זאת אני – איווה



החתך הראשון שלי היה בגיל חמש־עשרה. חתך של חובבנים: שבר זכוכית שנותר מהתפרצות זעם על החבר התורן של אימא.

כשהלך, לא לפני שליטף את ראשי באבהות, התחמשתי בשבר הזכוכית ושרטטתי מעגל זעיר על היד, כאילו אני מציירת במחוגה בשיעור גיאומטריה. המעגל יצא משליטה. הקירות רוססו דם, ובגלל החובבנות שלי הובלתי למקום ההוא.

מאז, עם ששכללתי את יכולות החיתוך, התמסד הקשר עם הסכין. למדתי שיש כל מיני סוגי חתכים; היעיל מכולם - חתך של נטישה.

עשרים שנה אחר כך, בבית מלון באיווה סיטי, אני חמושה בג'ילט מהסוג הכי יקר שמצאתי בבית המרקחת בקניון, ואפילו שחלפו כמה שנים בלי חיתוכים, העיגול יוצא מושלם. נביעה קטנה מתגלה. קילוח דליל הולך ומסמיך. כבר שכחתי את תחושת ההקלה שבאה עם פכפוך הדם.מכל המקומות בעולם איווה סיטי היא האחרונה שהייתי חושבת עליה כזירה מתאימה לחיתוך.

העיר אמנם קיבלה מאונסק"ו את התואר "עיר הספרות", אבל שום סאב־טקסט בדמות סמטאות, מרתפים, רחובות עקלקלים וחיי לילה מחתרתיים, לא נמצא פה.

אין צורך לגנות את ועדת משקיפי האו"ם על בחירתה. מן הסתם, אנשיה התעכבו עשר שעות בשיקגו, כמו שקרה לי ולשאר הסופרים, אחר כך נתקעו בשדה התעופה סידר ראפידס והמתינו עד שמישהו יואיל לקחת אותם, ויחלץ לפני כן את מזוודותיהם שנותרו במסוע - גולם מפלצתי ואטי.

האם ייפלא, אם כן, שעד שהגיעו למקום שאפילו המקומיים מכנים בשם Fly over state לא היה להם לב לחזור על עקבותיהם ולהותיר את איווה ערירית ומושפלת, ללא תואר כלשהו?

דפיקות על הדלת. אני לא מתרוממת. כמו כל חדרי המלון בעולם, גם את הדלת הזאת אי אפשר לפתוח. הדפיקות הולכות ותוכפות.

הם צריכים לאפשר לי לטפטף את עצמי. יש לי הזכות המלאה לכך. העיר למודת סופרים ומשוררים מיוסרים.

תחת כל שיח ופנס רחוב נמצא משורר מדוכא, שבשלב כלשהו ילך לג'ורג'ס ויקונן מעל באדווייזר איזה יום מחורבן היה לו, איך כתב ארבע שורות ומחק שתיים, וגם השתיים שנותרו לא משהו. והברמנית תהנהן, כי אצל סופרים החוק מורה להיות מדוכא. לא דיכאון שמרעיד ידיים ומרוקן מחשבות, אלא כזה פוטוגני, במידה שאפשר לסבול; אלכוהול בלי הגבלה, ובכיס, במקום בולט לעין, כדאי שיהיו תלויים ברישול מכוּוָן שניים־שלושה עטים ופנקס כדי לתפוס השראה, אם כי רק אלוהים יודע איזו השראה יכולה להתאפסן בעיר משעממת כמו איווה, שאפילו שדות התירס שבה מתחננים לעוברים ולשבים שיבואו להצטלם איתם לפני שהם הופכים לאתנול.

אבל הדפיקות מסרבות לגווע. עניין אחד הוא להסתובב בעיר בגניחות דיכאון רברבניות ולבקש מהבנק אישור לאוברדראפט כי העלילה הסתבכה מעבר למצופה. עניין אחר הוא לדמם בשקט בחסות הוויקנד. אני גוררת את עצמי אל הארון וזורקת עליי מעיל.

מגדה הקטנה, אם הבית שלנו: עיניה חרוזיות. על כתפיה דורי־דורות של סופרים. מסתובבת במסדרונות של איווה האוס הוטל כמו ורגיליוס שממתין לדנטה. תוחבת לוח שבועי מתחת לדלתות, מחלקת שוקולדים לסופרים עגמומי־מראה ומספרת סיפורים מצמררים לאהובים עליה.

"הכול בסדר?" היא שואלת.

"כן."

"למה מעיל? חם כל כך."

"התקררתי."

"אמרתי לך אתמול לא לצאת בגשם," אומרת בתוכחת־מגדה ונותנת לי לוח שבועי, הפעם בצבע כתום.

"דיברת עם בעלך? הכול בסדר? את מוכנה לניו אורלינס?" כשאני מהנהנת, היא נאנחת ומושיטה לי חפיסת שוקולד מיניאטורית, "בשבילך."

כשאני חוזרת למרכז החדר, אני מבחינה בכתם על השטיח. מעגל מושלם או לא, אני כבר לא בכושר. אני מנסה לקרצף את הכתם, אבל הוא רק הולך ומתרחב. אני פותחת את הדלת ומציצה אל המסדרון. השטח ריק. מקדוניה פותח את הדלת. הוא לא שואל למה אני צריכה אקונומיקה. בעולם האו־סי־די שלו אקונומיקה היא מצרך הכרחי. בגומחה ליד המראה ניצבת שורת נעליים - מסודרות, שרוכות ומוכנות לנעילה. צריך להפגיש בינו ובין יותם.

בחדר אני שופכת מהנוזל הכלורי על השטיח. כתם לבן הולך ומתפשט בו. לא נורא, כשרוצים להסוות פשע גדול, עדיף להסוותו בעזרת פשע קטן.

מעתה חדר מספר 226 מולבן לדורות, עדות למעשה האהבה שלי עם עצמי. תחליף למעשה האהבה האמיתי עם דסטין.

דסטין, צריך לומר מיד, לא היה חלק ממסע ההפחדות של מגדה. עניין משונה כי בניגוד לביטוח הבריאות האמריקאי, מסע ההפחדות של מגדה כיסה הכול, ובחינם: אסונות תעופה, תאונות דרכים, סנאים משוטטים אסתמטיים, נזקי עישון וגובה הקנס שנקבל אם נעז לעשן בחדרים או ברחבי הקמפוס.

בחדר של מגדה, במגירה הראשונה מימין, נח קלסר ענקי, ובו מסומנים בוורוד כל האזורים בקמפוס שבהם נשים נאנסו, נחנקו והוטרדו.

נוכח חיבתי להליכות ולשיטוטים, מגדה הוציאה מפה של איווה והראתה לי את האזורים המסוכנים להליכה. בסיכום כולל, מה שנותר לי הוא המסדרון של המלון עד דלפק הקבלה, וחזור.

תגובות הסופרים על הפחדותיה של מגדה נעות מאדישות ללגלוג, אבל בעיניי, ההפחדות מוכיחות שמגדה, מכל היוצרים הרבים שנמצאים באיווה, היא הסופרת האמיתית. אי אפשר שלא לחוש בעונג ובציוריות המסתתרים מאחורי כל אזהרה שלה.

ביום השני שלי באיווה, כשהלכתי על יד הנהר כדי לפוגג את תחושת הג'ט לג, מגדה הגיחה משומקום והצטרפה אליי. רק אחר כך הבנתי שהחלון בחדרה משקיף לנהר.

בזמן שהסתכלתי על הנהר הירוק של איווה בתשוקה של בת מידלאיסט, היא החלה לגלגל לי עלילות: כמה וכמה טיפשים ניסו את כוחו של הנהר, אך זה אינו נהר רגיל אלא נהר בעל מנגנון עיכוב מיוחד, שמוציא את הגופות כרצונו. פעם נמצאה בו גופה שלושה חודשים לאחר שנסחפה מהעיירה הסמוכה קורלוויל. הייתה גם נערה ענוגה שניסתה להתאבד, אבל הנהר התנגד, מסיבות דתיות, להוציא אותה מהעולם. כפשרה, היא נותרה צמח לכל החיים. גם גדותיו בעייתיות. על אחת מהן נמצא עורך דין פסיכופת, המבלה את כל זמנו בהצצה במשקפת כדי לבלוש אחר הסופרים ולדווח לרשויות מי התערטל, מי שתה בפומבי ומי עישן באזור האסור לעישון המשתרע על חצי עיר.

הנהר נראה חלק, המשיכה מגדה, אבל מתחתיו יש זרמים. יש גם אנשים כאלו, אמרה וליטפה את זרועי. "אל תחשבי על זה, מאוד מאוד מסוכן." ולא ידעתי אם היא מתכוונת לנהר או לצלקת.

כן, קטלוג האסונות של מגדה הכיל הכול מכול: אנסים, גנבים, פושעים, הצטננויות, שחיות ליליות בנהר המטונף, ירי בלב הקמפוס או בקניון.

רק מושיעים ולבבות שבורים לא נכללו בו.

שלושה ספרים פרסמתי, אך רק האחרון שבהם, "אהבה ללא גבולות", העוסק בסיפור אהבה בין פלסטינית ליהודי על רקע האינתיפאדה השנייה, העלה אותי לכותרות, סימן אותי כהבטחה והעניק לי את הזכייה בתוכנית הכתיבה היוקרתית בארץ התירס העולה.

לפני שלושת הספרים האלו, לפני שהתחתנתי עם יותם שהכניס סדר לחיי, כתבתי סיפורים פנטסטיים רבי־נֶפֶל, ואלה הצריכו פגישות מקרוב מדי עם עורכים חלקלקים. תמיד היו אלו עורכים מבוגרים, שאת כספי הפנסיה שלהם השקיעו בכתבי עת פגי תוקף. לרוב בעלי שיער מלא ומאפיר, שמראה עיניי הכהות השרה עליהם תשוקה משונה לרחם עליי ולהתעלל בי בו־זמנית.

"זה עצום!" אמר המו"ל שלי כששמע על הזכייה, ותכף ומיד הוציא חוזה ודרש, "ממואר על איווה. תקופת בחירות עכשיו. ושיהיה סקס. עדיף בין המדינות האויבות." חשבתי שהמילה "ממואר" מתאימה לרב־חובל שחום שרגלו נכרתה באחת הסערות בים, ועתה הוא יושב לכתוב את הרפתקאותיו, ואמרתי לו שזה לא יכול להיות "ממואר".

"לא אכפת לי איך תקראי לזה, העיקר תכתבי," אמר.

גם יותם שמח בשבילי, בדרכו, והתעסק בכל הניירת הדרושה. הוא מילא את השאלון לוויזה בדקדקנות, "האם את עוסקת בזנות? האם הברחת חלזונות? האם השתייכת לארגון טרור?"

כל שאלה כזאת הוא קרא בקול ולאט. "את יכולה לצחוק," אמר, "אבל באמריקה זה לא צחוק. כששואלים אותך תעני כמו שאני עונה, בלי חוכמות." וצילם כל מסמך שלוש פעמים, החביא אותם במקומות שונים במזוודה והכין לי רשימת טלפונים למקרה ש־.

הנה הוויזה מסוג 1J. הנה 2019 DS. הנה מכתב לביטוח לאומי ולמס הכנסה. הנה מכתבי הקבלה שלי ממזכירת הקרן, ממנכ"לית הקרן ומיו"ר חבר השופטים. אני פה, חבר המושבעים, ויש לי כל ההוכחות שאני חפה מפשע.

המפגש הראשון עם הסופרים מוכי הג'ט לג דמה לביקור ממלכתי באו"ם. כל אחד אמר את שמו ונופף בדגל המדינה שלו.

לחצתי ידיים מהוססות עם מקדוניה, טיבט, מלזיה ויפן. החלפתי הנהון מנומס עם איראן, מצרים ופלסטין. התחבקתי קלות עם פולין, אוסטרליה ושוודיה. העפתי מבט בכל הפלג הדרום־אמריקאי, ולא הבנתי מילה מתערובת המבטאים.

שלושים מדינות מתכנסות בתוכנית הבינלאומית לסופרים. אני מסתכלת על כולם ומנסה לנחש עם אילו מדינות תתחבר ישראל. איפה אקים שגרירות? עם מי יהיה משבר דיפלומטי? ומה יהיה נוסח הודעת הגינוי?

אבל השלב הזה לא ארך הרבה זמן. לא חולפות שעות וכבר אטומים־אטומים יוצרים קשרים זוגיים, משולשים ומרובעים. הפלג הדרום־אמריקאי, שביני לביני אני מכנה אותו ה"כנופיה", מפטפט עם עצמו בשפה תוכית. פלסטין, מבית לחם, פותח מועדון דובר ערבית. טיבט מחזרת אחרי מקדוניה, שדווקא מגלה בי עניין.

"יש אצלכם טריסטרמית!" הוא מודיע בהתרגשות, וכשאני מקמטת מצח ולחיים, הוא אומר, "הציפור עם הכתמים הכתומים." עם התחביב שלו, מה הפלא שהוא נראה לי עוף מוזר במקצת.

קניה, נפילה, מושכת לא רק את תשומת לבי, רבים מתקוטטים על הזכות להיות לידה, בעיקר המארגנים האמריקאים. בקרוב מאוד אבין שבדירוג האשראי הכלל־אמריקאי היא מדורגת גבוה מאוד, ומכאן כוח משיכתה.

האנגלית שלי לא מלוטשת מספיק, ואני עומדת בצד ומסתכלת על התהליך המולקולרי. אני אטום דוחה קשרים.

בדידותי הולכת ומחריפה גם בתוך המסיבות, ומאלו יש בשפע. במסיבה הראשונה כולם שותים - חוץ ממקדוניה, שעוטף בקבוק בידו ומעמיד פנים שהוא שותה. ילד טוב, מקדוניה. גם אני לא מתקרבת אל גיגית הקרח. הלשון שלי נעה שקופה בתוך הפה, ואני לא מצליחה להוציא מילים באנגלית בשעה שהמארחים האמריקאים עוברים מאחד לאחר ומרעיפים עלינו אלכוהול. אני נזכרת שלתהליך הזה קוראים מינגלינג, ויש לו חוקים משלו:

1. מקם את עצמך במרכז החדר. 2. הכן נושאי שיחה קלילים לסמול טוק. 3. התאם את דעותיך הפוליטיות לאווירה. 4. מצא אנשי מפתח, כמו עורכים, מתרגמים, פוליטיקאים או דיקנים. 5. צור קשר מיד לאחר המסיבה. אני בוחרת בסעיף השלישי. מרחרחת באוויר ומנסה לצוד שברי משפטים פוליטיים. טראמפ וקלינטון מככבים בכל השיחות, אבל בשלב זה הדבר היחיד שאני יודעת על טראמפ זה שהוא דומה לסיידר תפוחים. נראה שאנשים עומדים בתור רק כדי לדרוך עליו ולומר כמה שיותר דברים גרועים. על קלינטון אני כמעט לא שומעת.

האלכוהול מוסיף צחקוקים לאווירה. פחיות לה קרוסה בתוך גיגיות קרח. מגשי פיצות נוסעים באוויר. אני לוקחת פיצה שנראית תמימה ומשתנקת כשמגלה שמדובר בפפרוני. איטליה צץ, מציע לי בירה קורס לייט ומדליק לעצמו מרלבורו. אני טובלת שפתיים בבירה.

"מעשנת?" שואל איטליה.

"כבר לא."

"אני רואה שגם בשר את לא אוהבת."

"לא בגלל שאני יהודייה, אני צמחונית." הוא מהנהן, וכאילו התחרט שנקלע לסביבתי, הולך לקניה. לא הרחק ממני עומדת טיבט, לבושה בחצאית פליסה. רגליה רזות כל כך, שמבעד לחצאית הן מבצבצות כמו מקלות סנוקר. פניה שטוחות כמו מסך פלזמה. רומניה מצטרפת אליה. נראה שיצאה מהעמוד הראשי של ווג.

מתישהו, בהיעדר שפה, המוזיקה בחלל מתחילה לחלחל אליי ולהפסיק להיות הרקע.

אני מתעניינת אצל המארח, והוא אומר שזו להקת Shovels and Rope. מוחי עייף בגלל כיוון שמאל־ימין שנכפה עליו, ומתנפל על המוזיקה.

היא נכנסת לי מתחת לעור ומחליפה שפה בשפה. ופתאום, עם עקצוצי האלכוהול, המוזיקה והצחקוקים, אני נתקפת בתחושת הזרה: ישראל עומדת בתוך כל העמים, ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. חבורות־חבורות הם יושבים. ריח של גראס מסתנן מאיפשהו, אף שגראס נמצא ברשימת האיסורים החמורים בקלסר השחור שקיבלנו.