זה ג’ונגל פה
שבתאי קור
₪ 46.00
תקציר
עורך ספרים מתבקש על ידי אמו של צעיר שהתאבד, בשם בנימין, להנציח אותו, על סמך יומן שהשאיר אחריו, בספר זיכרון.
סיפורו של בנימין נוגע ללבו של העורך והוא יוצא לערוך תחקיר מעמיק לגביו, שבמסגרתו הוא מקיים שורה של ראיונות וקורא חומר נוסף.
מסתבר שבנימין, מוכר לשעבר בחנות ספרים, היה חבר מרכזי בכת שפעלה באזור תל אביב. את הכת הקים ולדימיר, שעלה עם הוריו מרוסיה ועבד במשך תקופה מסוימת כסדרן סחורה בסופרמרקט. ולדימיר, שהיה צעיר כריזמטי, פיקח וחסר מעצורים, גייס עשרה חברים, חמישה בחורים וחמש בחורות, לעמותה שהקים, הרצה לפניהם על השקפותיו העוינות על העולם, שיעבד אותם בהדרגה למטרותיו וגרם להם להיות שותפים לפשעים.
בין בנימין וולדימיר נמצאה תמר, בחורה בעלת עבר מפוקפק, שבה שניהם היו מאוהבים. בנימין זכה באהבתה, וולדימיר זכה בנאמנותה ובמסירותה לדרכו הרעיונית.
במהלך הספר נפרש בצורה אמינה ומרתקת סיפורה של כת. הסיפור אומנם דמיוני, אך סיפורים דומים לו התרחשו גם במציאות.
______________________
זה ג’ונגל פה הוא ספרו השני של שבתאי קור.
קדם לו הספר נהג חדש,
שיצא גם הוא בהוצאת כרמל, ב-2007,
וזכה להצלחה בקרב הקוראים.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 277
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: כרמל
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 277
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
הבטחתי לה, לסבתא שלי, שאני מפסיק לעשן סיגריות. היא הייתה עסוקה בהכנת שתי כוסות קפה, לי ולה, והתעלמה מדבריי. 'סיגריות, סיגריות אני לא מעשן יותר,' אמרתי לה. היא הביטה בי. חיוך קורן נמסך על פניה. 'סבא שלך יישן עכשיו בשקט. וגם אני. הוא עישן חמישים שנה והיה לו כוח להפסיק. גם לך יהיה.'
אני מעשן יותר משבע שנים, מאז היותי בן שמונה־עשרה. עשרות פעמים ניסיתי להפסיק לעשן, לרוב כשקופסת הסיגריות הייתה מלאה וההפסקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה עם סיום החפיסה. ברוב המקרים אני חוזר לעשן מיד כשמסתיימת החפיסה. במקרים בודדים אני מחזיק מעמד יומיים שלושה. קרה פעם שהחזקתי מעמד למעלה מחצי שנה.
סבתא שלי מתלהבת מחדש בכל פעם שאני מצהיר על הפסקה. עיניה בורקות, היא מחבקת, מתפללת שרק אתמיד, שרק אחזיק מעמד, שמשהו מנחישותו של סבא ידבק בי. הוא, זיכרונו לברכה, הפסיק פעם אחת למשך חמש שנים, שהיו כל מה שנותר לו לחיות. אם לא היה מפסיק לבטח היה חי פחות. ואם לא היה מתחיל לעשן היה חי איתנו עד היום. הוא הלך לעולמו לפני כארבע שנים והשאיר את סבתי בודדה. היא כבר ארבע שנים ישנה לבדה רק בגלל שבגיל עשרים הוא התחיל לעשן. ומי יודע כמה זמן עוד תהיה לגמרי לבד בעתיד. בינתיים אנו יחד. קוראים לי בנימין על שם סבי, כך ששמי מופיע על תיבת הדואר כאילו היה זה ביתי שלי.
הפעם, כיוון שהתעלמה מדבריי ועיניה בוששו מלהבריק עד שחזרתי עליהם שנית, התעורר אצלי חשד שהיא איננה מאמינה עוד בחוסני. כאילו השלימה עם כך שאני, חרף היותי נושא את שמו וממשיכו היחיד, אינני כמו סבא ושלא אצליח להפסיק לעשן לעולם. כשחזרתי על דבריי והצהרתי: 'סיגריות, סיגריות אני לא מעשן יותר,' התלהבה כהרגלה. אינני יודע, אפשר שעשתה זאת במתכוון, כדי שלא אפגע, ואפשר שסתם שקעה בהרהורי געגועים לבעלה.
אם היא אכן חוששת, היא צודקת בחששה. אינני כמו סבא. סבתא בטוחה שזו בושה גדולה להיות 'לא כמו סבא'. סבא עישן עד גיל שבעים. אני רק בן עשרים וחמש. סבא אף פעם לא ניסה להפסיק לעשן. סבא חלה במחלה. הרופא הבטיח לו שהוא ימות אם יעשן ולוּ עוד סיגריה אחת. ואני, יש לי עוד חמישים שנים תמימות להוכיח שאני 'לפחות כמו סבא'.
היא לא מבינה שאם אפסיק היום לעשן, לא אהיה 'כמו סבא', אלא הרבה יותר טוב ממנו. אני אפסיק ללא חשש מידי ממוות. היא, לדעתי, בטוחה שגם אם אפסיק לעשן לא אהיה ממש כמו סבא, כי סבא היה רק אחד ולא יהיה כמוהו יותר. וחוץ מזה אני, אם אפסיק עכשיו, אפסיק לאחר שעישנתי שבע שנים, ואילו הוא הפסיק לעשן לאחר שעישן למעלה מחמישים שנה. 'הרבה יותר קשה להפסיק אחרי תקופה כה ארוכה של עישון,' היא אומרת חזור ואמור. 'הרבה יותר קל להפסיק לעשן כשרופא אומר לך 'עוד סיגריה אחת ואתה מת',' אני מתגונן. היא מנסה להסביר לי שאני לא צריך לחכות שרופא יאמר לי, ואני מנסה להסביר לה שאני לא מחכה לרופא.
הפסקתי לעשן. חודשים עברו מיום שהפסקתי עד שעישנתי את הסיגריה הראשונה. באותם חודשים התנקיתי כליל מכל תשוקה לעשן. הגעתי למצב שריח הסיגריות הפריע לי. נסעתי באוטובוס מתל אביב לאילת לשישי־שבת. לצדי ישבה בחורה זהובת שיער, שתי שיניה הקדמיות שבורות ופניה ושערה מוכתמים בשאריות צבע לבן. לבשתי חולצה קצרה. היא הייתה בגופייה. קראתי ספר. החזקתי את הספר בידי השמאלית ובכל פעם שהפכתי דף, זרועי, שלא במתכוון, התחככה בזרועה. מצאתי את החיכוך כנעים. הספר לא היה מעניין במיוחד. המילים החלו מתערבבות, שטף הקריאה לא נעצר, וחלף זמן רב עד שקלטתי שאני קורא מוכנית מבלי להבין, ושכשאני מסיים עמוד, אני שש אלי חיכוך והופך אותו. כיוון שלא הצלחתי ממש לקרוא, דפדפתי, אחת לדקה, דפדוף סרק. רעל שהותיר יתוש בזרועי השמאלית התעורר מתרדמתו ועורר תחושה של גירוי. השתמשתי באצבעות ידי הימנית, גירדתי קלות את זרועי, ובגבן ליטפו אצבעותיי, שלא במכוון, את זרועה.
הבטתי בה, חייכתי, היא החזירה חיוך ואני שבתי לתקוע מבט בספר. שכחתי לסמן את המקום שממנו הפסקתי לקרוא. העברתי דפים אחורה. ספרתי אחד־עשר דפים, שהם אחת־עשרה דקות של מתח, אחד־עשר חיכוכים. כשמצאתי את הנקודה שבה סיימתי, קיפלתי את קצה העמוד. שלא לצורך דפדפתי חזרה אחד־עשר דפים קדימה, בכדי שאמשיך בדפדוף הסרק מאותו המקום שבו הפסקתי. אחרי שדפדפתי כך פעמיים שלחתי מבט לעברה. עיניה היו תקועות בספרי. 'את קוראת איתי?' שאלתי והיא חייכה במבוכה. פניה הלבנות האדימו והיא אמרה באנגלית: 'אני לא מבינה עברית.' שאלתי למוצאה ולמעשיה והתפתחה בינינו שיחת רעים. היא גרמנייה ובאה ארצה בכדי להתנדב במחנה צבאי. מזה כמה ימים היא צובעת קירות צבאיים – יעידו על כך כתמי הצבע שניקדו את שערה ואת פניה. היא חוזרת לארצה בעוד שבוע. היא כלל לא למדה עברית. הבטחתי ללמד אותה איך סופרים בעברית. אני מורה מעולה, באמת. חילקתי את עשרת המספרים הראשונים לשלוש קבוצות: אחת־שתיים־שלוש, ארבע־חמש־שש, שבע־שמונה־תשע־עשר. חזרנו כמה פעמים על כל קבוצה בנפרד. היא הצליחה לחבר את הקבוצות ולספור, בתוך פחות מחצי שעה, מאחד עד עשר. או אז ביקשתי את שתי כפות ידיה. הנחתי אותן על ברכי והסברתי: 'כל אצבע מסמנת מספר. הזרת הימנית מסמנת את מספר אחד, והשמאלית את מספר עשר. כשאני נוגע באצבע את צריכה לומר לי איזה מספר היא מסמנת'. נגעתי באגודל ידה השמאלית. הספרה שש פרחה מזיכרונה. היא ניסתה לספור ולא הצליחה. בכל פעם שטעתה בספרה לחצתי מעט על האגודל, וביתר הזמן ליטפתי אותו קלות. לבסוף הזכרתי לה. היא ספרה מחדש את כל המספרים. הוריתי לה לעצום עיניים ונגעתי באצבעותיה. נגעתי בשתי אצבעות יחד, בזרת הימנית ובאצבע הימנית. ציפיתי לשמוע אותה אומרת חמש, ומשהתמהמה, המשכתי בליטופים.
כעבור שעה היא למדה את כל המספרים על בוריים, וירתה אותם לסרוגין עם כל נקישה על אצבע. השארתי את כפות ידיה על ברכי, ציינתי לשבח את 'התפיסה המהירה' שלה, הנחתי יד על כתפה, החלקתי, ליטפתי. לא הייתה לה חזייה. הליטופים הפכו ליותר ויותר ברורים. דיברנו על הדרך הארוכה, הצבעתי לה על הרים וגבעות, סלעים ועצים, שטויות. ירדתי עם היד עד קצה חולצתה, מצאתי שם רווח חשוף, כבדרך אגב המשכתי בליטוף וחזרתי למעלה. כך קרוב לחמש דקות עד שהשתכנעתי ש'זה בסדר'. ירדתי שוב למטה וליטפתי את הבשר החשוף. חשפתי לי עוד ועוד ועוד. ידי הימנית התעייפה מלהצביע על עצמים חסרי פשר והשתתפה גם היא במבצע באזור הברכיים. כעבור מספר דקות נוספות של ליטופים הבחורה התעוררה לחיים וליטפה גם היא את ידי הימנית, שהתעסקה עם הברך. היה זה מין חצי ליטוף. ידי הימנית, ברוב חוצפתה, ליטפה את הברך והתקדמה לכיוון הבטן. כדי לעצור את ההתקדמות, שעלולה הייתה להיות מהירה, הבחורה לחצה את היד, הפריעה לה מלהתקדם לעומק, ואחר כך ליטפה אותה. ידי השמאלית שוטטה בחופשיות על גבה, יצאה מפתח הצוואר, וליטפה/עיסתה את העורף.
האוטובוס נעצר להפסקה בתחנת העצירה הסמוכה לים המלח. יצאנו החוצה. היא נברה בתיקה, מצאה חפיסת סיגריות, שלפה שתיים מהן והושיטה לי אחת. לקחתי. עישנתי. השתעלתי כמו בפעם הראשונה. סבלתי מהסיגריה כמו שסבלתי מהסיגריה הראשונה, ועישנתי את הסיגריה הזו מאותה סיבה שעישנתי את הסיגריה הראשונה. גם את הסיגריה הראשונה הושיטה לי בחורה, וגם אז הרגשתי לא נעים לסרב ועישנתי. זו הסיבה שאני מצהיר עד היום שאני לא חזרתי לעשן, פשוט התחלתי מחדש.
מאז עברה כמחצית השנה ואני מעשן, אבל לא ליד סבתא. סבתא כבר השתכנעה שאני בדיוק כמו סבא, חזק ועקשן. אחת ליום, לפחות, היא מציינת את חוסני. סבתא לא מסוגלת להבין שיש הבדל בין 'לחזור' ל'להתחיל מחדש' לעשן. היא לא מבינה מושגים כאלה. מבחינתה אם אני מעשן זהו סימן שאני לא כמו סבא. לכן בכל פעם שחושקת נפשי בסיגריה כשאני בביתה, אני יוצא החוצה לשיטוט, מעשן וחוזר הביתה.
אבי היה איש פיקח ויפה תואר. הוא נשא את אמי לאישה בהיותו בן עשרים ואחת. כשהיה בגילי, הייתי אני בן שנתיים. אביו אסר עליו לעשן, והוא אסר עליי. איסורו של אביו עלה יפה, שכן אבי מימיו לא עישן סיגריה, ואילו איסורו של אבי לא עלה יפה, שכן אני מעשן. כנראה שלעישון יש השפעה על המרוּת. כשאתה, תוך כדי עישון, אומר לבן שלך: 'אתה בחיים שלך אל תעשן', זה אחרת. אתה מצליח להעביר לבנך את תחושת חוסר האונים שלך, עד כמה אתה משתוקק להפסיק ולא מצליח, והבן, לפחות במקרה של אבי, משתכנע ולא מעשן. ובכל זאת אבי הלך לעולמו לפני שבע וחצי שנים. הייתי אז בן שבע עשרה וחצי, הוא בן ארבעים ואחת. הוא היה כאן, בבית סבתי שביפו, יצא החוצה בדרכו לתחנת האוטובוס של קו 25 לרחוב דיזנגוף, ונעדר.
כעבור שבוע נמצאה גופתו, מחוררת, בחצר נטושה. אחד הדיירים הריח ריח של נבלה, הלך בעקבותיו ומצא את אבי. המשטרה חקרה וחקרה ולבסוף התבררו הדברים הבאים: אבי עבר דרך החצר בכדי לקצר את דרכו. שני צעירים, שהיה זה מקום מפגשם הקבוע והיו תחת השפעת סמים, ראו אותו עובר והחליטו לנסות לשדוד אותו. הם דרשו ממנו להוציא את ארנקו. הוא, שהיה איש חסון מאוד, הלם באגרופו בפניו של האחד, והם התגוששו במשך דקות אחדות. חברו, שעמד מהצד, שלף סכין ודקר את אבי בגבו. אבי נפל והדוקר הוסיף לדקור אותו מספר רב של פעמים עד שאבי הפסיק לנוע. שניהם יחד גררו את אבי לפאתי החצר, רוקנו את כיסיו, כיסו אותו בקרטון ונמלטו.
הייתי קשור אליו מאוד, לאבא. היינו מטיילים בערבים ברחובות ירושלים. הייתי שואל שאלות, הוא היה עונה תשובות. הוא היה איש טוב והיה חזק מאוד. כעסתי עליו. הרוצח המנוול סיפר למשטרה שאבא התעקש ולא הסכים למסור לידיהם את כספו. למה, למה לעזאזל העקשנות הזאת? קשה להיות בלי אבא. אבא שלי היה האדם החכם ביותר שפגשתי. הוא ידע הכול, בייחוד בפסיכולוגיה. הוא היה פסיכולוג חובב. פעם אמר לי שיש בי סקרנות, ושהסקרנות שלי אמורה, באופן טבעי, להפוך אותי לפיקח. זאת משום שאסתקרן, אנסה להבין דברים, ובסופו של דבר אצליח. הוא חשב שהוא פוגע בי כשהוא משיב לי על כל שאלה, כי בכך הוא בעצם מונע ממני להבין דברים בכוחות עצמי. רציתי שהוא יסביר לי למה הוא התעקש, למה הוא לא מסר להם את הכסף. הוא לבטח היה אומר: 'לא ידעתי שאני אמות, לא ידעתי שאשאיר אותך ככה לבד.' הוא השאיר אותי לבד. אמא שלי, גם היא נשארה לבד. אני לא הייתי שם בשבילה. גם כשאבא היה חי לא ממש התחברתי איתה.
הייתי פוקד את קברו של אבי בוקר וערב. בשבועות הראשונים הייתי בטוח שהוא ישוב. אבא שלי היה מסוג האנשים שפשוט לא מתאים להם למות. הוא היה כל כך מלא חיים ומאושר, כל כך מבין, כל כך בן אדם. הוא פשוט לא יכול היה למות. הייתי יושב מול המצבה ומתחנן אליו שיקום, שיתעורר, ושיסביר לי אחרי זה איך זה יכול להיות שהוא פתאום התעורר מהמוות. לא האמנתי באלוהים. אבא אמר שאין אלוהים, שאין גם בחירה חופשית, שאנחנו חומר גלם ביד הנסיבות, שאחרי המוות אין כלום. ובכל זאת ביקשתי מאבא שיתעורר. האמנתי שאבא יכול להתעורר, אם הוא רק רוצה. הוא פשוט לא מעוניין לחזור. את אבא אי אפשר להכריח, הוא מאוד עקשן. זו הסיבה שהוא לא ויתר על הארנק, והשודד דקר אותו.
אמא שלחה אותי לטיפול נפשי. הפסיכולוג, שהיה למעשה מטפל אלטרנטיבי בעל הכשרה בפסיכולוגיה, הכיר את אבא והסכים ללכת לקראתה במחיר. הוא היה רגיש מאוד ואפילו בכה יחד איתי כשסיפרתי לו שאבא שלי אמר לי שהוא רוצה לראות אותי כחייל. אני החלטתי שלא להתגייס. 'בגלל שאבא שלי לא מגיע איתי ללשכת הגיוס, לא מתגייס,' אמרתי. הפסיכולוג ניסה לשכנע, ואני אמרתי לו: 'תקשיב, אני יודע שאני נשמע לך טיפש, תקרא לזה באיזה שמות שאתה רוצה, אני בלי אבא לא הולך לצבא.' באיזה שהוא מקום האמנתי שאם אבא שלי ישתכנע שאני, בגלל שהוא מת, לא מתכוון לשרת בצה"ל, הוא פשוט יחזור. אבא שלי לא חזר. מהצבא שחררו אותי. המשכתי לבקר, אחת לשבוע, את הפסיכולוג עד שנרפאתי ונעשיתי נורמלי לחלוטין. בעצת הפסיכולוג התרחקתי מירושלים ומסביבת מגוריו של אבי ועברתי להתגורר אצל סבתי.
להיות נורמלי פירושו, מבחינתי, להגיע למצב שכבר לא אכפת לך מזה שאבא שלך מת; לא לתת למוות להשפיע עליך. ואני, אני נורמלי כלפי חוץ ולא נורמלי מבפנים. בתוכי אני עדיין מתגעגע לאבא. עדיין רוצה שהוא יחבק, ילטף, יסביר לי שוב איך האדם מצא בפעם הראשונה את החור של האישה והזדווג איתה; יסביר לי שוב איך מתנהלים חיי הדבורים; יבחן אותי וייווכח לדעת שאני זוכר שמות של צמחים ופרחים; שיהיה פה. כלפי חוץ כבר לא אכפת לי, אני נורמלי.
וזהו סדר יומי: אני מתעורר בסביבות השעה שמונה בבוקר ואחר כך נכנס להתקלח. סבתא מכינה לי בינתיים ארוחת בוקר. כשאני יוצא, ארוחת הבוקר מונחת על השולחן. אני מסיים לאכול בסביבות השעה תשע וחצי ואז יוצא לעבודה. אני עובד בחנות ספרים הנמצאת במרחק הליכה מהבית. בארבע אני מסיים וחוזר הביתה לארוחת צהריים־ערב. ביתר הזמן אני קורא, כותב, צופה בטלוויזיה או פוגש חברים. יש לי מעט מאוד חברים, אני בוחר אותם בקפידה.
מאז מות אבי משהו בי ובאווירת חיי השתנה. בפועל, הפכתי לעצמאי יותר. התחלתי לחשוב בעצמי על דברים, להגיע למסקנות אישיות ולחיות את חיי שלי, שלא בכפוף לדעתו של מישהו אחר. יחד עם זאת נעשיתי חשדן. אינני מאמין לאיש, גם לא לסבתא. אני לא יוצא מהבית בלי שיהיה איתי סכין להגנה עצמית. לרוב אינני מסוגל לתת לאדם לגעת בגופי, אלא אם הוא בחורה שאני חושק בה, וגם אז אין זה אלא לזמן קצר, למשך הזמן שבין המגע הראשוני להתפרקות. אחרי שאני 'גומר', אינני מסוגל לגעת ולא רוצה שהיא תיגע. אני זוכר את עצמי כילד בבית הספר מסתובב עם חברי דוד, ידי על כתפו וידו על כתפי, ומתעוררת בי צמרמורת. כיצד יכולתי להלך כך? גם לחיצות יד פורמליות גורמות לי להרגיש רע, שלא לדבר על חיבוקים מחברים ותיקים או קרובי משפחה. אני מרגיש מָחוץ.
הפסיכולוג אמר שזה קשור לכך שאבא שלי מת.
שבע שנים עברו מאז שאבא שלי מת. אני מתגעגע. כתבתי המון. בעצה אחת עם המטפל התחלתי, כבר בשנה הראשונה למותו של אבי, לכתוב 'מכתבים לאבא'. הפסיכולוג אמר שעליי להתעלם, תוך כדי כתיבת המכתב, מכך שאבי מת ושהוא לעולם לא יקרא את המכתבים. הרגשתי בנוח, בייחוד בהתחלה, להתחבר לתחושה שאבי חי. וכך זה נעשה אצלי הרגל של קבע, לכתוב בכל יום מכתב לאבי. פעמים אין ספור ראיתי בחלומי את אבי מגיח מן השמים, חסון וחייכן, ניגש לארון, מוצא ופותח וקורא את ספר המכתבים שלו. באיזה שהוא מקום נראה לי שהשתכנעתי בכך שהוא קורא הכול.
לא נתתי לאיש לעיין במכתבים. הפסיכולוג המליץ לי לעבור למקום מרוחק. הוא טען שכשאני נמצא קרוב, רואה מקומות שטיילתי בהם עם אבא, מן הנמנע שלא אזכר. עליי להתנתק. לא הסכמתי, עד שתפסתי את אימא קוראת את המכתבים לאבא. היא הייתה על מיטתי, המחברת בידה. כשראתה אותי נבהלה, ניסתה להשליך את המחברת מבלי שאחוש בכך, להתנצל, להסביר, ושום דבר לא הועיל. אני לא משאיר יותר מחברות אצלה בבית. וכיוון שאני צריך את המחברות איתי, עברתי לגור עם סבתא ביפו.
סבתא גרה פה חמישים שנה. אבא גדל פה. המיטה שלי היום, הייתה פעם שלו. לחדר שלי כאן יש מנעול. אינני יוצא מהחדר מבלי לנעול את הדלת. למחשב יש לי סיסמה שאיש לא מכיר. את המחברת אני מחביא במדף העליון, שסבתא, גם אם יש לה מפתח לחדרי (היא הבטיחה שלא ושזה שלי הוא האחרון שנשאר), נמוכה מכדי להגיע אליו.
לפני כשבוע, בסביבות השעה תשע וחצי בערב, יצאתי לעשן. רגליי הוליכוני לאותו המקום שבו נרצח אבי. הצתתי את הסיגריה, נשמתי אותה מלוא ריאותיי ונכנסתי לגינה. כאן אבא שלי נרצח. חשוך. מפחיד. שמעתי רחש, שני אנשים מדברים. מישהו מגיח מבין השיחים, שואל מה שלומי, מניח את כף ידו על כתפי ומכה. 'אל תיגע בי,' צעקתי בבהלה. 'שתוק, מה אתה עושה רעש,' אמר. משהו בתוכי הסתחרר. הכנסתי יד לכיס, שלפתי את הסכין ודקרתי, בדיוק בלב. הוא נפל. חברו הגיח. 'אני אהרוג אותך,' איים תוך שהוא מתקרב. התנפלתי גם עליו. הוא היה מסטול מסמים, בקושי עמד על שתי רגליו, ואינני בטוח שהרגיש את הסכין ננעצת, נשלפת, ננעצת, נשלפת, ננעצת, נשלפת. רצתי, ברחתי. לבי הלם בחוזקה. הרגשתי כאילו נקמתי את מות אבי.
אלו לא היו רוצחיו. רוצחיו נתפסו ויושבים בכלא. בכל זאת ראיתי בהם מקבילה לרוצחי אבי: הוא הניח יד על כתפי, איים שלא אצעק כי תכנן להרע לי – לגנוב ממני או לאנוס אותי. רצחתי אותו אני.
לבי הלם בחוזקה, אך לא חשתי מבוהל. כאן למטה, לפני שעליתי הביתה, נכנסתי לגינה, רחצתי היטב את הסכין במי הצינור, ניגבתי את הסכין בחולצתי, נישקתי אותו על שהציל את חיי, בחנתי את הלהב, העברתי ציפורן והתמוגגתי על חדותו, קיפלתי אותו והחזרתי את הסכין למקומו, בכיסי.
סבתא הרגישה שקרה משהו.
'למה אתה כל כך אדום? הלב שלך ככה דופק. ותראה, כולך מלוכלך בדם. מה קרה? אוי שאלוהים ישמור. מה קרה, תספר לי, מה קרה.'
ביקשתי ממנה שתעזוב אותי בשקט. היא שמעה סירנות של ניידות משטרה וקישרה בין הדברים. שאלה אם התקוטטתי עם מישהו. לא העלתה בדעתה שאני, נכדה האהוב, מסוגל לרצוח. היא לחצה עליי לספר מה קרה. הרגשתי את עצמי חנוק. כמעט ורצחתי גם אותה.
'סבתא, תעופי לי מהעיניים, עזבי אותי בשקט, תפסיקי כבר להיות כזאת נודניקית, רדי לי מהחיים.'
היא התרחקה בבהלה ונעמדה רחוק ממני. אני כעסתי. היום, במבט לאחור, אינני מצליח להבין את מה שקרה. הרגשתי כמו כלב שדורכים על זנבו. הכלב מיילל והאדם שדורך אינו מרפה. האדם לא רוצה להזיק לכלב, רק אינו מבין על מה המהומה, לא מבין את הכלב, וממשיך לעמוד. הכלב מיילל עד שהוא נושך. זנבי באותו הרגע היה ארוך מאוד. היא הלכה להביא לי מים, הגיעה עד המטבח, מילאה כוס מים, חזרה אליי, הושיטה לי את הכוס והתחננה שארגע.
הפולשנות שלה, כמו גם הידיעה שאין בכוונתה להרפות ממני, הביאו אותי לחוסר אונים ולאיבוד עשתונות. תפסתי את הכוס והשלכתי אותה בכל עוצמת כוחי על הרצפה. סבתא כעסה ואמרה לי: 'עכשיו ומיד, תקום ותנקה, אחרת אני מתקשרת למשטרה ומוציאה אותך מכאן.'
הסברתי לה: 'סבתא, אני רוצח, ואת על סף של לשגע אותי מעצבים. תסתמי את הפה שלך, אל תוציאי הגה מהפה, עוד מילה אחת ואני רוצח אותך. רוצח, את מבינה???'
'אבל זה הבית שלי, אתה האורח כאן,' ענתה.
שלפתי את הסכין ודקרתי אותה. היא אמרה את המילה 'אורח' באופן מרוחק, שסתר לחלוטין את אופייה האמהי. 'למה?' שאלתי, 'למה את נודניקית? למה את חונקת לי את הנשמה? למה אני אומר לך לסתום את הפה ואת ממשיכה לדבר? את לא מבינה שאת בלתי נסבלת? לא מבינה? מה לא ברור בזה?
לבי הלם. הרגשתי שהוא מאיים לפרוץ החוצה. סבתי שכבה למולי, עיניה פקוחות, ראשה שמוט לאחור. היה במבטה משהו מקלל, מפחיד, מאיים. תכף גופתה תסריח, השכנים יבואו, יגלו, יזמינו משטרה. מה יהיה? אשב בבית הסוהר בתא אחד עם רוצחי אבי?
המבט הזה של סבתא המתה לא עזב אותי. היא המשיכה להביט בי. פחדתי, נגעלתי לגעת בה, ובעיקר שנאתי אותה. רציתי שתחיה שוב, שתאמר 'אתה אורח', ותיתן לי הזדמנות נוספת לרצוח אותה.
הכנתי קפה ועישנתי בתוך הבית, מול עיניה הפקוחות של סבתא, ארבע סיגריות ברציפות. סיימתי את הקפה, התעשתי, זנחתי את רגשות האשם וייסורי המצפון והתחלתי לחשוב. ראשית עליי להעביר מכאן את סבתא. סבתי הייתה אישה בודדה. אבי, בנה היחיד, מת. בעלה מת עוד לפניו. אשת בנה, אמי, אף פעם לא באה לבקר. כך, שלפחות בתקופה הקרובה, איש לא ישגיח בהיעדרה. רק צריך להעיף אותה מכאן למקום שבו לא ימצאו את גופתה לעולם.
הייתי זקוק לעזרתו של חבר, של איש קרוב. מישהו שיהיה כאן איתי, שיבוא עם אוטו לסחוב אותה לאן שהוא, שיסייע לי לחפור בור. לא הצלחתי לחשוב על מישהו מתאים.
יש לי תיק נסיעות ענק שקניתי פעם לפני שנסעתי לטיול. בשעתו, כשקניתי אותו, התבדחנו אני וסבתי. היא אמרה שהיא יכולה להיכנס לתיק ולנסוע איתי לאמריקה בלי כרטיס טיסה ובלי ויזה. הורדתי את המזוודה מהבוידעם, אמדתי את יכולת הקיבולת שלה אל מול סבתי ונרגעתי. בתנוחה עוברית תוכל סבתי, ללא ספק, להיכנס ללא דוחק לתוך המזוודה. גררתי את גופתה אל האמבטיה והפשטתי את בגדיה. עורה היה מקומט. נגעלתי, ריחמתי, התחרטתי. ידעתי שנהגתי בפזיזות. רחצתי אותה, הנחתי לדם להישטף עם המים. ניגבתי אותה, בדקתי היטב שכל הפצעים יבשים. הרמתי אותה כך, כשהיא עירומה, והנחתי אותה בתוך המזוודה. קיפלתי אותה כך שברכיה ינשקו למצחה ועוד נותר מקום. מילאתי את החללים בכריות וסגרתי את המזוודה. דרדרתי את המזוודה במדרגות, במורד שלוש קומות, ויצאתי לחפש מקום מסתור.
תחילה חשבתי להשליך את המזוודה לפח, אלא שהיא נראתה חדשה, ועלה במוחי החשש, שמי מעובדי העירייה שיבחין בה, ימצא בה עניין ויגלה את גופת סבתי. הלכתי ברחוב יפת. הרחוב המה אנשים. איש לא העלה בדעתו שגופה היא זאת המכונסת במזוודתי. אני רוצח, פשוטו כמשמעו. רצחתי כבר שני גברים ואשה. האחרונה הייתה חפה מפשע. רק נודניקית, זה מה שהיא הייתה. אינני אדם חם מזג מטבעי. לעתים רחוקות מאוד אני נוטה לאבד עשתונות. אילולא רצחתי את השניים בקלות יחסית, לא היה עולה הרצח כפתרון הולם לנודניקיות של סבתי. היא שילמה את מחיר הנודניקיות שלה. לו לא הייתה נודניקית, לא הייתי יורד לעשן מחוץ לבית, לא הייתי פוגש בעבריינים ולא הייתי רוצח. זו הייתה בעיה שלה ושלה בלבד. פניתי שמאלה באחד הרחובות לכיוון הים. מצאתי לי שטח נקי מעדים ופתחתי את המזוודה. סבתי שכבה שם עירומה. שלפתי את הכריות ומילאתי במקומן חול ואבנים. התקדמתי לכיוון הנמל ועליתי על שובר הגלים. ישב שם דייג שעקב אחריי במבטיו. כשהִפנה את מבטו, השלכתי את המזוודה. הוא הסיט אליי שוב את מבטו ואני התאוננתי: 'המזוודה שלי נפלה.' הוא נחלץ לעזרתי. לא היה לה שום זכר בים. הוא הציע: 'אקפוץ להביא אותה,' ואני אמרתי: 'אין צורך, היו בה רק בגדים מלוכלכים.'
חזרתי הביתה במונית. הבית היה מטונף בדם. באורח מוזר, נרגעתי כשראיתי את הבית באותו מצב שעזבתי אותו. שטפתי אותו היטב עד שלא נשאר זכר למאורע. ירדתי להשליך לפח האשפה את הסמרטוטים המטונפים וחזרתי הביתה. בשוכבי על מיטתי נדדה שנתי. החשש שמא בכל זאת קפץ הדייג אל הים מתוך תקווה למצוא את מזוודתי החל לכרסם בי. תמונתה של סבתי תפורסם, אשב בכלא ותבוא חרפה על נפשי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.