זה שאוהבים

רייצ'ל?

אני לא עונה. אני עוצמת את העיניים ועוצרת את הנשימה ומקווה שמי שדופק על הדלת יחשוב שאני לא נמצאת כאן וילך הביתה.

תוק, תוק, תוק. שוב קוראים בשמי. "רייצ'ל, את כאן?"

אני מתחפרת בתוך הסדינים. אלה סדיני פשתן מהודרים, חלק מהנדוניה שקיבלתי עם נישואיי, והם נעשו רכים וחלקים יותר בכל ביקור במכונת הכביסה. אני מכסה את הראש בכרית ומבחינה שבציפית דבק ריח לא הכי רענן. זה קשור מן הסתם לכך שכבר שלושה ימים לא התקלחתי, ושבמרוצת שלושת הימים האלה יצאתי מהמיטה רק כדי לגשת לשירותים ולהתיז קצת מים מברז האמבטיה לתוך פי. על השידה הסמוכה למיטה יש גליל עוגיות מצופות שוקולד בטעם מנטה שהוצאתי מהמקפיא, ושקית עוגיות 'מילָאנוֹז' שמיועדת לרגע שבו אסיים את עוגיות המנטה. בחוץ כבר אביב. מזג האוויר בהיר ונאה, אבל הגפתי את החלונות וסגרתי את התריסים כדי שלא אוכל לראות את כל האמהות המושלמות שמסיעות בראוותנות את עגלות התינוקות הענקיות שלהן ברחוב, את הגברים בני הארבעים עם נעלי הסניקרס היקרות העשויות זמש והזקנים המטופחים כמו עצי בונסאי שמצייצים בטוויטר בעודם פוסעים ברחוב, ואת התיירים המצלמים תמונות סלפי בחזית שורת המסעדות, שכל המאכלים המוגשים בהן אורגניים ומתוצרת מקומית. החדר חשוך. הדלתות נעולות. הבנות שלי לא נמצאות כאן, וכשאני שוכבת על הסדינים הרכים שמדיפים ריחות שדבקו זה בזה, ריחות של שיער ושל עור ושל הסקס שעשינו כאן לפני שבועיים, זה כמעט כמו לא להיות בחיים.

תוק, תוק, תוק... ופתאום – לעזאזל – קול של מפתח במנעול. אני עוצמת את העיניים ומתכווצת. משחק של ילדה קטנה שמדמיינת שאם היא לא רואה מישהו, גם הוא לא יכול לראות אותה. "לכו מכאן," אני אומרת.

במקום ללכת, האורחת שלי ניגשת אלי, מתיישבת על שפת המיטה ונוגעת בכתפי, שבטח נראית כמו בליטה מתחת לשמיכת הפוך.

"רייצ'ל," אומרת ברנדה, המטופלת הכי חרדה והכי בעייתית שלי, שקבעתי להיפגש איתה ביום שישי. לרגע אני שואלת את עצמי איך נכנסה לבית שלי ומייד נזכרת שבשנה שעברה נתתי מפתח לנכד שלה, מרקוס, כדי שישקה את העציצים ויכניס את הדואר בחופשת האביב, עבודה ששילמתי לו תמורתה סכום נדיב של עשרה דולרים. הוא שאל אותי אז בביישנות אם אוכל לקחת אותו לחנות הקומיקס כדי להוציא שם את הכסף, והלכנו יד ביד לחנות.

"מצטערת שלא הגעתי לפגישה," אני ממלמלת. קולי נשמע כאילו הוא בוקע מפתח ביוב סתום. אני מכחכחת בגרוני. זה מכאיב לי. הכול מכאיב.

"אל תדאגי," אומרת ברנדה. היא טופחת קלות על הכתף שלי ויורדת מהמיטה, ואני שומעת אותה מתנועעת בחדר. התריסים והחלונות נפתחים, והרוח הקלה מעבירה צמרמורת בזרועותיי. אני מצליחה לפקוח עין אחת. היא מחזיקה סל כביסה לבן מפלסטיק וממלאת אותו במהירות בבגדים המושלכים על הארץ. בפינת החדר ניצבים מטאטא, מגב ודלי מלא חומרי ניקוי: תרסיסים לניקוי חלונות ואבק, חומר לשטיפת רצפות עץ ואחד מאותם ספוגי פלא, שאולי יצליח להסיר את הכתם שנוצר על הקיר בנקודה שהטחתי בה את האגרטל המלא צבעונים ואת המים הדלוחים שבקרקעיתו.

אני עוצמת את העיניים ופוקחת אותן שוב. בנחיריי עולה ריח חריף־מתקתק של חומר בניחוח אורנים לניקוי רצפות. אני מסתכלת כמשותקת על ברנדה שמטאטאת את הרצפה, טובלת את המטלית במים, סוחטת אותה ומתחילה לשטוף את הרצפה.

"למה?" אני מקרקרת. "את לא צריכה..."

"אני לא עושה את זה בשבילך. אני עושה את זה בשבילי," אומרת ברנדה. ראשה מורכן. שערה החום אסוף בקוקו, ומתברר שיש ברשותה גם חולצה בלי מחשוף עמוק, מכנסיים שאינם צמודים לגוף ונעליים נטולות עקבים של חשפנית או – אלוהים עדי – דג זהב שקפא בעקביהן בתוך שנים־עשר סנטימטרים של פלסטיק שקוף.

ברנדה שוטפת את הרצפה. ברנדה מנגבת את האבק. היא מקרצפת בספוג את הקירות עד שהם חלקים ונקיים כפי שהיו ביום שעברנו לכאן. מהחלון הפתוח בוקעים קולות השכונה שלי. "באתר היה כתוב ויניאסה דינמית, אבל בקושי הזעתי," אני שומעת. ו"יש לך קליטה?" ו"סבסטיאן! כלב רע!"

לנחיריי מגיעים ריחות העיר באביב: ריח של שומן לוהט הבוקע מחנות הדונאטס הארטיזנלית שפתחו ברחוב לא מזמן, ריח של דשא רענן ושל שלוליות בוציות, משב ניחוח קקי של כלב. בטח של סבסטיאן הכלב הרע. לאוזניי מגיעים קולות של תינוק מיילל, של אם ממלמלת ושל חבורת בחורים רעשניים, שמן הסתם הולכים לחדר הכושר המצויד במתקני קרוֹסְפיט ופּארקוּר או חוזרים ממנו. אני מחליטה שהשכונה שלי פשוט מביכה. אני גרה ברחוב הקלישאות, בשדרת הדברים הצפויים מראש. וגרוע מכך, אני קלישאה בעצמי: אני כמעט בת ארבעים. השומן שצברתי בהריונות ולא הצלחתי להיפטר ממנו מרפד את הבטן שלי כמו פנימית מרוקנת של צמיג. יש לי שורשים אפורים בשיער, קמטים, ושדיים שנראים טוב רק כשמקפידים להרים אותם בחזייה עם ברזלים. אפשר להעלות את התמונה שלי לוויקיפדיה: אישה שזרקו אותה, ברוקלין 2014.

כפות ידיה של ברנדה מוציאות אותי בעדינות מהמיטה ומושיבות אותי בכורסה שבפינת החדר – מציאה משוק הפשפשים, מרופדת בבד מודפס צהבהב. זו הכורסה שישבתי בה כשהנקתי את הבנות שלי, שקראתי בה את הספרים שלי, שכתבתי בה את הדוחות שלי. אני מסתכלת עליה כשהיא מורידה במיומנות את הסדינים מהמיטה, מסירה מהכריות את הציפיות המקומטות, חובטת בהן בבִרְכָּהּ במרץ ומחזירה אותן למיטה. אבק מתפשט בחדר, זהרורים מפזזים בקרני השמש החודרות מבעד לחלונות המכוסים שכבת לכלוך שתיכננתי לנקות.

אני מצטנפת בכותונת הלילה שלי. כתפיי שפופות וברכיי אסופות אל חזי. "למה את עושה את זה?" אני שואלת.

ברנדה מביטה בי בנועם. "אני עוזרת." היא מוציאה מהחדר מלוא הזרוע מצעים מלוכלכים וחוזרת עם מצעים נקיים. כשהיא מתאמצת להדק את הסדין למיטה אני קמה מהכורסה כדי לעזור לה. אחר כך היא ניגשת לחדר האמבטיה ופותחת את ברז המקלחת. "קדימה," היא אומרת, ואני פושטת את כותונת הלילה ונעמדת מתחת לברז המקלחת כשזרועותיי משתלשלות לצידי הגוף. אני מטה את הראש כדי לחוש בחום ההולם בלחיים, בסנטר, בעפעפיים. הדמעות נמהלות במים וזורמות אל פתח הביוב. כשחזרתי בילדותי מבית־החולים הביתה, ושורות פלסטרים דקים כיסו את התפרים שלי, אמא שלי רחצה אותי בספוג ואחר כך התיישבה על שפת האמבט כדי לחפוף לי את השיער. היא שפכה עליו מים חמים, קירצפה אותו בשמפו, שטפה, עיסתה במרכך שיער ושטפה שוב. היא נגעה ברקמה הצלקתית הוורודה, העבה והמשורגת שעברה במרכז החזה שלי, ולאחר מכן ייבשה אותה בטפיחות עדינות. ילדה יפה שלי, אמרה, ילדה יפהפייה שלי.

הסדינים חלקים וצוננים כמי אגם, אבל אני לא נשכבת עליהם. אני מזדקפת לישיבה, נשענת על מראשות המיטה ופולטת בקול צרוד את השאלה ששמעתי מאות פעמים מפיותיהם של עשרות מטופלים: "אז מה אני עושה עכשיו?"

ברנדה מחייכת אלי חיוך עגום. "מתחילה מחדש," היא אומרת לי. "בדיוק כמו כולנו."