זרמים בפסיכולוגיה: במבט עכשווי

אסכולת הפסיכואנליזה

(פרויד, יונג, אדלר, אריקסון) סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20

הפסיכואנליזה נחשבת לחלוצת חקר תורת נפש האדם — הפסיכולוגיה (׳תורת הנפש׳ בלטינית). על־אף התעסקותה ברעיונות תאורטיים בלבד, וחרף העובדה כי לא השכילה לבסס את עקרונותיה על בסיס מחקר מדעי קביל, אסכולה זו משמשת עד היום מקור השראה מרכזי לשאר תורות הנפש שהתפתחו בעקבותיה.

בבסיס תפיסתה של הפסיכואנליזה עומדת תאוריית האבולוציה של דרווין. צָ׳ארְלְס רוֹבֶּרְט דָרְווִין (1882-1809) היה חוקר טבע וגיאולוג אנגלי שטען כי במשך מיליארדי שנים, משחר היווצרות היקום, הטבע עבר תהליך שבו המינים השונים התפתחו מאב קדמון משותף אחד.

תהליך התפתחותי זה נוצר, לדבריו, בשל הברירה הטבעית לשרידות. בבסיס תאוריית האבולוציה עומדת הטענה כי לטבע יש יכולת לשמר רצף תכונות אבולוציוניות הכרחיות להמשך הישרדותו של כל זן, לבל ייכחד. לכן, ככל הזנים, אף התפתחותו של האדם נבעה מתהליך אבולוציוני־הישרדותי זה. ברירתו הטבעית של האדם הייתה להפוך מיצור חייתי בעל דחפים קמאיים לבן תרבות בעל ערכי מוסר המקיים אינטראקציה מושכלת עם סביבתו החברתית (דרווין, 1960/1859).

נוסף על תפיסת העולם הדרוויניסטית, האסכולה הפסיכואנליטית (ניתוח הנפש באמצעות פירוק לגורמים), המוגדרת כאסכולה הווינאית הראשונה, היא תוצר ישיר של תפיסות עולם מכניסטיות ודטרמיניסטיות שרווחו בעולם המדע הווינאי בתחילת המאה ה־19.

על־פי התפיסה המכניסטית, כל תופעה בטבע ניתנת להסבר באמצעות מנגנוני סיבה ותוצאה מכניים חיצוניים, ואין לייחס לשום תופעה בטבע מניע פנימי (דקארט, 2008/1637). בין הוגיה של תפיסה זו היה המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי רֶנֶה דִּי פִּרוֹן דֵּקַארְט (1650-1596). מסופר כי תפיסה זו התגבשה אצלו בעקבות טיול שערך בפריז בגיל 16. הוא ביקר בגני המלכה מרגו, Saint-Germain, ושם הבחין בפסלים המזיזים את איברי גופם באמצעות דוושות מכניות. הדוושות מזרימות מים בצינורות המחוברים לאיברים, והמים גורמים לאיברי הפסלים לנוע בלחץ הידראולי.

דקארט, שהוקסם מהרעיון, ראה במנגנון מכני זה מודל למנגנון הפיזיולוגי המניע את האדם בפעולותיו. לנוזל האנרגטי העובר בצינורות גוף האדם והאחראי על תנועותיו ומחשבותיו קרא דקארט ׳רוח החיה׳ (Animal Spirit) (אלגום, 2019).

על־פי התפיסה הדטרמיניסטית, כל מאורע בעולם, כולל פעולות, החלטות או מחשבות אנושיות, נקבע באופן בלעדי בשל אירועים קודמים (יורמסון, 1967). בין הוגיה הקדמונים של תפיסה זו היה הפילוסוף היווני אריסטו (322-384 לפנה״ס).

בשל האמונה בתאוריית האבולוציה, הפסיכואנליזה לא האמינה בנאצלות נפשו של האדם מן החיה. היא גרסה כי המקור לפעילותה של נפש האדם הוא יצרים, דחפים וכוחות חייתיים ביולוגיים מולדים, בדיוק כמו בנפש החיה.

האנרגיה המפעילה פיזיולוגיה זו היא אנרגיה פנימית, שאינה מגיעה משום מקור חיצוני. אנרגיה זו נעה בין חלקי נפש האדם בדיוק כפי שהמים נעים בצינורות הפסלים, בהתאם לתפיסה המכניסטית. פעולותיו, מחשבותיו ותנועות נפשו של האדם נקבעות רק בשל אירועים קודמים שפקדו אותו. אין לו בחירה חופשית עצמאית כלל, בהתאם לתפיסה הדטרמיניסטית.