זה אנחנו או הם

הלילה שבין 7 ל-8 באפריל 1948 היה חשוך במיוחד: סוף חודש אדר ב' של שנת תש"ח, ירח בחיסורו, והכוכבים נחבאים מאחורי ערפילים. אחרי השעה שתיים לפנות בוקר התמעטו קולות הירי מן הקרב על הר הקסטל, שנמשך לסירוגין כבר ימים אחדים. עבּד אל-קאדֶר אל-חוּסייני, מפקד יחידות אל-ג'יהאד אל-מוּקַדַס ("הג'יהאד הקדוש", או "לוחמי הקודש"), הרגיש כי ההתקפה של אנשיו על פיסגת ההר נעצרה. כמה שבועות קודם לכן הוא קיבל מן הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, אחרי ויכוחים ומריבות, את הפיקוד על חזית ירושלים, ואמש חזר לשדה הקרב. עכשיו שככה האש. לא נשמעו יותר הדים של פגזי מרגמה. גם שטף היריות נחלש. במקומם נשמע ירי אקראי פה ושם, מעין חילופי אש סתמיים.

עבּד אל-קאדר היה מתוח מאוד ועייף, לאחר שלושה לילות שבהם כמעט לא ישן. במפקדה המאולתרת שהקים במחצבת האבן של משפחת אֶלְיָשָר - אחת המשפחות היהודיות הספרדיות הוותיקות ביותר של ירושלים - שהו עימו כמה נערים ושני מבוגרים, חברים מילדות: עלי מוּוַסְוַוס משכונת ואדי ג'וֹז שבמזרח ירושלים, ועבּדאללה אל-עוּמַרי מהכפר בית צַפאפא, שניהם מוותיקי המרד הערבי נגד השלטון הבריטי, עשר שנים קודם לכן. המחצבה מרוחקת כקילומטר וחצי מדרום למדרון התלול של פיסגת ההר שבראשו כפר הקסטל. מי שיחפש היום, קרוב לשבעים שנה לאחר אותו לילה, את מקום המפקדה של עבּד אל-קאדר, יבחין בנקל בשרידים של מיתקני המחצבה מתחת למבנה ששימש סופרמרקט גדול של רמי לוי בפאתי היישוב היהודי מבשרת ציון. בין המחצבה והקסטל התפתל כביש צר שנמשך משם לדרום-מערב, לעבר פיסגה תלולה נוספת שבראשה הכפר הערבי סוּבָּא (שעל אדמותיו הוקם אחר-כך קיבוץ צוֹבָה).

בראשית אפריל 1948, תחילת האביב, היה עדיין קר בסביבה ההררית של ירושלים. שבועיים קודם לכן כיסה שלג את פיסגות ההרים והותיר שלוליות ובוץ. עברו עוד שעתיים, וקצת אחרי ארבע לפנות בוקר התקרב עבּד אל-קאדר אל עמדת הפיקוד של גדוד מוריה, מיחידות ההגנה של ירושלים, סמוך לפיסגת ההר.

הוא היה אז בן 38, קומתו למטה מבינונית, גופו מלא, איש עם ייחוס אריסטוקרטי של המשפחה הערבית הירושלמית הנכבדה אל-חוּסייני, שבניה הנהיגו את הלאומיות הפלסטינית המתעוררת. הוא היה לבוש מדים - בַּטְלְדְרֶס צבאי - ובחגורתו אקדח. מעט מאחוריו צעדו שני צעירים, בני פלאחים מהכפר בּית פַגַ'אר שמדרום לבית לחם. השניים פגשו אותו במקרה שעה קלה קודם לכן בין בתים בשולי הכפר. מדוע התקרב דווקא אל הנקודה הזאת שעתיים לאחר שעזב לבדו את המפקדה במחצבה? האם טעה בדרכו? עדויות הלוחמים הערבים מתקשות להסביר מה אירע לעבּד אל-קאדר באותה שעה גורלית. על הרגעים האחרונים של חייו קיימות רק עדויות של הלוחמים היהודים שבהם נתקל.

שני הצדדים התקשו לזהות בחשיכה את הלוחמים שמולם. מאיר כַּרְמיוֹל ומפקדו יעקב סַלְמַן, מגדוד ההגנה, הבחינו בשלוש הדמויות. הם חשבו שמדובר באנשי תגבורת שנשלחה אליהם. כַּרְמיוֹל קרא לעברם: "מַרְחַבָּה יא גַ'מַאע" - ברכה מקובלת בערבית שהיתה שגורה גם בקרב יהודים. עבּד אל-קאדר השיב באנגלית "האלוֹ בּוֹיְס". מדוע דיבר אנגלית כאשר חשב שהוא פוגש את פקודיו מן הג'יהאד הקדוש? - "כדאי שתברר את זה", הציע לי מכר פלסטיני ותיק, רומז בכך שאולי היתה כאן קנוניה בריטית נסתרת שהביאה למותו של עבּד אל-קאדר.

בעמוד ממול: מפת הקסטל וסביבתו הקרובה. כפי שמראים קווי הגובה, הקסטל מתנשא מעל לכביש הראשי לירושלים, ובאופן מעשי חולש על הנתיב העיקרי המוביל מן השפלה אל העיר. השליטה הפלסטינית על ההר לא איפשרה להעביר אספקה לאוכלוסייה היהודית בירושלים, ובכך תרמה למצור על העיר.

(מקור: מפ"י, מפות טופוגרפיות 1:20,000, 1948)

קרוב לוודאי שהאמת פשוטה. גם עבּד אל-קאדר לא זיהה שמדובר באויבים שלו, לוחמים יהודים. מן הסתם חשב שאֵלֶה הם שניים או שלושה חיילים אנגלים, מאותם עריקים מן הצבא הבריטי שהצטרפו אז ללוחמים הערבים והוצבו בפלוגת החוד של איבּראהים אבּו דַיָה, ולכן דיבר אנגלית. אבּו דַיָה, שהיה מפקד שכונת קטמון של הג'יהאד אל-מוּקַדַס, התמנה על-ידי עבּד אל-קאדר להוביל את האגף המרכזי של ההתקפה על פיסגת הכפר.

שני הצדדים, היהודי והערבי, דיברו אם כן זה אל זה בשפה לא-להם. חלפו כמה שניות של בלבול. סַלְמַן התעשת ראשון וקרא אל כַּרְמיוֹל: "מאיר, אלה ערבים". כַּרְמיוֹל ירה מתת-מקלע הסְטֶן שבידיו צרור יריות. הטווח היה כ-15 מטרים, והצרור פגע בעבּד אל-קאדר. הוא נפל פצוע. זמן-מה גסס עד שמת.

היה עדיין חשוך, וסָביב שרקו כדורים. סַלְמַן וכַּרְמיוֹל חיכו למעלה משעה עד שעלה אור ראשון והאש פסקה. רק אז יצאו מן המחסה שלהם, בעמדה הממוקמת במרפסת הבית הכפרי של אַחמד סַעיד מְטַיֶיר, כדי לבדוק אם האיש מת או פצוע. עבּד אל-קאדר שכב שם הרוג לבדו. האחים הצעירים ג'אבֶּר ואיחסאן ח'ליל אל-חִיאַן, שני הפלאחים מהכפר בּית פַגַ'אר, ראו את עבּד אל-קאדר נופל, נסוגו לאחור, ופתחו בריצה לעבר המפקדה במחצבה.

***

הימים היו אז ימי השיא של המערכה הצבאית שקדמה להכרזת המדינה ולפלישת צבאות ערב לארץ. חלפו עוד ארבעים יום עד 15 במאי, היום שבו נשלמו שלושים שנות המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באופן רשמי שלטו הבריטים באותם ימים על כל הארץ, אבל אחיזתם הלכה ונחלשה. המלחמה בין יחידות לא-סדירות של הערבים והיהודים התנהלה כבר במלוא עוזה: מלחמת אזרחים אכזרית, שבה שני הצדדים לא לוקחים שבויים אלא רק מכים, פוגעים, ומכאיבים ליריב; מלחמה שעד המיפנה שבא לאחר קרב הקסטל, לא כבשו בה שטחים כדי להישאר בהם.

אם בחורף 1948 היתה עדיין תחושה כי ידם של הערבים על העליונה, הרי בראשית אפריל התהפכה המערכה. הכוחות היהודיים פתחו בהסתערות לעבר ירושלים הנצורה, ונחלו הצלחות. היסטוריונים לא אוהבים דימויים מן הסוג הזה, אבל אם אפשר להצביע על רגע המיפנה שבו כנראה הוכרע הקרב על ירושלים, ואולי על הארץ כולה - זהו אותו רגע שבו עבּד אל-קאדר נורה ונהרג עם שחר על הקסטל.

בשעות שחלפו עד לאור יום מלא, לוחמי הג'יהאד אל-מוּקַדַס לא ידעו שמפקדם נהרג. האחים מבּית פַגַ'אר חזרו למפקדה וסיפרו שהלכו עם עבּד אל-קאדר בין הבתים במעלה ההר. היו יריות סביב והם מיהרו לתפוס מחסה. כשקמו כעבור כמה דקות לא ראו את עבּד אל-קאדר. הנאספים במפקדה הבינו כי האחים אכן היו האחרונים שראו את מפקדם. מדוע לא סיפרו שני האחים שראו את עבּד אל-קאדר נפגע? כנראה חששו שמא יאשימו אותם שהפקירו את המפקד פצוע. אבל העובדה שלא סיפרו את הדבר שינתה את מהלך הקרב. הלוחמים הערבים חשבו שעבּד אל-קאדר חי ופצוע, מכותר אי-שם בין חורבות הכפר, וחייבים לחוש לעזרתו. המונים מירושלים ומן הכפרים הסמוכים שמעו בשעת בוקר מוקדמת על אירועי הלילה והתנדבו במהירות לצאת לקסטל.

גם הלוחמים היהודים לא ידעו בדיוק במי פגעו. הם שמו לב שההרוג לבוש במדי צבא מסודרים, שלא כמו רוב הלוחמים הערבים, ושהוא חגור באקדח בעל קת עשויה שנהב ובכיסיו ספר קוראן בכריכה מוזהבת, מסמכים, וארנק שחור. על-פי רישומיו של איש הפלמ"ח (לימים אלוף) עוזי נרקיס, שראה את הגופה, הלוחמים טעו בקריאת שמו ברישיון הנהיגה שהיה בארנק שלו. הם קראו: עבּד אל-קאדר מוּסא סַלים (שמות אביו וסבו של עבּד אל-קאדר) ללא הסיומת "אל-חוּסייני". מרדכי גזית (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה), שהיה בקסטל באותו הבוקר, דיווח: "הרגנו דג שמן, שמו עבּד אל-קאדר סוליים. אני חוזר, סוליים".

***

מלחמת העצמאות של ישראל נמשכה חודשים ארוכים אחרי קרב הקסטל. ירושלים היתה לאחר מכן שוב במצור, וקרבות קשים התנהלו בין צבא ההגנה לישראל, שקם עם הכרזת המדינה, ובין צבאות מדינות ערב שנכנסו אז לארץ. אבל אותה יממה, למן עלות השחר של יום חמישי 8 באפריל ועד הבוקר של יום שישי 9 באפריל, רשומה בתולדות הנַכְּבָּה הפלסטינית כיממה נוראה.

היסטוריונים ישראלים, ערבים וזרים, שמבקשים לתאר את התנהלות הקרבות של אותם ימים, מעריכים כי בחודשי החורף של 1948 ספגו היהודים מכות קשות. "לפחות עד תחילת אפריל לא הושגה הכרעה", כתב לימים, בזהירות, וַליד אל-ח'אלְדי, מחשובי האינטלקטואלים הפלסטינים. לא כך חושבים חוקרים אחרים של אותם ימים, ולא כך חשב עבּד אל-קאדר עצמו: "חיילַי הם בשיא ניצחונם", הוא כתב בפתק ששלח ימים אחדים קודם לכן לעַזַאם בּאשא, המזכיר הכללי של הליגה הערבית בקהיר. צילום הפתק האוֹפּטימי הזה, מתאריך 6 לאפריל 1948, כלומר יממה אחת לפני קרב הקסטל, מופיע בספרו המחקרי של עיסָא חַ'ליל מוּחְסֶן על עבּד אל-קאדר, פלסטין האֵם ובנה הטהור. אולם יש המערערים על המקוריות של הפתק, שהתפרסם לאחר מותו של עבּד אל-קאדר.

יחד עם זאת איש לא מטיל ספק בקביעה העיקרית: אותן 24 שעות באפריל היו דרמטיות מאוד במערכה על הארץ. מבחינת הפלסטינים התרחשו ביממה הזאת שלושה אסונות: הראשון, מותו של עבּד אל-קאדר בקרב על הקסטל - והעובדה שהכוחות היהודיים נשארו לראשונה בשטח שכבשו (התושבים הערבים של כפר הקסטל לא חזרו אליו יותר); השני, הקרב והטבח שערכו הכוחות היהודיים (אנשי אצ"ל ואנשי לח"י) בכפר דיר יאסין, שכמה היסטוריונים פלסטינים פירשו אותו כנקמה על האבידות הכבדות שנגרמו ליהודים בקסטל; והשלישי - התרחשות שלא קשורה לאירועים בירושלים אלא למערכה בצפון הארץ - כישלון שנחל "צבא ההצלה" ששלחה הליגה הערבית, בפיקודו של פַאוּזי אל-קָאוּקְג'י, בַּניסיון לכבוש ולהרוס את קיבוץ משמר העמק שבדרך לחיפה, כישלון שנראה בבירור רק כמה ימים מאוחר יותר.

במבט לאחור, נראה כי באותה יממה שבה התהפכה המערכה ונחתך גורלה של הארץ, התקבעה גם דמותו המיוחדת של עבּד אל-קאדר בזיכרון הלאומי הפלסטיני. הוא הפך לדמות הֵרוֹאית, דמות המושיע שנהרג: הגיבור, נסיך המשפחה המיוחסת, הזוכה להערצת ההמונים הערביים בארץ ומחוצה לה.

***

אחרוני הלוחמים הערבים בקסטל, בבוקר יום שישי 9 באפריל, עוד הספיקו לראות את העשן העולה במזרח מן הכפר השכן דיר יאסין, שסיפור הטבח שהתרחש בו יצר את בהלת הבריחה הפלסטינית. אחרי אותן שעות של קרב הקסטל, טבח דיר יאסין, וכישלון צבא ההצלה להרוס את משמר העמק - החלה המפולת הפלסטינית להתגלגל ככדור שלג: באמצע אפריל נפלה טבריה הערבית בידי היהודים; אחריה התמוטט המרכז העירוני הערבי הגדול של חיפה; שבועיים לאחר מכן עזבו ערביי צפת את עירם ויצאו לגלות; ולקראת 15 במאי נכבשה יפו הערבית מידי הפלסטינים. אומנם היו באותם שבועות גם כישלונות יהודיים, אבל אי-אפשר להשוות אותם למפלות שנחלו הערבים. חיפה ויפו היו הערים הערביות המתפתחות והמודרניות של ארץ ישראל המנדטורית: מרכזים של תעשייה, מסחר, מלאכה, תחבורה, בנקים, מוסדות חברה, חינוך ועיתונות של הפלסטינים. אירועי השלב השני של המאבק שעמד עכשיו בפתח, הלחימה בין צה"ל ובין צבאות ערב, רק השלימו את הנַכְּבָּה.

במבט לאחור אפשר להעריך כי האירועים שתכפו בזה אחר זה בקסטל, בדיר יאסין ובמשמר העמק הביאו גם למיפנה פוליטי חשוב. עם מותו של עבּד אל-קאדר איבדה הלאומיות הפלסטינית בהנהגת שבט החוּסיינים את בכיר בניה, ובמקביל גבר כוחם הצבאי והמדיני של מתנגדי החוּסיינים, ושל פטרונם, עבּדאללה מלך עבר הירדן.

מלחמת העצמאות של ישראל המיטה אסון כבד על ערביי הארץ. כמחצית ממיליון ושלוש מאות אלף התושבים הערבים של ארץ ישראל איבדו את בתיהם, את רכושם, את כל עולמם. הם הפכו לפליטים. עארֶף אל-עארֶף, אחד האישים הבולטים בקרב ערביי הארץ בימי המנדט הבריטי, היה בין הראשונים שכינו את התבוסה הערבית ב-1948 בשם "נַכְּבָּה", מילה שפירושה אסון, קטסטרופה, טרגדיה. לחיבור בן חמשת הכרכים שבו תיעד את חורבן מולדתו הוא קרא הנַכְּבָּה: אסון ירושלים, וגן-העדן האבוד.

מאות היסטוריונים, אנשי אקדמיה פלסטינים, סופרים, משוררים, כותבי זיכרונות, ניסו להבין, להסביר, כיצד אירע האסון. הם ביקשו לדעת מה קרה בדיוק באותם ימי המיפנה בקרבות של ראשית אפריל. מה קרה בקרב ההוא על הקסטל? "הקסטל זה ירושלים", הכריז עבּד אל-קאדר באוזני שומעיו בוועדה הצבאית של הליגה הערבית; ומן העֵבר השני אמר דוד בן-גוריון באותם ימים ממש: "אם תיפול ירושלים - אנו עלולים ליפול בארץ כולה". דבריו של עבּד אל-קאדר נאמרו בתחילת אפריל במשרד ההגנה בדמשׂק; בן-גוריון דיבר בפגישת מפקדים בביתו בתל-אביב ב-1 באפריל.

***

אירועי היממה של 8 ו-9 באפריל 1948 מילאו תפקיד מרכזי לא רק בכך שחרצו במידה רבה את גורל המערכה של אותם חודשים. רישומם ניכר בכל הוויית הסכסוך הישראלי-פלסטיני עוד עשרות שנים לאחר מכן. הם מתבטאים בעוני ובמצוקה השׂוררים במחנות הפליטים של הגדה המערבית, עזה, לבנון, סוריה וירדן. הם ניכרים גם בחלום השיבה שלא נגוז. כמעט שבעים שנה חלפו מאז 1948, והפלסטינים עדיין נאבקים על זיכרון ביתם שחרב.