2
אני רוצה אפוא לכתוב את קורות חיי. אילו חיים! החייתי אמנם? אני צעיר, בפני אין קמטים ובלבי אין תשוקה. הו! כמה שלווים היו החיים, כמה ענוגים ומאושרים נראו, שקטים וטהורים! הו כן, שלווים ודוממים, כמו קבר שהנפש שוכנת בו כגווייה.
בקושי חייתי: לא הכרתי את העולם, כלומר אינני יודע טעמן של מאהבות, חנפנים, משרתים, בני לוויה; לא באתי בחברה, כמו שאומרים, מפני שתמיד היא נראתה בעיני מזויפת וקולנית, זוהרת לשווא, משמימה ומלאכותית.
אך חיי אינם בעובדות החיצוניות; חיי הם מחשבתי.
מהי אפוא אותה מחשבה שהנחתה אותי עד עכשיו, שעה שכל בני גילי בעולם מחייכים, מוצאים את אושרם, נישאים, אוהבים, שעה שרבים כל־כך משתכרים מכל האהבות ומכל התהילות, עד שאורות רבים נדלקים במסיבות וכוסות נמלאות, ואני לבדי ועירום, אדיש לכל השראה, לכל שירה, חש בגסיסתי ומלא צחוק אכזר לסבלי האטי – כאותו תלמיד אפיקורוס שחתך את ורידיו, שקע באמבט מבושם ומת בחיוך, כאדם היוצא שיכור מאורגיה מייגעת?
הו! מה ארכה המחשבה הזאת! כמו הידרה היא טרפה אותי בכל אחד מראשיה. מחשבה אבלה ומרה, מחשבה של ליצן בוכה, מחשבת פילוסוף השקוע בשרעפיו...
הו! כן! כמה שעות חלפו בחיי, ארוכות וחדגוניות, במחשבה, בספק! כמה ימי חורף ישבתי וראשי מורכן אל גחלי העץ המלבינים בהבזקים חיוורים של שמש שוקעת, כמה ערבי קיץ, בשדות, בשעת דמדומים, התבוננתי בעננים החומקים ונפרשים, בתבואה השחה תחת משב הרוח, שמעתי את היערות מרעידים והקשבתי לטבע הנאנח בלילות!
הו! ילדותי היתה כה חולמנית! הייתי מטורף מסכן שאין לו מחשבות מקובעות ודעות חד־משמעיות. התבוננתי במים הזורמים מבעד לגושי העצים, המרכינים את עלוותם ומשירים פרחים; מתוך עריסתי הבטתי בלבנה הקבועה בתכלת השמים, שהאירה את חדרי ורשמה צורות משונות על הקירות; נפשי יצאה לנוכח השמש היפה או בוקר האביב, על ערפיליו הלבנים, עציו הפורחים וחרציותיו בפריחתן.
אהבתי גם – וזה אחד מזיכרונותי היקרים והערבים מכל – להביט בים, בגלים המקציפים זה על גבי זה, בלהב הנשבר לקצף, המתפשט על החוף וצועק בנסיגתו על גבי חלוקי האבן והקונכיות.
הייתי מקפץ על הסלעים, נוטל חול מן האוקיינוס ומניח לו לחלוף ברוח בין אצבעותי, מרטיב אצות ושואף מלוא ריאותי אוויר אוקיינוס טרי ומלוח, הנותן בנפשך כוח כה רב, ומחשבות רחבות ושיריוֹת; הייתי מתבונן במרחב העצום, בחלל, באינסוף, ונפשי שקעה במצולות האופק הזה שאין לו שיעור.
הו! אך לא שם השתרע אופק בלי שיעור ומצולות. הו! לא, תהום רב ועמוק יותר נפער לפני. בתהום הזה אין סערה; לוּ היתה בו היה מתמלא – והרי הוא ריק!
הייתי עליז וצחקני, אוהב את החיים ואת אמי. אמא מסכנה!
אני זוכר עדיין את שמחותי הקטנות למראה הסוסים הדוהרים בדרך, לנוכח הבל נשימתם והזיעה השוטפת את רתמותיהם; אהבתי את פסיעתם החדגונית והקצבית שהרטיטה את עליות הגג; ואחרי כן, בעוצרם, הכל נדם בשדות. אפשר היה לראות את ההבל העולה מנחיריהם, את העגלה המיטלטלת ומתייצבת על קפיציה; את הרוח השורק בחלונות; וזהו זה...
הו! אילו עיניים גדולות פערתי גם אל ההמון הלבוש חג, השמח, הסואן והצועק, ים אנושי גועש – בחרון רב מסערה ובטיפשות נוראה מזעמהּ.
אהבתי את הכרכרות, את הסוסים, את חילות הצבא, את מדי הקרב, הלמות התופים, הרעש, אבק השריפה, ואת התותחים המתגלגלים על מרצפות הערים.
ילד הייתי ואהבתי כל מה שנראה; הייתי נער ואהבתי את כל המוחש; איש אני, ואינני אוהב עוד דבר.
ובכל זאת כמה דברים מתרוצצים בנפשי, כמה כוחות כמוסים, כמה ימּים של אהבה וזעם מכים ומשתברים על לבי החלש כל־כך, הרופף, המט ליפול, העייף, המרוקן מכל!
יש אומרים לי לשוב ולמצוא עניין בחיים, לבוא בהמון!... ואיך יוכל הענף השבור לשאת פירות? איך יוכל העלה שרוח תלש וסחף באבק לשוב להוריק? ומדוע כה רבה המרירות באיש צעיר כל־כך? מה אדע על כך בעצמי? אולי בגורלי נקבע לחיות כך – עייף עוד בטרם נשאתי בנטל, מתנשף בטרם אשא בו...
קראתי, עבדתי בלהט ההתרגשות, כתבתי. הו! כה מאושר הייתי אז! מחשבתי ההוזה התעופפה בגבהים, באותם מחוזות הזרים לבני־אדם, שאין בהם לא עולמות, לא כוכבי לכת, לא שמשות! ידעתי אינסוף עצום יותר – אם אפשר הדבר – מן האינסוף של אלוהים, במקום שם השירה מתערסלת ופורשת כנפיים באוויר רווי אהבה והתעלות; ואז צריך היה לשוב ולרדת מאותם מחוזות נעלים אל המלים – ואיך לבטא במלים הרמוניה הנבראת בלבו של המשורר, מחשבות של ענק המקמטות משפטים, כמו יד חזקה ונפוחה המפלחת את הכפפה החובקת אותה?
ושוב מחכה האכזבה; שהרי אנחנו נוגעים באדמה, באותה אדמת קרח שבה תכבה כל אש וכל כוח ייחלש. אילו שלבים יורדים מן האינסוף אל המציאות? באילו מדרגות תרד השירה ולא תישבר? כיצד לגמֵּד את הענק הזה החובק אינסוף?
כך עברתי רגעים של עצב וייאוש, הרגשתי בכוחי המשבר בי ובחולשתי שבושתי בה, כי המלה איננה אלא הד קלוש ורחוק של המחשבה; קיללתי את חלומותי היקרים מכל ואת שעות השתיקה שעברתי על סף היצירה; משהו ריק שלא ידע שובעה טרף בי והלך.
עייף מן השירה השלכתי עצמי בשדה ההרהורים.
אהבתי תחילה את השיעור העצום הזה המציג את האדם כמטרה, המבקש להסביר אותו לעצמו, המגיע עד ניתוח קפדני של ההיפותזות ודיון בהנחות המופשטות ביותר ושקילה בדרך הנדסית של המלים הריקות מכולן.
האדם, גרגר חול שנזרק אל האינסוף ביד לא נודעת, חרק עלוב שרגליו כושלות והוא מבקש להחזיק מעמד על פי התהום, על כל הענפים, הנאחז במוסר, באהבה, באנוכיות, בשאפתנות, ויוצר מכל אלה סגולות שנועדו להיטיב אחיזתו, שנלפת באלהים ונחלש תמיד, ידיו נרפות והוא נופל...
אדם הרוצה להבין את שאיננו, ולעשות מדע מן האַיִן; אדם, נפש עשויה בצלם אלוהים, שכל גאונותו הנשגבת עומדת מפני עלה עשב ואינה צולחת את חידת גרגר האבק!
תשישות גדולה נפלה עלי; הטלתי ספק בכל. צעיר הייתי, וזקן; לבי נחרש קמטים, ובראותי זקנים שעודם חיים, חדורי התלהבות ואמונה, פרצתי בצחוק מר על עצמי, הצעיר כל־כך וכבר מפוכח מאשליות החיים, מרוקן מאהבה, מתהילה, מאלוהים, מכל שהווה ומכל שעתיד להיות.
ובכל זאת, בטרם אתרצה לאמונה באיִן התעוררה בי אימה טבעית; על פי תהום עצמתי את עיני – ונפלתי פנימה.
שמחתי על שאיני יכול עוד להמשיך ליפול. קר הייתי ושקט כאבן מצבה. האמנתי כי אמצא את האושר בנחלת הספק; כה משוגע הייתי! הלא שם אנחנו נוסעים בתוך רִיק חסר גבולות. והריק ההוא עצום ומסמר שיער מפני האימה ככל שאנחנו קרבים אל קצהו.
הספק באלוהים הביא אותי להטיל ספק במוסר, אותו רעיון שביר שכל דור ודור ניסה כמיטב יכולתו להציבו על פיגומי החוק, אך הם היו אף רעועים מהם.
אספר לכם אחרי כן על כל שלבי החיים הנוגים והמהורהרים שעברתי מול האח, בזרועות שלובות ובפיהוק קבוע של שעמום, לבדי במשך יום שלם, מביט מפעם לפעם אל השלג הנערם על גגות שכנים, אל השמש השוקעת על אלומות אורה החיוור, אל רצפת חדרי, או בגולגולת צהובה, חסרת שיניים, שעיוותה לעברי ללא הרף את פניה על האח שלי – משל לחיים, וכמותם קרה ולועגת.
בהמשך תקראו אולי על כל מיני המועקות שעבר הלב החבול הזה, המר והמצוער כל־כך. תדעו את קורותיהם של החיים האלה, השלווים והסתמיים מאוד, המלאים ברגשות וריקים מנסיבות.
ולאחר שתקראו, הודיעוני אם כל זה איננו אלא לעג וקלס, אם כל שאנו מהללים בבית־הספר, כל המגולל בספרים, כל שאנו רואים, חשים, אומרים, אם כל הקיים...
אינני משלים את דברי מפני המרירות שבאמירתם. והרי כל זה לשווא הוא, לעשן, לאיִן!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.