן שבו נצלו עשרות צלעות כבש. כמה מלצרים הסתובבו בין האורחים, בידם האחת מגש עמוס בצלעות נוטפות שומן, ובשנייה גליל נייר מגבת.

הוא נעמד בפינת האולם הפנימי בגבו אל הקיר והסתכל על הרוקדים. הם היו האנשים שראה יום-יום באי, אבל עכשיו היו לבושים במיטב מחלצותיהם. נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, רקדו יחד תוך רקיעות קצביות ברגליהם. אישה צעירה התחילה לרקוד לידו ואיש כבן חמישים הצטרף אליה. הקצב והתנועות שלהם יצרו הרמוניה מושלמת. נעלי העקב השחורות שלרגליה הושלכו מהר מאוד לפינת החדר. האיש שלף מטפחת לבנה, והם אחזו כל אחד בקצה אחד והסתחררו, מתקרבים ומתרחקים. היא לבשה חצאית שחורה ארוכה וגופייה בצבע כסף, והזיעה ברקה על חזה. גם על חולצתו הוורודה של הגבר התפשט כתם זיעה גדול. משהו בריקוד שלהם משך את עינם של רוב הנוכחים, שהחלו להקיף אותם בלי להפסיק לרקוד לרגע. הלהקה הגבירה את קצב הנגינה, והנגן הצעיר ניגן בכינור שבידו כאחוז טירוף ושר בצעקות גדולות. כך זה נמשך כעשרים דקות, עד שהמוזיקה, הריקודים והאנרגיה הגיעו לשיא, חולצתו של הגבר היתה ספוגת זיעה, פניה של האישה אדומות ומעגל הרוקדים סגר עליהם. רוב הרוקדים היו שיכורים ועליזים, בין היתר כי כל אותה עת עבר החתן בין האורחים עם יין בידו והשקה אותם אחד-אחד, כשהוא מטה את הקנקן ישירות לפיהם. האיש אחז במותניה של האישה והם הסתחררו לקצב המוזיקה, עד שפתאום החזיק בידה, הטה אותה על רגלו והם קפאו באחת. כאילו יד נעלמה עצרה את הסרט והקפיאה את התמונה. שניהם נשמו בכבדות, נוטפי זיעה, אבל לא זזו. לאחר כמה שניות יישר האיש את רגלו ועזר לאישה להזדקף. הקהל חדל גם הוא לרקוד, הלהקה השתתקה, וכולם יחדיו מחאו כפיים בעוצמה. חיוך התפשט על פני הזוג, והם השתחוו אל האורחים וזה אל זה, אחזו יד ביד ורצו החוצה מהאולם. הוא עקב אחריהם במבטו וראה אותם שוקעים בכריות שבפינת החצר. בפנים, הלהקה חזרה לנגן, האורחים רקדו שוב, והשמחה נמשכה. לא נראה שלמישהו בעיירה, השקטה בדרך כלל בשעות אלה, אכפת מהרעש. אולי כי רובם היו שם ממילא. כשהביט בשעון, השעה כבר היתה אחרי שלוש וחצי, והאולם והחצר עדיין היו עמוסים באנשים. פתאום הבין שלא ראה את קורינה מאז הגיעו והתחיל לחפש אותה, סורק בעיניו את החוגגים. הוא מצא אותה במעגל, רוקדת במרץ, כשידיה מחבקות את כתפי הרוקדים שלידה. היא נראתה שמחה ושקועה במוזיקה. היה ברור שהאירוע יימשך עוד זמן רב, אבל הוא הרגיש את עייפות היום, חמק בזהירות בין החוגגים אל מחוץ לאולם והמשיך בשביל שירד אל העיירה. בבית התקלח במים חמים מאוד, עד שעורו האדים. אחר כך נכנס למיטה ונרדם בזמן שחיכה שתגיע. מתוך שינה שמע רעש, אבל כבר לא ידע אם הוא חולם או ששמע את הדלת.

בבוקר קם מוקדם ורשם במחברת את שזכר.

היה קר. הוא ישב על כיסא בתוך מקפיא גדול, וסביבו היו פזורות קוביות קרח ענקיות. מעליו היו מנורות שהפיצו אור לבן חזק, והוא הכאיב לעיניו וגרם לו למצמץ. הוא קם והתחיל לחפש דלת במקפיא, אבל כל הקירות היו חלקים וללא פתחים. קוביות הקרח ניצבו בשורות שכולן היו גבוהות ממנו. הוא התקרב אל הראשונה שבהן, היא היתה צלולה וללא כל עכירות, ואז ראה שבתוכה יש דמות. הוא המשיך להתקרב והדמות לבשה צורה. זאת היתה היא. לבושה בשמלה לבנה ומחזיקה זר פרחים ביד, קפואה בתוך קוביית הקרח. הוא דפק על הקובייה וניסה לשבור אותה, אולם היא היתה קשה כפלדה. הוא התחיל לרוץ בין הקוביות, ובכל אחת מהן היתה דמות קפואה. מאחור היו קוביות קטנות יותר והוא רץ אליהן. המרחק נראה רב והזמן נזל לאטו. בסוף הגיע לקובייה הקטנה ובפנים היה התינוק, קפוא, לבוש באוברול תינוקות כחול. כשדפק על הקובייה וניסה לשבור אותה, היא התחילה להתנדנד, נפלה על צדה ופגעה בקובייה שלידה, שנפלה גם היא ופגעה בקובייה שלצדה. כמו אבני דומינו התחילו ליפול קוביות הקרח בזו אחר זו, והוא ניסה לברוח מהן, אבל הן נפלו סביבו. כל קובייה שנפלה נשברה, מים נשפכו ממנה, והדמות שהיתה בה נעמדה. הוא רץ וניסה להתחמק מהקוביות הנופלות ולחפש אותה ואותו, אבל כל הדמויות נראו לו זהות. המים במקפיא התחילו לעלות, והוא לא היה יכול עוד לעמוד. הוא התחיל לשחות וחבט בידיו במים, שהקפיאו אותו. למעלה נפתח פתח, ודרכו זרחה שמש צהובה וחמה, ואז נזרק החוצה ומעלה והתחיל ליפול וליפול בלי שליטה. פחד נורא השתלט עליו, והנפילה לא הסתיימה, אלא רק הלכה ונעשתה מהירה יותר. הוא צרח וצעק, ואז התעורר.

הוא היה לבד בבית. הצד שלה במיטה היה סתור והשמיכה נזרקה על הרצפה, אבל היא לא היתה שם. הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר והתיישב בסלון. מהבית הגדול יצא הילד, ואיתו האישה, לבושה בשמלה ארוכה וכובע לראשה. הם נכנסו למכונית, והוא עקב אחריהם עד שעברו את העיקול בכביש. אחר כך ירד לסניף הדואר שבכיכר הגדולה ושלח את המעטפה עם כל המסמכים לעורך הדין.

הימים הבאים זחלו לאטם. מזג האוויר השתפר כל הזמן, הימים התארכו יותר ויותר ובערבים כבר לא היה צריך מעיל. לאט-לאט התחילו התיירים להגיע לאי, הסמטאות שקקו אדם בשעות הערב. רוב המסעדות נפתחו, וכך גם החנויות השונות. תנועת המעבורות גברה, והמעבורות המהירות חזרו להפליג על הקו מפיראוס לאי. בסופי השבוע הן היו עמוסות באנשים והאי דמה לאדם המתעורר משינה עמוקה וארוכה.

בוקר אחד, כשקם, קורינה ישבה על הכיסא מול המיטה. היה לה מבט שונה, ולרגע חשב שאולי הוא עדיין חולם. זאת היתה הפעם הראשונה שהבחין בצבע עיניה, השחור משחור. היא החזיקה את הלוח בידה, וכשראתה שהתאפס, הפנתה אותו כלפיו. "אני נוסעת להרבה זמן", קרא, "ואני לא יודעת מתי אחזור. אני רוצה שנאכל הערב יחד, במסעדה שליד הכנסייה, ושאחותי הקטנה תצטרף אלינו. אם זה בסדר, בבקשה תגיד, ואם לא, אקבל את זה בהבנה". "בשמחה," אמר וכחכח בגרונו כשהמילים יצאו. "בשמחה." היא סובבה את הלוח אליה, מחקה, כתבה משהו וסובבה אותו שוב אליו. "ניפגש שם בשמונה, תתלבש חם, כי נשב במרפסת ויהיה קריר". היא קמה והסתובבה לכיוון הדלת, ואז שם לב שהיא כבר לבושה ומוכנה ליומה. פתאום עצרה, פנתה אליו, חיבקה אותו ונישקה בעוצמה את פיו, ואז יצאה.

בשמונה בדיוק הגיע למסעדה. בחזית היתה מרפסת גדולה שצפתה אל העיירה ואל כל החוף המזרחי של האי והאיים שבאופק. להקה מקומית ניגנה מוזיקה שקטה בפינה ורוב השולחנות היו תפוסים. הוא נעמד בפתח וחיפש אותה במבטו. קורינה ישבה בפינת המרפסת, בשולחן צמוד למעקה. מולה, על כיסא גלגלים ועם שמיכה על ברכיה, ישבה אישה נוספת, שכבר במבט חטוף בלט הדמיון ביניהן. היא נופפה לו בידה, והוא התקדם לעברן. קורינה קמה, הם התחבקו והיא נישקה אותו על לחיו. הוא הציג את עצמו ולחץ ידיים במבוכה הדדית עם אחותה. "שלום," חייכה, "אני אנה, ואחותי סיפרה לי עליך לא מעט. אני שמחה שאנחנו נפגשים סוף-סוף." הוא חייך והתיישב בכיסא הפנוי, שצפה אל הנוף זרוע האורות והכוכבים. הם הזמינו אוכל ויין. זאת היתה ארוחת ערב מוזרה ונעימה כאחת. הם שתו הרבה יין, ואחרי הבקבוק השני הכול היה שוטף יותר. בהתחלה היא עוד השתמשה בלוח, אבל מהר מאוד דיברה אנה עבור שתיהן, ובכל משפט שאמרה, היה לו ברור מי מהן מדברת. כאילו חזרה לדבר, וראשה שולט בגרונה ובפיה של אחותה. כשהפנה שאלה לקורינה ונעץ בה מבט, אנה ענתה מיד, כאילו הקריאה את מחשבותיה, וזה היה כל כך טבעי, שאפילו לא הסב את מבטו אליה.

הם שתו הרבה מאוד, האוכל היה מצוין, ולקראת חצות כבר היו מסוחררים. המסעדה התרוקנה, והם קמו ללכת. הוא התעקש לשלם את החשבון ולאחר מכן אחזה קורינה בידיות כיסא הגלגלים, אנה אחזה בזרועו והם צעדו מתנדנדים ודחפו את הכיסא במעלה השביל אל מגרש החניה שליד הכנסייה. "בוא אלינו," אמרה אנה בקול שלא היו בו כל היסוס או תהייה. "אני גר ממש פה," אמר, "מעבר לכביש." "אנחנו יודעות, אבל היום תבוא אלינו, לעיירה למטה." היה בקולה משהו מתחנן ומצווה כאחד, ושתיהן הסתכלו עליו במבט חודר. "בסדר," אמר. הם נכנסו למכונית, והוא נהג, מעט שיכור, בכביש המתעקל שהתפתל מטה.

הן גרו בבית צמוד לחומת העיירה, שצפה אל הים. הכניסה היתה ישירות לתוך הסלון, והוא נפתח למרפסת שבלטה מעבר לחומה, גבוה מעל לגלי הים שהכו בסלעים בלי הפסקה. בשמים הכהים זרח ירח כמעט מלא, ושובל כסוף נמשך על פני הים אל האופק. הם שתו עוד יין ושמעו מוזיקה, ואחר כך פנתה אנה לחדרה, והם עברו לחדרה של קורינה. החלון היה פתוח והחדר נשטף באור הירח. הוא נשכב על המיטה, והיא עמדה בגבה אליו ופשטה את שמלתה מעל ראשה. אחר כך הסתובבה והוא משך אותה אליו. גופה היה חם, ומגע עורה על עורו היה נעים באוויר הצונן. אבל ככל שזה נמשך וככל שניסה, לא הצליח להגיע לסיפוק. לאחר זמן, כשהם מזיעים ומתנשפים, נשכבה לצדו ונרדמה.

הוא התעורר בתחושה מוזרה. הירח האיר את החדר באור קסום. המאוורר הסתובב באטיות על התקרה מעליו והטיל צלליות מוזרות על הקירות הלבנים. כשמיקד את מבטו, ראה את אנה יושבת על כיסא הגלגלים בפינת החדר. היא חייכה, והוא מיהר להתכסות. היא קירבה את אצבעה לפיה וסימנה לו שלא ידבר. פתאום הבין שגם קורינה ערה. אנה גלגלה את הכיסא לצד המיטה. הן הסתכלו עליו, ואנה הושיטה את ידיה כלפיהם. הוא הרגיש את ידה בגבו, דוחפת אותו, וקם מהמיטה, הכניס את ידיו מתחת לזרועותיה ולברכיה של אנה, הרים אותה מהכיסא והניח אותה על המיטה לצדם. היא משכה את השמיכה הגדולה וכיסתה את שלושתם עד מעל לכתפיים. הוא הרגיש את נשימתה על עורפו ואת ידיה מחבקות אותו ומובילות אותו אל הסיפוק שקודם חמק ממנו, כשפניה של אנה מול פניו וידה מלטפת אותו. אחר כך נרדמו והוא חלם.

הוא טייל עם הכלבה לאורך הנהר שחצה את העיר. מסביב שיחקו ילדים ועל המסלול שצמוד למים רצו אנשים. השמש זרחה. הוא נשא את עיניו אל השמים וחיפש את המטוס שלהם. הוא ראה אותו מגיח מכיוון הים, והיתה לו ידיעה מוחלטת שהם שם. הוא עקב אחריו בדרכו לנמל התעופה הקטן שהיה צמוד לשפת הים. המטוס החל להנמיך ונעשה גדול יותר ויותר. פתאום הבין שהוא לא פונה אל נמל התעופה, אלא למסלול הריצה שלאורך הנהר. הוא הרגיש מוזר, ולפתע נעלמו כל האנשים. המטוס הנמיך והוא ראה את גלגליו פתוחים מתחת לכנפיים. הוא ידע שזה לא מקום לנחיתה, אבל המשיך לצפות. המטוס נגע בשביל ואחרי כמה עשרות מטרים פגעו כנפיו בעמודים שעמדו בצדו. הוא החל לסטות מהשביל ונפל לתוך ערוץ הנהר, שהיה כעת יבש. החרטום פגע בקרקעית, וגוף המטוס נשבר. הוא נשאר קפוא וחיכה שלהבות יעלו מהמטוס, אבל זה לא קרה. הוא ידע שהם שם, בתוך גוף המתכת האפור, ורצה לרוץ לשם, אבל לא היה לו גוף.

בבוקר התעורר לבדו במיטה. כשיצא מהחדר, הן ישבו במרפסת, ועל השולחן שלידן היו מונחים צלחות מלאות אוכל וקנקן קפה. הוא התיישב גם כן ומזג לו קפה, וכך שתקו מול הים. אחרי כשעה אמרה אנה לקורינה שהיא צריכה לצאת כדי לתפוס את המעבורת ליבשת. כשהציע להסיע אותה, אמרה אנה שהזמינה לה מונית. אחר כך קורינה נישקה אותו ואת אנה וחיבקה אותם ארוכות, אספה את המזוודה שחיכתה ליד הדלת ונסעה.