זמן הסוסים הלבנים

בואה של אלחַמַאמה

נס מושלם התרחש.

לפני המַדַאפַה, בית האירוח, תחת עץ התות, ישב חאג' מחמוּד לצד בנו ח'אלד. יחד איתם ישבו כמה גברים מהכפר. לפתע נגלה לעיניהם מרחוק ענן אבק, ואחזה בהם תחושה מוזרה. כעבור דקות אחדות התפוגג ענן האבק, ובמקומו הופיע יצור לבן שכמותו לא ראו מעולם. בוהקו גבר והלך עד כי נגלה במלוא הדרו.

לא היה דבר ששבה את ליבם יותר מאשר יופיים של סוסה או סוס.

"אתם רואים מה שאני רואה?" שאל חאג' מחמוד בהשתאות.

משלא נענה נפנה אליהם וראה שכולם אחוזי תדהמה עד כי נעתקו המילים מפיהם.

השתררה שתיקה ארוכה שהופרה רק על ידי קול השעטה התזזיתית של היצור, שנדמה היה כי הגיח מתוך חלום.

הרוכב ניסה ככל יכולתו להשתלט על גוש האור המקפץ תחתיו ומתנגד לו בעקשנות מבלי לתת דעתו לפצעים שגרם לו הרסן ולכאב שהתגבר עם אנחותיו והתנשפויותיו היוקדות. גוש האור נשא פניו מעלה והשמיע נחרה פצועה שבעקבותיה הכריז חאג' מחמוד:

"אנשים, סוסה אצילה זועקת לעזרה, תנו לה מחסה."

הסוסה עצרה לפניהם ונעמדה כסלע, כאילו החליטה שעדיף לה למות מאשר לצעוד צעד נוסף קדימה.

* * *

הרוכב הבחין באנשים המזנקים לעברו והחל לחבוט במקלו בסוסה כדי שתזוז ממקומה, אך היא לא נשמעה לו. הוא ירד מעליה במהירות ופתח בריצה לכיוון שממנו הגיע, מועד ונופל מפעם לפעם.

בטרם הספיקו האנשים להגיע אל הסוסה זינק ח'אלד על גב סוסתו ודהר אחרי האיש הנמלט.

הוא סבב אותו שוב ושוב עד שראהו משתטח ארצה.

"מאיפה גנבת אותה?" שאל.

האיש לא ענה.

ח'אלד התקדם לעברו, וסוסתו השמיעה צהלה זועמת והניפה את רגליה הקדמיות באוויר לעבר הגנב המבועת.

"מערבים עוברי אורח," זעק האיש.

ח'אלד קרב אליו וסובב את צוואר הסוסה כך שרגליה הקדמיות היו במרחק סנטימטרים ספורים מחזהו.

"איפה?"

"ממערב לנהר."

"הסוסה האצילה חשפה את קלונך."

הגנב זעק לעזרה וביקש רחמים.

"מתי גנבת אותה?"

"לפני יומיים."

"לא ידעת שגנבת סוסה כמוה כגנבת נשמה? תציל את עצמך לפני שתשקע השמש, שאם לא כן נאכיל את הכלבים בבשרך."

ח'אלד סבב אותו פעם נוספת, והאיש שלח את ידו אל הכפייה, העקאל והעבאיה שלו.

"עזוב אותם," צעק ח'אלד לעברו, "אין הגנה למי שאינו מגן על סוסה אצילה."

האיש פתח בריצה בנסותו להגיע לקצה האופק לפני שקיעת השמש.

* * *

האנשים ניגשו אל הסוסה, אולם זו התפתלה סביב עצמה אחוזת אמוק. הם התרחקו ממנה מעט וחיכו עד שנעמדה במקומה.

"הניחו לה," הורה להם ח'אלד.

הם טיפסו על הגבעה לכיוון חצר המדאפה, ואילו ח'אלד נשאר במקומו והחליט לעמוד במרחק־מה ממנה. הוא התבונן וראה בה יופי שכמוהו לא חצה מעולם את אדמת המישור. לאחר דקות אחדות הבין כי מוטב שיתרחק ממנה, עלה על הגבעה והצטרף לאביו ולאנשים שהיו איתו.

מרחוק כיסתה החשכה אט־אט את הגנב עד שנעלם מעיניהם. הסוסה המשיכה לעמוד במקומה ונראתה כפיסה של אור יום.

"לא כדאי להשאיר את הסוסה בחוץ," אמר אחד האנשים.

"הניחו לה, זוהי סוסה אצילה," אמר חאג' מחמוד, וציטט את השיר:

והיה אם יאבדו אנשים את סוסיהם, נגן עליהם כעל בני משפחותיהם

את מחייתנו מדי יום נחלוק עמם, סַכֵּי עיניים ומרדעות נלבישם.

* * *

בשעת לילה מאוחרת התפזרו האנשים לבתיהם, אולם ח'אלד לא זז ממקומו ונשאר ער ליד הסוסה מבלי להסיר ממנה את עיניו. הוא חשש מהכול: חשש שמא תלך, חשש שמא תישאר ונפשו תדבק בה, והרי היא איננה שלו, וחשש שמא יופיעו בעליה, שהרי אילו איבד הוא סוסה כזו, היה כל חייו מחפש אחריה.

האומנם זה לא בדיוק מה שקרה לו?