זאב בודד

 קארָה

כמה שניות לפני שהטנדר שלנו מתנגש בעץ, אני נזכרת בפעם הראשונה שניסיתי להציל חיים.

הייתי בת שלוש־עשרה, ובדיוק חזרתי לגור עם אבי. או, ליתר דיוק, בגדי חזרו להיות תלויים בחדר השינה הקודם שלי, אבל בפועל גרתי בקרוואן בחלקו הצפוני של פארק השעשועים והדינוזאורים של רדמונד. שם שכנו להקות זאבי השבי של אבי כמו גם קופים, בזים, אריה בעל עודף משקל והדינוזאור טי־רקס המכני ששאג בכל שעה עגולה. הואיל ואבי בילה בפארק תשעים ותשעה אחוזים מזמנו, זה היה טבעי שאתלווה אליו.

חשבתי לעצמי שהאופציה הזאת עדיפה על חיים בביתם של אמי, ג'ו ותאומֵי הפלא, אבל המעבר לא היה חלק כפי שציפיתי. אני חושבת שדמיינתי את אבי ואותי מכינים פנקייקים יחד בימי ראשון בבוקר, או משחקים בקלפים, או יוצאים להליכות ביער. ובכן, אבי אכן יצא להליכות ביער, אך הן התקיימו בתוך המכלאות שהוא בנה עבור להקות הזאבים שלו, והוא היה עסוק בלהיות זאב. הוא היה מתפלש בבוץ עם סיבּוֹ וסוֹבּאגווה, זאבי המִספָּרִים, ושומר מרחק מפֶּקֶדָה, זאב הבטא של הלהקה. הוא היה אוכל בשר נא היישר מפגר של עגל, כשהזאבים מימינו ומשמאלו וידיו ופיו מוכתמים בדם. אבי האמין שהשתלבות בלהקת זאבים היא חוויה מלמדת הרבה יותר מאשר התבוננות בהם ממרחק, כמנהג שאר הביולוגים. עד שעברתי לגור איתו, הוא כבר הצליח לגרום לחמש להקות לקבל אותו כחבר מן המניין, כזה שראוי לחיות איתם, לאכול איתם ולצוד איתם, למרות העובדה שהוא היה בן אנוש. לפיכך היו אנשים שהחשיבו אותו לגאון. השאר חשבו שהוא מטורף.

ביום שעזבתי את אמי ואת המשפחה החדשה והמושלמת שלה, אבי לא בדיוק המתין לי בזרועות פתוחות. הוא שהה באחת המכלאות עם מֶסטאוֶוה, שהיתה בהיריון בפעם הראשונה, וניסה לפתח איתה מערכת יחסים על מנת שתבחר בו כמטפל לגוריה. הוא אפילו נשאר לישון שם בלילה עם משפחת הזאבים שלו, בזמן שאני זיפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה בשעות הקטנות של הלילה. הרגשתי בודדה בקרוואן, אבל הניתוק והבדידות בבית הגדול והריק היו גדולים יותר.

במהלך הקיצים היה אזור הוַוייט מאונטיין עמוס במבקרים שנדדו בין כפר סנטה קלאוס, ארץ הסיפורים ופארק השעשועים של רדמונד. במרס, לעומת זאת, הטי־רקס הטיפשי הזה שאג בפארק שעשועים ריק. האנשים היחידים שנותרו במקום מחוץ לעונה היו אבי שטיפל בזאבים שלו, וכן וולטר, המשגיח שמילא את מקומו כשאבא לא היה בסביבה. המקום נראה כמו עיירת רפאים, אז התחלתי לבלות בסביבת המכלאות אחרי שעות בית הספר — קרובה מספיק כך שבֶּדאגי, הזאב הנסיין, יתחיל לשוטט בצדה השני של הגדר ויתרגל לריח שלי. הייתי צופה באבי חופר קערת לֵידה למסטאווה במאורה שלה, ובינתיים מספרת לו על קפטן נבחרת הפוטבול שנתפס בוגד בחברה שלו, או על נגנית האבוב בתזמורת בית הספר שהחלה להגיע לבושה בקפטנים, ושהשמועות אמרו שהיא בהיריון.

כשהגיע תורו, היה אבי מספר לי מדוע הוא מודאג בקשר למסטאווה: היא היתה נקבה צעירה, והאינסטינקטים שלה לא היו מפותחים במיוחד. לא היה לה מודל לחיקוי שיכול היה ללמד אותה כיצד להיות אימא טובה. היא מעולם לא המליטה גורים בעבר. לפעמים זאבה היתה נוטשת את הגורים שלה פשוט משום שלא ידעה איך לטפל בהם.

בלילה שבו המליטה מסטאווה את גוריה, נדמה שהיא עושה הכול לפי הספר. אבי פתח בקבוק שמפניה לרגל המאורע ונתן לי לשתות כוסית. רציתי לראות את הגורים, אך אבי אמר שהם יגיחו החוצה מהמאורה אל האוויר הפתוח רק בעוד כמה שבועות. אפילו מסטאווה תישאר במאורה למשך שבוע שלם ותאכיל את הגורים כל שעתיים.

אך כעבור שני לילות בלבד העיר אותי אבי משנתי. "קארה," הוא אמר. "בואי תעזרי לי."

לבשתי בזריזות את מעיל החורף שלי, נעלתי מגפיים והלכתי אחריו אל המכלאה, היכן שמסטאווה שכבה במאורה שלה. הבעיה היתה שהיא לא נמצאה שם. היא שוטטה לה במרחק רב ככל האפשר מהגורים שלה. "עשיתי הכול כדי להחזיר אותה פנימה, אבל היא לא מוכנה להיכנס," אמר אבי בטון ענייני. "אם לא נציל את הגורים עכשיו, לא תהיה לנו עוד הזדמנות."

הוא השתחל פנימה אל תוך המאורה ויצא כשהוא אוחז בידיו שני עכברים קטנים ומקומטים. לפחות כך הם נראו, עם עיניים מכווצות ועצומות, מתפתלים בכף ידו. הוא העביר אותם אלי. הכנסתי אותם אל בין קפלי המעיל שלי בזמן שהוא התכופף שוב פנימה כדי להוציא את השניים הנותרים. אחת מהם נראתה במצב גרוע יותר משלושת האחרים. היא לא זזה. במקום לנהום היא פלטה יבבות זעירות מדי פעם.

צעדתי אחרי אבי אל עבר מחסן כלי העבודה שניצב מאחורי הקרוואן. בזמן שישנתי הוא הספיק לזרוק את כל הכלים החוצה אל השלג. כעת היתה הרצפה בתוך המחסן מכוסה בחציר. שמיכה שזיהיתי מהקרוואן — אריג אדום משובץ וצמרירי — היתה מונחת בתוך ארגז קרטון קטן. "תשכיבי אותם לישון," הורה לי אבי, וכך עשיתי. בקבוק מים חמים מתחת לשמיכה גרם לה להיות חמימה כמו בטן. שלושה מהגורים מיד התכרבלו בין קפלי השמיכה. הגורה הרביעית היתה קרה למגע. במקום להניח אותה בארגז יחד עם אחיה, החזרתי אותה אל תוך המעיל שלי, בצמוד לחזי.

כשאבי חזר הוא הביא איתו בקבוקי תינוק מלאים באֶסבּילאק, מעין מזון תינוקות לבעלי חיים. הוא הושיט את ידיו לעבר הזאבה הקטנה שבמעילי, אך לא הייתי מסוגלת לשחרר אותה. "אני אאכיל בינתיים את האחרים," הוא אמר לי, ובזמן שניסיתי לשדל את הגורה שלי לבלוע טיפה אחת בכל פעם, השלושה שלו גמעו בשקיקה את כל הנוזל מהבקבוקים.

ביום השלישי הענקנו להם שמות. אבא שלי האמין במתן שמות מקומיים ליצורים מקומיים, ולכן כל השמות שבהם כינה את הזאבים הגיעו משפת האָבֶּנאקי. את השם נוֹדָה, שמשמעותו שִמעוּ אותי, הענקנו לגדול שבחבורה, כדורון אנרגיה שחור וקולני. קינה, או הסתכלו עלי, היה השובב שהסתבך בשרוכי הנעליים או נתקע תחת כנפי ארגז הקרטון. קיטה, או הקשיבו לי, נסוגה לאחור והתבוננה בנו, כשעיניה אינן מחמיצות אף תנועה.

לאחותם הקטנה קראתי מיגֶן, כלומר נוצה. היו פעמים שהיא היתה שותה את מזונה עם אחיה, ואני האמנתי שהיא יוצאת מכלל סכנה, אך אז גופה היה נחלש והייתי צריכה לעסות אותו ולהכניס אותה תחת חולצתי כדי לשמור על חומה.

כל כך התעייפתי מהצורך להישאר ערה יום ולילה, שבקושי הצלחתי להשאיר את עיני פקוחות. לפעמים הייתי ישנה בעמידה, נרדמת לכמה דקות ואז מתעוררת בפתאומיות. כל הזמן הזה נשאתי את מיגן איתי, עד שחשתי שידי ריקות בלעדיה. בלילה הרביעי, כשפקחתי את עיני לאחר תנומה קלה, אבי בהה בי בהבעה שלא ראיתי על פניו מעולם. "כשנולדת," הוא אמר, "גם אני לא הורדתי אותך מהידיים שלי."

שעתיים לאחר מכן החלה מיגן לפרכס בחוסר שליטה. התחננתי בפני אבי שיסיע אותנו לווטרינר, לבית החולים, למישהו שיוכל לעזור לה. בכיתי כל כך, עד שהוא עטף היטב את שאר הגורים בתוך הארגז ונשא אותו אל עבר הטנדר החבוט שלו. הארגז היה מונח בינינו, ומיגן רעדה מתחת למעיל שלי. גם אני רעדתי, למרות שלא ידעתי אם זה מקור או כי חששתי ממה שידעתי שצפוי לקרות.

עד שהגענו למגרש החניה הסמוך למרפאה של הווטרינר, מיגן מתה. ידעתי ברגע שזה קרה: היא נעשתה קלה יותר בזרועותי. כמו קליפה ריקה.

התחלתי לצרוח. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא מתה, כל כך צמודה אלי.

אבי לקח אותה ממני ועטף אותה בחולצת הפלנל שלו. הוא החליק את הגופה אל עבר המושב האחורי, שם לא אצטרך להביט בה. "בטבע היא לא היתה מחזיקה מעמד אפילו יום אחד," הוא אמר לי. "רק בזכותך היא נשארה בחיים כל כך הרבה זמן."

אם דבריו היו אמורים לגרום לי להרגיש טוב יותר, זה לא עבד. פרצתי בבכי קולני.

לפתע עמד ארגז הגורים על לוח המחוונים, ואני הייתי חבוקה בזרועותיו של אבי. הוא הריח כמו נענע ושלג. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מדוע הוא אינו מסוגל להיגמל מהסם שמהוָוה עבורו קהילת הזאבים. לעומת מקרים כאלה של חיים ומוות, האם זה באמת משנה אם הוא הספיק לאסוף את הבגדים מהניקוי היבש, או אם שכח את תאריך הערב הפתוח בבית הספר?

בטבע, אמר לי אבי, אימא־זאבה לומדת את השיעורים שלה בדרך הקשה. אך בשבי, שם הרבייה מתרחשת רק פעם בכמה שנים, החוקים שונים. אתה לא יכול לעמוד מהצד ופשוט לאפשר לגור למות. "הטבע יודע מה הוא רוצה," אמר אבי. "אבל זה לא הופך את העניין לקל יותר בשבילנו, נכון?"

מחוץ לקרוואן של אבי ברדמונד צומח עץ. אדר אדום. שתלנו אותו בקיץ לאחר שמיגן מתה, כדי לסמן את הנקודה שבה קברנו אותה. ארבע שנים אחר כך אני רואה עץ כזה בדיוק מזנק במהירות רבה מדי כלפי שמשת הטנדר שלנו. זהו בדיוק אותו העץ שבו מתנגש הטנדר חזיתית רגע לאחר מכן.

אישה כורעת ברך לידי. "היא ערה," אומרת האישה. הגשם ממלא את עיני. אני מריחה עשן ואיני רואה את אבי.

אבא? אני אומרת, אך אני שומעת את המילה רק בתוך מוחי.

הלב שלי פועם במקום הלא נכון. אני משפילה את מבטי כלפי הכתף, שם אני מרגישה את הלב.

"זה נראה כמו שבר בעצם השכם ואולי עוד כמה צלעות שבורות. קארה? שמך קארה?"

איך היא יודעת את שמי?

"עברת תאונת דרכים," אומרת לי האישה. "אנחנו ניקח אותך לבית החולים."

"אבא... שלי..." אני פולטת בקושי. כל מילה היא כמו סכין החותכת את הזרוע שלי.

אני מסובבת את ראשי כדי לנסות לאתר אותו ורואה את כבאי האש מתיזים מים מצינור לעבר כדור האש שהיה פעם הטנדר של אבי. הגשם שאני חשה על פני כלל אינו גשם, אלא רסיסי מים מצינור הכבאים.

לפתע אני נזכרת: מרקם השמשה המנופצת, חלקו האחורי של הטנדר מחליק הצדה, ריח של בנזין. השניות שבהן צעקתי לעבר אבי והוא לא ענה. כל גופי מתחיל לרעוד.

"את אמיצה מאוד," אומרת לי האישה. "זה מדהים שהצלחת לגרור את אביך אל מחוץ לרכב במצבך..."

ראיתי פעם ריאיון בטלוויזיה שהציג נערה צעירה שהצליחה להרים מקרר שנפל ולכד תחתיו את בן דודה הקטן. היה לזה קשר כלשהו לאדרנלין.

כבאי אש שחסם את שדה הראייה שלי זז ממקומו, וכעת אני יכולה לראות קבוצה נוספת של פראמדיקים כורעים סביב אבי, ששוכב בדממה על הקרקע.

"לולא את," אומרת לי האישה, "אבא שלך כנראה כבר לא היה בחיים עכשיו."

מאוחר יותר אתהה אם ההערה הזאת היא הסיבה שעשיתי את כל מה שעשיתי. אבל כרגע אני פשוט מתחילה לבכות. כי אני יודעת שאין קשר בין המילים שלה לבין מה שקרה באמת.