זה לא שחור לבן

חשוד נקישות תוקפניות נשמעו מעבר לדלת, מאיימות לקלקל ליגאל את הקפה שפותח יום. הוא שמע את קולה של איזבל, האימפרגדה (עוזרת הבית), “בוקר טוב, צריכים עזרה?“ קול גברי חסר עידון ענה, “תביאי לכאן את השף שלך, אנחנו צריכים את סניור אבו.“ “חכו כאן,“ נשמעה תשובה במין התרסה. יגאל עדיין אחז בטלפון ומלמל לתוכו, “טוב, יאללה, ילדה שלי, אני ממש שמח. נשיקות, שיהיה בהצלחה.“ בתו הצעירה צלצלה מישראל לספר שהתקבלה לשנת השירות שרצתה. יגאל ניתק את השיחה והביט לעבר איזבל, שהופיעה בפתח הסלון. “יש כאן שלושה מהמשטרה. מבקשים לדבר איתך,“ הדגישה את המילה “מבקשים” בקול רם מספיק כדי שיישמע גם באזור דלת הכניסה. “זה בסדר, תכניסי אותם.“ כשהופיעו, במבט ראשון נראו כיצוקים באותה תבנית של גובה, רוחב ותספורת. אפילו מספר הכוכבים שעל הכתפיים היה זהה. יגאל ישב על כורסה, במכנסיים מחויטים ובטי שירט ישנה, התענג על הרגעים האחרונים של “השקט של הבוקר”. הזמין אותם לשבת והם סירבו. הראשון שנכנס נראה עכשיו נמוך יותר בהשוואה לשניים שנעמדו מאחור. “מר אבו, אתה חייב לבוא איתנו לאינביסיטיגסיון (לחקירה).“ הבעת פניו של יגאל חסכה את הצורך בשאלה. “יש לנו מידע שהיית מעורב בירי בשותף שלך אתמול.“ יגאל, עדיין יושב, הביט על השלושה, שעכשיו ההבדלים ביניהם היו ברורים. הנמוך יותר היה המדבר. התברר שעל כתפי השניים האחרים, מה שנראו בכניסה ככוכבים, התבררו כעיגולים קטנים יותר בהשוואה לשני הכוכבים המרשימים של המפקד. יגאל שחי על הקו ישראל–אפריקה כבר יותר מעשר שנים הכיר את הדינמיקה שההיררכיה מכתיבה כאן. בעלי הדרגות הנמוכות יכווצו את עצמם ליד זה שמעליהם, יעשו כל מאמץ לא לגנוב, אפילו ברמז, משהו מהחשיבות שהדרגה הנוספת מזכה בו. באותו רגע ברור היה שהנמוך הוא הגבוה. יגאל הרגיש איך גם הוא מתכווץ. לרגע לא היה בטוח ששמע טוב. “סליחה, לא הבנתי.“ וכשחזר הבכיר על הדברים, הבין שהבין. הוא קרא בקול, “מה ירי? השותף שלי? ארי? מתי? איפה? רגע!“ בלי לחכות לתשובה, קפץ ממקומו ומיהר להדליק את מכשיר הטלוויזיה. השלושה נותרו לעמוד והתלבטו איך ומה לעשות מול התגובה. איזבל, ששמעה את קולו הלחוץ, נכנסה והתמקמה בינו לבינם. הם עמדו, הביטו במסך שממנו עלה דיווח ארוך מזירת הירי: “אחרי חצות, כשיצא ממסעדת ‘המגדלור’ המפורסמת המצויה באיליה (האי)... לעבר הג’יפ החדש שלו נורו מספר יריות מדויקות. הנהג נפצע בכתפו. הישראלי ספג כדור בחזה. מצבו אנוש...“ בפתח הופיעו שתי עובדות הבית הנוספות, יוצרות חומה אחידה בצבע תכלת הסוגרת את היציאה מהחדר המרווח. “...כלי נשק מסוג קלשניקוב תוצרת סין נמצא בזירה...“ “אמרתם שאתם רוצים לחקור אותי בקשר לזה?“ שאל והפנה אליהם מבט מודאג, “מה קרה? מה אתם יודעים?“ נראה שלא קלט את האשמה שהשמיע הקצין מייד בכניסה ונשאר במעמד של דורש מידע. “אתה צריך לבוא איתנו למשרד,“ קימץ הקצין הבכיר במידע והתעלם מהדאגה שנשמעה. יגאל הסתכל על שלושת השליחים. ברור שהאחראי לזימון אינו נוכח אלא ממתין לו בחדרים סגורים. המלחמה באנגולה נגמרה ב־2002. חמש השנים שעברו מאז היו שנים מצוינות לעסקים. “אפריאל”, החברה שהקים עם ארי לפני שנפרדו דרכיהם צמחה במהירות. פרויקט הדגל של “שיקום העמק” נחשב לסיפור הצלחה כלל־אפריקאי. בו בזמן הייתה החברה מעורבת בבניית בתי ספר, חוות חקלאיות, ואפילו במיפוי המדינה ובשיקום צירי התנועה. החברה של ארי, “מילניום אפריקאי”, הפכה לשחקן חשוב בעולם התקשורת, בד בבד לעיסוקיה הביטחוניים. שניהם השכילו לנצל את השקט במדינה לתנופת עשייה. שתי החברות זכו במחמאות בזכות העבודה האינטנסיבית והעמידה בלוחות הזמנים. הביצוע שלהן, בניגוד לחברות אחרות, תאם את ההבטחות. התחושה הייתה שהאנגולים אוהבים ומעריכים אותו ואת החבר’ה הישראלים שעבדו בחברה. יגאל עמד קרוב למסך הטלוויזיה, החליק בידו על החולצה הישנה שעדיין ניתן היה לזהות עליה את ציור התרנגול בלבוש סופרמן תחת הכותרת “פרנגולה”, פרויקט הלולים הראשון שהקימו באנגולה, ממש בהתחלה, כשארי עדיין היה שותף וחבר. הוא פנה לאיזבל ואמר, “תודיעי למיקי שהלכתי עם...“, פנה לקצין ושאל, “מה אמרת שהשם שלך?“ ואחר כך המשיך להנחות, “ותבקשי ממנו לטפל בכל העניינים, כולל שידבר עם קאיטנו. אני בטח אחזור אבל הוא חייב לדאוג שניפגש, ושיודיע ליעל שאני דוחה את החזרה לארץ בכמה ימים. אתקשר מאוחר יותר.“ השלושה ניצבו בינו לדלת החדר, עקבו בשתיקה אחר העברת ההנחיות. מהבעת פניהם התקשה יגאל להבין אם הם מתרשמים או בכלל מקשיבים. “אוקיי, בוא, נצא!“ אמר הבכיר בטון שלא משאיר ספק מי כאן מחלק ההוראות האמיתי. “לא צריך. אתה יכול לבוא ככה,“ פסק כשיגאל ביקש להחליף בגדים. הטון, העמידה והסירוב לאפשר לו לצאת מטווח הראייה שלהם הבהירו ליגאל שהוא לא סתם מוזמן לחקירה. הוא באמת חשוד בניסיון רצח. לצד החשש מניסיון הפללה, סיפורי הזוועה ששמע על תנאי המעצר במדינה הפכו את האשמה למפחידה עוד יותר. “רגע, חייב לדבר עם גנרל בישו. הוא יפתור את הבעיה,“ קיווה שאזכור הגנרל ירשים את הנוכחים. “אתה לא מדבר עם אף אחד לפני שנגיע לתחנה,“ קטע המוביל את המשך השיחה. “אנחנו יוצאים. עכשיו!“ השניים האחרים צעדו פנימה לחדר. נעמדו במרחק נשימה, מבהירים שהדיבורים נגמרו. יגאל הרגיש בבת אחת איך כל שכבות ההגנה, מהבית המשולב במיטב הטכנולוגיות ועד רשימת אנשי הקשר של כל מי שנחשב במדינה איבדו משמעות. לראשונה מאז שהגיע ליבשת השחורה הרגיש מאוים כאחד מחסרי הבית שאיש לא רואה, נזכר בכל השמועות על היעדר הליך משפטי מסודר בחקירות משטרה, סיפורים שעד רגע זה פטר את עצמו מלנסות ולהבין את משמעותם. הם יצאו מפתח הבית לרחוב. הגבוהים לפניו, הבכיר – חצי צעד אחריו. יגאל חשב שהוא המועמד האידיאלי להאשמה ברצח – זר, לבן ועשיר. חששוֹ גבר כשראה שלוש ניידות חוסמות את הרחוב ושוטרים מוֹנְעים מעבר הולכי רגל על המדרכה, תמונה השמורה למעצר ראשי ארגון פשע. אחד הגבוהים אחז בזרועו והוליך אותו לעבר הניידת, המתין קרוב לדלת שנסגרה אחריו עד שעמיתו התיישב במושב הקדמי ונשמעה נקישת הנעילה המרכזית. בסירנות צורחות פילסו הרכבים דרך בג’ונגל התנועה – פעם בנתיב הנסיעה, פעם בנתיב הנגדי ופעם בשוליים. כעבור פחות מחצי שעה הגיעו למתחם הצבאי המגודר שבצפון העיר. האדיב שהכניס אותו לניידת כבר עמד על המדרכה כשעצרו. הוא זה שפתח את הדלת ובתנועת יד רחבה המזכירה בציניות מחווה של צוות בית מלון הצביע על המבנה הרחב הקרוב אליהם. שותפו לנסיעה התחיל לצעוד לכיוון, יגאל אחריו והאדיב מטיל צל, מאחור. תמונת הנשיא עומד זקוף, דגל המדינה מאחוריו, הייתה נקודת הצבע היחידה בחדר הלבן. מעבר לסורגי החלון נראה קיר בניין, גם הוא צבוע לבן. יגאל התיישב על כיסא פלסטיק, אחד משלושה הצמודים זה לזה לאורך הקיר. קולות שיחה וצלצולי טלפון נשמעו מדי פעם. רחש צעדים חולפים נשמע מעבר לדלת הנעולה. איש לא נכנס. כעבור שעות הוכנס לחדר מגש, עליו כיכר לחם קטנה המדמה באגט, בתוכה פרוסת גבינה צהובה מונחת על חתיכת נקניק יבשה ובקבוק מים קטן סגור. יגאל הוציא את הנקניק, טרף את הלחם וקינח בשתיית המים בלגימה אחת. הוא חשב על שלושת ילדיו ואשתו החיים, מוגנים בישראל. שוב חזר והבטיח לעצמו שיעשה כל שיוכל למנוע מהם להיכנס לעולם הזה שבו הטוב והרע שלובים ומתערבבים, שכל מה שנראה בטוח יכול להימחק ברגע, ושלשרירות הלב של החזק אין באמת מחסום. הביט בכפות ידיו שעכשיו נראו “ידיים של פקיד”, כמו שאביו הקניט אותו בכל פעם שהתייצב לעזור בעבודות המשק – “שכחת מה זה טורייה ואיך מחלקים תערובת!“ גם חקלאים הוא לא רצה שהם יהיו – עבודה קשה להגשמת חלומות ששינויי מזג אוויר, שיגעונות של שוק לא יציב או מדיניות ממשלה מנפצים ברגע. יגאל ניסה לדמיין שיחה עם אביו, לו היה עדיין בחיים – מי שתמיד עמד לצידו גם כשהרעיון של חקלאות באפריקה צץ. “מי שלא מחדש, חוזר על הטעויות של הוריו” אמר לאימו, כשטענה שזה שיגעון. עכשיו בטח היה מציע, “דבר עם מי שיהפוך את העולם בשבילך.“ בכל פעם שנרגעה מעט התנועה מעבר לדלת חזר יגאל לחלל הלבן שסגר עליו, התאמץ להרגיע את הפחד שחלחל לתוכו, קיווה שברגע האמת תעמוד לזכותו העבודה שעשה במדינה בחקלאות ובחינוך שהשפיעה על עשרות משפחות, ושעכשיו יכול היה להגיד לעצמו שיש מאות ילדים ששיפר את חייהם – אבל באותה נשימה מחק את ההישגים כי ידע שאיש ממקבלי ההחלטות במדינה לא באמת מחשיב או מתחשב באותם יתומים, פליטים או חיילים משוחררים. בערב, כשקולות השיחה נרגעו והטלפונים שתקו נפתחה הדלת ולחדר נכנס הנמוך, הזמין אותו בתנועת יד לשבת מעברו השני של השולחן הריבועי הקטן המוצב במרכז החדר. “יש לנו הוכחות שאתה עומד מאחורי הרצח,“ פתח, ממשיך שיחה שלא התחילה. יגאל הביט בו, מזועזע. כשבעצמו לא ידע מה היה מערער יותר – הידיעה שארי מת או האשמה. “מה רצח? הוא מת?“ שאל, מרגיש שהוא עומד לאבד שליטה על סוגרי הדמעות ומחסומי התדמית. “ארי מת?“ שאל שוב, לא מאמין. “כן, הצלחת.“ “תגיד!“ כמעט צעק, “אתם השתגעתם? מכל האנשים בעולם – אני?!“ הוא הרגיש איך הזעזוע והעצב על המוות של מי שהיה חברו כל חייו הבוגרים כמעט, מתערבב בפחד ובשעות ההמתנה, בזלזול ובחוסר הידיעה. הכול התנקז למשפט הכועס, או שאולי זו הייתה זעקה לעזרה שטיפסה מתחתית הבטן, מעמידה בספק את כל מה שהיה מוכר ובטוח עד אותו בוקר. הנמוך הכה על השולחן הקטן בכף יד פתוחה, מבהיר שבדינמיקה ביניהם לנאשם אין את זכות הכעס. בחדר הזה אין לו מעמד או זכויות יתר, כאן הוא לא המנהל–הבוס המחליט. יגאל לא היה צריך לשמוע כדי להבין את המסר. “תפסיק עם ההצגות האלה. זבל כמוך יש לנו מספיק משלנו,“ הרים הקצין את קולו, “אנחנו לא צריכים לבנים שיורים זה על זה.“ יגאל השתתק. עד לאותו רגע קיווה שאי־ההבנה תתגלה בתוך זמן קצר. ואם זה לא יקרה מעצמו, קרוב לוודאי שמיקי, השותף החדש, ימצא דרך לפתור את הבעיה. לא סתם זכה לכינוי מיקי “הפּרד”. התגובה התקיפה והמאיימת של החוקר הפתיעה אותו. אם את מהלך הזימון לחקירה, הניידות והנסיעה הרעשנית ייחס לרצון לעשות הצגה, הדברים וטון הדיבור עכשיו היו מקלחת קרה. מישהו באמת מתכוון להאשים אותו ברצח. הלילה ירד, נורת הפלורוסנט המוארכת הפיצה ממרכז החדר אור בהיר וקר. מעבר לחלון נעלם הקיר הלבן. אפלה שנשרטת מדי פעם בקרני אור חיוורות המובסות בקרב מול החושך השתלטה. יגאל התחיל לספור את הדקות לעליית השמש. חשב על השגרה שאליה אמור היה לחזור בעוד יומיים – לאסוף מהצומת את הבנים שאמורים לבוא מהצבא לשבת, להתרגש עם ילדתו העסוקה בארגון מסיבת סיום התיכון, להקשיב ליעל שמעדכנת אותו בכל מה שקרה בימים שנעדר, תוך כדי שהוא לומד על יחסים, על דיבורים ועל רגשות שרק היא מצליחה לקלוט. לבד בחדר הקר דמיין את ארי שוכב הרוג בבית חולים, מוקף זרים. בעת שנשאר לשבת על כיסא הפלסטיק, ממתין לחקירה הבאה, התערבבו פנים, שמות ומקומות. מיקי לא אכזב גם הפעם. בשעות הבוקר המאוחרות הצליח לשחרר את יגאל למעצר בית. עשרה ימים אחרי, הביט יגאל לעבר דלת הפלדה של הדירה, זו שבימים אחרים הגנה עליו, הפכה למחסום. כבר בדיון בפני השופט כשנידון למאסר בית נודע לו שארי אומנם נפצע קשה, אך הוא בחיים. ידו הימנית חפרה בשיער, חיפשה אחר הצמה ששנים ליוותה אותו, משדרת לעולם נעורים ומרגיזה את ארי שטען שיש בה זלזול ואפילו פתטיות. מאז אותן עשרים וארבע שעות של אימה, החרדה עדיין חנקה. הוא סקר במוחו את השמות האפשריים שיכולים לסייע לו להשתחרר מהאשמה. כל שם שעלה לחשוד פוטנציאלי במעשה, ונפסל. הראשון שזוכה מחשד במוחו של יגאל היה הגנרל בישו, שר התשתיות, מי שנותר בעיני יגאל חידה גם אחרי שנים רבות של היכרות. דבר אחד ידע בוודאות – ארי מחשיב את בישו לחבר. “בוקר טוב.“ “בוקר טוב, My Friend. יודע.“ חסך הגנרל את הצורך להסביר את הסיבה לשיחה, “אין לך סיבה לדאוג. תן לי כמה ימים, וכל השטות שנוגעת אליך תיעלם.“ “תודה,“ השיב, מופתע, “יש לך מושג מה־מי־למה?“ “אי אפשר לדעת,“ קטע הגנרל את המשך השאלות. “בוא נתפלל לבריאותו. דבר איתי בעוד כמה ימים, אם לא ירדו ממך. להתראות.“ השיחה הקצרה והטון הענייני, שלמרות ה־My Friend לא גלשה מעבר למינימום ההכרחי, הסתיימה כשיגאל הרגיש שהגנרל לא רוצה לשתף לא אותו ולא את אלו שמאזינים לשיחה במידע. אם גם גנרל נחשב כמו בישו חושש לדבר, האיום נראה עכשיו גדול עוד יותר. יגאל הביט סביבו. הדירה המפוארת הייתה מאובזרת בכל הפינוקים האפשריים – מגנרטור הפועל עשרים וארבע שעות ביממה, דרך מכונת אספרסו חדישה ועד צלחת לוויינית המחוברת לעולם הרחב, רחוק מהרחובות המאובקים נטולי האנרגייה של לואנדה. בהתחשב באלטרנטיבות, היה צריך להודות על מעצר הבית. המחשבה על ארי שנאבק על חייו לֻותה בדפיקות לב מואצות כששוב נזכר במעצר ובסיפורי הזוועה ששמע על בתי הכלא באנגולה. הצליל היבש של הטלפון הסלולרי קטע את סחף המחשבות. מיקי, שכבר חמש שנים ניהל את החברה, “הפרד” שפותר כל בעיה “אם לא בקפיצת טרזן אז בפטיש עשר קילו”, ויתר על הקדמה ושאל בהקנטה, “תגיד, התגעגעת ל’מטאטא’?“ “מאוד. למה, מה שמעת?“ ענה יגאל שהרגיש הקלה כששמע את קולו של מי שגדל איתו יחד במושב. “יותר מאוחר. מה הוא עושה היום?“ “הגנרל המטאטא? ראש שירותי ביטחון פנים.“ “זה אותו אחד שארי דיבר עליו אז סביב הפרשה של לורי?“ “כן.“ “וואו עליה, איזה צ’חליטה,“ (אוי ואבוי, איזה בלגן) חזר מיקי לשפת ילדותם הציורית המתמצתת בארבע מילים בערבית טריפוליטאית מצב של תבשיל שלא יעלה על הדעת. “לא הבנתי, על איזה צ’חליטה אתה מדבר?“ “בדרך אליך, נדבר בחדר.“ יגאל היה סקרן לשמוע עוד, אבל אזכור החדר היה יותר מרמז שמיקי לא ירחיב. “החדר” היה חדר פינתי בדירה שהוקצה לצורכי עישון. בימים שלפני המשברים, כשארי עוד גר איתו, הותקנה בו מערכת לשיבוש האזנות. ארי אומנם עזב ולאיש לא באמת היה עניין אם יש או אין האזנות, אבל “נדבר בחדר” נותר קוד מוסכם לנושא שלא מדברים עליו בטלפון. היום עבר בשקט יחסי, הטלוויזיה המקומית עדיין עסקה בניסיון ההתנקשות. רשימת העצורים הלכה והתארכה, ויגאל לא יכול היה שלא להתפעל ממגוון האנשים ורשת האינטרסים שהכתבים ייחסו לשותפו לשעבר, חברו מאז השירות הצבאי. הדיווחים נעו בין שבחים על תרומתו למדינה: “הנשק, הטכנולוגיה והסיוע הבין־לאומי שגייס הביאו את הניצחון והפיוס”; “היחידים שבאו לעזרה כשהעולם החרים והתעלם מאיתנו”, כשהוזכרו גם יגאל ומיקי; “פרויקט ‘נובו דיה’ (Novo Dia – יום חדש) לשיקום העמק, המודל המוצלח ביותר באפריקה לחידוש הייצור החקלאי” – לבין ביקורת על הרווחים העצומים שצבר: “מה שהתחיל בחברה חקלאית קטנה הפך לקונצרן ענק המגלגל מיליונים ומעורב כמעט בכל תחומי החיים במדינה”; “למי לא שילמת, מר פלמ”ח?“ יגאל הרגיש שככל שעובר הזמן, הטון הכללי של הדיווחים הופך ונהיה יותר ויותר ביקורתי כלפי הקורבן ו”הרוצח הפחדן” של היום הראשון הפך עכשיו, שבועיים אחרי, ל”זה שניסה לפגוע באסטרנגיירו (בזר)“. *** כמה ימים קודם לכן, פונה ארי פצוע קשה אך יציב במטוסו הפרטי שהפך לאמבולנס מעופף לישראל. קאיטנו, עורך הדין, העריך שיגאל הוסר מרשימת החשודים, ועדיין לא שוחרר ממעצר הבית רק כדי להשאיר רושם שאין יחס מועדף לזרים. החקירה שהועברה לידיו של גנרל נלסון, המטאטא, התחילה בקול תרועה רמה, ורשימת העצורים סיפקה ידיעות מרעישות כמעט בכל שעה בימים הראשונים. חלק לא מבוטל מהעצורים היו זרים. חלקם עזב את המדינה מייד עם שחרורם, אחרים אומנם לא הואשמו בניסיון הרצח, אבל החקירה והמעצר הביאו לכתבי אישום בנושאים אחרים. סוחר לבנוני הואשם בהלבנת הון, מאות אלפי דולרים במזומן שנמצאו במכולה הולאמו. מתווך דירות שהחקירה העלתה דיווח חסר על דירות שבבעלותו נקנס ביותר ממיליון דולר. הידוענית הפורטוגלית יצאה מייד עם שחרורה לשדה התעופה, שמועה עקשנית ייחסה לה האשמה צפויה בסרסור בבנות צעירות... התקשורת מצאה בעיסוק בפרשיות הנלוות עניין גדול, וניסיון הרצח הפך לסיפור נוסף במדורי הרכילות. יגאל ניסה, ללא הצלחה, להתרכז ולקרוא את המיילים שהמשיכו להצטבר. ריח קפה טרי הגיע אליו. איזבל, בשמלה פרחונית ועליה סינר כחול כהה שלוגו החברה מוטבע עליו, הניחה לידו ספל. “קח אוויר, זה ייגמר,“ אמרה בטון יודע. כשהרים את מבטו ראה את העיניים המוכרות הידידותיות. היא עמדה קרוב, מרחק שאף מקומי או מקומית לא מעז לקצר. “תודה, באמת,“ השיב, “הקפה מצוין. בואי תראי מה קיבלנו עכשיו,“ והתחיל להקריא ככרוז בתהלוכה, “כבוד הנשיא יחנוך את בית החולים בקשיטו. זוהי הזמנה רשמית למר אבו הנכבד ולמר פלמ”ח הנכבד.“ הוא עצר לרגע ואמר, “מישהו שם לא עוקב אחרי החדשות. מר פלמ”ח נאבק על חייו, וכבודו הממוען הראשי עצור בביתו. כמה מנותקים אפשר להיות.“ “זו בטח הודעה שהעוזר היה צריך לשלוח לפני כמה ימים, שכח ועכשיו הוא רוצה להבטיח שאם יישאל – ידווח שבוצע.“ “כן, סביר להניח,“ ענה. “בימים אחרים זו יכולה הייתה להיות סיבה למסיבה, לחנוך את בית החולים אחרי שמונה שנים.“ “שמונה שנים? בטוח?“ “כן, התחלנו לבנות אותו בשיא הקרבות, ומאז שסיימנו את העבודה המבנה עומד מוכן כבר יותר משנה ומחכה לפתיחה.“ “זה בטח יהיה אחרי שהמעצר יבוטל. תלך לטקס?“ “לא יודע, לא יודע אם אני יכול...“ איזבל הביטה ביגאל, תוהה למה הוא מתכוון. הרעש בדלת הכניסה הנפתחת לרווחה נשמע בכל רחבי הבית. מיקי “הפרד” נכנס כרגיל בקול גדול, שערו השחור פרוע, מסרב לקבל משמעת של מסרק בין הביקורים אצל הספר, נעלי העבודה הרחבות שלרגליו רכוסות היטב, עומדות בניגוד למכנסיים המחויטים ולחולצה התכלת המעומלנת – הופעה שמתאימה בו־זמנית לפגישה במשרד מכובד ולניהול אתר בנייה. “בוקר טוב, איזבל. התעוררת? יש עוד קפה לאורח הכי חשוב?“ “כן. אפילו לבטלנים שמתעוררים בצוהריים,“ השיבה איזבל בחיוך רחב. רק עם מיקי היא הרשתה לעצמה להתבדח. יגאל שמח לקראת האורח. “החבר מהסיר”, כמו שאהבו להציג את הקשר ביניהם, חי כמוהו בין העולמות הרחוקים כל כך – הבית בישראל והעבודה באנגולה. הם גדלו יחד במושב עולים, שם התאמצו הוריהם לבנות ולהיבנות – מקום זר וקשה עם חוקים ותרבות חדשים. ה”אנחנו” שלהם התעצב בחברה שבה העברית והערבית, הגלות וחלום הצבר, השתלבו וייחדו את הקשר שלהם. הדבר יצר לעיתים צירופים לשוניים מוזרים כמו “לבן נצ’אנה” (לבן משלנו) שמשמעותו – אשכנזי לא מתנשא. שניהם, כל פעם מחדש, גילו כמה חוויות ההתבגרות בבית הספר, כשניהלו יחד מאבק על מקומם מול ילדי ההתיישבות הוותיקה, בעיקר ממושב שדה חורשים, ה”חראשים”, מחברות ביניהם, נשאו בתוכן חוויות ומשפטים שנועדו לפגוע. את הכינוי “פרד” הדביק לו יגאל. מה שהתחיל כבדיחה הפך לחלק מהזהות. היה זה כשמיקי, אז עדיין מיקו, סירב להתנצל על ריב שפרץ בינו לאחד ה”חראשים”. כשיגאל ייעץ לו, “אל תהיה פרד,“ ענה בקול, “מי שמקלל את אימא שלי, אני איכנס באימ–אימא שלו,“ מוודא שכולם שומעים. התקרית נשכחה אבל הפרד נשאר. “על איזה צ’חליטה אתה מדבר?“ הם נכנסו לחדר וסגרו את הדלת. כשהתיישבו על שתי הכורסאות העומדות סמוכות זו לזו פתח מיקי, “שמע, חשבתי שרק אני סוחב עליו. אבל החבר שלך, ארי – הוא חתיכת אקזמפלר, דוגמה אחת ויחידה. הצליח להתחבר, להתחבב וגם לבגוד ולדרוך על יבלות של כל מי שרק אפשר.“ “חבר שלנו. נו, ספר לי משהו חדש.“ “לפני זה, תגיד לי – מה אתה חושב? מה יותר נכון להגיד עליו? בן זונה שאין לו אלוהים או צדיק הדור שעושה טוב לעולם?“ “תעזוב אותי מהחידות שלך. נו, עדכן,“ ניסה יגאל להאיץ. “אני יודע מה אתה חושב ואתה יודע מה אני. אז בשביל מה לפתוח את זה שוב?“ “מה ‘כפת לך? זרום איתי, דבר.“