ורדים אבודים‏

פרק 1: אלייזה 1914

מסיבת האביב דמתה לכל מסיבה אחרת בסאות'המפטון, עם המשחקים הרגילים. קרוקט. בדמינטון. רִשעות חברתית מתונה. היא נערכה בביתה של אמא בג'ין לֵיין, בית־עץ לבן רחב ידיים מוקף מדשאה חומה־צהבהבה, שהשתפעה לעבר הים. "בית המלכה אן", המכונה בפי רוב "בית מיטשל", על שם משפחתו של אבא, ניצב עם אחיו בשורה לאורך השלוחה הדרומית נטולת העצים של לונג איילנד, ניו יורק, כנוסעים על סיפון אונייה היוצאת אל הים.

אילו הקדשתי תשומת לב רבה יותר באותו היום, אולי יכולתי לצפות מי מהבחורים שצחקו מעל שערי הקרוקט ימות בקרוב ביערות אַרגוֹן, או מי מהנשים תמיר את שמלת המשי בגוני השנהב בבגדי אבלות שחורים. לא הייתי מצביעה על עצמי.

זה היה בשלהי מאי, ומזג האוויר ליד הים היה קריר שלא בעתו, קריר מכדי לחגוג, אבל אמא התעקשה להיפרד מחברינו הרוסים, משפחת סטרֶשנַייבה, ברוב פאר. עמדתי בסלון הקריר ורחב הידיים בעורף הבית. כמו בית ההגה בספינת קיטור, הוא סיפק את המראה המושלם של החצר מבעד לחלון הגדול, שזגוגיתו מעורפלת ממלח הים. הדבר שיווה לתמונה מראה מטושטש, שעה שאורחים נדדו במורד המדשאה אל הדיונות.

הרגשתי שתי זרועות נכרכות סביב מותניי, והסתובבתי ומצאתי את בתי קרוליין בת האחת־עשרה, שכבר התנשאה כמעט עד גובה כתפיי, שערה בצבע החציר בקיץ אסוף לאחור בסרט לבן. לצדה עמדה חברתה בֶּטי סטוֹקוֶול, ההפך הגמור מקרוליין, נמוכה ממנה ביותר מעשרה סנטימטרים, וכבר פורחת ליפהפייה כהת־שיער. אף על פי שהיו לבושות שמלות לבנות תואמות, הן היו שונות זו מזו כמו גיר וגבינה.

קרוליין חיבקה את מותניי בחוזקה. "אנחנו הולכות לשחק על החוף. ואבא אומר שהוא מצטער שהוא התלבש בלי עזרתך הבוקר, אבל אל תמנעי ממנו את הדוּבּוֹנֶה שלו."

ליטפתי בידי את גבה. "תגידי לאביך שלגברים עיוורי צבעים שמתעקשים להגניב גרביים צהובות לארון — אין מחילה."

קרוליין חייכה אליי. "אַת האמא הכי אהובה עליי."

היא חצתה בריצה את המדשאה והמשיכה מטה אל החוף, על פני גברים שנאחזו בכובעי הקש שלראשיהם, ומכנסי הפלנל הלבנים שלהם התנופפו ברוח. גבירות בנעלי בד וחליפות פשתן בשמנת מעל תחתוניות מעודנות הפנו את פניהן אל השמש, לאחר שובן ממקומות כמו פּאלם בּיץ', והתענגו מחדש על מגען של רוחות צפוניות. חברותיה הסופרז'יסטיות של אמא, רובן בטפטה ובמשי שחורים, היוו ניגוד חריף למדשאה החיוורת, כמו עורבים מהדסים בפִּשתה זהובה.

אמא באה ושילבה את זרועה בזרועי. "קצת קריר להליכה על החוף." אמי בת השבעים, קרוליין קַרסוֹן ווּלזי מיטשל, המכונה "קארי" בפי אחיותיה, התנשאה כמוני לגובה של מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים, בת ניו אינגלנד חסונה ונצר לשושלת ינקית עתיקה, ששרדה כאבי לב רבים לא פחות מסופות הוריקן.

"הם יהיו בסדר, אמא."

צימצמתי עיניים להביט בהנרי, קרוליין ובטי שכבר פסעו על החוף, שולי שמלתה הלבנה של קרוליין תפוחים ברוח כאילו היא עומדת להעיף אותה השמיימה.

"הם יחפים?" שאלה אמא. "אני מקווה מאוד שהם יחזרו בקרוב."

הרוח העלתה אדוות קצף על גבי האוקיינוס שעה שהשלושה פסעו בראשים מורכנים.

אמא חיבקה אותי בזרועותיה החמימות. "על מה הם בכלל מדברים, קרוליין והנרי?"

"על הכול. שקועים בעולם משלהם."

הרוח העיפה את כובע הקש של הנרי והותירה את שערו הערמוני מזדהר בשמש, וקרוליין פרצה בריצה לקוטפו מראשי הגלים.

"איזו בת־מזל היא, שיש לה אבא שכרוך אחריה כל כך," אמרה אמא.

היא צדקה בהחלט, כתמיד. אבל האם קרוליין תשתעל שוב חצי לילה בגלל אוויר הים?

הנרי נופף מהחוף כניצול שנטרף אל אי בודד.

נופפתי בחזרה. "הנרי יישרף עם העור הבהיר שלו."

אמא נופפה להנרי. "האירים רגישים כל כך."

"חצי אירי, אמא."

אמא ליטפה את ידי. "הם יתגעגעו אלייך."

"אני לא נוסעת להרבה זמן." סופיה ומשפחתה באו לביקור של חודש מסנט פטרסבורג, והייתי אמורה להפליג איתם למחרת בחזרה לשם.

"אני בכל זאת דואגת. רוסיה רחוקה נורא. סַרַטוֹגה נחמדה בעונה הזאת של השנה."

"זאת אולי ההזדמנות היחידה שלי לראות את רוסיה. הכנסיות. הבלט —"

"האיכרים הרעבים ללחם."

"דברי בשקט, אמא."

"הם חיסלו את עבודת הצמיתוּת, אבל עניי הצאר עדיין משועבדים."

"אני אצא מדעתי אם אשאר כלואה פה. קרוליין תהיה בסדר עם הנרי."

"לפחות אין מלחמה. לעת עתה."

לאלה מאיתנו שקראו את העיתונים ביסודיות, הכתבים דיווחו על סכסוך עם גרמניה. אבל העולם כבר ניצב על סף מלחמה פעמים רבות כל כך, שרבים מתושבי ניו יורק לא הקדישו לנושא אלא הרהור חולף.

"אל תדאגי, אמא."

היא מיהרה ללכת, ואני יצאתי לרחבה האחורית, אל רוח מלוחה בשערי ותבשיל מנומס של שיחות משובצות בשאון השתברות הגלים ובנקישות מזדמנות של פטישי הקרוקט. נדחפתי בינות לאנשים על פני בדי משי וקשמיר חלקים, בחיפוש אחר חברתי סופיה.

חבריהם של אמא ואבא התפלגו לשני מחנות מובחנים. אף על פי שאבא מת לפני שנים, אמא הוסיפה לכלול את חבריו בכל התכנסות שהיא. בעברו כיהן אבא כיושב ראש המפלגה הרפובליקנית בניו יורק, וחבריו שיקפו זאת: עורכי דין כמותו ונשותיהם, בנקאים וטייקון מזדמן שעשה את הונו בשתי ידיו.

חבריה של אמא היו ססגוניים יותר במובהק: שחקנים וציירים, סופרז'יסטיות בכל צורה וגודל, וכמה מחברי החוג הבינלאומי ממקומות רחוקים שחבריו של אבא רק ריכלו עליהם: ניירובי. בנגקוק. מסצ'וסטס.

כדי למצוא את הנציגוּת הרוסית, פשוט כיוונתי את אוזניי לאתר קולות מורמים, מאחר שלמרבה הרענון, זאת היתה חבורה משולהבת באופייה שנטתה לוויכוחים לוהטים במזיגה של צרפתית, אנגלית ושפת אמהּ בכל שעה משעות היום. עברתי על פני הרופא של משפחת סטרשנייבה, ד"ר ולדימיר ליאונידוביץ' אַבּוּשקין, גבר גוצי מקריח שלבש מעיל לינקס על חליפת הבוקר שלו ועמד חזה אל חזה מול רופאהּ של אמא, ד"ר פוֹרבּס.

"לא אכפת לי מה עושים בסנט פטרסבורג," אמר ד"ר פורבס, פניו שמוטות ועטויות פימה משנים של ביקורים ליליים אל ערש דוויי ויילוד תינוקות. "אם אתה רוצה תינוק בריא, סופיה לא זקוקה לנסיעה. היא זקוקה למנוחה במיטה ולסידן."

ד"ר אבושקין הטיל את ראשו לאחור. "הָא. סידן. יש עוד חודשיים עד הלידה. היא בריאה לגמרי."

"אבל היא בסיכון גבוה. שתי הפלות. נסיעה ממושכת היא דבר מסוכן."

מצאתי את הרוסים מקובצים בקצה הרחבה האחורית סביב חבריי השחקנים: א"י סאתֶרן כסוף השיער, כורע על ברך כפופה, ואשתו ג'וּליה מַרלוֹ. ג'וליה פנתה אליהם מחלון חדר השינה שלי למעלה, שכן היא וא"י שיחקו את תמונת המרפסת מרומיאו ויוליה, אחת התמונות המפורסמות ברפרטואר שלהם.

"'בוקר כמעט, צריכה לומר לך ללכת —'" קראה יוליה, זרועה פשוטה מעל הקהל, וכיסוי המיטה שלי פרוש על כתפיה.

הרוסים צפו במחזה הקטן בהבעה רצינית שעה ששאר באי המסיבה התהלכו סביבנו, חסינים בפני צמד השחקנים השייקספיריים האמריקנים הגדולים ביותר באותם הימים, לאחר שראו אותם מציגים לעתים קרובות. היה אפשר לשאול כיצד ג'וליה וא"י בני הארבעים ושמונה והחמישים וארבע יכולים לשחק את הזוג המתבגר בשיא עלומיו, אבל די היה לראותם על במה כדי להשתכנע בכישרונם.

ג'וליה סיימה את התמונה לקול מחיאות כפיים נלהבות ותרועות רוסיות מצד משפחת סטרשנייבה. הם היו חבורה עליזה על הרחבה שם. איוון, ראש המשפחה, בן דודו של הצאר ניקולאי השני, עמד וסקר את הגלים המשתברים בעוז, שרוולי חולצתו מתנופפים ברוח. הוא היה גבר מטופח וטוב לב בעל אלגנטיות אירופית מובחנת, שהתוודע להנרי לפני שנים, כשבעלי שימש קניין פרוות עבור חברת "האחים פּוּר", ואילו הוא עצמו ייצג את לשכת המסחר הרוסית.

אשתו השנייה של איוון, הרוזנת, עמדה עם סופיה בהריונה הבולט ועם בעלה החייל, אָפוֹן, ותיארה באריכות כיצד שלחה את מצעיה האישיים מרוסיה לפריז כדי לכבסם.

רוב האורחים היו מנומסים דיים לא לבהות פעורי פה, אבל היפהפייה הרוסייה המזדקנת היתה מחזה מרהיב, לבושה אופנה צרפתית מן השנה האחרונה ועטורת רדיד צובל ומחרוזות פנינים ויהלומים, שגודלם לא נראה בסאות'המפטון מעולם לפני שעת ארוחת הערב.

סופיה צדה את מבטי, חייכה וזקפה גבה. ההיריון הלם אותה; הוא שיווה לה מראה מכובד של אישה מצפה, בניגוד למראי לפני שילדתי את קרוליין: כאילו אני בהיריון עם פוני שטלנד.

הרוזנת התעלמה מן המריבה המתגלעת בין הרופאים ומשכה את המשרתת הצדה. "תביאי לי בבקשה סודה, ואל תשכחי את הקרח."

המשרתת מיהרה לדרכה, והרוזנת הניחה יד קלה על כתפה של סופיה. "את באמת מוכרחה לשבת. חִשבי על ילד הנס הזה וכמה זמן חיכית, יקירה. והפסיקי כבר לאכול, או שאפוֹן לא ייגע בך אחרי שהתינוק ייוולד."

סופיה התנערה מזרועה של הרוזנת. "בבקשה, אגנסה, כבר ביקשת פעמיים סודה ולא נגעת בה."

"לאמריקנים יש די קוביות קרח, יקירה."

הייתי נרגשת מאוד לקראת נסיעתי לרוסיה למחרת, טיול של פעם בחיים. לא זו בלבד שאזכה לראות את תינוקהּ של סופיה נולד, גם אזכה לסייר סוף כל סוף בסנט פטרסבורג — בכנסיית הגואל שעל הדם על שלל קישוטיה, שתוכה משובץ כל כולו אבני חן, ולראות את הרמברנדטים בארמון החורף של הצאר. טוב מכול, אזכה להיות עם חברתי היקרה ביותר מדי יום ביומו.

משכתי את סופיה בזרועה לחדר האכילה, חדר גדול מספיק להכיל שולחן מהגוני אדיר־ממדים עמוס מגשי מתאבנים וקינוחים וספה בדוגמת ורד דמשקאי.

"תודה שהצלת אותי מהם. אגנסה מבוהלת למחשבה שהתינוק יגיח בכל רגע."

"אחרי הכול, מדובר ביורש שלהם. את יודעת איך אימהות מתנהגות."

"אימהות חורגות. ואפוֹן הרוס — הולך ונעשה ילד בעצמו ככל שהלידה מתקרבת."

"אני כל כך מתרגשת מכך שאנחנו נוסעות מחר, יקירה. הם ידאגו פחות כשתהיו בבית."

היא הושיטה יד והגביהה את אחת העוגיות של אמא. "איך קוראים לזה?"

אהבתי מאוד את קולה המרגיע של סופיה. האנגלית במבטא הרוסי שדיברה היתה מחוספסת במקצת בשוליה, ולא פעם אנשים חדלו מעיסוקיהם ונרכנו להקשיב.

"עוגיית חמאה פריכה, המתכון של אמא ממלחמת האזרחים." ביקשתי במטבח שיכינו את המתכונים המשפחתיים של אמא ווּלזי. תפוחים מטוגנים. עוגיות תה ומיץ פטל.

סופיה חיסלה את העוגייה בשלוש נגיסות. "הלוואי שיכולתי להישאר פה לנצח ולחיות על עוגיות חמאה פריכות. הנסיעה הביתה תהיה ארוכה נורא —"

"אונייה לצרפת ורכבת לסנט פטרסבורג? נשמע שמימי. אני מאושרת שיש לי סיבה לעזוב את ניו יורק בקיץ."

סופיה לקחה עוגיית חמאה נוספת. "איך את יכולה להגיד את זה? בחזרה בבית, חצי רוסיה שובתת. את לא מעריכה את מה שיש לך פה. החוף ומנהטן..."

"להיות תקועה או פה בבגד ים רטוב או בדירה חמה בעיר? נסיעות לחו"ל הן התרופה היחידה."

"תמיד יש עבודה בשירות הקהילה."

"ולהצטרף לכל יפי הנפש שנוערים בקולי קולות על קרנות החלב שלהם וערבי הצדקה בכנסייה? לא אמא, כמובן, אבל רובם אינם גורמים כמעט לשום שינוי, ובלי ספק לא מרחיבים את אופקיהם."

"ומה עם שַיט..."

"רק באיומי אקדח. הסירות שמעניינות אותי הן אוניות קיטור שמפליגות מזרחה. וחוץ מזה, אני מתגעגעת ללובה."

"גם אני. אילו רק לא היתה אגנסה משכנעת את אבא שהיא צריכה ללמוד לקראת —"

סופיה הניחה יד על כרסה והתכווצה.

"התינוק?" שאלתי, סחרחרה מעט למחשבה. זה היה מוקדם מדי.

"זה שום דבר."

אורחים התקבצו סביב השולחן לבחון את ההיצע. אמא, שלא הניחה לרופאים המתכתשים להטריד את מנוחתה, עברה על פנינו, סנטרה התקיף, סנטר ווּלזי, זקור אל־על. היא הותירה אחריה בְּליל ערֵב של אוויר מלוח, בושם ג'יקי ונפטלין. כרגיל, דרכה להתמודד עם בעיות היתה לחייך ולהתעלם מהן, לרכוב עליהן כמו על משב רוח פתאומי.

הרגשתי את רכותה הקטיפתית הקרה והייחודית של פרוות ביבר גזוזה מתחככת בזרועי, ונפניתי לראות את שכנתנו אלקטרה ויטני רוכנת על השולחן להגיע לקנאפֶּה. פניה נראו כמו צדו סחוף הרוח של אסם. אלקטרה גרה במרחק בתים אחדים מאיתנו על גִ'ין לֵיין, באחוזה קודרת דמוית סרקופג שבכל אחת מדלתותיה ניצב משרת במדים. היא היתה לבדה באותו היום ולא מלווה כהרגלה בחברותיה לאגודת הגן הוורוד והירוק.

אלקטרה התכבדה בסלמון מעושן והשתהתה מעט. כדי לצותת?

הגנן שלנו, בעל השם ההולם מר גַרדנֶר, נכנס לחדר נושא בידיו קערת פול רֶוֶור כסופה מלאה בוורדים העתיקים המפורסמים שלו, החל בלבן שמנתי וכלה בוורוד ארגמני.

סופיה נאנחה בתדהמה, ידה האחת מונחת על המותנייה התפוחה שלה.

"חשבנו שהם ימצאו חן בעינייך," אמרתי. סופיה היתה פעם בדרכה הבטוחה להיעשות בוטנאית מצליחה, וגם היום הוסיפה לחקור פרחים להנאתה. כשלא התהלכה בין הדיונות בחיפוש אחר ורדי חוף, היא בילתה שעות ארוכות בהכלאת סחלבים בחממה של אמא.

מר גרדנר הניח את הקערה על שולחן האוכל הממורק — תחתית הלבֶד לא העלתה שום קול על גבי המהגוני — החליק בידיו על חזית סרבלו הלבן ונפנה ללכת. משפחתו של מר גרדנר הכירה את משפחתה של אמא זה שני דורות. הוא היה טוב לב להדהים וגבר יפה תואר: גבוה, בעל מבנה גוף של חורש אדמה וגון עור כהה כגון הקרקע הכבדה שעיבד.

סופיה אחזה במרפקו. "אתה פשוט גאון בוורדים, מר גרדנר."

אלקטרה קרבה מעט אל השולחן וסקרה את מר גרדנר מכף רגל עד ראש. מבטה גלש אל הוורדים.

כל פרח היה יפה מקודמו: ורד ויליאם לוֹבּ בוורוד בָּלֶט, עם זיזים דמויי טחב על עלי הגביע, מדאם בּוֹסאנקֶה ריחני להפליא בצבע הגוף.

סופיה שאפה את ניחוחם. "מימיי לא ראיתי כמותם. הניחוח פשוט מלבב. הגיעו זה עתה מסין?"

"לא, גברתי. אלה פרחים עתיקים, כמה מן הוורדים הוותיקים הנהדרים ביותר פשוט גדלים פרא כיום."

"הוא מוצא אותם במקומות הכי לא הגיוניים," אמרתי. "בית הקברות, מחסן העצים."

"אני משערת לעצמי שהם גם חסינים בפני מחלות," אמרה סופיה. "אתה קוסם, מר גרדנר. זה הלבן השמנתי עם השזירה הזהובה בטבורו —"

"הזן האהוב על גברת מיטשל, וגם עליי," הוא אמר בחיוך. "קתרינה צֵיימֶט — חסון להפליא ומאחר לפרוח. צריך רק מים וקצת דשן."

"הוא ישמח לארוז לך כמה מהם, נכון, מר גרדנר?" שאלתי. "שתיקחי הביתה אל החממה שלך."

אלקטרה התקרבה עוד. "זה לא חוקי להרבות צמח שהפטנט עליו עדיין בתוקף בלי לשלם תמלוגים. יש מי שיגידו שזאת גנֵבה."

מר גרדנר עמד זקוף והשפיל את מבטו אל הרצפה.

נפניתי אליה. "להרבות ייחורים מצמחי פרא זו לא גנֵבה, וזה ודאי לא גרוע מציתות, אלקטרה ויטני."

"בעבר לא ראו דברים כאלה בסאות'המפטון," היא אמרה.

"בעבר גם לא ראו אנשים מדברים לא יפה."

אלקטרה התרחקה שעה שאמא נכנסה בראש קבוצת אורחים מהרחבה בחוץ והזמינה אותם בידיה לחדר האוכל, ומר גרדנר נפרד מאיתנו בקידה.

מתי תלמד אלקטרה ויטני לא לתחוב את אפה לעניינים לא לה?

"בואו," קראה אמא.

אורחים התקהלו סביבנו, ומשרתות נושאות מגשי כסף עמוסי גביעים ובהם נוזל ענברי מבעבע התפרשו ביניהם.

אפוֹן נעמד ליד סופיה. בבגדים אזרחיים היה אפון פשוט גבר צעיר רגיל וטוב מראה, אבל במדי חיל הים הכחולים הוא נעשה רוסי שאין לטעות בו, בעל עיניים חומות עבות־ריסים ובלורית שיער שחור־כחול.

"אמך מחפשת אותך, סופיה," אמר אפון. "ואלייזה, דוקטור אבושקין דחף הרגע את הרופא שלך אל תוך עגלת תה."

"אוי לא," אמרה סופיה, ומצחה נחרש קמטים.

אמא עלתה על שרפרף, דמותה זקופה ודוממת בעקבות שנים של עמידה, כשמקל מטאטא מושחל לרוחב גבה בין מרפקיה הכפופים. היא תחבה את ידיות התיל של משקפיה מאחורי אוזניה שעה שחברותיה הסופרז'יסטיות נאספו סביבנו בשמלות המשי המרשרשות שלהן.

"תודה לכולכם שבאתם!" צעקה אמא בזרועות פרושות לרווחה.

"הקשיבו, הקשיבו!" קרא מישהו בקהל.

הקשתי בכף על הגביע שבידי, והחדר השתתק.

אמא כיחכחה בגרונה. "לא בכל יום אנחנו מארחים כזאת —"

דלתות הזכוכית הגדולות מהסלון נפתחו בחבטה, והרופאים הגיחו עם הרוזנת בעקבותיהם.

"מישהו מוכן להזעיק את הרשויות לטפל באיש הזה?" קרא ד"ר פורבס לאמא. "הוא שיכור וייתכן ששבר את מפרק היד שלי."

אמא הסתובבה. "רבותיי הרופאים. אנחנו חוגגים פה —"

"אוי לא," קראה סופיה מהספה וחבקה את כרסה. "אלייזה —"

מיהרתי אליה ואפון כרע לרגליה.

הרוזנת התהלכה בחדר והשיבה על עצמה אוויר בכפות ידיה. "דְיֶיה, סוֹב־נוּ! היא יולדת."

אמא מיהרה לעברנו והפשילה שרוולים.

"תביאו את התיק שלי," היא קראה, ופֶּג, המשרתת, רצה להביא את תיק הרפואה השחור.

סופיה גיששה אחר ידי. "אל תעזבי אותי, אלייזה."

אחזתי בידה והתפללתי שהתינוק יהיה בריא, ובלבי כבדה תחושה שלעולם לא אזכה לראות את סנט פטרסבורג.