ורד צהוב

1

אוסקר

כמה סיפורים נפתחים באריה? אריה אמיתי? עם רעמת השיער הזהובה, המבט החתולי, הדרת הכבוד השמורה למלכים? כמה סיפורים?

מעטים מאוד. כך נראה לאוסקר. אולי רק סיפור אחד, אולי גם זה לא. רוב הסיפורים שהוא מכיר נפתחים אחרת לגמרי — בתיאור אחת הדמויות, למשל, או בפירוט תנאי מזג האוויר, או במילים שצועקת דמות אחת לדמות שנייה על סיפונה החלקלק של אונייה, או במשפט מרשים כמו "היֹה היה נמר עם שלושה ראשים," שמיד לאחריו מוסבר כיצד הנמר המוזר הזה, שאינו אלא נסיך שכושף, עומד לא רק להשתחרר מן הכישוף אלא גם לשאת לאישה את נסיכת הפרחים יפהפיית המראה. והסיפור החדש שלו? אותו סיפור הרפתקאות מדהים, מסמר שיער, שהוא רוצה לכתוב מאז שהוא זוכר את עצמו? גם הוא, כפי הנראה כרגע, אינו נפתח באריה, ולמען האמת הוא אינו נפתח כלל, כיוון שאוסקר, על אף החשמל שזורם לו ענוג ומעקצץ ביד שמאל, ואף שכל הלילה רחשו בו מהלכיה האפשריים של העלילה, אינו מצליח להפיק מעצמו אפילו מילה.

וכבר שלוש שעות שהוא ככה. איך ככה? נרגש. דרוך. לא מצליח. כל הלילה לא ישן וגם עכשיו, בשבתו על המדרכה, הוא לא מצליח. ולא עוזר לו שהוא מביט בעננים, כפי שהוא עושה לפעמים — מחפש בהם קצה חוט, רמז. גם לא עוזר לו לחשוב על נמר עם שלושה ראשים, שזה טריק שסופרים עושים כשהם מתקשים: חושבים על דבר מוזר כמו נמר עם שלושה ראשים, ושואלים איך הגיע הנמר הזה, וכמה עיניים יש לו בכל ראש, ואיזה כובע תלת־ראשי הוא יכול לחבוש, ועוד שאלות ורעיונות ותעלולים שימשכו אל המחברת את המילים... בקיצור, הפעם לא עוזר כלום — בדיוק ההפך, כי הנמר הזה נהיה פתאום נסיך, שעליו לשאת את הנסיכה ההיא מהקצה של הממלכה, ואלה בדיוק הסיפורים שהוא לא רוצה לכתוב: סיפורים פשוטים כאלה כתב מזמן, כשהיה בן חמש, בשביל אמא, וכבר ארבע שנים לפחות שהוא לא.

ועכשיו הוא לבד. בלעדיה. כבר עשרים וארבעה ימים. ומנסה לכתוב בשביל עצמו את הסיפור האמיתי הראשון שלו. אבל מפריעים לו. כל הזמן. ולא רק הנמר מפריע. גם רעיונות, כל מיני רעיונות, נדחפים ודוחפים כאילו הוא האיש הבריא עם הסיר הגדול והם האנשים הרעבים בתור לארוחת הצהריים; והמון מילים שרוחשות סביבו כמו להק טורדני של זבובים; ועוד מיליון משפטי פתיחה לא חברותיים שאף משפט לא רוצה להתחבר אליהם ולא משנה כמה יתעקש. ובגלל כל אלה הוא לא מצליח לכתוב שום דבר, ובעיקר לא את האריה ההוא מאמש, מהחלק החשוך של תחנת הרכבת. הוא לא מצליח לדלות אותו מזיכרונו ולתאר את מראהו המלכותי. אולי כי ראה אותו רק לשתי שניות, לא יותר, ואולי כי פחות מרגע לאחר מכן כבר סחפו אותו משם המחשבות והכתיבה והעיניים כבר לא ראו שום דבר. ובגלל אותה היסחפות הוא גם בקושי זוכר את המכונית השחורה שהסיעה אותו מתחנת הרכבת בחזרה למבצר, את רחש המשאית שטירטרה מאחור, את הכניסה לאולם השינה החשוך. הרגליים הובילו אותו כאילו מעצמן. הראש הסתחרר. הוא רק זוכר איך נשאר ער, דרוך ונלהב, ואיך גילגל בתוכו מיליון מילים ורעיונות עד שיעלה הבוקר כי אחרי כיבוי אורות אסור להדליק אפילו גפרור ולכתוב בחשֵכה יוצא לו קצת עקום, ואיך בין לבין הקשיב לשיעולים העמוקים של הפרופסור שישן מתחתיו, והרגיש איך כל שיעול כזה מזעזע את המיטה המשותפת שלהם כמו ברעידת אדמה; אבל כשניגש עם שחר לכתוב את האריה גילה שאינו מסוגל, שהמילים לא באות, וכשסוף־סוף הן מואילות בטובן להופיע הן לא מתחברות.

הוא חייב לראות שוב את האריה. זו המסקנה. כן כן. ממש חייב. לו רק היה יודע לאן ללכת. כלומר, היכן מסתירים אותו. הרי לא יגלו לו, לא ירצו לספר. ברונו, האיש הגדול הזה, המפחיד, לא ירצה. זה היה ברור כבר כשיצאו מהמכונית השחורה בכניסה למתחם השינה, כשברונו תפס אותו בכתף והביט בו בעיניו הקטנות, החותכות. אוסקר, מרוב פחד, בקושי העז להביט בו בחזרה. ברונו הידק לרגע את האחיזה ובקול שרוף מסיגריות אמר, "אל תספר לאף אחד מה ראית. ברור?"

אוסקר מרים לרגע את ראשו מהמחברת ומביט לצדדים. הפחד ההוא, מאתמול, עוד מקנן בו. וברור שהוא לא יספר. אף פעם הוא לא מספר סודות. ככה לימדה אותו אמא מזמן, כשהיה ממש קטן. על סודות צריך לשמור כמו ששומרים על אוצר. לכן הוא כותב אותם במחברת, בכתב מוצפן שאף אחד מלבדו לא יכול לפענח. לא מעט סודות כבר נערמו לו שם, כל מיני דברים חשאיים שלו ושל אמא והרבה סודות משל עצמו, שאפילו היא לא יודעת: פרטי חקירות שהוא עושה, התחלות של סיפורים חדשים שהוא כבר מנסה לכתוב לבד, תוכניות לעתיד שהוא לא רוצה לגלות לאף אחד. אבל לא רק סודות יש במחברת שלו. יש גם מילים. בכמויות. יש מילים בודדות, מפוזרות, שהבליחו כך פתאום והוא מיהר לכותבן בשולי אחד הדפים; יש מילים שנאספו אצלו עם הזמן, בערמות, לפי סוגים, עם כותרת מעל: מילים של רכבות, של חלומות, של הרפתקאות, הרי ברבות הימים עוד ישתמש בכולן; ויש גם פתיחוֹת, הרבה "היֹה היה" ו"לפני שנים רבות" ופעם אחת "הבוקר ההוא היה בוקר ככל הבקרים", וישנו הסוף החדש של "אמיל והבלשים" שנתן לאמא במתנה ממש לא מזמן, בבוקר של חג המולד, וכמה פרקי המשך של פיליאס פוג בדרכו מזרחה סביב העולם ועוד מיני שרבוטים ורעיונות לרוב וקצוות דקיקים של מחשבות; ובמחברת הזאת, העמוסה, שלא עוזבת אותו אף פעם והוא אינו עוזב אותה, המחברת שהוא כותב בה כל הזמן כי זה מה שסופרים אמורים לעשות — לכתוב, במחברת הזאת הוא מנסה מאז הבוקר לכתוב את הסיפור המלא הראשון שלו, המדהים, המותח, אבל לא באמת מצליח.

הוא מחזיר את עיניו אל המחברת, אל הדף הריק. כלום. בלי משים עובר אל העמוד האחרון. עשרים וארבעה קווים מופיעים שם. עשרים וארבעה ימים מאז יצאו אמא והוא מהבית אל המסע הזה. בכל בוקר, מיד עם הדלקת האורות באולם הסגור, החשוך, כשהחלל מתחיל להתמלא בפיהוקים וגניחות ושיעולים צרודים של בוקר, הוא מוסיף עוד קו. בהתחלה כתב גם על הקיר, ליד המיטה. אבל אחרי שפעמיים כבר העבירו אותו מקום הוא הבין שעל הקיר אי אפשר לסמוך. הקיר קבוע, הוא ממש לא. הוא בעיצומו של מסע. עדיף שיכתוב במחברת שתמיד איתו. אי אפשר לדעת לאן יזוז ביום הבא.

ביום הראשון למסע לא סימן אף קו. הרי בכלל לא ידע על מה מדובר. לא ידע שייסעו ברכבת כל כך רחוק ובלי מים. הוא לא ידע שלא יחזרו הביתה. הוא שכח איך זה לא לישון בבית, במיטה שלו, אחרי מקלחת וצחצוח שיניים וקריאה של ספר עד שנרדמים. כמה זמן חלף מאז שיצאו מהבית ליותר מיום אחד? מאז שנסע עם אמא ממש אל מחוץ לדרזדן? שנתיים? שלוש? זה היה ממש מזמן. עם סבתא. בקיץ. הם נסעו ליומיים להרים. אבל מאז כל ההגבלות וכל ההפצצות הוא בקושי יצא מהבית. אמא יצאה. לעבודה. לסידורים. והוא נשאר. היא לא הרשתה לו לצאת בלעדיה.

ואמא לא אמרה לו לאן נוסעים. היא גם לא אמרה מתי יחזרו. והוא, מצדו, לא שאל. זה היה מין רגע כזה שידע שהוא צריך להתארגן מהר ולצאת בלי לשאול שאלות, רגע שמאוחר יותר יבין אותו — בין אם יתבהר מעצמו, בין אם יצטרך לחקור אותו. אבל בדיעבד, אולי היה צריך לשאול, כי הנה, עברו כבר עשרים וארבעה ימים וכל כך הרבה דברים מתרחשים סביבו והוא עדיין לא מבין.

הבוקר ההוא, רק יומיים לאחר חג המולד, שב ונדלק בזיכרונו. אמא העירה אותו בשעה מוקדמת במיוחד ואמרה לו לארוז. הוא הביט בה מופתע. מיד הבחין שהיא לובשת בגדים די חגיגיים, לא בגדי יומיום: החצאית המשובצת, חולצת הכפתורים הלבנה המגוהצת, סוודר הצמר האפור, השיער אסוף תחת כובע הלבד הגדול של ימי ראשון.

"קדימה. ואל תיקח דברים שלא תוכל לסחוב."

מיד זינק מהמיטה. כל סימני התקופה האחרונה אצו רצו במהירות מול עיניו. ההיעלמויות התכופות שלה מהבית; הפגישות שאמרה שיש לה ושלו היה נדמה שהיא משקרת; כל הדברים שאסור היה להם לעשות מאז נהיו חלק מהאנשים הצהובים; ההרגשה שלו שהיא מנסה להרגיל אותו, משום־מה, להיות לבד, כמה שיותר; יכול להיות שזה קשור?

אחרי שהתרחץ במהירות ניגש אל המזוודה הקטנה שיש לו מתחת למיטה. הוא הניח בה חולצות ומכנסיים וגופיות ארוכות וגרביים של חורף, וליתר ביטחון גם שני חבלים קצרים, את אחד משברי הראי שמצא ברחוב אחרי אחת ההפצצות — אולי ימצא בו איזה שימוש מועיל — ומחברת ריקה ושלושה עפרונות חדשים ואת רשת הפרפרים. אחר כך לבש את בגדי הציידים שלו, חבש את הכובע רחב השוליים שאמא קנתה לו לפני שנתיים ושמאז נהיה קטן עליו אבל הוא לא הסכים לוותר עליו, ולא שכח גם את מתנת חג המולד שלו — "סביב העולם בשמונים יום" — שקיבל רק יומיים קודם. הוא הכניס את הספר למזוודה, אבל אחר כך התחרט והחליט שיחזיק אותו חזק ביד כדי שלא יאבד לו וכדי שיוכל להוסיף לקרוא בו בכל רגע אפשרי. מאז החל לקרוא, הספיק לנסוע עם פיליאס פוג מלונדון עד נמל סואץ, והוא חייב לדעת מה קורה בהמשך כדי שמתישהו, כשיחדל לקרוא, יוכל לכתוב בעצמו את הסוף.

אחר כך אמא באה לראות מה ארז. היא הוציאה את רשת הפרפרים והחבלים והוסיפה במקומם את המעיל הישן שגם קטן עליו ועוד שתי חולצות ישנות ומחברת נוספת. הוא הסתכל עליה והיה ברור לו שזה לא הזמן לשאול או להתווכח. אפילו את השמחה על שלא מצאה את שבר הראי השאיר בפנים, בבטן, שלא תראה.

כעבור פחות משעה, עם המזוודה הענקית של אמא והמזוודה הקטנה שלו, כבר עמדו בתחנה והמתינו לחשמלית. ירד שלג. בתחנה לא היה איש מלבדם. הוא בכלל לא חשב על הבית שהשאירו מאחור. הוא לא ידע כמה זמן יחלוף עד שיחזרו, אם בכלל. כשהחשמלית הגיעה הם נכנסו מאחור, כמובן, כי מהכניסה הקדמית נכנסים רק אנשים רגילים. בקרון ישב איש אחד בלבד, איש רגיל. הוא הביט בהם לרגע ואז שב ושקע בעיתון שלו, מבלי שקם לעזור לאמא להרים את המזוודה. חוץ ממנו החשמלית היתה ריקה, כל הספסלים היו פנויים, אבל הם לא התיישבו. אסור. בתחנות הבאות המתינו עוד אנשים צהובים, כמוהם. כולם נכנסו לחשמלית מהכניסה האחורית. כולם עם מזוודות כבדות. כולם עמדו כל הדרך. רק האיש הרגיל ישב וקרא עיתון, עד שירד באחת התחנות.

בסוף הם הגיעו לתחנת רכבת גדולה וסואנת שהוא לא היה בה מעולם. המון בני אדם היו שם. אנשים צהובים כמוהם. גם ילדים. והמון מזוודות. האנשים הצהובים בורחים לאנשהו. זה כבר ברור, מעל ומעבר לכל ספק. מישהו רודף אותם. הם לא רצויים כאן. שוב המחשבות בעניין הסיפור על הכוכב הצהוב; השלג פסק, והיה קר כל כך שהאוזניים שלו כמעט קפאו, אבל רק כמעט, כי למרות הקור הגיעו לאוזניו דיבורים על נסיעה למזרח. זוג אחד, גבר ואישה, עמדו לא רחוק מהם ושוחחו בלחש עם גבר אחר. למזרח?

הוא הביט באמא, מופתע. גם היא שמעה. חיוך קטן היה תלוי על שפתיה. אחר כך הביט בספר שבו אחז כל אותה עת. גם פיליאס פוג נוסע מזרחה. להודו. אחר כך הונג קונג. יפן. אמריקה. ובחזרה ללונדון. הוא קרא עוד כמה שורות ואז הביט שוב באמא. סביב העולם בשמונים יום!

באותו רגע, באיזשהו דחף מוזר, הניח את אוזנו על רצפת הרציף. אמא צחקה. רכבת, סימן לה. כחלוף דקות ספורות נכנסה רכבת לתחנה. עשרות קרונות רתומים לקטר מעשן. שוטרים וחיילים השגיחו מהצד בעוד ההמון הצהוב נדחק פנימה. הפעם דווקא עזרו לאמא עם המזוודה הגדולה. הם התיישבו בתא נוסעים מהודר עם זוג קשישים, גבר ואישה, חיוורים ואיטיים. הרכבת יצאה לדרכה ברעש גדול. הוא התיישב ליד החלון כדי להביט החוצה. אמא דיברה מעט עם זוג הקשישים, אבל לו הם נראו די משעממים.

מן החלון נשקפו גבעות נמוכות, שדות מושלגים, מדי פעם חורשת עצים צפופה. עד מהרה התעייף אוסקר מן המראות. הוא שב אל הספר שהחזיק בידו, אל פיליאס פוג ופספרטו, בנמל סואץ. הנמל הומה סבלים משופמים, סוחרים עבי בשר, נשים רעולות פנים, תיירים בחליפות לבנות. והנה הם עולים על אונייה ומפליגים שלוש מאות ועשרה מילין בים שמימיו טורקיז, עד עדן, ועוד אלף שש מאות מילין ברוח חזקה עד הודו הרחוקה.

והנה בומביי — פגודה כפולת מגדלים, צריחים משוננים של מסגדים, בתי תפילה, שווקים דחוסי אדם ובהמה, ריחות קטורת מתוקה. הנה הוא כבר בחוצות העיר, נטמע בהמון. הינדים חובשי טורבנים עגולים. ארמנים בגלימות ארוכות. כוהני דת ברהמינים במגבעות מרובעות. רקדניות עטורות אצעדות נחושת ומלבושי משי וקישוטי תחרה. ומשם, בדיוק כמו אמא, אוסקר והאנשים הצהובים, עולים כולם על רכבת בדרכם לכלכותה. מהחלונות נשקפים מישורים רחבי ידיים, מטעי כותנה וקפה, מנזרים עזובים, צריחי מקדשים המקשטים את הנוף. ארץ של שבטים פראיים, מחוללי כשפים. המסילה מתפתלת, מטפסת על רכסי ההרים. הקטר נאנק, מפיח עשנו אל צמרות ירוקות עד. חיות בר מבליחות מן החשכה. נחש מתלחשש על גחונו. קרנף נוחר ברוגז. יגואר מצמצם עיניו לכדי חריץ. כך עברו את סאלסיט, חצו את רכס הרי גוט, נעו צפונה לכיוון בונדלקונד עד שלפתע נעצרו, חמישה־עשר מילין לפני אלאהאבאד, בתוך סבך צפוף של אקַציות ותמרהינד, כיוון שמסילת הרכבת נגמרה.

אוסקר הרים את הראש מן הספר. מרוב קריאה לא הבחין עד כמה הקרון חשוך. אמא ישבה לידו בעיניים עצומות. הגבר והאישה הקשישים ממול החזיקו ידיים בשתיקה. משמאל, בצדו השני של המעבר, הצטופפו כמה אנשים ושוחחו חרש ביניהם. החלון מימינו היה מלא אדים. הוא ניגב מעט את הזגוגית כדי לראות מה קורה בחוץ, אבל הדבר היחיד שראה היה השתקפות דהויה של עצמו — עם כובע הציידים שעל הראש והבלורית המבצבצת מתחת.

רגע לאחר מכן שב אל הסיפור. מסילת הרכבת נגמרה, אך פיליאס פוג לא נרתע מן הקושי החדש. מיד, בקור רוח, ירד מן הרכבת ופנה לאתר לעצמו פתרון וכעבור זמן קצר מצאוֹ: פיל! תמורת אלפיים לירות שטרלינג רכש אותו, התיישב על גבו, אבל בדיוק כשפנה הלאה אל תוך היער נעצרה לאוסקר הרכבת. קולות רמים נשמעו מן הרציף, בגרמנית ובעוד שפה לא מוכרת. אפילו צעקות. ונביחת כלב אחד. מן הקרונות נשפך המון אדם כמו חול. אוסקר הביט סביבו. אור פנסים חזק פרע את החשכה. פתיתי שלג ריחפו כמו אבק. פקודות נצעקו. מפה ומשם עלה בכיים של תינוקות. ושם, במהומה הזאת, אבד לו הספר. בדיוק כמו שאמא הזהירה שיקרה לו יום אחד. אבל הוא לא דאג, בכלל לא. הרי אין סיפור שלא יוכל להמשיך לבדו, ובפרט כשאת תוכנית המסע רשם לעצמו במחברת עוד בהתחלה — עד כלכותה ברכבת, ואז להונג קונג, באונייה, ומשם ליוקוהאמה שביפן וממנה לאמריקה הרחוקה, לסן פרנסיסקו, ועד ניו יורק ברכבת, ובחזרה ללונדון באוניית קיטור — אם כי סביר מאוד שמשהו בתוכנית הזאת ישתבש. הרי ככה זה עם תוכניות. הן משתבשות. אלמלא השתבשו לא היו נוצרות הרפתקאות וסופרים כמוהו לא היו יכולים לכתוב עליהן סיפורים מסמרי שיער.

ואז גם הפרידו ביניהם. רגע אחד עמדו זה לצד זה, צמודים, עם המזוודות, ורגע לאחר מכן כבר נצעקה פקודה: "כל הנשים לכאן. הילדים לצד השני. הגברים להמתין עם המזוודות." הוא הביט בה. היא הינהנה כמאשרת לו — לך. הוא הרים את המזוודה והתחיל ללכת. לאט. לכיוון הילדים. "תכתוב," שמע אותה פתאום. מה? הביט בה. "תכתוב," אמרה שוב והלכה עם המזוודה שלה לצד של הנשים. הרבה פעמים אמרה לו לכתוב. הרי זה מה שסופרים צריכים לעשות, כל הזמן — לכתוב. אבל הפעם ההיא היתה שונה. כבר אז הוא הרגיש את זה. זה היה תכתוב בקול אחר — לא תכתוב כזה שאומרים לילד אלא תכתוב שאומרים לסופר.

אולי זה היה הסימן בשבילו, עם הספר שנעלם. כך הוא חושב בימים האחרונים, ובפרט מאז אמש, כשראה את האריה. אולי זה בדיוק העניין. עליו להתחיל לכתוב את הסיפור הראשון שלו. לבד.