ורוניקה

המכתב חיכה בתיבה כשחזר מריצת הבוקר. אילו מצא אותו שם שבוע קודם לכן, היה מופתע.

ביד השמאלית, היד החזקה, החזיק שקית ניילון ובה קרטון שוקו ולחמנייה שקנה במכולת המשפחתית ברחוב הסבוראים. השוקו והלחמנייה בסיום אימון הריצה הפכו למסורת. הוא רץ מביתו בנווה אביבים לשערי יפו ובחזרה, על קו החוף ככל שניתן, מתכונן למרתון לרנקה שנרשם להשתתף בו, השמונה–עשר בחייו. הוא קיווה לרדת מרף שלוש השעות לפני יום הולדתו הארבעים.

המעטפה הייתה לבנה ומלבנית. בצדה האחד שני בולים, חותמת "דואר אוויר" בדיו כחול מרוח, שמו, עומרי כהן, וכתובת מגוריו, ובצדה האחר שמה, ורוניקה באואר, וכתובת מגוריה. שמו ומענו נכתבו באותיות ברורות, שלא הותירו לדוור אפשרות להתבלבל, ושמה ושם משפחתה, שלא היה שם נעוריה, נרשמו בכתב שהפך לבלתי קריא לחלוטין בשורות שציינו את כתובתה, אך היה ברור מספיק כדי שיבין שהמכתב נשלח מגרמניה.

את האות C בשם משפחתו כתבה בדרך יוצאת הדופן שזכר: גדולה מכל אות אחרת, כשני קצוות של טבעת הקרובים זה לזה עד שהם כמעט יוצרים עיגול שלם, פרצופי. גם את האות V בשמה כתבה כפי שעשתה בנעוריה, הרווח בין השוקיים נפער בזווית רחבה, והקו שנמתח מהשוק הימנית לאות e ארוך ומשונן.

דואר הפך לעניין נדיר בשנים האחרונות. הוא אפילו לא טרח לנעול את התיבה. רואה החשבון שלח איגרות שנה טובה וחוברת מידע רבעונית על חידושים בתקנות המס. סבתה בת התשעים ושלוש של תמר, גרושתו, המשיכה לשלוח כרטיס ברכה ערב יום הולדתו, כאילו איש לא עדכן אותה, ואולי באמת איש לא עדכן אותה. אחת לכמה חודשים התפקע בתיבה קטלוג עטוף בניילון של חברה לאופנת ספורט שתמר נרשמה למועדון הלקוחות שלה. אחת לחודשיים הגיע חשבון הארנונה, היחיד שלא העביר להוראת קבע.

מכתבים כמו שהיו פעם, מעטפה ועליה בול ובתוכה נייר בכתב יד או מודפס, איש כבר לא שלח. בתקופת הגירושים, כשהמשא ומתן נעשה מכוער, תמר שיגרה לעברו כמה מגילות נוקבות, לא אופייניות, אבל הן נשלחו בדואר אלקטרוני. אלמלא העלונים הפרסומיים למיניהם, היה גורלה של התיבה דומה לזה של הטלפון הנייח, חפץ שמזכיר את קיומו רק לעיתים נדירות. הפעם מצא בה, לצד המכתב מוורוניקה, פתק של זוג שמעוניין לרכוש דירה באזור זה, דף שהודפס במדפסת ביתית בשחור–לבן ובו זמרת ומורה לפיתוח קול מציעה שיעור ראשון בחינם ללא התחייבות, ועלון של מסעדת מזון–מהיר תאילנדית שנפתחה במרכז המסחרי, שהבטיח עשרה אחוזי הנחה בחודש ההרצה. הוא השליך אותם לפח המחזור.

בכתובת של אותה מסעדה תאילנדית שצוינה בעלון, בשיפוליו של המרכז המסחרי, בצד הנגדי למגרש החניה, שכנה עד לא מזמן פיצרייה, ולפניה חנות יינות וסיגרים, ולפניה מזללת עופות צלויים. מזללת העופות פעלה בכתובת הזו מיומו הראשון של המרכז. לאחר סגירתה החלה המפולת. במרכז דיברו על "הפינה המקוללת". הוא ידע שאין אמת במאגיה הזו. יש סיבות ענייניות לכך שנקודות מסחר מסוימות נכשלות. מקצועו היה לדעת את הסיבות האלה.

עומרי לחץ על כפתור המעלית וניקב את שקית השוקו בשיניו.

אחת–עשרה שנה חלפו מאז ראה את ורוניקה בפעם האחרונה. זה קרה במסעדה בלונדון, פגישה מקרית וחטופה מעט לפני יום הולדתו העשרים ותשעה. היא אמרה שתיגש אל השולחן שלו, ירדה לשירותים ואז נעלמה אל האין שהייתה בו מאז אותו אחר צהריים אחרון בביתה בבאד גודסברג. הוא זכר שבאותו אחר צהריים הבטיחה שדבר לא יפריד ביניהם, היא תכתוב לו מכתב ארוך מיד כשינחתו, ותתקשר אליו. יעלה כמה שיעלה, היא תתקשר. ובקיץ הקרוב יתאחדו, כאן או שם או במקום אחר. אבא שלה, העין השמרנית הצופייה שנאלצו תמיד ללכת סביבה, ירד לכמה דקות לבית המרקחת, לקנות כדורי שינה לטיסה. עומרי רכן אליה בלי מילים, והיא הניחה את ידו בידה ואמרה שזה לא רעיון טוב, בית המרקחת קרוב ואבא יחזור בכל רגע.

שבוע קודם לכן ישבו צמודים מצדו האחד של שולחן העץ המחוספס, מכוסה חריוני היונים הלבנבנים–אפרפרים שמאחורי אולם הספורט של הגימנסיה. שמש של חורף חיממה את המושב שהיה עוד לח מקרת הלילה. השולחן נעשה לפינה שלהם בהפסקות, עד שהתפלאו אם מצאו מישהו אחר יושב שם. לידו אכלו צהריים, התכוננו לבחינות, הכינו שיעורים, החזיקו ידיים, התנשקו.

עד אותו יום כבר הספיק עומרי לחוות את ההתאהבות בה, את שלטון ההתמסרות המוחלטת של הזמן והרצון, את החדווה שבגלישה אל עולם המבוגרים, את הפיכת הנפלא להרגל, משבר גדול, ועוד אחד. החזרה לארץ בעוד שמונה חודשים ריחפה באוויר, אך כדרכם של בני עשרה, שמונה חודשים נדמו לתקופה ארוכה מאוד.

ברגעי אופוריה הרהר עומרי בהצעת נישואים. הוא וורוניקה יתחתנו. היא תתגייר, הוא יתנצר, מה שצריך, מה זה חשוב. היא תקבל אזרחות ישראלית, תגור בביתם ברמת השרון, ואת הלימודים תשלים בהתכתבות. הוריו יבינו ויתמכו בהם, ואילו אביה, שבעומק תודעתו המוכחשת ודאי ידע את האמת על יחסיהם, ייאלץ להשלים עם המציאות. ברגעים הגיוניים יותר קיווה עומרי שתבקר אותו בכל אחת מחופשותיה מהאוניברסיטה, והוא, שכבר יהיה חייל, יעביר איכשהו את הימים, את השבועות, את החודשים, עד שיסיים את השירות והם יתחתנו.

פניה היו חמורות. הוא הבחין שהלבישה עליהן את החומרה. היא אמרה שהמו"ל של העיתון בבואנוס איירס שבו עובד אביה החליט לקדם אותו באופן מיידי לתפקיד עורך חדשות החוץ, ובשבוע הבא יעזבו את גרמניה ויחזרו למולדת. מול עיניו הנדהמות הסבירה, והוא כבר לא לגמרי הקשיב, שחברתה הטובה של אשת המו"ל החדש ביקשה לעצמה את תפקיד הכתבת בגרמניה, שהפך לנחשק במיוחד על רקע התמוטטות מסך הברזל, וזו הסיבה לקידום הכפוי. עומרי הסתכל בפניה, הבין את מלוא משמעותם של הדברים, והחל לבכות. אף פעם לא בכה כך, אפילו לא כשהיה ילד קטן. מאוחר יותר הגיע למסקנה שמה שפירש כשוויון נפש שלה, היה השלמתה עם תכתיב שאת הכעס ואת הכאב עליו כבר הספיקה לעבד.

המחשבה הראשונה הייתה להציע לה למרוד, להודיע לאביה שישכח מארגנטינה, היא נשארת כאן, איתו, בגרמניה. המחשבה הזו נבלמה במבע עיניה. כשנרגע הציעה שיניחו את הכעס ואת הדמעות בצד וינצלו את השבוע האחרון יחד.

הימים הבאים היו עצורים. הוא הרגיש שהיא מתרחקת ממנו, אבל לא מתוך תקווה למשהו. באחר הצהריים האחרון שרתה עליה חגיגיות, והוא נעשה מפויס יותר. היא השאירה בידיו מכתב, והמילים היפות והמאופקות הפכו את עזיבתה הכפויה למבחן מהיר מהצפוי, שיחשוף את אצילותו ואת מחויבותו. הוא היה בטוח שיעמוד במבחן.

הזמן ריכך את הצריבה. הצריבה לא נעלמה, אבל קהתה. צריבות טריות ועמוקות יותר טשטשו אותה. מה שהייתה ורוניקה חדל לנכוח בחייו כמציאות מוחשית והפך לסיפור שאפשר לספר באירוניה מרירה, מורשת של כאב ולא הכאב עצמו.

כמה פעמים בשנים האחרונות, כשישב באולמות המתנה בנמלי תעופה וניסה להעביר את הזמן, נזכר בה וחיפש אחר קורותיה באינטרנט, כפי שנזכר ותר אחר אנשים נוספים. הוא חיפש את שמה לצד שם משפחתה, את שמה לצד הגימנסיה על שם גתה בבאד גודסברג, את שמה לצד שמו של אביה, את שמה לצד עשרות שמות משפחה נפוצים שעשויה הייתה להינשא להם, את שמה לצד להקות וזמרים שזכר שאהבה, את שמה לצד שמות של הוצאות ספרים, את שמה לצד שמו. בכל החיפושים העלה חרס בידו. הדבר היחיד שלמד משיטוטיו הוא שאביה נפטר. הספד ארוך שפורסם בעיתון שבו עבד דיווח על מותו מהתקף לב והוא בן שבעים וחמש. צוינו שם הפרסים שזכה בהם וספרו הנודע ביותר, "החומה והכנסייה", על תפקידו של הוותיקן בהתמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה. צוין שהשאיר אחריו בת, אבל לא צוין שמה.

עומרי פתח את דלת הדירה, חלץ את הנעליים והניח את המכתב על הכוננית שליד המעמד לתליית המעילים במבואה. הוא סיים את השוקו והשליך את השקית לפח. כדרכם של בעלי משמעת עצמית חזקה, שהכתיב קול פנימי תובעני, צופה–תמידי וביקורתי על מעשיו, היה גאה מכדי להניח לסקרנות, גדולה ככל שתהיה, לשבש את סדרם הרגיל של הדברים.

הוא פשט את בגדיו והשליך אותם על מתלה המגבות, פתח את זרם המים הקרים עד הסוף, אף זה היה מנהג קבוע, נכנס תחתיו לחצי דקה, מצטמרר, ואז שינה את הזרם לפושר ולקח את בקבוק הסבון הנוזלי. רגליו חשו את הלאות שמתכרבלת בשרירים אחרי מאמץ גופני ממושך, חמימה ורכה כחולצה שיצאה ממייבש כביסה.

בדרך כלל הצליח לסדר שהיום שאחרי נסיעות עבודה יהיה נינוח. לא כך הפעם. באחת וחצי היה עליו להגיע לפגישה עם עורך הדין של החברה במשרד, ואחריה להשתתף בפגישת הנהלה. בחמש לכל המאוחר קבע לאסוף את ענבל, אחותו, ולנסוע איתה לבית לוינשטיין, שם אושפז אביהם מאז לקה בשבץ מוחי, שוכב במיטה כמעט ללא ניע, הד גווע של האיש החסון והמבריק שהיה פעם יואב כהן.

עדיין רטוב בגבו ובירכיים, לבש גופיית טריקו לבנה ואת מכנסי הספורט השחורים, הישנים והרפויים, בלי להקדים להם תחתונים. המזוודה השתרעה פתוחה וכמעט ריקה ליד ארון הבגדים. בתא החיצוני נותרו קלסר עם מסמכים שהפולני חמור הסבר בחליפה המיושנת נתן לו אתמול, וספר, "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הוא הגיע לעמוד שלושים בטיסה לוורשה, ובטיסה חזרה היה עייף מכדי לקרוא ולו עמוד אחד נוסף. דוד אטיאס, הבעלים של חברת הנדל"ן שבה שימש עומרי סגן נשיא, הזכיר את "חוות החיות" בישיבה סביב שולחן ההנהלה, כשאחד הסוכנים הצעירים, בן להורים שעלו ממולדובה, אמר כבדרך אגב, ספק בהלצה, משהו בזכות התקופה הקומוניסטית. כשנתקל עומרי בספר בסניף "סטימצקי" בנמל התעופה, מצאה חן בעיניו חזותו הדקה, האפשרות שיוכל לדון עם אטיאס בספר קלאסי בלי שייתבע ממנו מאמץ גדול מדי.

הוא התיישב על הספה בחדר המגורים וניגב טיפות מים מתנוך האוזן. המכתב ששלחה ורוניקה היה בידו. שפתיו התכווצו לחיוך דק, אירוני. צפה בו התחושה המזככת, הנעימה, שישנה יד נסתרת בעולם והיא אינה כפופה לחוקים הגלויים ומעת לעת מפגינה את כוחה בהכוונתם של המהלכים.

הוא נזכר ברגע המדויק לפני עשרה ימים, בנסיעה עם ענבל, כשידע פתאום, ללא כל ראיה או גירוי חיצוני, שבקרוב מאוד ישמע מוורוניקה. זה היה כשענבל סיפרה לו על פוסט שקראה בפייסבוק. התנצלות מאחת, נעמי, לאחד, דני. שניהם למדו איתה בבית הספר היסודי ברמת השרון. אותה נעמי ביקשה מחילה על חרם שארגנה נגד אותו דני כשהיו בכיתה ו'. מה שקרה הוא שהוטל חרם על בתה בת השמונה. הילדה הסתגרה כל היום בחדר, בוכה ומסרבת ללכת לבית הספר. אפילו חזרה להרטיב במיטה. דרך כאבה הבינה נעמי בפעם הראשונה את אכזריותו של החרם שארגנה בילדותה. ענבל הסתכלה על עומרי במבט עצוב וסיכמה את הסיפור באנחה: אנשים לא מסוגלים לחוות באמת את כאבו של האחר אלא אם הוא פולש אליהם.

כששמע את האמירה הזו הרגיש עומרי שבקרוב מאוד ורוניקה תיצור איתו קשר, תתנצל ותסביר ותבקש את מחילתו. היה ברור לו, באופן שבו דברים מתבהרים לפעמים מעצמם, שיש לוורוניקה בן או בת בגיל ההתבגרות, שחווים פרידה ללא חמלה במעין קארמה מעוותת. הוא ראה צללית מעורפלת רוכנת אל מחשב נייד סמוך לחלון רטוב בגשם, ממציאה מחדש רגשות ומנסחת אותם בלשון משכנעת, ממרקת את מצפונה. המשפטים ארוכים ומסולסלים, כאילו התנצלות יכולה בדרך קסם כלשהי לשכך את הבכי הנערי אל הכר ששמעה בלילה האחרון מעבר לדלת. סליחה, עומרי, על הנערה שהייתי, רק היום אני מבינה את המשמעות של מה שעשיתי. אנא מחילתך. וסליחה גם על אותו רגע בלונדון, כשנתקלנו זה בזו באקראי. לא הייתי מוכנה לקראת הרגע הזה וברחתי ממנו.

בחודשים שחלפו אחרי שעזבה ורוניקה את גרמניה היה מוכן לתת כל דבר שיש ברשותו של בן שש–עשרה, כדי להחזיק במעטפה ששמה כתוב עליה. היא אהבה לכתוב והיטיבה לכתוב. הכתיבה הייתה קלה לה. בתקופה שהיו יחד השאירה לו מעת לעת מכתבי אהבה ארוכים, גדושים ביטויים ציוריים וציטוטים של גדולי המשוררים.

הוא זינק על הטלפון בכל פעם שצלצל, ובדק את תיבת הדואר חמש פעמים ביום. אחרי שבועיים שלא הגיע מכתב והיא גם לא התקשרה, החל לחשוש שדבר–מה אינו כשורה. כעבור שלושה שבועות היה משוכנע בכך. כשחזר מבית הספר זיהה את הרחמים בעיניה של אמו כשהקדים לאמירת השלום את השאלה ונענה בשלילה. הוא לא היה מסוגל להתרכז בלימודים, ירד במשקל. בלילה שמע את הוריו מדברים בדאגה על מצבו. הם ציינו את שמה של ורוניקה כפי שמתייחסים לסתימה בצנרת, כטרדה שיש לפתור.

בפרידתם אמרה לו שהיא ואביה ישהו בימים הראשונים במלון בבואנוס איירס, כיוון שעוד לא מצאו דירה קבועה. לא היו אז טלפונים ניידים. לא היה אינטרנט. לא היו רשתות חברתיות. הוא היה חסר אונים. אביו הזמין אותו לשיחת גברים, חלק עמו בדרך לא אופיינית שברון לב שחווה בגילו, והסביר על כוחו המרפא של הזמן. בסופה של השיחה, כשראה שסכר הדמעות נפרץ ואיתו כל מראית עין של כבוד עצמי, הציע, בדרכו המעשית, שיתקשר למענו למערכת העיתון שבו עבד אביה של ורוניקה, ותרם את הספרדית שגם בה שלט לטובת המשימה.

השיחות, היקרות מאוד, נתקלו במרכזניות קצרות רוח, שרשמו למענו הודעות שלא ברור אם הגיעו ליעדן. אחרי כמה ניסיונות מתסכלים, התקשר יואב לחבר משלוחת המוסד בבואנוס איירס וביקש ממנו לסייע. אותו חבר הצליח לבסוף להשיג את עורך חדשות החוץ החדש, פאבלו לופז, במערכת. אביה של ורוניקה נשמע עסוק מאוד והבטיח לחזור למספר שרשם, אך לא חזר. החבר נענה להפצרות והתקשר פעם נוספת. הוא נענה בטריקה. "צר לי, זה כל מה שאני יכול לעשות," סיכם החבר את כישלון המשימה, והוסיף בהלצה מיותרת, עניינים כאלה הם מעבר ליכולתו של המוסד אפילו.

עומרי התחנן שהוריו ירשו לו לטוס לבואנוס איירס, רעיון שדחו על הסף. היו רגעים שהחור בלבו היה מוחשי לגמרי: הוא הולך ויושב ושוכב לישון כשחלל עצום מאיים לשפוך את איבריו הפנימיים החוצה. הוא יימס ויתפוגג על הרצפה כמו דמות מסרט מצויר.

כעבור חודשיים התחלף הכאב בכעס. הוא השתכנע שכבר כשהמטוס המריא, החליטה ורוניקה שאין להם עתיד יחד. כאילו רגשות הם קרונות רכבת ריקים שאפשר לעבור ביניהם. היה לו שם בראש: אלחנדרו. ומראה: לטיני, גבוה ושרירי, שיער פחם שופע. התמסרות מוחלטת, מיידית, התאימה לאופייה. עומרי היה מסוגל להרוג את אלחנדרו כאן ועכשיו, אילו רק נמצא במקום שאינו דמיונו.

בכל זאת, נותרה בו באותם ימים די אהבה לספר לעצמו סיפור נוסף. במעבר בין היבשות חלתה ורוניקה במחלה מסכנת חיים, דלקת קרום המוח או משהו דומה, ואביה מסתיר את המידע לבקשתה, כדי לא להדאיג. זו הייתה תחושה מוזרה, שהאהבה כלפיה עוררה בו תקווה שחלתה במחלה קשה, והתחושה הזו הוסיפה לתלישות שהרגיש, כאילו דבר אינו ברור עוד בעולם, אין ולו נקודה אחת להיאחז בה, לקבלה כפי שהיא.

עומרי הניח את המעטפה על שולחן הקפה. הוא הוציא מהמקרר בקבוק מים מינרליים שהיה כמעט קפוא, מזג לכוס ורוקן אותה בשלוש לגימות מהירות. כשהחזיר את הבקבוק למקרר הבחין בקופסת גבינה לבנה שפג תוקפה. הוא השליך אותה לפח, פתח את המקפיא, גישש בידו והשליך לפח גם מארז של אפונת גינה וחבילה של טוגנים קפואים שהניח אי פעם בעורפו.

הוא התהלך חסר מנוחה במטבח וכרסם לחמנייה טרייה. אחר כך בדק הודעות, עבר על הכותרות באתר של ערוץ הספורט, הניח את הנייד, הלך לשירותים, השתין ושטף ידיים, חזר למטבח, לקח מטלית, הרטיב אותה וניגב בה את השיש ואת מתגי החשמל בחדר המגורים. הוא הציץ שוב בטלפון הנייד וקרא את הודעת התזכורת ששלחה לו מזכירתו בעניין הפגישה של אחת וחצי.

באותה פגישה אקראית בלונדון, זיהה את ורוניקה מיד. זה קרה להרף עין, ועל כן לא הצליח להיזכר בסיבה לכך. האם משום שפניה לא בגרו ותסרוקתה נותרה דומה, או שדווקא השתנתה אבל תווי פניה נותרו טבועים במעמקי תודעתו? הוא היה אז נשוי טרי, וזו הייתה נסיעת העסקים הראשונה שלו בשליחות אטיאס, פגישה עם שני אנשי נדל"ן הונגרים, אב ובנו, שהתגוררו בווסט אנד. הוא שמח על האפשרות להיות כמה ימים לבדו.

המסעדה שאכל בה צהריים נמצאה ברחוב צדדי בסמוך לכיכר לסטר. אחרי שהתיישב על ספסל ספון עץ והזמין כוס בירה, המבורגר ותפוח אדמה אפוי כתוספת, החליט להביא לשולחן גיליון של "פייננשל טיימס" ממעמד העיתונים בכניסה. הוא הרגיש שאכילת אומצה כשעמודיו הוורודים של העיתון, עמוסי טבלאות הנתונים, שעונים כנגד הצלחות, הולמת את דמותו של איש העסקים הבין–לאומי ששאף להיות.