זה הזמן

פתח דבר אפריל 2220 הקירות של תא הכלא היו מכוסים בחריטות: ציורים, מילים לשירים ישנים, שבזמנה כבר לא היו רלוונטיים, קווים אנכיים שציינו את מספר הימים שבהם בילתה בתא הארור. הכול כדי לשמור על שפיותה, למרות שזו הייתה שנויה במחלוקת עוד לפני שכלאו אותה כאן. הם טענו שהמרדף שלה אחר הבלתי מושג העיד על חוסר שפיות. חוץ מזה, בסוכנות הזמן לא היה מקום לצעירה החמקנית שלא ידעה לקבל פקודות. הם לא טרחו להציב שומר, התא שלה היה אטום כמעט לגמרי: רק שלושה חורים בגודל צלחת בקיר הזכוכית חסין הכדורים ששימש לה קיר רביעי. הם נטשו אותה למות ככה לבד, מאסר עולם בתא מבודד, היא לא הייתה מייחלת זאת לאף אחד... על רצפת הלינולאום של המסדרון הצר נשמעו צעדים קלושים. היא הורידה מהקיר את סכין האוכל שבו חרטה מילות שיר משנת 2003, וקפאה במקומה, עדיין לופתת את הסכין. היתרון בחלון הזכוכית שלה היה שהיא יכלה לראות כל מי שנכנס. כעת צמצמה את עיניה בניסיון לראות מי מגיע, אבל גם כשנכנס אל מעגל אורות הפלורוסנט היא לא זיהתה אותו. "את אישה שקשה מאוד למצוא, נינה קוואבר", אמר. היה לו קול בריטון נעים, והוא הזכיר לה את מנהיג הסוכנות של זמנה. היא כיווצה את שפתיה בעלבון. "ומי אתה בדיוק?" "נדבן ושותף עסקים, אם תרצי". "אני לא כל כך טובה במילוי הוראות", סיננה נינה. "יש לי אמצעים שיכולים לשרת אותך טוב". הוא הסיר את מעילו והפשיל את שרוולי חולצתו עד למעלה, על זרועו הייתה קבועה בדיו שחורה ספירלה שחץ חוצה אותה. "בן אנדראז, נוסע בזמן", התנשפה. "נכון. והכוח הזה יכול להיות שלך, אם תסכימי להיות 'הפִילְיָה' שלי". האיש הוציא מכיס מכנסיו בקבוקון ובו נוזל כסוף שנינה זיהתה מייד, היה בו כוח דיו כדי לחבר בין נשמותיהם. אין מצב שהסוכנות ויתרה לו על שיקוי בעל ערך כזה. "איך השגת את זה? סוכנות הזמן בחיים לא הייתה מוותרת עליו בלי מאבק". האיש חייך, "פשוט מאוד, אין להם מושג קלוש שהשיקוי חסר, ואני מתכוון להחזיר אותו ברגע שאקבל את תשובתך. הגעת להחלטה, מיס קוואבר?" נינה רצתה לשאול איך יחזיר את השיקוי למקומו בלי שיבחינו בו, ואז קיללה את עצמה על טיפשותה: מסע בזמן, הדרך היחידה שלא בדקה עדיין... זו יכולה להיות פריצת הדרך בחיפושיה. "אני מסכימה". היא הזדקפה אל מלוא קומתה - עדיין האיש התנשא מעליה - והעבירה את ידה דרך החור. היא לא חשבה פעמיים על טעמו של הנוזל בפיה והחזירה לו את הבקבוקון. "אני יכול להניח שאת מכירה את מילות השבועה?" האיש הרים את גבותיו בשאלה. בתגובה היא רק הושיטה את אמתה הימנית דרך החור. הוא הניח את אמתו הימנית על שלה, והם החלו לדקלם את המילים בסנכרון מושלם. כשסיימו, הוא הגיש לה בקבוקון שיקוי אחר, שהכירה היטב. "קחי, עוד תשלום מראש". "מה אתה רוצה שאעשה, פיליה שלי?" שאלה. פקודותיו נשמעו ברורות במוחה, וחיוך פראי התפשט על שפתיה, "בשמחה אעשה זאת".