זהויות ישראליות – בין זר למוכר

מבוא ספרות עברית עכשיו – פסיפס זהויות אילנה אלקד־להמן ספרות בעברית עכשיו: מגדל בבל

מציאות הכתיבה בעברית בארץ בשנים האחרונות ניתנת לתיאור באמצעות שימוש בסיפור המקראי והמיתי הקדום על מגדל בבל. במהירות ולנגד עינינו ממש הולך ומוקם מגדל עתיר כותרים. משנת 2003 ואילך נרשמו מדי שנה בספרייה הלאומית יותר מ־5,000 כותרים שראו אור בעברית (שויקי, 2007), זאת נוסף על כותרים בשפות אחרות.

בעבר היה קשה לפרסם בארץ ספר ולקדם את מכירותיו, כי בתעשיית הספרות שלטה קאסטה קטנה של מכתיבי טעם – מוציאים לאור, עורכים ומבקרי ספרות – שחסמו לא אחת את הגישה לאנשים וקבוצות שלא חפצו ביקרן או שיצירותיהם לא עלו בקנה אחד עם טעמם. הליברליזציה של תעשיית הספרות, המתבטאת בין השאר בריבוי הוצאות לאור ומבקרי ספרות, בפרסום מדד של מכירות ספרים ורשימות רבי־מכר, אפשרה לסופרים רבים יותר, ובהם נשים, לפרוץ למרכז התודעה (אלמוג, 2004, עמ' 929).

במחקר סוציולוגי מקיף על החברה הישראלית מציג עוז אלמוג את מה שכונה בעבר "יצירות ספרות" באמצעות הצירוף "תעשיית ספרות", צירוף המייצג את השינוי המהותי שפקד את החברה בישראל ביחס לספרים: לא עוד אמנות שנבררה בקפידה ולפי טעמם של מי שנחשבו מומחים בעיני קבוצה חברתית מצומצמת של משכילים הקוראים ספרות יפה, אלא עולם עסקי המתמקד בשיווק המוני ללקוחות מכל הסוגים ובהצגת רשימות של רבי־מכר. אם נוסיף על תיאור מהלך הקפיטליזציה שהציג אלמוג את התפתחויות הטכנולוגיה, שהפכו את מלאכת כתיבתו של ספר והדפסתו למעשה נגיש לכותבים רבים – נבין מה אִפשר את השינויים הדרמטיים המתרחשים במגדל בבל הרוחש לנגד עינינו: הפקה של כמויות עצומות של כותרים, ביניהם רבים מאוד ספרי הסיפורת. הספרות המתפרסמת בשנים האחרונות מאופיינת בגיוון ובקיטוב גם מבחינת אופייה ורמתה: "מה שבעבר נתפס כקונפליקט בין 'גבוה' ל'נמוך' הפך כעת לנורמה רצויה" (חבר, 1999, עמ' 165). מנקודת מבט אחרת, הבוחנת תופעות אוריינות בסביבת תקשורת רב־ערוצית (ספרות, עיתונות, טלוויזיה, אינטרנט ועוד), המאפיינת את זמננו, מדברים על "קהלי טעם" שונים בחברה הישראלית. הבחנה מקובלת היא בין קוראי עברית לקוראי שפות אחרות (בעיקר רוסית או ערבית), שהיא הבחנה אתנית, ובין חילונים, הקוראים ספרות כללית, לדתיים – הלומדים ספרות קודש וקוראים ספרות הייחודית למגזר החרדי. האוכלוסייה הישראלית החילונית מקוטבת בין קהל הקורא ספרות קָנונית ולעתים גם פופולרית, ובין אלה הקוראים ספרות פופולרית בלבד (אדוני ונוסק, 2007). התמסחרות העיצוב של ספרי הקריאה, יחסי הציבור המופעלים עם פרסומם של ספרים חדשים סביב "סיפורו" האישי של הסופר, ומנגנוני שיווק אגרסיביים שבהם מושקעים מאמץ וממון – כל אלה יוצרים מציאות הממחישה בפועל את המטפורה השחוקה "שוק הספרים".

התייחסותנו למציאות הכתיבה בעברית בארץ באמצעות המטפורה של "מגדל בבל" מזהה, מבחינת עולם הספרים, לא רק את גובהו של מגדל הספרים, אלא גם את הבלבול והתהייה שבו. אמנם העולם הולך ונעשה גלובלי, אך הספרות הישראלית הולכת ונעשית לוקאלית, מרובת זהויות, מקומות ושפות. בולט בה לא רק הריבוי הכמותי אלא גם הגיוון הלשוני, הסגנוני והז'אנרי. ניסיון לאפיין את הספרות הישראלית בזמננו הוא ניסיון נואל שנועד לכישלון, כיוון שהעדר אחידות הוא המאפיין המרכזי שלה. היא נעה בין בדיה למציאות, בין נרטיבים של קבוצות חברתיות שונות המצויות בחברה הישראלית, בין מרכז לפריפריה, בין קונפורמי למרדני ומתריס, בין ייחודי ומקורי לאפיגוני, בין קָנוני לפופולרי. בקצרה: מגדל בבל ספרותי.

הספרים שבהם דן ספר זה נכתבו בעברית וראו אור מאז שנת 1999. הם פרי עטם של חמישה סופרים – ארבעה גברים ואישה אחת –החיים בישראל בזמננו: רון לשם, אשכול נבו, סמי ברדוגו, סייד קשוע ושרה שילה. חמישתם סופרים בראשית דרכם, ואף שזכו להכרה ייחודית בעקבות פרסום ספרם, הם טרם תפסו את מקומם בספרות העברית. בין הספרים הנדונים יש שזכו לתשומת לב ציבורית רחבה למדי. למשל, "פרס ספיר" הוענק ללשם (2006) ולשילה (2007), וספרו של לשם הופק לסרט ("בופור"). עם זאת, פרט לרצנזיות קצרות על יצירותיהם במדורי הספרות וראיונות עמם בעיתונות הכתובה ו/או המשודרת, עד כה לא פורסמו על ספריהם מאמרים בעלי אופי פרשני או מחקרי, ובמובן זה ספרנו הוא הספר הראשון המציע קריאה פרשנית מקיפה בהם. אנחנו מקוות שבדברינו נתרום להתבוננות מורכבת יותר בספרים אלה וגם בסוגיות הנוכחות לא רק בספרים אלה, אלא ביצירות ספרות נוספות בנות זמננו.

היצירות שבחרנו כמושא לספרנו אינן מייצגות את הספרות העברית שנכתבה ופורסמה מראשית המאה העשרים ואחת, אלא מהוות מקטע מוגבל מאוד של חמישה יוצרים צעירים, שאלה הן יצירותיהם המוקדמות ובעבור כמה מהם יצירות הביכורים שלהם. מעניין יהיה לראות לאן תתפתח יצירתם בשנים הבאות, ואיזו השפעה תהיה ליצירות הנדונות כאן על הספרות העברית. בחרנו ביצירות הללו מתוך עניין בספרות הנכתבת בהווה ומתוך רצון מיוחד להקשיב לקולות חדשים המאירים תופעות בהוויה הישראלית מנקודת מבט שנראית לנו ייחודית ומעניינת. התבוננות ביצירות מציירת תמונת פסיפס מרתקת של זהויות, מרחב וזמן – שאותה יציגו מאמרי הכותבות.

בפתח המבוא, הדן בספרים ובסופרים נושאיהם של המאמרים בספר, אני מבקשת לכתוב כמה מילים על הספרות העברית שנכתבת בראשית המאה העשרים ואחת. ייתכן כי בדבריי תהיה הכללה גסה, כמו בכל אפיון קבוצתי, המתעלם מהשונוּת בין הפרטים בקבוצה, קרי ייחודה של יצירת הספרות, מצד אחד, ומהמורכבות רבת הפנים של המכלול, קרי הספרות העברית בכללותה. עם זאת, מבחינה מתודולוגית אבחנה מעין זו עשויה לסייע בהצגת הדברים ובהבנתם.

הספרות העברית בסוף המאה העשרים, טוען חוקר הספרות יגאל שוורץ (1995), דחקה הצִדה את הנרטיב הציוני־מודרניסטי, שכונן חלק ניכר מהספרות העברית בשנות השישים והשבעים. זהו אינו מהלך מהפכני, והספרות העברית כבר עברה תהליכים מעין אלה בעבר (שקד, 1988). בספרות ההווה אפשר להבחין במגמה של המרת הנרטיב הציוני בנרטיבים מתחרים רבים, כחלק מהלך הרוח הפוסט־מודרני: הנרטיב השבטי־יהודי, הנרטיב הפמיניסטי, הנרטיב המתיילד, הנרטיב האנדרוגני והנרטיב הכאוטי־מיסטי (שוורץ, 1995). תופעה דומה מראים חוקרי ספרות נוספים (חבר, 1999; הולצמן, 2005), המתארים מגמות של טשטוש ז'אנרי, קיטוב וריבוי תמאטי – בתמונת מצב המתייחסת לסיפורת העברית בשנת 2000. לעניות דעתנו, בספרים הנדונים בספר זה ניכרות מגמות אלה ברמה זו או אחרת.

במבוא שלהלן נתייחס לטשטוש הז'אנרי ולשבירת גבולותיו המקובלים; לריבוי הנרטיבים והזהויות שהם מגלמים; לקיטוב הגיאוגרפי והחברתי בין מרכז לפריפריה המסתמן ומיטשטש בספרים, וכן לשאלות הזמן והמרחב וגילומן ככרונוטופ.

תופעות של טשטוש וריבוי

תופעה בולטת בספרות בשנים האחרונות היא שבירת גבולותיהן המקובלים של סוּגות (ז'אנרים) ועירוב תחומים שנתפסו בעבר כתחומים נפרדים (הולצמן, 2005). כמה מפרקי ספרנו דנים ביצירות שנכתבו תוך שבירת גבולות מקובלים שבין ספרות בדיונית קָנונית לכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. ספרו של רון לשם אם יש גן עדן (2005), שבו דנה רחל פרנקל־מדן בפרק הראשון, נכתב על־סמך עדויות ותחקיר של חיילים ששירתו במלחמת לבנון בבופור. שמות החיילים שונו, אך הקורא מודע לעובדה זו ולרכיב הביוגרפי שבסיפורים בזכות מידע המוצג באפילוג (לשם, 2005, עמ' 315-319) והודות למידע חוץ־ספרותי המובא באמצעי התקשורת. הספר ערבים רוקדים (2002) מאת סייד קשוע, שבו דן הפרק הרביעי, מושתת על פרטים מחייו של הסופר, כגון היותו ערבי יליד טירה שבמשולש, שלמד בירושלים בבית ספר תיכון עברי ואחר כך באוניברסיטה העברית. בספרו מיטשטש הגבול שבין דמיון לתיעוד מציאות, גם אם הוא סובייקטיבי ורטרוספקטיבי, כשם שהגבולות בין בדיה לאוטוביוגרפיה אינם נהירים לקורא.

טשטוש נוסף בין תחומים שנהגו להפרידם ובספרות שנכתבת בשנים האחרונות נוצר ביניהם ערבוב מכוון, הוא ביטול התיחום שבין כתיבה ספרותית לכתיבה עיתונאית. שני הסופרים שנדונו לעיל, רון לשם וסייד קשוע, הם עיתונאים. לא רק שהקריירה שלהם התפתחה מעיתונאות לכתיבת ספרות, אלא שגם כתיבת יצירות הספרות המוצגות כאן, אם יש גן עדן (לשם, 2005), ערבים רוקדים (קשוע, 2002) וויהי בוקר (קשוע, 2004), צמחה, כפי שהם עצמם מעידים, מתוך כתיבה פובליציסטית שפותחה או עובּדה, במידה כזו או אחרת של הצלחה, לכתיבת ספרות. ביצירתם נחשפת סימביוזה בין שני סגנונות כתיבה, המעוררת תהייה באשר לאופיין המשתנה הן של הכתיבה העיתונאית והן של הכתיבה הספרותית. אשר לכתיבה של קשוע, ספרו ערבים רוקדים הוא דוגמה לתערובת ז'אנרית של רומן אוטוביוגרפי, רומן חניכה, סיפור פיקרסקי וסוגות נוספות.

ריבוי נרטיבים הוא התופעה המרכזית המתבלטת לעיני הקורא במפגשיו עם הסיפורת שנכתבה בשנים האחרונות. תופעה זו בולטת גם בסיפורים שבהם דנה אסופת מאמרים זו. הספרות המכונה "ספרות תל־אביבית", שסיפרה סיפור על צעירים, חילונים, עירוניים, אשכנזים, עברה מטמורפוזה ביצירתו של אשכול נבו. הרומן ארבעה בתים וגעגוע (2005), שבו דנה ורה קורין־שפיר בפרק השני בספר זה, הוא סוג של עיבוד ושינוי של נרטיבים שונים של צעירים ומבוגרים ישראלים. גיבורי הסיפור הם תערובת של מי שממשיכים את העילית הישראלית המסורתית, שאותם מכנה אלמוג "היאפים" הישראלים (2004, עמ' 36), בדמות עמיר, סטודנט צעיר עירוני, אשכנזי וחילוני, סטודנט לפסיכולוגיה, ונועה חברתו, סטודנטית לצילום בבצלאל, שעִמה הוא גר בבית שכור בין תל־אביב לירושלים, במעוז ציון, עיירה בעלת מאפיינים תרבותיים וחברתיים מזרחיים. מעברו השני של הקיר חיים סימה ומשה זכיאן, היא אם צעירה ועקרת בית והוא נהג. הם בנו בית בחלקה של ההורים, ג'ינה ואברם, עולים ממוצא מזרחי, הגרים בבית ערבי נטוש. בעיירה מתנהל תהליך "החְזרה בתשובה" של התושבים באמצעות מערכת החינוך, במיוחד לגיל הרך. הסיפור מכיל במעורבב את הנרטיב של האשכנזי והאשכנזייה, המזרחי והמזרחית, של ההורים המזרחיים, של יותם, מתבגר צעיר, בן למשפחה ישראלית שאינה מצליחה להתמודד עם אובדן בנה בשירות הצבאי ובוחרת לרדת מהארץ, ואת הנרטיב של ערבי שהבית הנטוש שבו גרים ג'ינה ואברם היה פעם ביתו. הנרטיבים הללו חיים ומתפתחים בשכנות זה לזה בארבעה בתים, מפעפעים זה לתוך זה, כשמו של הספר באנגלית: Osmosis. השאלות שנותרות פתוחות עם סיום הקריאה בספר משיבות אותנו, בין היתר, אל הכותרת: של מי הגעגוע – של יחיד או של רבים? לְמה מתגעגעים ומתגעגעות הדמויות שביצירה ומדוע, ומה יש סיכוי לחזור ולמצוא. תשובות אפשריות הן הגעגוע של הערבי לעולם של טרום 1948, או, בדיוק להפך, הגעגוע של היהודי לעולם המאמין בלב שלם באתוס הציוני.

גם ספרים אחרים הנדונים באסופת המאמרים, כגון שום גמדים לא יבואו מאת שרה שילֹה (2005) או ילדה שחורה מאת סמי ברדוגו (1999), מציעים נרטיבים מנוגדים לאלה של "ספרות תל־אביב" המספרת את סיפור הצעיר האשכנזי בעיר, אבל הנרטיב שלהם גם שונה מאוד מזה של תושבי מעוז ציון, האשכנזים או המזרחיים, החיים בין ירושלים לתל־אביב, ולא רק גיאוגרפית. זוהי ספרות פריפריה המשמיעה את קולו של הישראלי המזרחי, שהושתק במשך שנים רבות. אמנם בספרות העברית נכתבו יצירות על יהודי המזרח (בורלא, הזז, יהושע בר־יוסף, שמי ואחרים), אך ביקורת הספרות לא ראתה בהן חלק מהקנון. לימים שב הנושא בכתיבתם של עוז, קנז ויהושע, אך לא מתוך קבלה של היהודי המזרחי אלא דווקא מתוך חרדה ממנו (משעני, 2006). בספרים הנדונים באסופה זו, בעיקר אלה של שילה ושל ברדוגו, ניתנת במה לקולותיהם של ישראלים ממוצא מזרחי החיים בפריפריה ומייצגים קבוצות חלשות חברתית וכלכלית בחברה הישראלית. הדוברים שלהם הם ילדים, מתבגרים, מבוגרים או קשישים, גברים ונשים – כולם משולי החברה. ברדוגו ושילה, כל אחד מהם בדרכו ובסגנונו הייחודיים, מתבוננים בחיים ובמציאות מבעד לעיני הדמויות שבחרו כמספרים. במרבית סיפורי ילדה שחורה הדמויות הן ילדים וילדות ממשפחות פגועות מבחינת המבנה המשפחתי, הכלכלי והתפקוד ההורי. לעתים הילד חי עם הורה אחד בלבד, אם או אב, השכלתו בסיסית ומודעותו מוגבלת. למרות הקשר האמיץ בינו לבין הילד – אין ההורה מסוגל להכינו לחיים (בדרך שהקורא מכיר ומבין), אלא משכפל את מצבו המוגבל בגורל העתידי של צאצאו. במקרים אחרים הילד גדל אצל בני משפחה רחוקים וביזאריים. מצד אחד, הילד חווה קִרבה הדוקה להורה ולמשפחה, ומצד אחר, חייו מלווים במפגש קשה עם מחלות, מוות, פרידה. בחלק מהמקרים הילד נדרש למלא תפקוד הורי, קרי, לתפקד כמו המבוגר במשפחה, תפקוד שההורה אינו מסוגל למלא בשל מגבלותיו המנטליות, הקוגניטיביות ו/או הבריאותיות. חיי הדמויות בסיפורים של ברדוגו תחומים במרחב גיאוגרפי צר של הבית, החצר סביבו והשוק. נסיעה אל מחוץ לעיירה היא אירוע יוצא דופן וכמעט בלתי נתפס. לשכנים תפקיד שולי ומשני, ומערכות ממסדיות כמו בריאות, רווחה, חינוך או אפילו המערכת הדתית – מצויות בשולי הסיפור, ומוצגות באור ביקורתי כרע הכרחי ולא כגורם המסייע לדמויות בחייהן. אצל חלק מהדמויות נשמע הד כלשהו של השפה הצרפתית או שרידי השפעה דתית, אך עולמם נעדר אמונה או אידיאולוגיה. אם יש בו אהבה, אין היא מגיעה למימוש או אינה מובילה לפריחה של הדמויות: "אנחנו לא מוצאים שביב תקווה. אנחנו ריקים מתוכן ועדיין יכולים לסחוב עגלות שוק מלאות" (ברדוגו, 1999, עמ' 13-14). בסיפוריו של ברדוגו הדמויות מרוכזות אך ורק בהיבט הגופני של חייהן, בהכנת אוכל ובמילוי אובססיבי של הגוף באוכל שקונים, מבשלים או מקבלים מנוטי חסד. דווקא מלאות זו מבליטה את ההעדר ואת החֶסר.

הרומן של שרה שילה (2005), שום גמדים לא יבואו, מציג חיי משפחה בעיירת פיתוח באמצעות קולות שונים של בני המשפחה. הדמות הראשית היא סימונה דדון, אישה צעירה ואם לחמישה העובדת כמטפלת בפעוטון. סימונה התאלמנה במפתיע, והפכה ממי שחשה "מלכה" ל"סימונה של העבודות". ילדיה בגילאים שונים, ושילה מעצבת בעבורם שפות, קולות ותודעות ייחודיות. כל אחד מפרקי הספר כתוב מנקודת מבט שונה ובשפה ייחודית ההולמת את אישיותה של הדמות המספרת. אנחנו מקשיבים למנעד קולות הנע משפתה העממית של סימונה, דרך הקולות של דודי ואיציק, שני ילדים שבשפתם המשובשת ובחשיבתם המוגבלת מציגים את מערך היחסים הסבוך בבית כפי שהם מבינים אותו, קובי, אחיהם הבוגר שמדבר בעברית כוחנית ומשובשת, והאחות אתי, ששפתה הגבוהה נרכשה מהאזנה לקריינית הרדיו שאליה היא שואפת להידמות למרות קשייה בקריאה. באמצעות ריבוי קולות זה אנחנו מתוודעים לסיפורה של המשפחה ולסודה; סיפור פשוט לכאורה, אך מורכב וסבוך בשל מתווה שקרים והסוואות שהולך ומסתבך ומעורר אצל הקורא תגובות מורכבות. סביב דמויות אלה מתוארת עיירה שבה חיים פועלים, מובטלים, דתיים וחילונים – כולם מזרחים, למעט, באופן אירוני, המעסיקים: טלמון ודבורה, האשכנזים. היחלצות מהמצב הקיומי שמייצגת העיירה היא כמעט בלתי אפשרית. החלופות הן, למרבה האירוניה, הכפר הערבי השכן, או "דירה לדוגמה" בראשון לציון, ההופכת להיות משאת נפש כמוסה לקובי, הבן הבכור הממלא את תפקיד האב בבית.

השימוש בשם סימונה לאישה מרוקנית בעיירה צפונית מעניין במיוחד לאור הקישור האסוציאטיבי לפזמון "סימונה מדימונה" ששר הזמר ישראל יצחקי (כתב בשנת 1957 חיים שלמוני והלחין שלמה וייספיש) והיה בשנות החמישים והשישים להיט ממש. סימונה מדימונה היא שחורה ונאווה, ומעוררת אהבה יוקדת בלבו של צעיר, המספר בשיר כיצד הוא מגיע לדימונה במיוחד לראותה. תיאורה מלא חיים ושמחה. סימונה ודימונה בשנת 1957 הן סמל לתקווה ליישוב פורח בפריפריה ולארץ ישראל קולטת עלייה, המאפשרת לכל אדם למצוא בה את מקומו ולממש את חלומותיו. כחצי מאה לאחר שנכתב הפזמון על סימונה, שרה שילה מספרת כביכול על אותן נערות באותן עיירות עולים, אך בסיפור שלה העיירה היא בצפון הארץ ולא בדרומה, וגורלן ליפול קורבן למטחי קטיושות, עוני, אלמנות וחיים של עזובה רגשית ותרבותית במעטה של שקר. השקר הופך למטפורה לכלל הקיום הישראלי: אנחנו מחכים לגמדים שיבואו ויושיעו אותנו, כמו שקרה במעשייה של האחים גרים (1994, עמ' 130-132) על הסנדלר שנקלע למצוקה, וגמדים חילצו אותו ואת אשתו ממצבם הקשה. המעשייה של גרים מבטיחה כביכול שאיש הגון שעובד קשה לא יתמוטט במצוקתו, שגמדים יבואו לסייע לו. בין המעשייה לספר של שילה נבנים יחסים אינטרטקסטואליים מעניינים: מצבה של סימונה דדון דומה למצבו של הסנדלר; כמותו היא ירדה מנכסיה החומריים, וגם מנכסיה המעמדיים והרוחניים כשנותרה ללא בן זוג, אך מצבה שלה חסר תקנה למרות יושרה ועבודתה הקשה. "שום גמדים לא יבואו"; את חייה ואת חיי משפחתה לא יצילו נסים.

לעומת היצירות שצוינו לעיל, אם יש גן עדן, הרומן של לשם (2005) שהפך לסרט בשם "בופור" מתאר עולם אחר: זהו עולמם של לוחמים, שבדימויים המקובלים היינו מכנים אותם דמויות הרואיות, פאר החברה הישראלית. אך דימויים אלה הולכים ומתפוררים במהלך הקריאה בספר. דמות הגיבור־הלוחם מתגלה כדמות רגילה ואפילו שולית של גבר צעיר מאוד. קבוצת הלוחמים מורכבת כפסיפס חברתי ותרבותי הכולל אשכנזים, ספרדים, בני עדות המזרח ממוצא מגוון, עולים מרוסיה, מעיירות, מושבים וערים; ביניהם חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים. המִדרג החברתי הנוצר במוצב שבראש ההר אינו הולם את הציפיות מזה הרווח בחברה הישראלית שבחוץ, אלא תוצר של מדרג צבאי ותכונות של מנהיגות אישית. במהלך השהות במבצר המנותק בתנאים הטראומטיים מתמוטטים כל השיוכים החברתיים המקובלים בעולם האזרחי: הבדלים בין עדות, בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, בין ותיקים לעולים. נוצרת אחוות לוחמים. החיילים יצרו או המציאו לעצמם שפה פרטית, המייצגת את ה"יחד" שלהם, את הקשר שמהלך השהות והלחימה במקום ביססו בכוננם מיקרוקוסמוס נפרד משלהם על ההר המנותק פיזית ומנטלית מהארץ, מהבית, מהמשפחה, מהחבֵרה, ומהחברה הישראלית כולה.

במרכזם של מרבית הספרים המוצגים כאן דמויות של יהודים ישראלים (גברים או נשים), ודמות של ערבי – אם היא מופיעה בספר – מצויה בשוליים. אצל לשם (2005) הערבי הוא הלוחם שבצד האויב, וככזה אינו זוכה לתיאור ספציפי. אצל שילה (2005) דמות הערבי מעוצבת באופן כפול פנים ומגולמת בדמותו של ג'מיל, בן הכפר השכן לעיירה. מצד אחד, ג'מיל מתואר תוך אידיאליזציה בהשוואה לדמויות היהודים, ומצד אחר, הוא מעוצב כנוכל ערמומי שאמינותו מוטלת בספק. הוא משכיל יותר מהיהודי שעמו קשר קשרי עבודה: משפחתו גדולה, חמה, שלמה, ואילו משפחתו של קובי, היהודי, שבורה ונתונה בחיי שקר. קובי וג'מיל מקיימים ביניהם קשר עסקי סימביוטי ולא לגמרי כשר, המתגמל את שניהם. ביתו של הערבי משמש לצעיר היהודי מקום מחסה מאימת הקטיושות הניחתות על העיירה, מקשיי היתמות ומהחשש מאובדן כספו – שבאמצעותו הוא מקווה לבנות לעצמו עולם חדש, בית חדש, משפחה חדשה. הצעיר היהודי בחר להפקיד את כספו (=עתידו) בידי הערבי. הוא מפקפק האם בחירתו נבונה, האם אפשר לתת אמון בערבי, אך בעת מתקפת הקטיושות הוא חש בבית הערבי כאילו מצא את משפחתו.

גם בסיפורו של אשכול נבו (2005), המתרחש על רקע האינתיפאדה, מופיעות דמויות ערבים בצד היהודים. כדמות קולקטיבית, הערבים הם מי שמפוצצים ומתפוצצים, ומערערים את ביטחונם של היהודים אם בירושלים ואם בתל־אביב. במקביל, נבו מספר את סיפורו של ערבי בשם צאדק, המייצג את הנרטיב של ערביי ארץ ישראל או פלסטין. לפני שנת 1948 היה למשפחתו בית בהרים בדרך העולה לירושלים. בעת המלחמה נעלה המשפחה את הבית, האם הטמינה במקום מסתור דברי ערך ומפתח, כדי למצוא אותם בשובם לבית. הם ברחו על־מנת לשוב, אך מצאו את עצמם חיים במדינה אחרת. במשך שנים חי הערבי במחנה פליטים, אחר כך ישב בכלא שבו למד גם עברית וגם פוליטיקה מקומית, ויום אחד שב כפועל בניין לעבוד בעיירה שבה היה ביתו. הוא מזהה את הבית שהיה לפני שנים ביתו. גרים בו יהודים שעלו מארצות המזרח. הוא מוצא את המפתח ואת השרשרת של אמו במחבוא שבו הטמינה אותם, אך סימני הבעלות על הבית (כמו בסיפורי המעשיות העתיקים) – השרשרת והקושאן מזמן הטורקים – אינם משיבים לו את ביתו אלא מביאים למעצרו. עם זאת, באופן תמוה, אברם, בעל הבית היהודי הקשיש שהולך ומתנתק מהמציאות, רואה בצאדק הערבי את בנו המת. באופן אירוני, הנרטיב הציוני שנעלם מהספרות העכשווית חוזר אליה בדלת האחורית ובאור ביקורתי נוקב, באמצעות סיפורו של הפלסטיני שאיבד ומצא ושב ואיבד את ביתו שנתפס על־ידי היהודים שהגיעו מהמזרח. צאדק לא זכה בצדק, והואשם בפריצה לבית שפעם היה ביתו. למותר לציין, כי סיפור מעין זה מעלה מחדש לדיון שאלות היסטוריות על בריחה או גירוש של תושבים פלסטינים במהלך מלחמת השחרור, התנהלות ממשלת ישראל וממשלת ירדן ביחס לפלסטינים בתום המלחמה, סוגיית הבעלות על קרקעות ורכוש נטוש, וכן שאלות פוליטיות וערכיות המתייחסות להווה, שבו פיגועים ורצח הפכו בעבור קיצונים אמצעי לפתרון הסכסוך היהודי־פלסטיני.

בניגוד ליצירות שצוינו לעיל, יצירותיו של אחד מהסופרים הנדונים בספר, סייד קשוע, סופר ממוצא פלסטיני, ערבי־ישראלי שבחר לכתוב עברית, משמיעות את קולו של הערבי עצמו לנו, בשפתנו. בחירתו של קשוע לכתוב בעברית, כבחירתם של אנטון שמאס או של נעים עריידי לפניו, גם אם שורשיה צומחים מעולם אישי שונה וממניעים אחרים – היא מעשה שמאתגר אותנו כקוראים של ספרות הנכתבת עברית. "הסופרים הפלסטינים חושפים את הזיהוי הלשוני של הספרות העברית (היותה ספרות עברית בלעדית) כלא יותר מאשר כיסוי לזהותה האתנית כספרות יהודית" (חבר, 2002, עמ' 185). בחירתנו לכלול את יצירותיו של קשוע באסופה נועדה לעורר מחשבה על הספרות שנכתבת בישראל בשפה העברית, על מקומה בהקשר הכללי של הספרות העברית, ועל האופן שבו הנרטיב של הערבי שגדל בתוך החברה הישראלית ובשפה העברית משתלב במכלול הקולות הנשמעים בה.

המולת זהויות

ספרות הייתה מאז ומעולם גורם משמעותי בעיצוב דמות האדם. הספרות העברית שימשה ומשמשת גם בזמננו, נוסף על אמצעי תקשורת ותרבות אחרים (אדוני ונוסק, 2007) גורם מעצב זהות של קוראיה, ולפיכך היוותה כלי מרכזי בשירות מערכת החינוך הישראלית, בהציבה מודלים להזדהות (אלמוג, 1997) או בעיצוב זיכרון קולקטיבי (זרובבל, 1997). חבר התמקד בספרו "ספרות שכותבים מכאן" (1999) בהצגת סיפורה של הספרות הישראלית כמסכת של כינון זהויות ישראליות, אלה שבלב הקונצנזוס, כמו ה"צבר", ואחרות שנדחקות לשוליים או מוּדרוֹת.

חוקרים מתחומי מדעי החברה הרבו לדבר על "זהות ישראלית" של "צבר", דמות מיתולוגית שעיצבה את תודעתם של קוראי העברית לאור תפיסות של מנהיגי הציונות ובתמיכתם הפעילה של מיטב הסופרים ואנשי הרוח (אלמוג, 1997). הוא הלך בשדות ופרקי אליק מאת משה שמיר הן יצירות שעיצבו במובהק דמות זו (שקד, 1988). במשך שנים רבות, גם אם השתנתה דמותו של הישראלי בספרות הוא עדיין נתפס בעצם היותו פרט הקשור קשר אידיאולוגי וחברתי לקולקטיב, גם אם הוא מצוי בעימות עמו, כמו בסיפור "אפרים חוזר לאספסת" מאת יזהר, ששקד (1988) ראה בו את תחילתה של הספרות הישראלית. הזהות הפרטית של הישראלי עוצבה, גם אם על דרך הקונפליקט, מקיומו בקולקטיב: אִתו הסכים, למענו פעל, ועמו נאבק למען עולמו האישי. מתח זה כונן בספרות מודל לעלילה קבועה, ואחר־כך התמודדות עם המודל או יציאה ממנו תוך חיפוש אחר דגם שכנגד (שקד, 1988).

במהלך השנים, במקביל לתהליכים חברתיים שהורידו את ה"צבר" מהבמה (אלמוג, 2004), קמו בתחום הספרות סופרים וחוקרים המערערים על דמותו של ה"צבר" חסר השורשים ש"נולד מן הים". כבר שקד (1988) מציין כי הגיבור השולי תפס את מקומו של הגיבור ההרואי ה"צברי" בספרות משנות החמישים ואילך, למשל ביצירותיהם של דוד שחר, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון ואחרים. יצירותיהם ויצירות אחרות פותחות דיון ספרותי־חברתי על מקומו של המהגר בחברה ובספרות העברית. מנקודת מבט אחת מציבים חוקרים מול ה"צבר" או מול העולה ממזרח אירופה את היהודי שעלה ברגל מהמזרח, בעיצוב ספרותי ביצירותיהם של סמי מיכאל, שמעון בלס ואחרים (חבר, 2000). מנקודת מבט אחרת, זהו הישראלי שהכחיש בעבר כי שורשי זהותו קשורים ביהדות בכלל, וביהדות ארץ מוצא האבות בפרט, והזהות המודחקת נחשפת כעת. הם קשורים בשורשיהם ליהודי אירופה ולשואה, כמו ביצירתו של המשורר אבות ישורון או ביצירותיהם בני הדור השני לשואה, כמו סביון ליברכט או עודד פלד, או ששורשיהם מכוננים זיקה לעולם המזרח שממנו הגיעו הם או משפחתם, כמו ביצירתם של רונית מטלון וארז ביטון (לאור, 2003). לאור טוען כי הזהות ה"צברית" הייתה קונסטרוקט שנוצר באמצעות הדחקת העבר ובית אבא. "התעלמות מכוונת מאורח החיים הגלותי, הכחשת הזיכרון הקולקטיבי, השכחת הדת והמסורת, התייחסות אל 'הסדר היהודי' כישן ובלתי רלוונטי" (לאור, 2003, עמ' 69). אך המודחק שב ועלה בריבוי זהויות שנחשף בספרות ההווה.

החברה הישראלית עצמה עסוקה בבירורים על זהותה: "עסוקה באורח מתמיד בבירור תכני הזהות היהודית, בהתוויית גבולותיה, בהגדרתה, בהדרת זהויות אחרות מתוכה ועל לכול – בשיח על שיח הזהות" (שגיא ושטרן, 2006, עמ' 46). שגיא ושטרן מדברים על "המולת זהויות" המאפיינת את החברה היהודית בישראל זה מאה שנה, מהרצל ועד לימינו. השיח המתמקד ביהדות על גוניה, מתנגש, לפיכך, בשאלת הדמוקרטיה של מדינת ישראל, שיש בה גם אזרחים שאינם יהודים, וזהותם, לפיכך, נדחקת לשוליים או מודרת.

אורן יפתחאל, פרופסור לגיאוגרפיה ולתכנון סביבתי, טוען כי קיומה של "זהות ישראלית" ברורה הוא אשליה. לדידו, החברה הישראלית אינה חברה מונוליתית, אלא חברת מהגרים מובהקת, שדחקה לשוליים את האוכלוסיות הלא־יהודיות בשל היותה חברה אתנוקרטית הנבנית סביב היהדות. הוא טוען כי נוצרה היררכיה זהותית שבראשה 'הישראלים' (האשכנזים ובני הקבוצות האחרות שנטמעו בהם), ומסביבם קבוצות אחרות כמו מזרחיים, דרום אמריקאים, דתיים, ערבים, אתיופים, רוסים ולא נוצרה עדיין ישראליות משמעותית, מאחדת ומכלילה (יפתחאל, 2002).

בעבר התגבשה כביכול זהות ישראלית תוך מחיקה של סמני זהות אישיים ושל הזיכרון הקולקטיבי, טוענת פדיה (2008). הספרות תיארה כיצד הצבא או העיר הגדולה היו מקומות שבהם קיוו ליצור באמצעות "כור היתוך" לזהות זו. עתה, שאלות הזהות בספרות עוברות לפריפריות, לזיכרון האישי, לסיפורי ההגירה, לגלויות למיניהן, לריבוי.

ביצירות העומדות במרכז ספר זה נחשפת לא זהות אחת כי אם המולת זהויות של ישראלים וישראליות. אף זהות אינה הזהות המייצגת, אלא אחת ממגוון החלופות לזהותו של איש או אישה החיים בישראל. בחלק ניכר מהמקרים זהויות הדמויות ביצירות מוצגות כזהויות שאינן מגובשות, מחפשות דרך לגשר בין עולמות (כמו ביצירותיו של קשוע), להבהיר לעצמן את מהותן (כמו אצל לשם או אצל אשכול נבו), לחיות חיים של שתיקה והשתקה (כמו ביצירת ברדוגו) או להשמיע את קולן בעולם (כמו אצל שרה שילה). בדברי המבוא אתייחס לביטויי המרחב והזמן ביצירות, המתמזגים במושג "כרונוטופ", ביטוי שטבע בכטין (2007) לציין שילוב בין ממדי הזמן (כרונוס) והמרחב (טופוס), שלהם מעניק הפרשן משמעות ייחודית במסגרת הנרטיבית; כמו כן אדון בהיבטים האידיאולוגיים בזיקתם לציונות, כפי שהם מיוצגים (או אינם מיוצגים) ביצירות הספרות, כאמצעי לדיון בשאלת הזהויות ביצירות הספרות הנדונות בספר. המחברות השונות, כל אחת בדרכה, התייחסה לשאלת הזהות והזהויות בדבריה, תוך קישורה לסוגיות הזמן והמרחב, המכוננות את הכרונוטופ.

בחלק מהיצירות הנדונות בספר שלפניכם הדמות הספרותית (והקוראים) מודעת לכך שהסיפור מתקיים בנוף ובמקום שאפשר לאפיינם כישראל, ולעתים יש אף סימנים מובהקים של אירועים וזמן. כך, הרומן אם יש גן עדן מאת רון לשם (2005), הנדון בפרק הראשון, הוא לכאורה סיפור ישראלי מובהק: חיילים ישראלים צעירים הנלחמים במבצר הבופור. ההוויי הצה"לי, אווירת הרעות בין החיילים, קרבתם לנוף והיכרותם עמו, הדיונים האידיאולוגיים ביחס למלחמה התופסים מקום נכבד בספר – כל אלה עולים בקנה אחד עם הסטריאוטיפ של הלוחם הישראלי. עם זאת, בדיונה ביצירה, מציגה רחל פרנקל־מדן את המרחק של הזהויות המעוצבות ביצירה מהזהות הישראלית המוכרת בספרות מהעבר, בדמותו של ה"צבר". בראש וראשונה, ניפוץ מיתוס ההר, המסמל את מיתוס המעפיל, החלוץ והמפעל הציוני כולו. ההר ננטש והמבצר מפוצץ; אחד הלוחמים, יונתן, נהרג וראשו שאבד הופך סמל לאובדן ראש לאומי, ריאליזציה למצב הלאומי של איבוד הדרך וכישלון המנהיגות. לכאורה, סיפור ציוני המספר על פעילות הפרט באינטראקציה עם הכלל, אך למעשה זיקת הפרט היא לחבורת הלוחמים ולא למנהיגות, למפקדי הצבא, לכלל הישראלי או לאידיאולוגיה. הנופים, מצד אחד, מזכירים את שווייץ, ומצד אחר, מתקשרים אצל הלוחמים להוויה מקראית קדומה. עירוב זה מחדד את השאלה של מידת הישראליות של המקום והלגיטימיות להימצאות בו. הלחימה מעוררת את מה שפרנקל־מדן מכנה במאמרה "פרדוכס האודיסיאה": הלוחם כמה לתהילה ולניצחון, אך מנגד מתגעגע הביתה, אבֵל על חבריו, חושש שהשיבה הביתה תהיה כרוכה בחוסר יכולת לכונן קשר עם מי שנותרו בבית. בניגוד למיתוס הציוני של נכונות למות למען המולדת, המוות נתפס בעיני החיילים בבופור כבזבוז, ורעיון זה מומחש בשפת הייחודית של חיילי המבצר: "להתבזבז, מאמי, זה אומר למות, בשפה שלנו" (לשם, 2005, עמ' 174). הם לוחמים, אך חלומם הוא חלום של בריחה, מסע למקום אחר. לשם מציב תמונה ביקורתית של חיי הישראלי ושל המצב החברתי, הפוליטי והצבאי, ומתייחס למשמעויותיו בחיינו בהווה ובעתיד.

גם בארבעה בתים וגעגוע מאת אשכול נבו ניכרים בבירור סימני הזמן והמקום. הסיפור מתרחש בתקופת האינתיפאדה, בין ירושלים לתל־אביב, במעוז ציון. במערב – תל־אביב, במזרח – ירושלים, כמעט כמו אצל עגנון בתמול שלשום. החברה הישראלית מיוצגת בו על גוניה ומצוקותיה: ארבעה בתים ובהם משפחות מסוגים שונים: בירושלים, בתל־אביב, במעוז ציון וברחבי העולם חיים ישראלים שאנחנו פוגשים באמצעות הסיפור או באמצעות מכתבי התרמילאי המגיעים ממרחקים, ובהם הוא מספר על המסעות ועל ההחלטה לשוב הביתה. בבבל הזאת של אשכול נבו, כולם מצליחים לקיים ביניהם שיח. היחיד שנותר ללא בני שיח, מנותק מכל הבנה ופגוע, הוא הערבי. אין הוא מוצא את מקומו, או שאין מאפשרים לו למצוא מקום כזה. עם זאת, מציאות החיים המטורפת – של כיבוש, פיגועים ומאבק על מקום – אינה מהווה נושא למחשבה ולעיון, ונתפסת כרע הכרחי בחייו של הישראלי. גם בשום גמדים לא יבואו מאת שרה שילה, הפותח ומסיים במטח קטיושות על קריית שמונה, המקום והזמן ברורים לחלוטין – זה פה. זה עכשיו. לא הקטיושות ולא הלאומי מצויים בלב היצירה, אלא החיים הפרטיים של מי שחיים בשוליים. שילה מצליחה לדובב ביצירתה קולות שלא נשמעו בעבר בספרות העברית. שפתם, ובעיקר עולמם הנחשף מנקודת מבטם, מלמדים על מורכבותה של שאלת הזהויות גם כשמדובר במשפחה אחת, ועל המרחק הרב שעשתה שאלה זו מאז ימי אפרים והאספסת בקבוצה, שעליהם כתב יזהר. אך דווקא האזוטריות של שפתם מלמדת על זהותם ועל מורכבות זהותנו, ומעלה את שאלת המרחב, מרכז מול שוליים, ואת התהייה האם השוליים, כמרחב גיאוגרפי־נפשי, מולידים זהות חדשה.

גם ספריו של סייד קשוע, ערבים רוקדים (2002) וויהי בוקר (2004), מתרחשים כאן ועכשיו: בטירה ובירושלים. הם מספרים על השנים שבהן הוקמה מדינת ישראל, המלחמות, מלחמת המפרץ ותקופת האינתיפאדה. המקום וההתרחשויות הם בגבולות ישראל, וזהותם הערבית של הסופר וגיבוריו מערערת על הניסיון להגדיר זהות ישראלית בספרות העברית. בערבים רוקדים קשוע משיב אותנו באמצעות סיפור אוטוביוגרפי קריא ומעורר אמפטיה, לשיח הזהויות עתיר המחלוקת שהתנהל בשנת 1985 מעל דפיהם של מקומונים ועיתונים בין הסופר אנטון שמאס לסופר א"ב יהושע (אלמוג, 2004). שמאס העלה את הדילמה של "מדינה יהודית דמוקרטית" מול "מדינת כל אזרחיה". הוא ביקש מדינה, דגל והמנון שיהיו שייכים לישראלים ולא רק ליהודים. הגיבור של קשוע מסתובב במרחב הגיאוגרפי שבו הוא אזרח ותושב בחשש מתמיד של זר או שוהה לא־חוקי, שייך לא־שייך לכפר ולירושלים. במאמר שבספר זה יצירתו מיוצגת מבעד לכרונוטופ של המזוודה של סבתא, המכילה את עולם המסורת והמשפחה, כרונוטופ הדרכים שבהן הוא נע בין הכפר לעיר, וכרונוטופ הסגר והגדר הגוזר את דינו של הכפר, ופותר כביכול בהחלטה פוליטית נחרצת את בעיית הזהות: ערביי ארץ ישראל יעברו להיות חלק ממדינה פלסטינית. מבחינת גיבורי הספר בכך לא נפתרה בעיית זהותם. היא מתגלה באור חדש, ומכילה קשיים ומאבקים חדשים. יצירתו ויהי בוקר היא דיסטופיה של בריאת עולם חדש כביכול, הן בעבור הישראלים והן בעבור הפלסטינים.

לעומת יצירות אלה, במרבית סיפוריו של סמי ברדוגו הישראליות פשוט איננה קיימת. אצל ברדוגו איננו יודעים דבר על המקום ועל הזמן שבהם מתרחשים מרבית סיפורי ילדה שחורה, למעט הסיפור "ילדה שחורה" עצמו, המתרחש בפריז. המקום בסיפוריו, אפילו אם הוא פריז, הוא מקומם של הנידחים המצויים בשולי החברה. הם חיים במרחב מוגבל של בית ועיירה שאיננו יודעים את שמה, וחריגה מהמקום כדי לנסוע לחתונה נתפסת כעונג: "קצת התאהבנו בללכת לחתונות של אנשים [...] במונית שנינו יושבים מאחור [...] אנחנו יוצאים מהשכונה אל מקום שאנחנו לא מכירים. [...] אנחנו רוצים רק לנסוע ולא להגיע, ולתת לדרך לענג אותנו" (ברדוגו, 1999, עמ' 42). "דרך חלון המונית החיים נראים כל כך אחרים במקום שהוא לא שלנו" (שם, עמ' 43). בעבור הדמויות של ברדוגו הבית הוא המקום הבטוח, גם כשהוא שבור ומעורער. רוב הדמויות אינן מעיזות לחרוג ממנו; אולי, בקושי, לחלום על חתונה. יש דמויות שבוחרות להתכנס, להתחפר בעולם זה פנימה, למשל בתוך המיטה, או ברווח הצר שבינה ובין הרצפה. זה המקום הבטוח. מי שחורגים מהמקום – אינם מוצאים מקום, כמו אותו נהג אגד, שהאוטובוס שבו הוא נוהג אינו עוצר בתחנות ביניים והוא הפך לביתו. זהו עולם נעדר זמן ונעדר מקום. רוחמה אלבג, בדבריה על סיפורי ברדוגו בפרק השלישי בספר, רואה את האנשים המתוארים בסיפורים כמהגרים בנפשם ובשפתם, זרים מנותקים. הדמויות של ברדוגו נעדרות כל תודעה של עבר לאומי או משפחתי, נעדרות זהות לבד מזו הגופנית, המבטיחה את עצם הקיום. הן מרוכזות בגופניות ובאכילה. דמויותיו אינן מנסות להגדיר את זהותן, אלא בהשוואה לבני המשפחה או העיירה הסמוכים: "אני יודעת שהם לא רגילים. רק לפעמים אני שואלת את עצמי איך אני אחרת מהם", אומרת שולאמית במחשבותיה על אמה ואחיה חולי הנפש, ועליה עצמה (שם, עמ' 23). אידיאולוגיות נעדרות מסיפוריו, והיהדות היא עובדה קיימת במרחב שבו חיות הדמויות, אך בעבורן אין היא מקור חיים, להפך.

בפתח הדברים כתבתי על "בבל" של ספרים. בבל מצויה גם במישור הלשוני של הספרות העברית בזמננו: שוב אין זו שפה גבוהה ומונוליתית, כמו בספרות העבר. קריאה ביצירות שנבחרו להיכלל בספר זה ממחישה עד כמה השפה העברית מרובת פנים: כתיבתם של שרה שילה, אשכול נבו, רון לשם וסמי ברדוגו מציגה מנעד רחב של השפה העברית, המתגלה בספרות כמגלמת וכמייצגת חברה פוסט־מודרנית מרובת זהויות, מרובת נורמות וסגנונות כתיבה, ומזמנת בחינה מחדש של מושגים חברתיים, כמו גבוה ונמוך, מרכז ופריפריה, אשכנזי ומזרחי, הנחשפים בחלקיותם וביחסיותם.

ההקשר: מועדון הספרים של לוינסקי

באמצע שנות התשעים הוקמה במכללת לוינסקי לחינוך, ביוזמתה של ראש החוג לספרות, ד"ר רחל פרנקל־מדן, מסגרת ייחודית לשיח על ספרות, הקרויה מאז "מועדון הספרים של לוינסקי". משתתפי ה"מועדון" נפגשו אחת לחודש לשיחה על ספרות. הסופר ס' יזהר, שהיה באותה תקופה אחד ממורי החוג לספרות במכללה, היה הדמות המובילה בשיח על ספר שהוא בחר למפגש. בהדרגה גדל מספר המשתתפים, נוספו חברי סגל מחוגים נוספים, אלה הביאו חברים, ועם גדילת מספר המשתתפים עברנו ממפגש סביב שולחן עגול לאולם קטן. אחר־כך פתח המועדון את שעריו לקהילה. המפגשים ממשיכים להתקיים אחת לחודש, ומשתתפים בהם סטודנטים, חברי סגל, מורים, גמלאי המכללה ואורחים המבקשים להקשיב. הכניסה למפגשים אינה כרוכה בתשלום. במקביל, הנחיית המפגשים עברה לחברי סגל ההוראה בחוג, המכינים איש בתורו מפגש אחד בשנה, על יצירה או על יוצר לפי בחירתו.

מורי החוג שהנחו מפגשים לאורך השנים הם (לפי סדר א"ב): ד"ר רוחמה אלבג, ד"ר רבקה אלינב, ד"ר אילנה אלקד־להמן, בלהה בן אליהו, שלי דרך, ד"ר שושנה זאבי, ד"ר רחל פרנקל־מדן, ד"ר יזהר סמילנסקי ז"ל, וכן פרופ' בן־עמי פיינגולד, ד"ר ורה קורין־שפיר וד"ר רפאל שיניאק יבדל"א. מפגשים יחידים הונחו על־ידי אורחים, כמו למשל מפגש שהנחתה מרים רינגל על ז'וזה סאראמאגו.

בשנות קיומו של המועדון קיימנו דיונים על יצירות מהספרות העברית והכללית, חלקן קלאסיקה, חלקן יצירות עכשוויות שפורסמו באחרונה, ועניינו, מסיבות שונות, את הדובר/ת עליה.

אמנה להלן חלק מהיצירות ומהיוצרים שבהם עסקנו במפגשי המועדון. במפגשים על ספרות כללית שוחחנו על האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, בעקבות פרסום התרגום החדש ליצירה; על הר אדוני ואתה שלי מאת הסופר האיטלקי ארי דה לוקה; על השעות מאת מייקל קנינגהם; על יצירותיה של נטליה גינצבורג; על והיום איננו כלה מאת צ'ינגיס אייטמטוב, על לבי הפצוע מאת מרטין דרי, על יצירותיה של קלאריס ליספקטור ועוד. בתחום הספרות העברית הקדשנו מפגשים ליוצרים שהלכו לעולמם, כמו לדרמה של משה שמיר, או לשירתו של יהודה עמיחי; מפגש ייחודי הוקדש לנופים ביצירתו של ש"י עגנון בעקבות מסע בגליציה; מפגש חגיגי לכבוד נורית זרחי במלאת 40 שנה ליצירתה; מפגשים מיוחדים הוקדשו לספרים חדשים סמוך לצאתם לאור. להלן רשימה חלקית שלהם: סיפור על אהבה וחושך ופתאום בעומק היער מאת עמוס עוז; מסע אל תום האלף, הכלה המשחררת ושליחותו של הממונה על משאבי אנוש מאת א"ב יהושע; פתאום אהבה ולילה ועוד לילה מאת אהרן אפלפלד; בגוף אני מבינה ומישהו לרוץ איתו מאת דויד גרוסמן; נוף עם שלושה עצים מאת יהושע קנז; פונטנלה ויונה ונער מאת מאיר שלו; חבלים מאת חיים באר; שבעה מאת אברהם בלבן; ילדה מאת אלונה פרנקל. מפגשים רבים יוחדו למי שהיו בעת המפגש בראשית דרכם הספרותית: ילדה שחורה וכך אני מדברת עם הרוח מאת סמי ברדוגו; כביסה מאת סוזן אדם; קסטוריה ושירי התיר הגדול מאת בנימין שבילי; חמסין וציפורים משוגעות מאת גבריאלה אביגור־ רותם; סקסופון מאת ניצה ק"ן; נקמתה של מאריצ'יקה מאת אלון אלטרס; מקום אחר ועיר זרה מאת מאיה ערד; גלגול בפארק אווניו מאת נתן אנגלנדר; האהבה כמחלה חשוכת מרפא מאת שי גולדן; שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד; אם יש גן עדן מאת רון לשם; שום גמדים לא יבואו מאת שרה שילה, ארבעה בתים וגעגוע מאת אשכול נבו; ערבים רוקדים וויהי בוקר מאת סייד קשוע ועוד.

הסופרים אלונה פרנקל ואברהם בלבן כיבדו אותנו בהגעתם והשתתפו במפגשים ובשיחות על ספריהם.

בשיחות שקיימנו במועדון ביססנו שותפות בפועל במה שמכנה דן מירון "רפובליקה ספרותית" (1987). הרפובליקה הספרותית היא מושג המייצג מערכת של יחסי גומלין בין שלושה גורמים המעצבים את המצב הספרותי: הסופרים (וספריהם), הקוראים ומתווכי הספרות (מו"לים, עורכים, מבקרים, חוקרים, מורים ועוד). מערכת זו אינה יכולה להתקיים על הסופרים לבדם. יצירתם מותנית ברשת של קשרים עם חוג רחב של אנשים "אשר אמנם אינם יוצרים את הספרות בפועל, אבל הם מאפשרים את קיומה באמצעות ציפיותיהם והתעניינותם" (מירון, 1987, עמ' 10). התעניינות הקוראים, המבקרים, העיתונאים והחוקרים היא תנאי לקיומם החומרי של הספרות והסופרים, אך לא רק לו. הם, ולא רק הסופרים, מעצבים את פני הספרות העתידה להיכתב: ציפיות קהל הקוראים, המבקרים, החוקרים, העורכים ותגובותיהם – משפיעות על הסופרים והספרות. רוחם, משאלותיהם, העדפותיהם, ביקורתם והנאתם הן מנוע נסתר לכתיבת הסופר. קיומה של רפובליקה ספרותית מותנה בקשרי הביניים שבין המעגלים השונים של משתתפיה, ובהיפגע הקשר ביניהם – ייפגע קיומה, משמע: יפחת מספר הכותבים ותרד רמת הכתיבה.

בחירתנו בספרים כמושא לדיון כוננה "ספרייה", שאינה מייצגת לא את הקנוני ולא את הפופולרי, ואף לא את המצאי של ספרות ההווה. זו בחירה אישית של כמה אנשים ונשים החברים בחוג לספרות במכללת לוינסקי, המבטאת את תחומי העניין הספרותיים שלנו, את מסגרות ההוראה או העיסוק המחקרי שלנו או את העדפותינו האישיות. זוהי לכאורה ספרייה בסימנה של אקלקטיות פוסט־מודרנית, אך בדיעבד – על מדפי ספרייתנו הצטברו, כנראה לא במקרה, דווקא ספרים מסוימים ולא אחרים.

בשנת תשס"ז קיימנו סדרה של מפגשי למידה ושיח עם קבוצה של מורים ומורות לספרות בעקבות פעילות המועדון, בתמיכת הפיקוח להוראת ספרות בבתי הספר העל־יסודיים ובשיתוף עם מטה קרמניצר־ שנהר. במפגשים הללו ערכנו עם המשתתפים דיון על ספרים שבהם עסקנו במועדון בשנים האחרונות. בחרנו בספרים מהספרות העכשווית, והתבוננו באופן שבו משתקפים בה ובאמצעותה זהויות, נשמעים קולות של אחרים, ומוצגות סוגיות הנוגעות לחברה בישראל ולדמוקרטיה. בעבורנו זו הייתה הזדמנות לראות עד כמה השיח שלנו אינו נסוב רק על ספרות אלא גם על החברה הישראלית במגוון פניה, על זהות אישית, לאומית, מגדרית ואתנית, על מרחב ומקום ועל חיינו בארץ. למדנו עד כמה קריאתנו בספרות העברית ותפיסותינו על הוראתה מעוגנות בהקשר ההיסטורי, החברתי והפוליטי של זמננו.

ספר זה מביא בפני הקוראים תכנים מקבוצת מפגשים זו, שעסקה ביצירות אחדות מכלל הסיפורת העברית שפורסמה משנת 1999 ועד שנת 2007. היצירות והיוצרים הנדונים כאן (למעט סמי ברדוגו) אינם נזכרים בספרו של אבנר הולצמן מפת דרכים – סיפורת עברית כיום (2005), המציג את פני הספרות העברית בראשית המאה העשרים ואחת. עד הוצאתו של הספר שלפניכם לאור טרם פורסמו מאמרים בעלי אופי פרשני כפי שמוצע כאן ליצירות הנדונות, למעט רצנזיות בעיתונות ותגובות באתרי אינטרנט. זהו מבחר מאמרים המציגים תפיסה פרשנית ייחודית של החוקרות לספרים שבלב המאמרים. בעת הדיון בספרים הרחבנו את המבט לשאלות עקרוניות, כמו ספרות מלחמה הנכתבת היום בעברית, כתיבה בעברית של סופר ערבי, יחסי מרכז־פריפריה כפי שמשתקפים בספרות העברית בזמננו, הכרונוטופ (בכטין, 2007) והיחס למרחב ולזמן הישראליים מנקודת המבט של היהודי ושל הערבי, ועוד. מבעד ליצירות התבונַנו בחברה הישראלית על מגוון זהויותיה, על המוּכר והזר שבה. עסקנו ביצירות שבהן מתוארים גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים. כולם חיים ונעים במרחב הישראלי, על פניו החברתיות והפוליטיות המורכבות, מרביתם עוסקים לא רק ב"כאן" אלא גם ב"עכשיו". אלה יצירות בנות הזמן על הזמן. כל אלה יוצרים פסיפס רב־פנים ומרובה קולות של תופעות במציאות החיים בישראל. זה פסיפס מורכב, עשיר, מרתק, מעורר תהיות ומלא סתירות – כפי שספרות יכולה לעשות בתארה מציאות.

איננו הולכות בשדרה המרכזית של הספרות העברית. בחירתנו להביא את הדברים בכפיפה אחת בספר, אינה בגדר ניסיון להתוות קנון חדש. אנחנו מבקשות להציג קולז' של המציאות הספרותית והחברתית הישראלית, באמצעות פוליפוניה של קולות, זהויות ומקומות. אנחנו רואות בספרות ייצוג של החברה בישראל, חברה הנאבקת על דמותה כחברה דמוקרטית, תוך התמודדות מתמדת עם סוגיות טעונות קונפליקטים שהן במהותן פוליטיות, חברתיות, מגדריות, אתניות, דתיות ולאומיות, אך מגולמות בספרות. כחוקרות ספרות העוסקות בהכשרת מורים אנחנו מבקשות לחלוק את קריאתנו בספרות זו עם קהל רחב של קוראים, ותוך כך לברר סוגיות הכרוכות בקריאת ספרות, בכתיבת ספרות, בדרכים שבהן מיוצגת המציאות באמנות, ובאופן שבו אנחנו קוראים את הייצוגים הללו. בעוד שהסוציולוג המבקש ללמוד על החברה הישראלית קורא לאחור ומקיש מעולמה של התרבות (הספרות, התיאטרון, הקולנוע, הציור ועוד), כמו למשל במחקריו של אלמוג (2004), אנחנו קוראות את ספרות ההווה בהווה, משוחחות על קריאתנו, ומשתפות את מאזינינו ואת קוראינו ברפובליקה הספרותית שבה אנחנו חשות חברות פעילות, בתוקף עיסוקנו בספרות ובחינוך וכמי שחיות במקום ובזמן שבהם היא נוצרת.

אף שאנחנו מלמדות בחוג אחד ובמכללה אחת, לכל אחת מאיתנו תחומי עניין ומחקר שונים. צמחנו באוניברסיטאות ובאסכולות שונות, לכל אחת מאיתנו סיפור ייחודי משלה המלווה אותה כאישה, כחוקרת ספרות, כמורה למורים. אך בפועלנו היומיומי בשדה ההוראה והספרות אנחנו חולקות באהבת הספרות ובאמונה בחשיבותה לאדם מילדות ועד זִקנה, בכל תרבות.

זו שעת קריאה, ואנו מזמינות: קראו.

תודתנו נתונה למכללת לוינסקי לחינוך, שסייעה בידינו בהוצאה לאור של ספר זה.

ספר זה מוקדש לחברינו בחוג לספרות שהלכו לעולמם: אילנה נאמן, ד"ר שלמה הראל וד"ר יזהר סמילנסקי. אנחנו משוחחות על הספרים הללו גם אִתם.