זעמו הנסתר של הלב
ג'ון בוין
₪ 40.00
תקציר
ג’ון בוין, מחבר רב המכר האהוב של הניו יורק טיימס, הנער בפיג’מת הפסים, חוזר בסאגה סוחפת ונוגעת ללב על חייו של גבר אחד, המתחילים ומסתיימים באירלנד שאחרי מלחמת העולם השנייה.
סיריל אייברי הוא לא אייברי אמיתי, ולעולם לא יהיה – כך לפחות חוזר ואומר לו אביו המאמץ. אבל אם הוא לא אייברי אמיתי, מיהו בעצם?
סיריל, שנולד מחוץ לנישואים לנערה כפרית המגורשת מקהילתה, מאומץ בידי זוג דבלינאי אקסצנטרי בתיווכה של נזירה קתולית גיבנת. הוא נסחף ממקום למקום כשרק ידידות עמוקה אך מתוחה עם חבר ילדות בשם ג’וליאן וודבּיד משמשת עוגן בחייו. בחסות הגורל וצירופי המקרים, הוא מקדיש את חייו להכרות עם עצמו ועם מוצאו, ונאבק לגלות את זהותו, את ביתו, את ארצו, ואף יותר מזה.
ביצירתו הנשגבת ביותר עד כה, בוין מציג בפנינו את סיפורה של אירלנד משנות הארבעים של המאה הקודמת ועד היום מבעד לעיניו של אדם רגיל. זעמו הנסתר של הלב מעורר צחוק ודמע, ומזכיר לכולנו את כוחה הגואל של הרוח האנושית.
ספר השנה של “מועדון ספרי החודש” לשנת 2017
הופיע ברשימת הספרים האהובים של קוראי הניו יורק טיימס לשנת 2017
זוכה פרס ה”גלאס בל” של גולדסבורו בוקס לשנת 2018
ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 495
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: מטר הוצאה לאור
ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 495
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: מטר הוצאה לאור
פרק ראשון
הרבה לפני שגילינו שהאב ג'יימס מונרו הוליד שני ילדים משתי נשים שונות, אחת מדרימָליג והשנייה מקְלוֹנָקילְטי, הוא ניצב ליד המזבח בכנסיית גבירתנו, כוכב הים, שבעיירה גולין במחוז וסט קוֹרק והכריז שאמי זונה.
המשפחה כולה ישבה בשורה השנייה. סבי, במושב הסמוך למעבר, מירק בממחטה את תחריט הברונזה לזכר הוריו, שמוסמר אל משענת העץ שלפניו. הוא לבש את חליפת יום ראשון שסבתי גיהצה בלילה, ואילו היא עצמה ליפפה מחרוזת של אבני יָשפֵה סביב אצבעותיה העקומות והניעה את שפתיה בשקט, עד שהניח את ידו על ידה והורה לה לשתוק. ששת דודי, ששערם הכהה הבריק מלַכּה בניחוח ורדים, ישבו לידה בסדר עולה של גיל וטיפשות. כל אחד היה נמוך בכשלושה סנטימטרים משכנו, וההבדלים ניכרו היטב מאחור. הבנים השתדלו כמיטב יכולתם להישאר ערים בבוקר ההוא; בלילה התקיים נשף בסְקאל, והם חזרו מעופשים משתייה והספיקו לישון שעות ספורות בלבד לפני שהעיר אותם אביהם למיסה.
בסוף השורה, תחת תגליף עץ של התחנה העשירית בדרך הצלב, ישבה אמא, ובטנה פרפרה בחשש מפני הבאות. היא בקושי העזה להרים את עיניה.
המיסה נפתחה כרגיל, כך סיפרה לי לימים, בטקסים המקדימים, בניהולו היגע של הכומר ובשירת קיריֶה צורמת של הנוכחים. ויליאם פיני, שכנהּ של אמא מבָּלידֶוולין, עשה את דרכו אל הדוכן במלוא הדרו, נכון להנחות את הקריאה הראשונה והשנייה בכתבי הקודש. הוא כחכח בגרונו אל לב המיקרופון והגה כל מילה בהטעמה דרמטית, כאילו הופיע על בימת תיאטרון האֶבּי. האב מונרו, שהזיע למכביר מכּובד הגלימות ומעוצמת הזעם, המשיך בקטעי הללויה והבשורה, ואז הזמין את כולם לשבת, ושלושה נערי מזבח סמוקי לחיים מיהרו אל הספסלים הצדדיים כשהם מחליפים ביניהם מבטים נרגשים. אולי הם קראו בסתר את רשימותיו של הכומר, או שמעו אותו משנן את המילים כשעטה את הגלימה מעל ראשו. ואולי פשוט ידעו עד כמה אכזרי האיש מסוגל להיות, ושמחו שהפעם אכזריותו אינה מופנית אליהם.
"אבות אבותי מופיעים ברשומות של גולין מאז ראשית התיעוד," הוא פתח והשקיף על מאה וחמישים ראשים מורמים ועל ראש אחד מורכן. "שמעתי פעם שמועה מחרידה שסבא רבא שלי הקים משפחה בבֶּנטרי, אבל מעולם לא נתקלתי בראיה מוצקה לכך." קולות צחוק מלאי הערכה בקעו מהקהל; מעט קרתנות מעולם לא הרגה איש. "אמא שלי," הוא המשיך, "צדקת שכמותה, אהבה את הקהילה הזאת. היא העבירה חיים שלמים ברדיוס של כמה קילומטרים, ולא התחרטה על כך לרגע. אנשים טובים חיים בווסט קורק, היא אמרה לי תמיד. קתולים טובים, הגונים. ואתם יודעים מה? מעולם לא היתה לי סיבה לפקפק בדבריה. עד היום."
אדווה חלפה בכנסייה.
"עד היום," חזר האב מונרו לאטו, ונענע בראשו בצער. "האם קתרין גוֹגין נמצאת כאן הבוקר?" שאל והביט סביבו כאילו לא ידע שהיא יושבת במקום שבו ישבה בכל יום ראשון בשש-עשרה השנים האחרונות. בן רגע נפנו לעברה ראשיהם של כל גבר, אישה וילד. כולם נעצו בה מבט, חוץ מסבי וששת דודי, שהביטו נכחם בנחישות, וסבתי, שהרכינה את ראשה בדיוק כשזקפה אמא את שלה, מעין נָד-נֵד של בושה.
"קתרין גוֹגין, הנה את," אמר הכומר בחיוך וסימן לה להתקרב. "תהיי ילדה טובה ובואי אלי."
אמא קמה אט-אט והתקדמה לעבר המזבח, שאליו לא התקרבה מאז טקס הקבלה בברית הכנסייה. לימים סיפרה לי שפניה לא היו אדומות, אלא חיוורות. היה חם בכנסייה ביום ההוא, חום של קיץ דביק והבל פה של מאמינים נרגשים, והיא התנודדה וחששה שתתעלף ותיזנח על רצפת השיש, ותקמול ותירקב שם למען יראו וייראו. היא הרימה את עיניה בחשש אל האב מונרו, ומבטיהם הצטלבו לרגע, אך מיד הסבה את מבטה.
"ממש שה תמים," אמר האב מונרו ושלח חצי חיוך אל עדתו. "בת כמה את, קתרין?" הוא שאל.
"שש-עשרה, אבי," אמרה אמא.
"דברי בקול, כדי שגם האנשים הטובים בירכתי הכנסייה יוכלו לשמוע אותך."
"שש-עשרה, אבי."
"שש-עשרה. עכשיו תרימי את הראש ותסתכלי על השכנים שלך. על אמך ועל אביך, שמאז ומעולם ניהלו אורח חיים נוצרי הגון והסבו גאווה להוריהם. על אחייך, שכידוע לכול הם בחורים חרוצים והגונים שמימיהם לא הסיטו נערה מדרך הישר. את רואה אותם, קתרין גוגין?"
"כן, אבי."
"אם אצטרך להגיד לך עוד פעם אחת להרים את הקול, אני אכה אותך כאן על המזבח, ואיש לא יוכל להאשים אותי."
"כן, אבי," היא חזרה בקול רם.
"כן. ברור לך שזה הכן האחרון שאת אומרת בכנסייה הזאת, נכון, ילדונת? בשבילך אין שום חתונה באופק. אני רואה שאת מכסה בידייך את הבטן השמנה שלך. האם את מסתירה שם איזה סוד קטן?"
הקהל עצר את נשימתו. הקהילה חשדה, כמובן - מה עוד זה יכול להיות? - אבל חיכתה לאישור. מבטים ניתזו בין חברים ואויבים, שיחות התגלגלו בתוך ראשים. הגוֹגינים, הם יאמרו. כמה צפוי. הוא בקושי מסוגל לכתוב את השם שלו על פיסת נייר, והיא תימהונית.
"אני לא יודעת, אבי," אמרה אמא.
"את לא יודעת. ודאי שאת לא יודעת. הרי את סתם זנזונת קטנה עם שכל של ארנבת במאורה, לא? והמוסריות שלך בהתאם, אם יורשה לי להוסיף. עלמות יקרות," הוא הגביר את קולו, הסב את ראשו אל אנשי גולין, שישבו ללא ניע, והצביע עליה. "תסתכלו טוב-טוב על קתרין גוגין ותראו מה קורה למי שמתייחסת אל הבתולים שלה בקלות ראש. היא מוצאת את עצמה עם ילד בבטן, ובלי בעל שיטפל בה ובו."
שאגה פשטה בכנסייה. רק שנה קודם לכן נכנסה נערה משֶרקין איילנד להיריון, והשערורייה היתה פשוט נפלאה. דבר דומה קרה גם בסקיבֵּרין בחג המולד שנתיים לפני כן. האם גם גולין עתידה לשאת אות קלון שכזה? אם כן, החדשות ודאי יתפשטו ברחבי וסט קורק עד שעת התה.
"וכעת, קתרין גוגין," המשיך האב מונרו, הניח יד על כתפה ומעך את העצם בחוזקה. "בפני האל ובני משפחתך וכל חברי הקהילה הטובים, עלייך לנקוב בשמו של הפרחח ששכב איתך. עלייך לנקוב בשמו כעת, כדי שיתוודה ויזכה אולי במחילת האל. אחר כך עלייך לצאת מהכנסייה ומהקהילה הזאת, ולחדול להכתים את שמה הטוב של גולין, את שומעת?"
היא הרימה את עיניה והפנתה אותן אל סבי, שפניו התאבנו כגרניט ומבטו היה נעוץ בפסל הצלוב התלוי מאחורי המזבח.
"אביך האומלל לא יוכל לעזור לך עכשיו," אמר הכומר, שעקב אחרי מבטה. "אין ספק שהוא לא מעוניין עוד בשום קשר איתך. הוא אמר לי את זה בעצמו אמש, כשהגיע לבית הכומר ובישר לי את החדשות המבישות. ושאיש כאן לא יעז להאשים את בּוֹסקוֹ גוגין, שגידל את ילדיו לעילא ולעילא וחינך אותם לערכים קתוליים. איך אפשר להטיל עליו את האחריות לתפוח רקוב אחד בארגז שכולו תפוחים טובים? נקבי בשמו של הפרחח ברגע זה, קתרין גוגין, נקבי בשמו כדי שנוכל לנדות אותך ולא נצטרך עוד להביט בפנייך המזוהמות. אולי את לא יודעת איך קוראים לו? זה העניין? האם היו רבים, ולכן את לא בטוחה?"
מלמולים מהוסים של אי-שביעות רצון נשמעו ברחבי הכנסייה. אולי כבר בעיצומה של ההתרגשות חשב הקהל שהאב מונרו הרחיק לכת כשרמז שבניהם של כולם לוקים בפגם מוסרי. האב מונרו, אשר במשך שני עשורים נשא מאות דרשות בכנסייה הזאת, חש היטב את השינוי באווירה ונסוג מעט.
"לא," הוא אמר. "לא, אני רואה שעוד נותר בך שמץ הגינות. היה רק אחד, ואת תגידי איך קוראים לו תכף ומיד, קתרין גוגין, כי אם לא תאמרי, אני אדע בדיוק למה את שותקת."
"אני לא אגיד," אמרה אמא ונענעה בראשה.
"סליחה?"
"אני לא אגיד," היא חזרה.
"לא תגידי? הזמן להצטנעות חלף מזמן, את לא חושבת? תני את השם, ילדונת, כי אם לא תיתני, אני נשבע בצלב שאסלק אותך מבית האלוהים בהצלפות ובבושת פנים."
כעת היא הרימה את מבטה וסקרה את סביבותיה. זה היה כמו בסרט, היא סיפרה לימים. איש לא נשם, וכולם תהו אל מי תופנה האצבע המאשימה. כל אם התפללה שלא יהיה זה בנה, או גרוע מזה, בעלה.
היא פתחה את פיה, ונראה היה שהיא עומדת לענות, אבל אז נמלכה בדעתה ונענעה בראשה.
"אני לא אגיד," חזרה בשקט.
"אז תסתלקי מפה," אמר האב מונרו, התייצב מאחוריה ובעט בה בעקב מגפו. היא התגלגלה במדרגות בידיים מושטות; כנראה כבר בשלב זה בהתפתחותי היתה מוכנה להגן עלי בחירוף נפש. "תסתלקי מפה, מופקרת שכמוך, צאי מגולין וקחי איתך את קלונך. בלונדון יש בתים מיוחדים בשביל בנות כמוך, ומיטות שעליהן תוכלי לשכב על הגב ולפתוח את הרגליים לכל דכפין, כדי לספק את תאוותך הנלוזה."
הנוכחים השתנקו מעונג מבועת, הנערים צהלו לנוכח הרעיון, וכשאמא התרוממה במאמץ, שוב ניגש אליה הכומר וגרר אותה בזרועה לאורך המעבר. הוא נטף ריר עד הסנטר, ופניו היו אדומות מרוגז, וייתכן שגם ריגושו בלט לעיני מי שידעו היכן לחפש אותו. סבתא הביטה סביבה, אבל סבא דחק מרפק לזרועה, והיא חדלה מיד. דודי אדי, הצעיר מבין השישה, והקרוב ביותר לגילה של אמא, קם וצעק, "מספיק עם זה, באמת." למשמע הדברים קם סבא והפיל את בנו ארצה בחבטת אגרוף בלסת. אמא לא ראתה מה קרה שם אחר כך, כי האב מונרו השליך אותה אל בית הקברות שמאחורי הכנסייה, הורה לה לעזוב את הכפר בתוך שעה, והבטיח שמרגע זה ואילך לא יעלה עוד השם קתרין גוגין על דל שפתיים בקהילת גולין.
היא סיפרה לי ששכבה על הארץ כמה דקות בידיעה שנותרה עוד כחצי שעה עד תום המיסה, ואז קמה במאמץ מסוים ופנתה לעבר ביתה, ששם, ניחשה, כבר מחכה לה תיק מחוץ לדלת.
"קיטי."
קול נשמע מאחוריה, והיא הסתובבה והופתעה לראות את אבי, שהתקדם לעברה בעצבנות. היא הבחינה בו קודם לכן, כמובן, בשורה האחורית בכנסייה, כשהכומר גרר אותה לעבר הדלתות, ולזכותו ייאמר שגם הוא נראה מבויש.
"לא עשיתָ מספיק?" שאלה וכיסתה את פיה בידה, וכשהסירה אותה בחנה את הדם שחדר תחת ציפורניה שצמחו פרא.
"זה בכלל לא מה שרציתי," אמר לה. "אני מצטער על הבעיה שלך, באמת."
"הבעיה שלי?" היא שאלה. "בעולם אחר זאת היתה הבעיה שלך."
"בחייך, קיטי," הוא פנה אליה בשם שבו כינה אותה משחר ילדותה. "אל תהיי כזאת. קחי שני פאונד," הוסיף והושיט לה שני שטרות איריים ירוקים. "זה יעזור לך לפתוח דף חדש."
היא הביטה בשטרות, ואז קרעה אותם במרכזם לנגד עיניו.
"אחח, קיטי, אין שום צורך ל -"
"לא משנה מה האיש הזה אומר, אני לא זונה," אמרה לו בעודה מקמטת את קרעי השטרות לכדור וזורקת אותו עליו. "קח את השטרות שלך. תדביק אותם בנייר דבק ותקנה לדודה ג'ין שמלה נחמדה ליום ההולדת."
"אלוהים, קיטי, אולי תנמיכי את הקול, בשם אלוהים?"
"לא תשמע אותו שוב," היא אמרה, הסתובבה והחלה לעשות את דרכה הביתה, ואל האוטובוס היוצא לדבלין לפנות ערב. "שיהיה לך בהצלחה."
ובמילים אלה עזבה את כפר הולדתה גולין, ולא תראה אותו שוב אלא כעבור יותר משישים שנה, כשתשוטט איתי בין הקברים ותתור אחר שרידי המשפחה שנידתה אותה.
כרטיס בכיוון אחדהיו לה חסכונות, כמובן. כמה פאונדים שחסכה במשך השנים והטמינה בגרב במגירת השידה. דודה זקנה, שמתה שלוש שנים לפני חרפתה של אמא, נתנה לה כמה מטבעות מעת לעת, כשאמא עשתה סידורים למענה, ואלה הצטברו עם הזמן. נשאר גם משהו מהכסף שקיבלה לרגל הקבלה בברית הכנסייה, ועוד כמה פרוטות מהקונפירמציה. היא מעולם לא היתה בזבזנית. היא לא נזקקה לדברים רבים, ולא ידעה על קיומו של משהו שהיה אולי מוצא חן בעיניה.
כצפוי, התיק חיכה לה בבית, ארוז היטב ושעון על דלת הכניסה, ועליו מוטלים המעיל והכובע. את אלה זרקה על מסעד הספה, כי הם עברו מילד לילד והיו מרופטים, והיא שיערה שבגדי יום ראשון שעל גופה יהיו בעלי ערך רב יותר בדבלין. היא פתחה את התיק ומצאה את ארנק הגרב, סודו נשמר בקפידה, כפי שנשמר סודה עד ליל אמש, כשאמה נכנסה לחדר בלי לדפוק וגילתה שהיא עומדת מול המראה בחולצה פתוחה, וידה מלטפת את בטנה הקמורה במזיגה של אימה וסקרנות.
הכלב הזקן הרים את עיניו ממקום רבצו מול האח ופיהק ארוכות, אבל לא דידה לעברה בכשכוש זנב בתקווה לזכות בליטוף או במחמאה כפי שעשה בדרך כלל.
היא ניגשה לחדרה וסקרה אותו בפעם האחרונה, שמא נותר שם עוד משהו שכדאי לקחת. היו ספרים, כמובן, אבל היא קראה את כולם, וספרים יהיו גם במקום שאליו פניה מועדות. פסלון פורצלן של בֵּרנדֶט הקדושה ניצב על ארונית הלילה, והיא סובבה את פניו אל הקיר, סתם כדי להכעיס את הוריה. היתה גם תיבת נגינה קטנה שהשתייכה פעם לאמה, והיא החלה למיין את המזכרות ואת האוצרות ששמרה שם בעוד הבלרינה מסתובבת על רקע נעימה מתוך "לה אזמרלדה" של צֵ'זארה פּוּניִי. לבסוף החליטה שהחפצים הללו שייכים לחיים אחרים וסגרה את התיבה בחוזקה. הרקדנית השתחוותה ונעלמה.
כביר, חשבה כשיצאה מהבית בפעם האחרונה ועשתה את דרכה לעבר סניף הדואר, ושם התיישבה על הדשא היבש עד שהגיע האוטובוס. ובאוטובוס ישבה מאחור, ליד חלון פתוח, ונשמה נשימות עמוקות כדי שלא להקיא, שכן האוטובוס היטלטל בדרך הטרשית המחברת בין הכפרים בָּלידהוֹבּ וליפּ, ומשם המשיך לבּנדוֹן ולאינישאנוֹן, ולאחר מכן התפתל צפונה לעבר קוֹרק סיטי עצמה, עיר שמעולם לא ביקרה בה, אבל אביה תמיד אמר שהיא מלאה מהמרים, פרוטסטנטים ושתיינים.
תמורת שני פני היא שתתה קערה של לפתן וכוס תה בבית קפה ברציף לָוִויט, ולאחר מכן התקדמה על גדת נהר הלִי עד מסוף האוטובוסים פַּרנֶל פּלֵייס, ושם קנתה כרטיס נסיעה לדבלין.
"את רוצה כרטיס חזור?" שאל הנהג כשפשפש בתיקו כדי להחזיר לה עודף. "תחסכי כסף."
"אני לא חוזרת," היא ענתה, לקחה את הכרטיס והניחה אותו בזהירות בארנק למזכרת. על פיסת הנייר הזאת הוטבע בדיו שחורה עבה התאריך שבו החלו חייה החדשים.
איפשהו ליד בָּלינקוֹליגמישהי אחרת, שאינה בעלת שיעור קומה כמותה, היתה אולי נתקפת בהלה או דאגה כשהאוטובוס פנה צפונה מאזור הרציפים, אך לא כן אמי, שהיתה משוכנעת כי שש-עשרה שנותיה בגולין, שבהן התנשאו מעליה, התעלמו ממנה או המעיטו בערכה כפי שלא המעיטו מעולם בערכם של ששת אחיה, הובילו כולן לרגע זה של עצמאות. חרף גילה הצעיר כבר השלימה בכאב עם מצבה, שעליו נודע לה לראשונה בחנות המכולת של דייווי טלבוט ברחוב הראשי, כשעמדה ליד ערמה של עשרה ארגזי תפוזים טריים ולפתע הרגישה את כף רגלי הלא מפותחת בועטת קלות בשלפוחית השתן שלה, סתם עווית מעיקה שיכלה להיות כל דבר, אך היא כבר הבינה שהעווית הזאת עתידה להיות אני. לא עלה בדעתה לשים לזה סוף בחדרון אחורי כלשהו, אף שבנות הכפר לחששו על איזו אלמנה מטרֵלי שעושה כל מיני דברים איומים בעזרת מלחי אֶפּסוֹם, שקיות ואקום וזוג מלקחיים. תמורת שישה שילינגים, אמרו, אפשר להיכנס ולצאת תוך שעתיים, קלות בשניים-שלושה קילוגרמים. לא, היא ידעה בדיוק מה תעשה כשאיוולד. פשוט היה עליה לחכות עד שאגיע כדי לממש את התוכנית הגדולה.
האוטובוס לדבלין היה עמוס, ובתחנה הראשונה עלה בחור, בידיו מזוודה חומה ישנה, וסקר במבטו את המקומות הספורים שנותרו פנויים. כשהשתהה רגע ליד אמא, היא הרגישה שעיניו קודחות בה, אבל לא העזה להחזיר לו מבט, כי חששה שהוא מכיר מישהו מבני משפחתה וכבר שמע על דבר ביזיונה ורק מחכה לראות את פניה כדי לפלוט איזו הערה עוקצנית. אבל הוא לא אמר דבר והמשיך ללכת, ורק לאחר שהאוטובוס גמע עוד שמונה קילומטרים בערך, חזר אליה והצביע על הכיסא הריק שלצדה.
"אפשר?" שאל.
"אין לך מקום מאחור?" היא שאלה והעיפה מבט לירכתי האוטובוס.
"הבחור שיושב שם אוכל כריכים עם ביצה, והריח עושה לי בחילה."
היא משכה בכתפיה, הזיזה את המעיל כדי לפנות לו מקום, ובתוך כך בחנה אותו בזריזות. חליפת טוויד, עניבה רפויה, כובע מצחייה שהסיר מראשו ואחז כעת בשתי ידיו. היא החליטה שהוא מבוגר ממנה בכשנתיים, בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, ואף שהיתה מה שנקרא בימים ההם חתיכה, לא היה לה מצב רוח לפלירטוטים. בכל זאת היתה בהיריון, ואירועי הבוקר היו סוערים. בני הכפר ניסו להתחיל איתה לעתים קרובות, כמובן, אבל היא לא גילתה עניין וזכתה למוניטין של נערה חסודה. לא עוד, כמובן. היו בנות שאמרו עליהן שצריך רק לעודד אותן קצת כדי שיעשו משהו או יחשפו משהו או ינשקו משהו, אבל קתרין גוגין לא נמנתה עמן. הבנים האלה יהיו בהלם כשיגלו את חרפתה, היא הבינה, וכמה מהם יתחרטו על כך שלא התאמצו מעט יותר לפתותה. שלא בנוכחותה הם יאמרו שתמיד היתה מופקרת, וזה היה חשוב לה מאוד, כי הקשר בינה לבין הדמות שישוו בדמיונם המלוכלך היה מקרי בהחלט.
"בסך הכול נעים היום," אמר הבחור שישב לידה.
"מה אמרת?" היא שאלה ופנתה לעברו.
"אמרתי שנעים היום," הוא חזר. "לא רע לעונה."
"כנראה."
"אתמול ירד גשם, והבוקר העננים היו שחורים ממש. אבל תראי, שום טיפה. יפה בחוץ."
"אתה מתעניין במזג האוויר, מה?" שאלה ושמעה את העוקצנות בקולה, אבל לא הוטרדה ממנה.
"גדלתי בחווה," הוא אמר. "זה הטבע השני שלי."
"גם אני," אמרה. "אבא שלי מבלה מחצית מחייו כשהעיניים שלו תקועות בשמים והאף מורם ומחפש רמזים למזג האוויר של מחר. אומרים שתמיד יורד גשם בדבלין. אתה מאמין בזה?"
"עוד מעט נגלה. את מגיעה עד הסוף, מה?"
"סליחה?"
פניו האדימו מבסיס הצוואר עד קצות האוזניים, ומהירות השינוי ריתקה אותה. "עד דבלין," אמר מיד. "את נוסעת עד דבלין או יורדת באחת התחנות בדרך?"
"אתה רוצה לשבת ליד החלון במקומי?" שאלה, "זה העניין? כי אנחנו יכולים להתחלף. לא משנה לי."
"לא, מה פתאום," הוא אמר. "סתם שאלתי. טוב לי כאן. אלא אם כן גם את מתכוונת לאכול ביצים."
"אין לי אוכל," היא אמרה. "הלוואי שהיה לי."
"יש לי חצי ירך חזיר במזוודה," ענה. "אני יכול לפרוס לך קצת אם זה יעזור."
"אני לא יכולה לאכול באוטובוס. אני אקיא."
"אפשר לשאול איך קוראים לך?" שאל הבחור, ואמא היססה.
"למה אתה רוצה לדעת?"
"כדי לקרוא לך בשם הנכון," ענה.
היא הביטה בפניו, ולראשונה שמה לב כמה הוא יפה. פנים של בחורה, כך היא תיארה לי זאת לימים. עור חלק שלא ידע סכין גילוח. ריסים ארוכים. שיער בלונדיני שנפל על המצח ונכנס לעיניים חרף מאמצי האילוף. משהו בגינוניו גרם לה להאמין שאין בו איום, והיא התרצתה סוף-סוף והסירה את ההגנות.
"קתרין," אמרה. "קתרין גוגין."
"נעים מאוד," הוא ענה. "שון מקינטַייר."
"אתה מהעיר, שון?"
"לא, מאיפשהו ליד בלינקוליג. מכירה?"
"שמעתי, אבל לא הייתי שם. לא הייתי בשום מקום בעצם."
"עכשיו את נוסעת למקום," הוא אמר. "לעיר הגדולה."
"נכון." היא החזירה את מבטה אל החלון, אל השדות החולפים ואל הילדים שעבדו בין ערמות הקש וקיפצו ונופפו בידיהם למראה האוטובוס המתקרב.
"אז את עושה את זה הרבה?" שאל שון כעבור רגע.
"מה?" היא קימטה את מצחה.
"נוסעת לדבלין." הוא הרים את ידו והניח אותה על פניו, אולי תהה מדוע כל מה שהוא אומר משתבש. "את נוסעת הרבה בדרך הזאת? יש לך משפחה בדבלין?"
"אני לא מכירה אף אחד מחוץ לווסט קורק," ענתה. "העיר הזאת היא תעלומה אחת גדולה בשבילי. ואתה?"
"אף פעם לא הייתי שם, אבל חבר שלי נסע לפני חודש ובן רגע מצא עבודה במבשלה של גינס, והוא אמר שגם לי מחכה עבודה, אם אני רוצה."
"החבר'ה שם מבזבזים את כל הזמן על שתייה של כל מה שהם מייצרים?" היא שאלה.
"לא, בטח יש חוקים וכאלה. בוסים וכולי. אנשים מסתובבים ומשגיחים שאף אחד לא ישתה מהברזים. אבל חבר שלי מספר שהריח שם מטריף את הדעת. כל הכְּשוּת והשעורה והשמרים ומה שלא יהיה. הוא אומר שמריחים את זה בכל הרחובות, ושהאנשים שגרים קרוב מסתובבים עם פרצוף מטופש כל היום."
"בטח כולם שיכורים," אמרה אמא. "ועוד בחינם."
"חבר שלי אומר שלוקח כמה ימים להתרגל לריח, ועד שמתרגלים מרגישים ממש רע."
"אבא שלי אוהב גינס," אמרה אמא ונזכרה בטעמו המריר של הנוזל בבקבוקים בעלי התווית הצהובה שסבי הביא מעת לעת, ופעם היא טעמה מהם כשהפנה את גבו. "הוא הולך לפאב עם חברים כל יום רביעי ושישי בערב, כמו שעון. ברביעי הוא מגביל את עצמו לשלוש כוסות וחוזר הביתה בשעה סבירה, אבל בשישי הוא פורק כל עול. בדרך כלל הוא חוזר בשתיים בלילה ומעיר את אמא כדי שתבשל לו נקניקיות ונקניק דם, ואם היא לא מסכימה הוא מרים עליה יד."
"אצל אבא שלי כל לילה הוא ליל שישי," אמר שון.
"מזה אתה בורח?"
הוא משך בכתפיו. "בין היתר," אמר אחרי הפוגה ממושכת. "היו לי בעיות בבית. העדפתי לעזוב."
"איזה מין בעיות?" היא הסתקרנה לדעת.
"אני מעדיף להשאיר את זה מאחור, אם לא אכפת לך."
"בטח," אמרה. "זה לא ענייני ממילא."
"לא לזה התכוונתי."
"אני יודעת. זה בסדר."
הוא פתח את פיו כדי לומר דבר מה, אבל ילד קטן רץ לפתע במעבר והסיח את דעתם. הילד חבש כתר נוצות אינדיאני והשמיע קולות תואמים, צרחות איומות שהיו גורמות כאב ראש גם לחירש. נהג האוטובוס פתח בשאגות ואמר שאם מישהו לא ישתלט עליו, הוא יסובב את האוטובוס ויחזיר את כולם לקורק סיטי, בלי החזרים.
"אז מה איתך, קתרין?" שאל שון כשהושב הסדר על כנו. "מה מביא אותך לבירה?"
"אם אני אגיד לך," אמרה אמא, שמשום מה כבר הרגישה שהיא יכולה לבטוח בבחור הזר, "תבטיח לא להגיד שום מילה רעה? כבר שמעתי הרבה מילים רעות היום, ולמען האמת כבר אין לי כוח לזה."
"אני משתדל לא להגיד דברים רעים אף פעם," ענה שון.
"אני בהיריון," אמרה אמא והסתכלה לו בעיניים בלי בושה. "אני בהיריון, ואין לי בעל שיעזור לי לגדל את הילד. מיותר לציין שפרצה מהומת אלוהים. אבא ואמא זרקו אותי מהבית, והכומר אמר שאני חייבת לעזוב את גולין ולא להכתים עוד את המקום הזה."
שון הנהן, אבל הפעם, למרות רגישותו של הנושא, לא הסמיק. "זה קורה, אני מניח," אמר. "אף אחד לא מושלם."
"הוא כן," אמרה אמא והצביעה על בטנה. "בינתיים לפחות."
שון חייך והביט קדימה, והם שתקו זמן רב, ואולי גם נרדמו או שאחד מהם עצם את עיניו והעמיד פני ישן כדי להתייחד עם מחשבותיו. כך או כך, רק לאחר שעה, אולי יותר, פנתה אמא אל חברה למסע ונגעה קלות בזרועו.
"אתה יודע משהו על דבלין?" שאלה. אולי סוף-סוף הבינה שאין לה מושג מה תעשה ולאן תלך כשיגיעו.
"אני יודע שהפרלמנט, הדאל אירֶן, מתכנס שם, ונהר הליפי זורם בלב העיר, וכולבו קלֵריס עומד ברחוב ארוך ורחב שנקרא על שם דניאל אוֹקוֹנֶל."
"בטח יש כזה בכל מחוז של אירלנד."
"נכון. בדיוק כמו שיש רחוב חנויות. ורחוב ראשי."
"ורחוב הגשר."
"ורחוב הכנסייה."
"שאלוהים ישמור אותנו מרחוב הכנסייה," אמרה אמא בצחוק, וגם שון צחק, שני ילדים מצחקקים לנוכח חילול הקודש. "אני אלך לגיהינום בגלל זה," היא הוסיפה כשהצחוק פסק.
"כולנו נלך לגיהינום," אמר שון. "בייחוד אני."
"למה בייחוד אתה?"
"כי אני ילד רע," הוא אמר בקריצה, והיא צחקה שוב, ותהתה כמה זמן נותר עד לתחנה הבאה, כי היתה מוכרחה להשתין. לימים סיפרה לי שזה היה הרגע היחיד בכל שנות היכרותם שבו חשה שמץ של משיכה אליו. פתאום ראתה אותם בעיני רוחה יורדים מהאוטובוס כזוג נאהבים, כעבור חודש מתחתנים ומגדלים אותי כבנם. חלום נחמד, אפשר לומר, שלא נועד להתגשם.
"אתה לא נראה לי ילד רע," היא אמרה.
"את צריכה לראות אותי כשאני מתחיל להשתולל."
"אני אזכור את זה. אז תספר לי על החבר הזה שלך. כמה זמן אמרת שהוא נמצא בדבלין?"
"קצת יותר מחודש," אמר שון.
"ואתה מכיר אותו היטב?"
"כן. הכרנו לפני שנתיים כשאבא שלו קנה את החווה הצמודה לשלנו. מאז אנחנו חברים טובים."
"כנראה, אם הוא סידר לך עבודה. רוב האנשים חושבים רק על עצמם."
הוא הנהן והשפיל מבט אל הרצפה, ואחר כך העביר אותו אל ציפורניו, ולבסוף אל החלון. "פּוֹרטליז," הוא אמר כשראה שלט חולף. "בכל מקרה, אנחנו מתקרבים."
"יש לך אחים או אחיות שיתגעגעו אליך?" היא שאלה.
"לא," ענה שון. "אני בן יחיד. אחרי שנולדתי, אמא לא יכלה ללדת שוב, ואבא לא סלח לה על זה. הוא מתפרפר, כמו שאומרים. יש לו כמה גברברות, ואף אחד לא אומר מילה, כי הכומר טוען שגבר מצפה מאשתו לבית מלא ילדים, ולא צריך לזרוע באדמה לא פורייה."
"כמה שהם נחמדים," אמרה אמא, וכעת הגיע תורו של שון לקמט את המצח. למרות שובבותו, הוא לא נהג ללעוג למוסד הכמורה. "לי יש שישה אחים," היא אמרה כעבור רגע. "לחמישה מהם יש ראש מלא קש. היחיד שהיתה לי סבלנות אליו הוא אחי הצעיר אדי, שרוצה להיות כומר בעצמו."
"בן כמה הוא?"
"מבוגר ממני בשנה. שבע-עשרה. הוא יתחיל ללמוד בסמינר בספטמבר. אני לא חושבת שהוא יהיה מאושר שם, כי אני יודעת כמה הוא משתגע על בנות. אבל הוא בן זקונים, אתה יודע, והחווה כבר הובטחה לשני האחים הגדולים, והשניים שאחריהם יהיו מורים, והחמישי לא יוכל לעבוד כי הוא סתום, אז נשאר רק אדי, שחייב להיות כומר. אף אחד לא מתרגש מזה, כמובן. אני מניחה שעכשיו אפסיד הכול," הוסיפה באנחה. "את הביקורים אצלו ואת הבגדים ואת טקס ההסמכה אצל הבישוף. אתה חושב שנותנים לנערות סוררות לכתוב מכתבים לאחים שלהן שלומדים בסמינר לכמרים?"
"אני לא יודע כלום על החיים האלה," אמר שון ונענע בראשו. "אפשר לשאול אותך משהו, קתרין, ותעיפי אותי לכל הרוחות אם לא יתחשק לך לענות?"
"קדימה."
"האבא לא רוצה לקחת אחריות על... את יודעת... התינוק?"
"רוצה?" אמרה אמא. "הוא מאושר עד הגג שהסתלקתי. ירצחו אותו אם יגלו שזה הוא."
"ואת בכלל לא מודאגת?"
"ממה?"
"איך תסתדרי לבד?"
היא חייכה. הוא היה תמים ואדיב ואולי קצת נאיבי, ובתוך-תוכה תהתה אם עיר גדולה כמו דבלין היא המקום המתאים לו. "בטח שאני מודאגת," אמרה. "מהבוקר עד הלילה. אבל אני גם מתרגשת. שנאתי לחיות בגולין. עדיף לי לברוח ממילא."
"אני מכיר את ההרגשה. וסט קורק עושה לך דברים מוזרים אם אתה נשאר שם יותר מדי זמן."
"איך קוראים לחבר שלך בכלל? זה שעובד בגינס?"
"ג'ק סמוּט."
"סמוּט?"
"כן."
"איזה שם מוזר."
"אני חושב שיש הולנדים במשפחה שלו. כלומר היו."
"אתה חושב שהוא יצליח למצוא גם לי עבודה? אני יכולה לעבוד במשרד אולי."
שון הביט מעבר לכתפיה ונשך את שפתו. "לא יודע," אמר בהיסוס. "למען האמת לא נעים לי לבקש כי הוא עובד שם ממש מעט זמן וכבר הציע למצוא לי עבודה."
"ברור," אמרה אמא. "לא הייתי צריכה לשאול. אני יכולה לקפוץ לשם בעצמי יום אחד, אם לא יצוץ כלום. אני אכין לי שלט ואתלה אותו על הצוואר: בחורה הגונה מחפשת עבודה. תזדקק לחופשה קצרה בעוד ארבעה חודשים. אסור לי לצחוק על זה, נכון?"
"אין לך מה להפסיד, אני מניח."
"היית אומר שיש הרבה עבודה בדבלין?"
"הייתי אומר שלא תצטרכי לחפש יותר מדי זמן. את הרי... את יודעת... את -"
"אני מה?"
"יפה," אמר שון ומשך בכתפו. "מעסיקים אוהבים את זה, לא? את תמיד יכולה להיות מוכרת בחנות."
"מוכרת בחנות," אמרה אמא והנהנה בכובד ראש.
"כן, מוכרת בחנות."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.