זרות

1

רחש צעדים מעיר אותה. אין לה מושג איפה היא, אבל היא מבינה שעדיף לא לזוז. החושים שלה מתחדדים. הריח לא מוכר לה. בזהירות היא פוקחת חרך צר בעין אחת ורואה נעלי בית רכות אדומות ומעליהן כותונת, יורדות לכיוונה במדרגות. היא מצטנפת בדממה בפינה ומנסה להיזכר איך הגיעה לחדר המדרגות הזה. שמלת הערב הצמודה מגרדת לה והיא מבינה שהיא גם בלי תחתונים ומהדקת את ירכיה. אין לה מושג כמה שעות היא כאן. היא מנסה לפקוח עיניים, אבל אור הניאון בחדר המדרגות שורף ומסנוור מדי. היא עוצמת אותן שוב. בא לה לישון עוד, עוד המון, להניח שוב את הראש על המדרגה. להתעלם. אבל זה לא יוביל אותה לשום מקום. ואז היא נזכרת: מקום, זה מה שהיא צריכה. מקום להיות בו בינתיים.

הוא לא האמין שזה מה שהיא תעשה. זה גם מה שהוא אמר לה. "את לא יכולה בלעדיי. את תבואי אליי גם על ארבע," צחק צחוק גדול עם החברים, מקלף ממנה את שאריות כבודה, והיא התחננה אליו, "אבל הבטחת לי," והוא ישב בכיסא הקדמי, הגביר את הרדיו, הדליק סיגריה. והם איתה במושב האחורי, נוגעים, מלטפים. "האמנתי לך," היא לחשה מתוך העייפות, למרות שידעה שהוא לא שומע, ושוב ביקשה מהם, ״בבקשה די.״ והוא החליש את המוזיקה הרועשת ואמר שלא תעליב אותם, "מה, הם לא נחמדים? מה, הם לא התנהגו יפה כל הערב?" הוא צחק. ומייד הרצין ונזף בה, "מה הקטע שלך?"

זה עם היותר־מדי־אפטר־שייב שתמיד בלע אותה בעיניים שלו אמר לו, "תירגע, שמואלי, זה בסדר, היו לי קשות ממנה," פתח את המכנסיים והתחיל לדחוף את הראש שלה למטה בעוד השני מוריד לה את התחתונים. היא ניסתה להתנגד. הוא קרע אותם.

הם עצרו ברמזור. היא הרגישה שהיא הולכת להקיא.

האור בחדר המדרגות כבה. "יש פה מישהו?" היא שומעת את זו שמדשדשת בנעלי הבית האדומות, בקול הזה של זקנות, שאסף הרבה שנים וזיכרונות. עוד רגע יידלק שוב האור והיא מנצלת את זה כדי לפקוח עיניים ולאמוד את הסכנה, מקשיבה לקשישה שגוררת את רגליה למתג ומנסה לעצור את הנשימה. היא צריכה עוד זמן להחליט מה היא עושה, להבין איפה היא ולאן היא ממשיכה מכאן. המחשבות טסות לה במוח. לחזור היא לא חוזרת, לא משנה מה. וגם אין לאן. אליו בטח לא, והביתה גם לא. היא צריכה לחשוב מהר מה כן.

"יש פה מישהו?" שואלת הזקנה שוב אחרי שהיא מדליקה את האור, והוא מסנוור את נינה ומכריח אותה לכסות את עיניה, בלי יכולת לראות דבר מלבד את זוג נעלי הבית האדומות והמרוטות של האישה הזו ששנתה נודדת, ושהלוואי שתלך כבר חזרה לבית שלה, לישון.

היא מגששת בידיה לחפש את תיק הערב או את הטלפון ומבינה שלא לקחה איתה כלום כשברחה. מטומטמת, היא מסננת לעצמה. עיניה מתחילות להתרגל לאור, היא נושמת נשימה עמוקה וגופה נדרך. היא תרוץ משם החוצה אל הרחוב. ומשם, לא חשוב לאן. רק שהזקנה המעצבנת הזו תיעלם כבר ותיתן לה להתעורר ולחשוב ולהחליט מה לעשות.

והכי מרגיז אותה שאימא שלה צדקה. קיבינימט.

האור שוב כבה.

קרני שמש ראשונות מתנפצות על דלת הזכוכית של הבניין, צובעות בצהוב את הצללית של הגברת. עכשיו ברור לה שהזקנה רואה אותה.

היא מנסה לחשוב מה להגיד כשהזקנה קוראת פתאום לעברה בשמחה, "דנה! מה את עושה פה?! ממושקה שלי."

נינה מתחמקת מקרני השמש אבל מבינה שזהו, היא הסתבכה ממש, עכשיו זו לא רק הזקנה אלא גם איזו דנה שעוד רגע תגיח, והיא מסתכלת מסביב ומנסה להבין מאיפה דנה הזו אמורה להגיע, לפני שהזקנה תראה שזו לא שום דנה ויקראו למשטרה והיא תסתבך עוד יותר. היא חייבת לברוח.

אבל לפני שהיא עושה צעד ומבינה מה קורה, הזקנה מתקרבת וממהרת לחבק אותה. "דנה," ממלמלת הזקנה באושר, ואז מרחיקה את פניה ומתבוננת בהן מקרוב.

"דנה שלי. דנה שלי," היא אומרת לה, "את פה. חזרת אליי."

נינה מרכינה ראש, מנסה להסתיר את פניה בשערה הפרוע. שרק הזקנה הזו לא תדליק שוב את האור, היא מבקשת בליבה. הראש שלה מתפוצץ.

"זה יהיה הסוף שלך," צעק שמואלי אל הגב המתרחק שלה, "את חושבת שתסתדרי פה בלעדיי? את תראי מה זה. ולמי תתקשרי, אה? מי יעזור לך? חכי, את תתחנני," וזהו, יותר היא לא שמעה. היא לא יודעת מה כואב לה עכשיו יותר, הלב או עצם הלחי, איפה שהיא חטפה ממנו את הסטירה כשאמרה שהיא לא רוצה לשבת איתם מאחורה ולא הבינה כמה זה לא מכבד את החברים שלו. היא ראתה כבר סטירות בחיים שלה, גם בסרטים וגם במציאות. כמה חברות שלה חטפו לא פעם מאימא או מאבא. היא רק לא שיערה שזה כל כך כואב. עוד מעט היא תראה במראָה גם את הסימן החצי־כחול חצי־שחור על המצח שלה ולא תזכור אפילו איך זה קרה, אם עוד מישהו היכה אותה או שאולי נחבטה בדלת המכונית כשנמלטה מהם. היא מקללת את היום בו הם הכירו. היום שעד עכשיו חשבה שהיה המזל הכי גדול שלה.

תמיד ידעה שהיא יפה. זה מין משהו שהיא גדלה איתו. כמו שלילד אחר יש שמיכה או כדור או אבא. בגיל ההתבגרות, כמו כל נערה, התחילה לראות את הפגמים שיש בה והיה נדמה לה שכל האחרות יותר ממנה - יותר מוצלחות או יפות או מתוחכמות, או שהשיער שלהן תמיד מושלם או החזה המלא שלהן לעומת שלה, הקטן כל כך, אבל לא יכלה שלא להרגיש מה קורה לאנשים כשהם מביטים בה. הנשים המבוגרות, אלה שתמיד חיבקו אותה וצבטו את לחייה כשהייתה ילדה או שלפו איזה ממתק סודי וירקו הצידה, טפו טפו טפו, הפסיקו לגעת בה ולא התקרבו יותר. גם נעלם להן החוֹם מהמבט והחיוך מהפנים. וככל שהן התרחקו, המבוגרות, ככה התחילו להתקרב אליה בנות הכיתה והשכבה שלה, מנסות להבין, לגעת, להרגיש את זה מקרוב, ללמוד איך אפשר לקבל קצת מהדבר עוצר הנשימה הזה. אחריהן התקרבו הבנים, כאילו היא כלי עם דבש, ואז הגדולים יותר התחילו לזמזם סביבה, בהתחלה עם חזה נפוח, אחר כך עם אופנוע, ואז התחילו להסתכל עליה גם גברים שהיו יוצאים מתוך מכוניות שאיזה ילד הבריק להם תמורת כמה מטבעות, מנסים לגנוב את תשומת ליבה, וחלקם ניסו גם ללכוד אותה בקוריהם הנוצצים, המרשרשים, לקשור בחבליהם ולהחזיק לרגע קרוב אליהם את התחושה שהם יכולים להשיג את הדבר הנדיר הזה, והיא ראתה עליהם את זיעת המאמץ.

והיו גם הגברים שרק הביטו בה, לא מתאמצים להשיג או להתקרב, יודעים שאין להם סיכוי. כמו שהיא הייתה מתבוננת בחנויות ההן בקניון, עם המותגים של הביוקר. הסתכלו עליה בידיעה שלא תהיה שלהם. להם זה לא יקרה. הגברים שכבר חטפו מספיק מכות בחייהם והבינו את מקומם, אלו שהולכים מאחורי האישה שלהם במרכז המסחרי, לפעמים עם התיק הקטן שלה על זרועם. הם שרק היו מביטים בה ונזכרים בנעוריהם בתחושת החמצה, ובעיקר בגלל איזו נערה שהם אפילו לא העזו להגיד לה פעם, מזמן, מה הם מרגישים. ולהם, דווקא לגברים האלו, היה המבט הזה בעיניים שראה בה את מה שהיא כל כך ניסתה להסתיר, את הילדה שבה, מבט שקילף את הקוצים וחשף את הפגיעוּת. אותו מבט גברי שהיה מחלץ מאימא שלה את הביטוי שנינה שנאה כל כך, "הוא איש טוב." מי צריך איש טוב, היא צחקה עליה בליבה, לעיתים גם בפניה, כשישבו ליד שולחן הפורמייקה הירקרקה במטבחון הצר שאכלס רק את שתיהן, וגם זה בדוחק.

ואימא שלה הייתה אומרת, "אני רוצה."

איש טוב זה כל כך לא חשוב, אימא, את לא מבינה כלום, היא אמרה לה. צריך איש חזק. צריך איש עם כוח. ולא אמרה לה כמה היא חלמה על האיש הזה שיבוא, שיוציא אותה מפה, יתניע את האוטו וייקח אותה למקום אחר. לא, הוא לא יהיה איש טוב, היא ידעה. לא היו לה אשליות בקשר לזה. אבל היא חכמה, היא יודעת כבר משהו על העולם הזה, והיא חשבה שהיא תנצל אותו לא פחות משהוא ינצל אותה. תשתמש בו כדי לעוף רחוק מכאן. והנה הוא הגיע. ורק לפעמים היא צריכה לגעת לו, זה בסדר. שמואלי, שהחברים קראו לו ג'וני, כל כך מתרגש שזה עובר מהר. וגם היא קצת התרגשה, הרגישה חזקה, שיש לה כוח עליו. איך הוא מכור לידיים שלה. למגע שלה. רודף אחריה לבית הספר. היה בא לקחת אותה בבוקר בשביל החמש דקות האלו. משאיר בערב את עופרה מול החדשות וקופץ לרגע, רק תרדי רגע לאוטו, הוא אומר. בהתחלה הוא לא היה צריך הרבה. רק את היד שלה, לפעמים קצת את הפה שלה. אחר כך התחיל לשלוח ידיים מתחת לבגדים שלה ועכשיו לוקח לו יותר זמן. בגלל זה הוא רצה לקחת אותה ללילה אחד שלם.

אימא שלה ישבה מולה, מלטפת בכריות ידיה המחוספסות את הפורמייקה, מנקה עוד ועוד פירורים לא נראים, ואז שלחה יד לראשה, הוציאה את הקליפס ונתנה לשיער היפה והמלא שלה לנחות ברכות על כתפיה, ובפעם הראשונה נינה ראתה כמה שיבה נשזרה בשערה, ואיך דהה צבע החיטה שהיה לה פעם.

הוא היה זקוק לחפיפה. שתיהן ידעו.

"זה לא רעיון טוב," אירנה אמרה לה, מיואשת, מנסה לעצור רכבת שדהרה כבר מזמן הרחק מחוץ לתחנה.

כשאירנה הייתה בגיל של נינה גם היא חשבה שהיא יודעת יותר טוב. טוב מכולם. בסוף היא יצאה המטומטמת. עכשיו היא כאן, לבד עם הבת שלה, בת שחושבת שהיא יודעת יותר טוב, ולא מבינה שלא. רק עכשיו הייתה בת שמונה־עשרה, והיא חכמה, לא שהיא לא, אבל לא חכמה כמו שנדמה לה, וכבר כמה זמן שאפשר היה לראות מרחוק את הכתובת 'צרות' חקוקה בה. סימן אזהרה גדול שכתוב על היופי שלה. כי נינה הרבה יותר יפה ממה שהיא הייתה בגילה, כשהייתה מטומטמת.

היא הייתה מטומטמת נאה. נינה שלה יפה ממנה. יפה מדי.

נינה נלחמה בזה שנים. כילדה כל כך התאמצה שלא רק את זה יראו, ניסתה להסתיר, לכסות את הפנים עם השיער. "תני לראות אותך," שמואלי אמר לה, אוחז בפניה, אחרי שהסיט את שערה, מתקרב קצת קרוב מדי. קצת הרבה. "הבטחת שלא תיגע," היא אמרה.

"נכון," הוא ענה, "ואני תמיד מקיים הבטחות, לכן אני לא אגע, אבל אולי את כן," ומשך את ידה לכיוון המפשעה שלו. "רק אם את רוצה," וצחק אליה. "את לא חייבת."

ובסוף היא הייתה חייבת. לא באותו היום, אבל יומיים אחר כך כן, כשהבוקר כבר כמעט עלה, והיא הייתה כל כך עייפה, וידעה שיש לה מבחן בבוקר, ורצתה כבר להגיע הביתה, להתקלח. והיא הושיטה יד לגעת לו שם במכנסיים, ואיך הוא החזיק את היד שלה שם בידיים שלו, חזק חזק, והיא שמעה את הנשימות שלו בתוך האוזן שלה, והשאיפות, והאנחות, ולא רצתה לראות את הפרצוף שלו מתעוות, והוא אמר לה שעכשיו הוא מלוכלך בגללה.

שבפעם הבאה יש לו רעיון יותר טוב. שישאיר אותו נקי.

"את לא מבינה, את לא מבינה," אימא שלה כעסה עליה בשיחה ההיא, אחרי ששמעה משושי במעון עם מי היא מסתובבת. "את ילדה. מה יש לך לעשות עם איש כזה?"

"הוא אוהב אותי."

"ממש אוהב. רוצה אולי, לא אוהב."

"הוא אוהב אותי."

"את אוהבת אותו?"

"הוא אוהב אותי."

"לא זה מה ששאלתי."

"אני כן. אני כן."

"את לא. וגם הוא לא אוהב אותך. את סתם בשבילו. סתם מנצל אותך. הוא יזרוק אותך, כמו סמרטוט הוא יזרוק. בשביל מה את צריכה את זה? את יודעת איזה שם יהיה לך?"

"את לא מבינה," צעקה עליה נינה, מחזיקה את פרקי ידיה, מכריחה את אימא שלה להביט בכפות ידיה המקומטות עם הציפורניים הקצוצות, שמתקלף מהן הלק־ג'ל שהיא עשתה לכבוד הבר־מצווה של הקטן של מיכל השכנה. "אני לא אהיה כמוך," היא אמרה לה, "אני לא אגמור את החיים שלי, את הגוף שלי, את הידיים שלי, על עוד שקל ועוד אחד, בחוֹר הזה. תשכחי מזה. אני לא אהיה כמוך. אני יוצאת מפה."

"אל תתחצפי אליי," אירנה הרימה עליה את הקול, ומהכעס כל האותיות התפוצצו לה במבטא הזה שאי אפשר לקלף ממנה, שלא התרכך עם השנים. ואז היא עברה לרוסית, יוֹפּטפוֹיוֹמַט סַבַּקָה בְּלאת, היא סיננה, ונינה שתקה. היא רצתה לצעוק אבל הבינה שכבר הגזימה. אני אוכיח לה, היא אמרה לעצמה, אני עוד אוכיח לה.

והייתה שתיקה ארוכה, ואירנה קמה ויצאה מהחדר בהליכתה הגאה, הזקופה, רק כתפיה העידו כמה היא עייפה. שמונה־עשרה שנים שהיא סוחבת את זה לבד, ובתקופה הזו הרגישה בפעם הראשונה שאין לה יותר כוח. שהיא רוצה שפעם אחת מישהו ידאג לה. היא נזכרה ביום ההולדת ההוא שלה, כשנינה הייתה בת חמש, ואיך כשהיא חזרה מהעבודה חיכה לה בית מלא לבבות, נרות, פרחים, דברים שנינה אספה וגזרה וסידרה לכבודה. ואיך הן ישבו יחד, היא ובבושקה ונינוצ'קה, ואיך היא כיבתה את הנרות, בפוּ אחד.

"מה ביקשת?" נינה שאלה אותה.

"אסור לגלות כי אז זה לא קורה," היא ענתה, למרות שרצתה כל כך לחלוק איתה את האושר. לספר לה שפה במטבח הקטן יש את כל מה שהיא רוצה. הנה הן יחד, סוף סוף שלושתן יחד, והן לא צריכות אף אחד יותר. ואחר כך בבושקה כבר לא הייתה איתן, וכמה שהיה לה קשה בלעדיה, וכמה נינה ניסתה לכפר על החסר הזה, ולאט עברו השנים והיה להן בסדר, והיא ידעה שהיא לא רוצה כלום יותר. שתיהן זה טוב. זה יופי. והיא ידעה שעוד רגע נינה כבר תהיה גדולה, אבל היא לא חשבה שזה יהיה כל כך מהר, ולא ככה. חודש קודם היא סגרה קצת כסף בתוכנית חיסכון קטנה. חיסכון לסטודנטים כדי שלנינה הקטנה שלה, היפה, יהיה את מה שלה לא היה. כלום היא לא רצתה לעצמה, רק שהקטנטונת שלה תוכל לעוף הכי גבוה שאפשר. אבל לא במחיר הזה. לא עם איש שייקח אותה ושיפגע בה.

אירנה נכנסת למקלחת ושוטפת פנים, מתבוננת בעצמה, נזכרת איך גם היא כמו נינה חשבה שהיא חכמה כזו, ואיך גם היא חשבה שתסובב אותם, את הגברים. והיא אכן סובבה. ואיך הוא אהב אותה, אבל זה כבה כל כך מהר, כל כך מהר, כשהיא עם הבטן וכבר לא כל כך שמחה ולא כל כך יפה. בסוף מצאה את עצמה אי שם באמצע מדבר לוהט, קומה שנייה, לבד עם תינוקת. בלי שפה, בלי מקצוע, עם שק של הבטחות שהוא לקח איתו לאישה הבאה. ועד היום היא בַּלבד שלה משלמת את המחיר על זה. כי יום אחד היופי בוגד, דוהה, לאט לאט נושר, והמבטים של הגברים מפסיקים ללוות אותך, ומבטן של נשים לא עוצר יותר לשבריר השנייה הנוסף הזה שמלטף את גופך ופנייך. קרב אבוד מראש שסופו ידוע. לפעמים יש סוס אחד שדוהר, ואולי בסיבוב אחד הוא יאט, לרגע תרגישי שניצחת, ותאמיני שהוא יעצור, אבל לא. והיופי הולך ומתעייף, נשחק, ולבסוף כורע תחת כובד השנים.

ועל נשים יפות - השנים מעמיסות את הכובד באכזריות רבה יותר.

לראשונה היא עובדת במקום אחד ולא רצה מבית לבית כדי לאגור עוד ועוד שעות ולהילחם בעייפות הגוף אל מול הצורך. אל מול ההכרח. עוד מעט שנה שהיא כבר שם. ודווקא נעים לה. סוף סוף היא לא לבד אלא עם עוד אנשים. נשים. וכמה שהיא פחדה לעבוד עם נשים ולהיות חלק מקבוצה, כי כנערה היא לא הסתדרה עם הבנות, עם הרכילות, עם החבורות הסגורות שלהן והקנאה והמלחמות הפנימיות, אבל עכשיו כבר אין סיבה לקנא בה, היא חשבה לעצמה בעצב. במהלך השנים היא התרגלה לעבוד לבד בניקיון, עוברת ממקום של ארבע שעות לעוד מקום של חמש שעות, ולרוב לא היה שם אפילו מי שיראה אותה. הגוף כאב לה, אבל היא אהבה את הלבד. את זה שהיא מחליטה ולא מתערבים לה. אבל עכשיו היא מגלה כמה בעצם נעים שרואים אותה, שרואים מה היא עושה, כמה היא משקיעה ומתאמצת. וכמה שתתאמץ זה פחות קשה מלנער שטיחי סלון כבדים ולהזיז מיטות שמאחוריהן הבעלבתית בודקת. מהרגע הראשון החליטה שהיא תהיה בסדר עם כולם ולא תתערבב בתככים של הסייעות ולא במתח ביניהן לבין הגננות וההנהלה. לה לא אכפת. היא אם הבית של אשכול הגנים – מופקדת על הבישול והניקיון. היא עדיין מופתעת שהדברים שהרתיעו אותה פעם, אחריות ועבודה בצוות, היום נעימים לה. יש לה משׂרה עם ימי חופשה וחגים ועם דברים שהיא לא חשבה שיהיו לה, כמו תלוש שכר וימי מחלה והפרשה לפנסיה, והיא לא מקריבה את הבריאות שלה בשביל עוד הכנסה, ועכשיו היא רוצה קביעות. רק את זה, ואז באמת יהיה לה שקט. לאט לאט היא לוקחת לעצמה עוד סמכויות, מרחיבה את התפקיד שלה, ונדמה שאף אחד בגן כבר לא זוכר איך היה בלעדיה. "את שמה את הלגו במדיח?" הופתעה שושי המנהלת, ואירנה אמרה לה, "כשכל הלגו מרוח בקטשופ ופתיתים - אז כן," ושושי צחקה ואמרה שזה הגיוני ושהיא לא הייתה חושבת על זה. וכל כך נחמד לה עם הילדים. הם שמחים בה, שמחים לקראתה, ונוכחותם מוציאה ממנה רכות שלא הכירה. היא מרגישה ביטחון לידם, לא צריכה להיזהר ממה שיחשבו או יגידו, לא להתגונן מפני הקטנטנים האלה שעדיין לא התקלקלו, רכים ומתוקים כמו סברס שטרם צימחו קוצים. והיא נהנית מהאהבה שלהם. מהילד שרץ אליה בוכה. מהילדה שמבקשת שתאסוף לה את השיער. ואיזה חמודים הם היו אתמול, כשעשו מבצע ביעור חמץ עם נוצות ונרות ברחבי הגן, וכל הילדים קראו לזה "עוזרים לאירנה להכין את הגן לפסח".

היא יושבת בתחנה, מחכה שהאוטובוס יגיע. מחר ערב חג, והיא חוזרת מחביבה. "תבואי בבקשה לעזור לי לפני החג," ביקשה חביבה, "איך אני אעשה ליל סדר בלעדייך?" כל כך הרבה שנים אירנה עזרה לה בערב החג, ובכל שנה חביבה הייתה מנסה לשכנע אותה להישאר עד אחרי המנה העיקרית, אבל לזה אירנה לא הייתה מוכנה. לא משנה כמה כסף. היא הייתה אומרת לה שבשמחה היא תבוא למחרת בבוקר. כמה פעמים היא אכן באה, אבל אחר כך הבנים של חביבה התחתנו והכלות היו עוזרות לה. "זכיתי," אמרה לה חביבה.

"תישארי לעזור לי מחר בערב ואני אשלם לך," ניסתה חביבה גם השנה, אולי כי זו הייתה כבר מסורת ביניהן, אבל אירנה ידעה מראש שתרצה לחזור לנינה שלה, להיות איתה. ועכשיו, כשהגיע היום הזה, נינה לא פה. מי היה יכול להאמין לפני שבועיים שמשהו כזה יקרה. דווקא עכשיו, כשהיא סוף סוף יכולה לתת להן את החיים שהן רצו, נינה לא פה. היא תחזור עוד כמה ימים, זה בטוח, היא מרגיעה את עצמה. יהיו הרבה דמעות וזה יכאב, אבל הן יתגברו. רק שהמנהלת תיתן לה את הקביעות שהיא הבטיחה. ואולי, לרגע היא מעיזה לקוות כשהיא מסתכלת לעבר קצה הרחוב, ואולי נינה כבר בבית. עשרה ימים כבר עברו, די. אולי היא כבר חזרה ומחכה לה. ופתאום כבר לא הייתה לה סבלנות לחכות לאוטובוס.

מאז שהכירה אותו, נינה דיברה אליה כמו שמעולם לא העזה. אף פעם לא היה ככה ביניהן. היא עצמה בחיים לא העזה לדבר ככה עם בבושקה. חוצפה בכלל לא הייתה אופציה. "אין תרבות," היא הייתה ממלמלת ומהדקת את אחיזתה ביד של נינה הקטנה כשראו ילדה ברחוב או בסופרמרקט צועקת על אימא שלה, "אין פה תרבות." והיא עקבה אחרי הפרסומים של המתנ"ס, ואם היה מגיע משהו מעניין היא הייתה הראשונה שקנתה להן כרטיסים, ואפילו שההיא מהמתנ"ס הייתה מסתכלת מוזר על זה שילדה קטנה מגיעה להצגות של מבוגרים. זה לא עניין את אירנה, והיא הייתה חוסכת עוד ועוד בשביל זה, בשביל תרבות, ופעמיים הן נסעו לבאר שבע לשמוע קונצרט. ופעם אחת להצגה של 'גשר', שהן היו צריכות לצאת ממנה לפני הסוף, אחרת היו מפספסות את האוטובוס האחרון. והן ישבו בסוף, בשורות הכי זולות, וזה לא הפריע לה, ובקונצרט השני אירנה דיברה עם הסדרנית שעבדה באולם, ובהפסקה היא קראה להן והושיבה אותן בשורה הרביעית. "הכי טוב רביעית," אמרה הסדרנית, והוסיפה בכעס, "מי לא בא כשיש לו כרטיסים לרביעית? אין פה תרבות." ומאז אירנה לא שכחה את זה. עכשיו, בזכות העבודה החדשה, היא הזמינה כרטיסים למופע של הסימפונית עם איזה ישראלי שכולם אוהבים, שני מקומות ממש טובים בשורה שלוש בצד. כי יש לה עבודה חדשה עכשיו. וכי מגיע לה. אבל נינה איננה. והיא כועסת. כועסת על חוסר התרבות, על זה שגם נינה שלה מדברת כמו הסברס האלה, בצורה מכוערת, בלי כבוד. מזל שבבושקה לא בחיים לשמוע את זה. לראות את זה. הלב החלש שלה היה נשבר. הלב הזה שהיה כבר סדוק משנים של קור, ורק שמש היא רצתה בחודשים האחרונים לחייה. לא רוצה בית חולים, אמרה בבושקה, רק ים. ים. והכי רצתה תפוז.

אל תוך העצב שלה והכעס שלה, בלי הודעה, נכנס משהו אחר. כמו אגרוף לחזה שלה זה בא. אולי כואב לילדה שלה. היא לא חשבה על זה עד עכשיו. לא חשבה שאולי קורה משהו רע. היא הייתה צריכה לעצור אותה מללכת, בטח שלא להתעסק עם הכבוד או החינוך. מה חשוב הכבוד עכשיו, אם נינה שלה בסכנה. והרכבת הזו דוהרת לה בלב עכשיו.

האוטובוס מגיע, והיא משחזרת את היום הזה ואיך היא ישבה ושמעה את נינה יורדת בזריזות במדרגות עם נעלי העקב, יורדת את שתי הקומות שכל כך הרבה פעמים אירנה עלתה בהן באפיסת כוחות. והיא רק ניגשה לחלון והציצה בין התריסים, ראתה איך נינה נכנסת לאוטו והאיש הזה אפילו לא יוצא לפתוח לה את הדלת. את לא רואה? היא רצתה לצרוח לה, את לא רואה שזו לא אהבה? וכשהיא צעקה זה היה מאוחר מדי. והיא לעולם לא תדע אם זה היה עוזר אילו צעקה הרבה קודם. כנראה שלא.

"דנהלה," אומרת הזקנה, לוקחת את ידה, מקרבת אל ליבה ומתחילה למשוך אותה איתה למדרגות. המגע הזר מוזר ולא נעים לנינה והיא רוצה למשוך ממנה את היד. תברחי מכאן, היא אומרת לעצמה, תברחי, אבל הלילה הזה עם הריצה והאלכוהול, והפחד, ואיך המניאק הזה צעק עליה, וכל מה שהיה שם ומה שהיא ראתה חיסל לה את כל הכוח. וגם נעליים אין לה. ויחפה היא לא תוכל ללכת רחוק, ודאי לא בשמלת הערב הקצרה הזו, והמחשוף.

"תשימי משהו, איזה צבע," הוא אמר לה לפני שהם יצאו, מסביר לה שככה זה בעיר הגדולה ושתתרגל.

כבר כמה ימים שהיא לא יצאה מהדירה, רק ישבה מול הטלוויזיה. עונש. אפילו טלפון הוא לא השאיר לה, אחרי שהחבר שלו ליטף אותה והיא התנגדה. היא ניסתה להגיד לו שהוא הכאיב לה, אבל זה לא עניין את שמואלי, כלום לא עניין אותו לגביה כבר. "תהיי שבוע ילדה טובה ותקבלי אותו חזרה," הוא אמר לה, "ואל תעליבי חברים שלי יותר."

הוא היה בא עם חברים לדירה בלי להודיע לה. פתאום הם היו כולם נכנסים, לפעמים בבוקר לפעמים בערב, לראות כדורגל, לשחק קלפים. "די עם הסמרטוטים," הוא זרק לכיוונה יום אחד שמלה קצרה, ומאז כל פעם שהוא נכנס הוא היה שואל למה את לא עם השמלה שהבאתי לך, וכל לילה היא הייתה שוטפת אותה ושמה לייבוש, וחוץ מזה היא לא הורידה אותה, אכלה וניקתה וחיכתה איתה, לא יודעת מתי הם יגיעו, ועם השמלה היא עשתה להם קפה וסידרה בצלחות את הכיבוד שהביא, ובקושי יכלה להתכופף, כל כך קצרה היא הייתה. "אז יראו לך קצת, מותק, מה קרה?" הוא שאל והם צחקו, ואז הוא הושיב אותה עליו, והיא הרגישה איך הוא מתרגש והוא עצם עיניים, וכולם הסתכלו והוא התנשם, והיא רצתה למות מבושה, והוא לקח אותה לחדר, והיא שמעה אותם צוחקים. ואחר כך הוא השאיר אותה ככה, ואז צעק לה שתבוא כי צריך קפה, וכשכולם עמדו לצאת הוא ניגש אליה ואמר לה, "את מתחילה להתנהג יפה, ככה אני אוהב אותך," והיא ענתה שהיא לא מרגישה שהוא אוהב אותה יותר והוא שאל בלחש, "למה, מותק?" והיא אמרה שככה, והוא הלך איתה לחדר וצעק לחברים שיזוזו, הוא עוד מעט יצטרף. הוא סגר את הדלת וחיבק אותה ואמר לה, "איך את יכולה להגיד את זה? אני לא אהבתי אף אחת ככה."

היא אמרה לו שהיא סגורה כל הזמן בדירה.

"את רוצה לבוא איתנו?" הוא שאל.

״כן,״ היא אמרה.

ועד עכשיו היא מצטערת. זו הייתה הטעות הכי גדולה. לצאת בערב הזה.

"שימי עוד קצת איפור," הוא אמר לה. והיא לא התווכחה. "ושלא תעשי שטויות," הוא לחש לה, "אחרת לא תצאי עוד הרבה זמן."

תודה לאל, הזקנה לא מדליקה שוב את האור השורף בחדר המדרגות, ורק קרני הבוקר הזוהרות גולשות פנימה, נלכדות בשערה האפור, הסמיך והסתור. "דנה, איך לא אמרו לי שאת באה?" קולה רך ונעים, "חיכיתי לך כל כך."

נינה יודעת שהיא צריכה להגיד משהו. עדיף פשוט לברוח, אבל העייפות מכריעה אותה והיא רק עומדת שם, יודעת שעכשיו בטח היא תשאל אותה למה היא יחפה, ומה היא תגיד לה? אבל הגברת לא שואלת כלום, רק מלטפת בכפותיה הגרומות את ידיה של נינה, ממשיכה למלמל כמה טוב שדנה באה, דנה קמה, הנה היא, דנה. הקשישה מתחילה לעלות במדרגות, והיא מטפסת אחריה. לאט. הכי לאט שאפשר, והזקנה הולכת מדלת אל דלת, מציצה, מחפשת משהו מוכר. ועוד קומה, ויש לה תחושה שהחיפוש הזה לא ייגמר לעולם, והנה לפניהן דלת פתוחה. קומה שתיים, דירה חמש. בן ציון. תזכרי, אומרת נינה לעצמה. שנני.

"את עייפה?" שואלת אותה הגברת המקסימה בחיוך, מתעלמת מהיותה יחפה בשמלת מיני נוצצת קצרה וקרועה.

"מאוד," היא אומרת, והן חוצות את הדירה הקטנה, העמוסה והמבולגנת, ששובל ריח חמוץ של עובש והזנחה עומד בה, משווע למישהו שיפתח חלון. "הנה החדר שלך מחכה לך, מתוקה," הזקנה פותחת בחגיגיות את דלת חדר הרחצה, ואז צוחקת, ופותחת את הדלת השנייה, ואור רך שוטף את החדר שכולו ורוד. כמו מתוך חלום של ילדה. חדר של מלאכית, עם בובות, עם וילון שעליו ציורי פיות קטנות ואפילו טפט של כוכבים נוצצים.

"לא נגעתי בו," אומרת הקשישה, "מאז שעזבת לא נגעתי בו."

הנה הפיג'מה שלך, היא שולפת מהארון משהו שמתאים לילדה קטנה ופתאום ניגשת אליה, מחבקת אותה ואומרת, "כמה חיכיתי לך. כמה חיכיתי. ידעתי שתבואי אליי. ידעתי שלא תשכחי אותי."

הזקנה משחררת את החיבוק ומתבוננת בה, בפניה, ולרגע משהו משתנה בהבעה שלה, ונינה מרכינה את ראשה, מצפה לצעקה, לבהלה, והזקנה מביטה בה במבט קצת שונה, רך פחות, ואז חוזר לה החיוך והיא שואלת במאור פנים: "רוצה להתקלח? רואים שהייתה לך טיסה קשה. לכי להתקלח."

נינה נכנסת לחדר הרחצה, נועלת את הדלת מאחוריה, שמחה להיות לבד רגע ולנסות לחשוב מה הלאה. הכול מוזר כל כך. מבעד לדלת הסגורה היא שומעת את הקשישה מכינה לעצמה קפה במטבח על רקע קולו העמוק והמפלרטט של שדרן הרדיו. שירים שקטים מחליקים את התפר בין הלילה לבוקר.

היא פותחת את ברז המים החמים במקלחת ואז מתבוננת במראה. היא אוספת את שערה ורואה את לֶחיָיה השמאלית הנפוחה, ועל המצח יש לה מכה כחולה ושחורה, האיפור שלה נזל והכתים את פניה בדמעות שחורות של מסקרה, והחזייה הוורודה מציצה משמלתה הקרועה. היא לא מבינה איך הקשישה לא אמרה כלום, לא התייחסה בכלל למהומה הזו שאמורה להיות הפנים שלה, ואולי זו הסיבה שלשבריר שנייה היה במבט שלה משהו מנוכר. מבוהל. ומי זו לעזאזל דנה הזו שבטח צריכה להגיע.

ברור לה שזה לא הזמן לנתח התנהגות של זקנה מוזרה, יש לה כמה שעות של חסד והיא חייבת לנצל אותן ולישון פה במקלט הבטוח הזה. הכי לא טוב לה להסתובב עכשיו בחוץ. אי אפשר לדעת אם הוא לא מחפש אותה. הוא או האנשים שלו. היא צריכה לנצל את הזמן לישון כדי לאסוף כוח. בקושי היא מצליחה לעמוד על הרגליים. היא נזכרת איך רצה בלילה וכבר לא היה לה אוויר, לא יודעת אם הם יגיחו פתאום, וחיפשה חדר מדרגות פתוח להתחבא בו, ואיך עוד דלת הייתה נעולה ועוד אחת, ובמזל מצאה את הבניין הזה, שהיה פתוח, עד שהזקנה המוזרה הזו, שמטיילת בחמש או שש בבוקר בבניין כאילו צהריים, זורקת זבל ואוספת עיתון ואשפת אדם, הכניסה אותה הביתה. רוב האנשים היו מפנים את המבט לצד השני וממשיכים הלאה במקרה הטוב, ומגרשים אותה עם מטאטא או קוראים למשטרה במקרה הרע. אבל הזקנה הזו התבוננה בה, מתעלמת מכל סימני האזהרה הכחולים שמתנוססים לה על הפרצוף, הכניסה אותה לחדר הוורוד וקראה לה דנהלה. כאילו הן מכירות.

יש לנינה הרבה שאלות, אבל הן יחכו לאחר כך. עכשיו היא רק רוצה מקלחת חמה. ולהניח את הראש לכמה שעות. היא מתחילה לקלף מעליה את השמלה ומייד מכה בה התמהיל המסריח של הריח שלה, שילוב של עשן הסיגריות בשערה, של האפטר־שייב החזק מדי שהתערבב בזיעה המצחינה שלהם כשנצמדו אליה, יחד עם הבושם המתוק מדי שהיה שם בדירה, שהיא התיזה על עצמה ולא הצליח לכסות את ריח הפחד שלה. התמונות של הערב האומלל הזה גרמו לה לרצות להקיא.

מטומטמת, זה מה שאני, היא חשבה, וכמו אחוזת אמוק היא קרעה מעליה את שאריות השמלה ופתחה את ברז המים החמים. המראה התכסתה מייד באדים והניחה לה להפסיק לראות את עצמה. עצמה החבוטה, המרוחה, העלובה.

המים שטפו מגופה את הלילה הזה, ואת הלילות שקדמו לו, את השבועיים האלו שסחררו אותה, טלטלו אותה, לקחו אותה מביתה, מאִימהּ, מכל מה שהכירה, ופלטו אותה לבסוף על מפתן ביתה של אישה קשישה, אולי נחמדה ואולי לא, בדירה תל אביבית מחניקה, שבה היו מפוזרים פתקים. המון פתקים. גדולים, קטנים, מודבקים, נעוצים, זרוקים.

מחר היא תקרא אותם. אחרי שתישן קצת. מעניין מה כתוב בהם.

המים המנחמים עוטפים אותה כמו שמיכה נעימה ומגינה. הלחי כואבת למגעם, אך שאר גופה אסיר תודה. היא כורכת סביבה את המגבת הרכה וככה עוברת לחדר השני, ניגשת לארון והנה שם, מסודרות בערמות, פיג'מות חורף וקיץ ורודות, עם לבבות ודובונים, פסים ופרחים, במידות שונות, כולן עם תג מחיר וכולן קטנות מדי עבורה. חנות קטנה ומטריפה של פיג'מות לילדות.

היא נדחקת לפיג'מה שמיועדת אולי לילדה בת 12, אבל הבד הרך נמתח ונעים לה, וגם זה מה שיש. היא מתיישבת על קצה המיטה הרכה כשלפתע היא שומעת דפיקה בדלת והזקנה מהעבר השני שואלת בהיסוס, "דנה, את בסדר?"

נינה שותקת. היא כל כך עייפה ומבולבלת. רק שהזקנה לא תזרוק אותה מפה עכשיו, רק לא זה, היא רק רוצה לשים ראש על הכרית ולהיכנס מתחת לשמיכה, מנוחה קצרה לגוף הדואב, להבין מה הלאה, ולאן. היא על סף בכי. שוב.

"אר יו אוקיי?" שואלת הזקנה.

"כן," נינה עונה.

"מה?"

"איים אוקיי," כנראה נכון לתבל בקצת אנגלית, היא חושבת. היא חייבת להיאחז בכל רמז, כל דבר שישאיר אותה כאן לעוד יום או יומיים, עד שתרד הנפיחות והפרצוף שלה יחזור לעצמו.

"יופי," הזקנה אומרת.

נינה פותחת את הדלת והזקנה עומדת שם, היא מייד מושיטה את היד ומכבה את האור, בחושך טוב יותר. יותר בטוח. היא נכנסת למיטה, השמיכה עוטפת אותה בנעימות והמזרן הרך כמו אוסף אותה לתוכו. שקט ואפילו נעים לה.

"לילה טוב," אומרת לה הזקנה שבאה איתה לכיוון המיטה, "גוד נייט."

"גוד נייט," עונה נינה, ומגלה שכף ידה נעטפה בכפות ידי הזקנה. בדרך כלל היא לא אוהבת שנוגעים בה, היא לא מהנערות שאוהבות להחזיק ידיים, לצחקק ולהתחבק, אבל משהו במגע הזה מזכיר לה את בבושקה שלה, שהיא כל כך מתגעגעת אליה, הבבושקה שלה שלא הספיקה אפילו ללמוד קצת עברית. והנה היא עכשיו נקייה, שוכבת בחדר האפלולי שקרני אור מאיימות לחדור אליו מבין שלבי התריס ומבעד לדלת שנותרה קצת פתוחה, במיטה שמצעיה קרירים, ושתי כפות ידיים זרות אוחזות בה בחום ואהבה של סבתא, ולרגע היא נתקפת געגוע לחיבוק אחרי ים הלבד שבו הייתה בשבועיים הסוערים האלו שכמעט הטביעו אותה. ולמרות שהיא לא רוצה לבכות, נושרת לה דמעה ומייד נספגת בכרית.

והיא נרדמת.

כרמלה יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת ובתוכה גואים רגשות שכמעט נשכחו. כל כך הרבה זמן היא חיכתה לביקור הזה, וכל פעם היה לאיתמר תירוץ אחר. פעם זה היה כי דנה קטנה מדי והטיסה תהיה קשה, ואז כי היא גדולה מדי ויש לה מבחנים חשובים בבית הספר, ובאמצע השנה היא לא יכולה להפסיד לימודים כשהוא בא לאזכרה, ובחופש יש לה מחנה קיץ עם החברות ואצלו בעבודה בלגן, וכל פעם היא קיוותה שהפעם היא כן תבוא איתו. בימים שהכול היה לה ברור וחד, היא הודתה בפני עצמה שהיא לא יודעת מה יקרה קודם, שדנה תבוא או שלה זה כבר לא ישַנה.

"איתוש שלי," היא אמרה לו בשיחות האחרונות, "אם היא לא באה איתך, לפחות שתבוא בקיץ, לבד. אני אשלם. אל תדאג."

"לבקש מאיתמר שדנה תבוא לבד!!!" היה כתוב על כמה מהפתקים בבית. הפתקים שהיו בכל מקום כמעט, ובעיקר ליד הטלפון וגם ליד המחשב הכבוי וגם ליד המיטה.

ובפעם הראשונה שהיא אמרה את זה הוא התרגז שהיא מדברת על כסף.

"אימא," הוא אמר לה, "זה לא עניין של כסף."

אבל היא חסכה, היא הסבירה לו, וגם איציק חסך, ויש לה. זה בסדר.

ואיתמר נזכר איך כילד קטן הוא היה מבוהל בימים האלו שלקראת ה־15 בחודש, כשהוריו, איציק וכרמלה, היו מתחילים לדאוג. בלילות איציק היה מצייר עם סרגל עמודות ויושב עם החשבוניות והקבלות והספחים של הצ'קים ומתקתק על המחשבון. ואיזה שקט מתוח היה בבית, לא טלוויזיה ולא רדיו. ואיך היא הייתה שומרת על שקט, רק יושבת ומחכה לגזר הדין, לתום החשבון, לדעת אם החודש היה טוב או לא. וכמה צריך לשלם מע"מ ואם להצטמצם או לחגוג. ואז איציק היה קורא פתאום "כרמלה", ולפי הנימה היא כבר ידעה. וגם הוא, איתמר, כילד, ידע. וכבר אז הוא אמר לעצמו שהוא חייב להצליח. הוא חייב. לא לחיות כל חודש עם הדאגה הזו.

"בקיץ הזה יהיה בעייתי לי, בעייתי לנו, לבוא לחופשה," הוא אמר לאימא שלו בשנה ההיא, וגם בשנה שאחרי. פעם הסביר שאלה הימים האחרונים לקראת המיזוג, ובשנה שאחרי - שזה המיזוג, ובכל הזמנים הוא חייב להיות שם כדי להעביר להם את כל המידע על ההפעלה, והוא דיבר והסביר כל מיני מילים על פרודקט ועל מנג'מנט, דברים שכרמלה לא הבינה, והוא ידע שהיא לא מבינה, וככל שהיא שתקה ככה הוא דיבר יותר ויותר, ולא היה לה אוויר.

כל השנה היא חיכתה לקיץ, כל החודשים המיותרים האחרים עפו וטסו בחייה עד שהם יגיעו לביקור. ושוב הם אכזבו אותה, עוד שנה. הוא והאישה שלו מהקיבוץ, שבהתחלה כרמלה ממש לא אהבה את ההשתלטות שלה על איתמר. היא גם אמרה לו את זה, אז כשהוא ונעמה שלו רבו, הריב שבו הם אפילו נפרדו לכמעט שבועיים, והוא ניסה להיות גיבור אבל בסוף נשבר ונסע לקיבוץ שלה עם פרחים וטבעת שהוא ואיציק קנו במלא כסף אצל קראשי. כשכרמלה שמעה על הטבעת היא שאלה בדאגה את איציק מה יקרה אם נעמה לא תסכים, מה הם יעשו עם טבעת כזו יקרה, ואיציק צחק ואמר לה שהוא נתן צ'ק ביטחון אבל הם סגרו ביניהם שקראשי לא מפקיד את הצ'ק בכל מקרה, ורק אם זה מצליח איציק יביא לו מזומן ואז יקבל הנחה. היא לא אהבה את זה שאיציק תמיד ניסה בקטנה לסדר את מס הכנסה. פה במאה שקל שהוא לא הדפיס בקופה, שם בהנחה על מזומן. כל כך הרבה לילות היא לא ישנה בגלל השטויות האלו שלו. מפחדת שתגיע ביקורת. וכל פעם הם היו רבים על זה. והנה גם קראשי הגדול עושה אותו דבר.

אבל זה היה כל כך מזמן. ואז היא החליטה לקבל את נעמה הכי יפֶה שאפשר, כמו הבת שלא הייתה לה. אחר כך זה כבר לא שינה כלום, כי הם הביאו את דנה לעולם. דנה הקטנה, הפלא הקטן הזה, היצור הזה שהאיר לה את הלב, שמהרגע שיצאה לאוויר העולם והפכה אותה לסבתא כבשה את כולה בעוצמה שהפתיעה אותה. בחיבור שהיא לא האמינה שיקרה. וגם את איציק.

הם גרו אז לידם וכרמלה שמחה לבוא כל יום לעזור, להיות שם כשהקיבוצניקית לא מסתדרת ומושיטה לה בייאוש את הדבר הצורח הזה, ואצלה הדבר הזה היה נרגע, ומחייך, הופך להיות דנה שלה. קמה ונמה. עם הבנים לא היה לה ככה תענוג ורגוע, היא חשבה. גם היא הייתה אימא לחוצה ומודאגת, כמו נעמה. וגם לה לא הייתה אימא לידה שתעזור לה. עכשיו זה היה שונה. היא הייתה רגועה, הכול היה לה טבעי. או בגלל דנה, שהייתה מתוקה שאין דברים כאלה, או שאולי זה בגלל שהיא סבתא הפעם, ולא אימא.

ואז איתמר אמר שהם ייסעו קצת. זה היה אחרי שהתמונה שלו ושל החברים שלו התפרסמה בעיתון, ואיציק צחק ואמר, "לא להאמין שהבנדיטים האלה באמת עושים את זה." כי מי היה מאמין שעם מכנסי הברמודה והכפכפים הם בדרך למכור את החברה שלהם לחברה הגדולה ההיא, שיש לה ראשי תיבות באנגלית במקום שֵם.

איתמר הסביר שהוא ידריך אותם שם על הפרודקט ועל הפרוג'קט וגם זו הזדמנות נהדרת, נפלאה, וחבל לוותר על זה. קצת אמריקה לא יזיק. עוד התנסות, גג שנה, להכיר וללמוד, הוא אמר כשישב מול כרמלה ואיציק והסביר להם שהוא לא למד בחו"ל, והיום כדי להצליח בעולם של ההיי־טק חייבים ניסיון בחברה בינלאומית גדולה, ועדיף באמריקה, והזדמנות כזו לא תהיה לו. אין הרבה פעמים שמקבלים הצעה כזו עם אישור עבודה שם. וגם דנה עוד קטנה ונעמה לא מצאה עבודה, אז למה לא?

הם הסתכלו עליו בעיניים עצובות, והוא ניסה להתעלם. זה רק שנה, הוא חזר ואמר. ואז הוא באמת האמין שמדובר רק בשנה. והוא ידע שזה טירוף לעבור רק לשנה, אבל לא היה מוכן לוותר. הוא היה סקרן לראות איך זה עובד בעולם הגדול, לבדוק איך הוא במגרש של הגדולים.

בהתחלה התכנון היה שהוא ייסע לבד לכמה חודשים. "זה לקצר," הוא אמר לנעמה בשיחה שהוא תכנן בראש במשך שבוע, "אני אבוא לבקר כל חודש." היא הסתכלה עליו כאילו הוא השתגע. כשהם דיברו על זה במשרד, הוא והשותפים, זה נשמע הגיוני, ועכשיו מולה, כשהיא ישבה שם עם דנה על השטיח, משחקות בבית בובות, זה באמת נראה פתאום כל כך עקום. וטיפשי. מה פתאום לנסוע לבד? נעמה אמרה לו באנגלית, שדנה לא תבין, אין לה מה להיות כאן לבד עם ילדה, והיא באה גם אם זה על חשבונה, וזו הייתה סתם אמירה כי החשבון שלהם משותף, והוא ידע שזה גם בגלל שהעסק שלה גווע, וככה הייתה לה סיבה להרים ידיים. לסגור. לאט לאט הוא יבין שהיא תמיד מחפשת סיבות לעבור הלאה. לדבר הבא. חולמת וחולמת ופחות נלחמת. היא אמרה שתחזור לעשות עיצובים לאתרי אינטרנט, שאת זה היא יכולה לעשות מכל מקום בעולם.

למחרת הוא אמר לשותפיו שגם נעמה נוסעת איתו. והילדה. הם הופתעו וניסו להגיד לו שהחברה לא יכולה לממן משפחה עכשיו. שלא ברור אם זה באמת יקרה ויצליח וזו הוצאה גדולה מדי. והכי התרגז חנוך. גם הוא רצה לנסוע אבל לא הציע את עצמו, כי הילדים שלו קטנים והיה ברור ששולחים רק אחד. לא משפחה. נכון שאיתמר הכי מתאים – יש לו אנגלית משובחת והוא יודע איך לדבר עם אנשים - וחנוך הוא רק האיש הטכני. ועכשיו כעס על עצמו שוויתר על ההזדמנות.

איתמר ראה שהם בלחץ והסביר שהוא יממן את הכרטיס של נעמה, שלא ידאגו, שהוא בטוח שזה יצליח, שיקנו אותם וימַזגו אותם והכול ישתלם, ושהוא לא ייתן להזדמנות הזו להתפספס. אנחנו נצחק על הכסף הזה אחר כך, הוא אמר להם.

והם התחילו לארוז. לא כמו שניים שיוצאים לטיול אחרי צבא, אלא כמי שעוברים דירה לעולמים, אפילו שכרו מחסן לשים את כל הדברים, למרות שכרמלה הציעה שישאירו אצלה.

ובין הארגזים הסתובבה דנה הקטנה שחזרה ואמרה "אמריקה" וכרמלה אמרה אולי תישארי איתי ודנה צחקה, עם הלחיים העגולות והשיער שנכנס לה בעיניים, וכרמלה נמסה מאיך שהיא מסיטה אותו בתנועות של גברת קטנה, כאילו מישהו לימד אותה להיות אישה. והיא חשבה על סרט דוקומנטרי שראתה עם סימון דה בובואר שאמרה שאת לא נולדת אישה אלא נעשית אישה, והנה הקטנה הזו כל כך אישה, מהר מדי. ואולי דה בובואר הזו טעתה.

"את מי את הכי אוהבת?" היא שאלה אותה, ודנה הייתה באה ומתכרבלת בתוכה, "איי לאב סה־תא.״ וכרמלה חיבקה אותה, לא מאמינה שזה קורה לה, שהם עוזבים, שהם נוסעים. שהם לוקחים ממנה את כדור האושר שלה. היא התחננה לאיציק שיגיד לו, שיגיד לאיתמר שיישארו, שבלעדיהם היא לא תוכל. ואיציק שאל למה דווקא ממנו היא מבקשת שיגיד להם. הרי כל השנים הוא היה הילד שלה, איתמרי הקטן שלה, שהיא פינקה. הוא תמיד אמר לה שהיא מפנקת יותר מדי. והנה, זה מה שקורה. הוא רצה להגיד לה את זה, אבל ידע שזה ישבור אותה. אז הוא שתק.

"אתה לא אומר לאיתמר אף פעם," היא אמרה לו, "ואם אתה תגיד, הם יבינו שאי אפשר. יבינו שלא עושים את זה. לא משאירים שני זקנים לבד."

איציק אמר לה שילדים לא חיים בשביל ההורים, שזה לא עובד ככה. יש לילדים חיים, והם צריכים לעשות מה שטוב להם. הם נוסעים רק לשנה, הוא אמר, ואת לא באמת רוצה שאיתמר יזכור לך אחר כך שלא תמכת בו בכל הלב. "לא חבל?" הוא שאל וחיבק אותה. "הכול נתת לו, אל תעצרי אותו עכשיו. תני לו לעשות מה שטוב לו. תחשבי עליו," והיא הקשתה את גופה, ולאט לאט הוא ליטף עד שהיא התרככה. אבל בלב נשארה לה מועקה כואבת. חונקת.

"ולא חבל שהילדה הזו לא תהיה איתי?" היא שאלה אותו.

כמה היא חיכתה לילדה. כל ההריונות שלה שלא הצליחו לפני אורי, ואז בין אורי לאיתמר, וכל פעם היא קיוותה שהפעם זו תהיה בת. שתהיה לה בת משלה. לתפור לה בגדים ולהיות לה לחברה.

"יש לך אותי לטפל בי," איציק חייך את החיוך הגדול שלו. ולא ידע שזה לא יהיה מצחיק. וכל כך מעט פעמים מאז הוא צחק.

איתמר ונעמה ודנה נסעו, ושקט ירד על הבית. והשקט הכאיב. בייחוד בארוחת יום שישי, שניהם לבד. ורק המזלגות והסכינים הרעישו.

ומאז היו שתי תמונות על המזנון. של אורי במדים, ושל איתמר ונעמה ודנה באמריקה. אחר כך איתמר נתן לה תמונה של כולם מהברית של אריאל. ועכשיו היו שלוש תמונות.

ועליי? לא חבל עליי? היא רצתה להגיד לאיציק אז, ואחר כך היא מלמלה את זה בלילה ההוא, כשהוא לא התעורר ולא היה לה איציק יותר, והיא ליטפה את ידו הדוממת. איתמר צלצל שהוא בדרך, ועד שהוא הגיע כבר קבעו את הלוויה, אף אחד לא ידע מי קבע, אבל היה יום ומקום ושעה ומודעה ולוויה. מזל שאיתמר הגיע בזמן. ומעל הקבר הטרי היא רצתה לשאול את איציק, ומה עם מה שטוב לה? והיא צרחה את זה אחר כך לילה אחרי לילה. לבד. אולי בלי קול, אבל ככה שהלב שלה נשבר. מה עם מה שטוב לה?

"חבל שלקחתם מחסן. באמת. זה ממש בסדר שתשאירו אצלנו את הארגזים," כרמלה אמרה לו אז, מול כל הערמות, "סעו, תראו איך המקום הזה, ואם זה באמת יהיה טוב אז נשלח לכם, או שתבואו הנה לקחת. הרי תבקרו."

והוא הסתכל עליה, איתמרי המתוק שלה עם העיניים דבש, והפסיק לארוז, ואמר לדנה "גו טו אימא", כי הם התחילו להרגיל אותה לשפה, והתיישב ליד אימא שלו, מחזיק את ידה, מביט בפניה היפות, בעיניה שכל חייו עקבו אחריו, שמרו עליו באשר הלך. כל כך הרבה פעמים הוא הרגיש את המבט הזה, ידע שהיא שם. כשהוא התנשק על הספסל, כשהוא הבקיע גול, היא הייתה שם, מאחורי גדר, מציצה מחלון הדירה, אימא שלו. פעם דורון מכיתה ח' צחק עליו, צחק עליה כשראה אותה מאחורי שיח, ואיתמר פוצץ אותו במכות. בחדר המנהלת שאלו אותו מה קרה. ילד כזה טוב, אף פעם לא מרביץ, מה דורון עשה לך? מה? שאלו אותו המורה והמנהלת ואבא ואימא, והוא שתק. לא פצה פה.

"רק ילד אחד יש לי," הוא שמע אותה בוכה בימים ההם, והוא זוכר שלא הבין מה זה באמת אומר, רק חשב שטוב שזה קרה אחרי הבר מצווה, כי אחרת בטח היו מבטלים לו. אחר כך כבר הבין, ותמיד חש אשמה בגלל המחשבה על הבר מצווה שלו.

ומאז, הימים האלה שבין פסח ליום הזיכרון הפכו לימים הנוראים של הבית. בתוך הדממה שהחרישה אוזניים נדמה היה שכל הכוסות מאיימות להתרסק מהמתח באוויר. והוא היה הולך ומתכנס, לא יכול להכיל את הכאב שלהם, לא מסוגל יותר לשמוע את ה"תהיה חזק בשבילם" שאמרו בשבעה ויגידו בכל אזכרה שוב ושוב, והוא בקושי הצליח להיות חזק בשביל עצמו. "רק ילד אחד," הייתה בוכה לאיציק, כל פעם שאיתמר היה מדאיג אותה, או חוזר מאוחר מדי, או מתייצב לצו ראשון. בוכה ואומרת, "ואם יקרה לו משהו? אני אמות אם יקרה לו משהו, אני נשבעת לך, באותו הרגע אני אמות."

"תקשיבי, אימא," הוא חיבק אותה, מלטף ומרגיע, "אנחנו ניסע גג לשנה ונחזור. כל החיים שלי פה, את ואבא, והעסק שלנו שתמיד ימשיך להיות פה. זה נורא חשוב שנסגור את העסקה הזו פרפקט. את יודעת שאני הכי אוהב אותך בעולם, אבל אני חייב לעשות את זה בעצמי."

כמו שהוא היה חייב בסיס רחוק מהבית. כי קרבי היא לא חתמה לו, אז במקום זה הוא בחר הרבה אבק ומאוד רחוק. היה חוזר פעם בשבועיים, מלוכלך וצרוב שמש, לא מספר כמעט כלום, מחבק את האימא הרזה שלו, מעיף אותה באוויר, טורף את כל מה שהיא הכינה לו, ולפעמים היו באים גם חברים שלו, שגם הם היו אוכלים וצוחקים, ואז הוא היה יוצא ואז ישן עד הצהריים.

"אימא," הוא היה שואל מעבר לקו כשהיא הייתה משתתקת, "את שם?"

"כן," היא הייתה אומרת. היא תמיד שם. תמיד. זה בדיוק מה שהיא. זו ששם. מהצד השני, מחכה, נמצאת, בשקט. היא הייתה שם כשהוא הודיע שהם החליטו להאריך את השהייה. היא הייתה שם כשנגמרה השבעה והוא מיהר לנסוע חזרה. היא הייתה שם כשהוא אמר שהוא חייב בקיץ הזה לעבוד ולכן הם לא יבואו השנה, אבל נכון שזה בסדר? כי הוא היה איתה ממש לא מזמן, ביום הזיכרון. וכרמלה אמרה לו שזה היה בלי דנה, והוא אמר שמתישהו השנה הוא יביא אותה. והיא הייתה שם כשהוא הבטיח שבשנה הבאה הם יבואו. וכל כך הרבה פעמים היא אמרה לעצמה שאולי הייתה צריכה אז לצעוק עליו ולהגיד שלא, אבל היא לא צעקה. אולי לא הייתה צריכה לענות לטלפון. אבל היא ענתה. ושוב היא אמרה שבסדר. שוב ושוב היא שתקה והייתה שם. ועכשיו מבולבל לה, והיא לא יודעת כמה שנים של שתיקות עברו, אבל היא כן יודעת שביום הזיכרון הקודם הוא לא בא.

ועכשיו הוא שוב אמר שרק הפעם לא.

היא שולפת פתק ריק אחד מהכיס שלה וכותבת עליו "דנה באה!" ואז זורקת אותו לפח.