זרע רע

הנחש המעוות הבנזונה הזה טוני הוא בכלל אשמת פליקס. או בעיקר אשמתו. בשתים־עשרה השנים האחרונות הוא האשים את עצמו לא פעם. הוא נתן לטוני חופש פעולה גדול מדי, הוא לא פיקח עליו, הוא לא הציץ מעבר לכתפו המפוספסת, המרופדת, המעונבת של טוני. הוא לא קלט את הרמזים שכל אחד עם רבע מוח וזוג אוזניים היה קולט. יתרה מכך: הוא סמך על הלקקן המרושע, השאפתן, המקיאווליסט. הוא קנה את ההצגה שלו: "תן לי לעשות במקומך את העבודה השחורה, תאציל סמכויות, תשלח אותי." איזה טיפש.

הצידוק היחיד שלו הוא שהיה אז שקוע ביגונו. זה היה בדיוק אחרי ששכל את בתו היחידה, ובצורה איומה כל־כך. אילו רק חשב, אילו רק לא חשב, אילו רק הבין...

לא, זה עדיין כאוב מדי. אל תחשוב על זה, הוא אומר לעצמו ומכפתר את החולצה. תדחיק את זה בכוח. תדמיין שזה היה רק סרט.

גם אלמלא אותו אירוע שאסור לחשוב עליו יש להניח שהיה נופל בפח. הוא התרגל לתת לטוני לנהל את הצד היומיומי של העסק, כי הרי פליקס הוא המנהל האמנותי, כפי שטוני לא חדל להזכיר לו, והוא הרי בשיא כוחו, כך לפחות גרסו הביקורות; כך שהוא צריך להקדיש את עצמו לדברים שברומו של עולם.

והוא באמת הקדיש את עצמו לדברים שברומו של עולם. ליצירת חוויות תיאטרליות עשירות, יפהפיות, מפעימות, מקוריות, מסתוריות מאין כמוהן. להעלאת הרף עד לירח. להפיכתה של כל הפקה לחוויה ששום צופה לא יוכל לשכוח. לעצירת הנשימה הקולקטיבית, לאנחה הקולקטיבית; לכך שהקהל יצא מההצגה בצעד כמעט כושל של שיכורים. לכך שפסטיבל מקשיוֶוג יהיה אבן בוחן, אמת מידה לכל פסטיבל תיאטרון פחוּת ממנו.

לא שאיפות של מה בכך.

לשם הגשמתן קיבץ פליקס את מיטב הצוותים שהצליח לשדל. שׂכר את שירותיהם של הטובים ביותר, לחש על אוזניהם של הטובים ביותר. לפחות הטובים ביותר שיכול היה להרשות לעצמו. הוא בחר בפינצטה את השדונים והגמדים הקטנים שמאחורי הקלעים, את מעצבי התאורה, את טכנאי הקול. הוא צד את ראשיהם של מעצבי התפאורה והתלבושות הנחשבים ביותר של תקופתו, אלה שאותם הצליח לשכנע. כולם היו חייבים להיות מן השורה הראשונה ואף למעלה מזה. אם אפשר.

כך שהוא היה צריך כסף.

הכסף היה עניינו של טוני. עניין פחוּת ערך: הכסף היה רק אמצעי להגשמת המטרה, והמטרה הייתה התעלות: את זה שניהם הבינו. פליקס המכשף הרכוב על עננים, טוני המוציא והמביא, ארצי ורודף בצע. זאת נראתה חלוקת תפקידים הולמת, בהתחשב בכישרונותיהם המולדים. כמו שטוני עצמו אמר, כל אחד מהם צריך לעשות את מה שהוא מצטיין בו.

מטומטם, גוער פליקס בעצמו. הוא לא הבין שום דבר. ואם אכן היה בשיא כוחו, הרי השיא תמיד מבשר רעות. מי שהגיע לשיא יכול רק להידרדר.

טוני שמח לפטור את פליקס מהטקסים השנואים עליו, כמו הרמות כוסית והתחנפויות לתורמים ונותני חסות, וההתרועעות עם חברי חבר המנהלים, וחילוץ המענקים מדרגי ממשל שונים, וכתיבת דוחות משכנעים. כך — אמר טוני — יוכל פליקס להתמסר לדברים החשובים באמת, כמו הערות בימוי מאלפות ועיצובי תאורה חדשניים ותזמון מדויק של ממטרי קונפטי נוצצים שהוא עושה בהם שימוש גאוני כזה.

ועבודת הבמאי, כמובן. פליקס תמיד שיבץ בכל עונה הצגה או שתיים בבימויו. מדי פעם אפילו קיבל על עצמו את התפקיד הראשי, אם התפקיד דיבר אליו. יוליוס קיסר. המלך הסקוטי. ליר. טיטוס אנדרוניקוס. כל אחד ואחד מהם נחל הצלחה מסחררת! כמו גם כל אחת ואחת מההפקות שלו!

על כל פנים הצלחה ביקורתית, אף על פי שהקהל ואפילו התורמים רטנו מדי פעם. לוויניה הכמעט עירומה שדמה ניגר ללא מעצורים ב"טיטוס" הייתה מראה בוטה וקשה מדי, התאוננו; אם כי, כפי שפליקס ציין, הטקסט בהחלט מצדיק זאת. למה חייבים להעלות את "פריקלס" עם ספינות חלל וחוּצנים במקום ספינות מפרשׂ וארצות ניכר, ומדוע להציג את אלת הירח ארטמיס עם ראש של גמל שלמה? אם כי — כפי שאמר פליקס לחבר המנהלים להגנתו — זה מתאים בדיוק, אם חושבים מספיק לעומק. ושיבתה של הרמיוני לחיים ב"אגדת חורף" כערפד: שם כבר היו ממש קריאות בוז. פליקס היה מאושר: זה חזק! מי חוץ ממנו עשה דבר כזה? במקום שיש קריאות בוז, יש חיים!

ההרפתקאות האלה, משוגות הדמיון האלה, ההצלחות המסחררות האלה היו פרי רוחו של פליקס בימים אחרים. הן נעשו מתוך התרוממות רוח, מתוך חדווה מתפרצת. ערב הפיכת החצר של טוני השתנו פני הדברים. הם האפילו, קדרו, ובפתאומיות כזאת. "יַלֵּל, יַלֵּל, יַלֵּל"...

אך הוא לא יכול ליַלל.

ראשונה עזבה אותו אשתו, נדיה, בקושי שנה אחרי נישואיהם. נישואים מאוחרים מצידו, ולא צפויים: הוא לא ידע שהוא מסוגל לאהבה כזאת. הוא רק התחיל לגלות את מעלותיה, רק התחיל להכיר אותה באמת כשמתה מחיידק אלים מייד אחרי הלידה. דברים כאלה קורים, למרות הרפואה המודרנית. הוא עדיין מנסה להיזכר בדמותה, לשוב ולהפיח בה חיים בעיני רוחו, אבל עם השנים היא התרחקה ממנו אט־אט, דוהה כתמונת פולרואיד ישנה. עכשיו היא לא הרבה יותר מצללית; צללית שהוא ממלא בתוגתו.

הוא נותר אפוא לבדו עם התינוקת שזה עתה נולדה, מירנדה. מירנדה: איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור? היא לא נתנה לו לטבוע בתוהו. הוא החזיק את עצמו כמיטב יכולתו, ויכולתו לא הייתה טובה כל־כך; אבל הוא הסתדר. הוא שׂכר מטפלות, כמובן — הוא היה צריך נשים כלשהן, כי לא היה לו מושג על הצד המעשי של טיפול בתינוקות, ובגלל עבודתו לא התאפשר לו להיות עם מירנדה כל הזמן. אבל הוא היה איתה בכל רגע פנוי. אם כי לא היו הרבה רגעים פנויים.

מהרגע הראשון הוקסם ממנה. הוא כרכר סביבה, התפעל ממנה. כמה מושלמות אצבעות ידיה ורגליה, עיניה! איזה תענוג! כשלמדה לדבר אפילו הביא אותה לתיאטרון; היא הייתה פיקחית כל־כך. היא הייתה יושבת, קולטת הכל, לא מתפתלת או משתעממת כמו בת שנתיים אחרת במקומה. אילו תוכניות היו לו: כשתגדל קצת הם ייסעו יחד, הוא יראה לה את העולם, ילמד אותה דברים כה רבים. אבל אז, כשהייתה בת שלוש...

חום גבוה. דלקת קרום המוח. הן ניסו להשיג אותו, הנשים, אבל הוא היה בחזרה ונתן הוראות מפורשות לא להפריע לו והן לא ידעו מה לעשות. כשסוף כל סוף חזר הביתה היה בכי מר, ואחר־כך הנסיעה לבית החולים, אבל מאוחר מדי, מאוחר מדי.

הרופאים עשו כל מה שאפשר היה לעשות: כל קלישאה נאמרה, כל תירוץ הושמע. אבל שום דבר לא עזר, והיא נעלמה. נלקחה, כמו שהיו אומרים פעם. אבל לאן? לא ייתכן שפשוט נעלמה מעל פני האדמה. הוא סירב להאמין בזה.

לוויניה, ג'ולייט, קורדליה, פרדיטה, מרינה. כל הבנות האבודות. אבל חלקן שבו ונמצאו. למה לא מירנדה שלו?

מה עושים עם צער כזה? הוא היה כמו ענן שחור ענקי המאיים לגלוש מעל האופק. לא: כמו סופה. לא: לא כמו שום דבר שאפשר לומר בשפה. הוא לא היה מסוגל להתמודד איתו במישרין. הוא היה חייב להמיר אותו, או לכל הפחות לעטוף אותו.

מייד אחרי הלוויה עם הארון הקטן עד דמעות, הוא השקיע את עצמו ב"סערה". זאת הייתה בריחה, את זה הוא הבין אפילו אז, אבל זאת הייתה אמורה להיות גם מין החייאה, גלגול נשמות.

מירנדה תהפוך להיות הבת שלא אבדה; הבת שהייתה מלאך שומר, כרוּב־מרום מושיע, ששימחה את אביה הגולה כשהשניים נסחפו בסירתם הדולפת בים האפל; הבת שלא מתה אלא גדלה והייתה לנערה מלבבת. את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין.

הוא ייצור מסגרת מתאימה למידותיה של מירנדה החדשה שהוא בורא בכוח רצונו. יתעלה על עצמו כשחקן־במאי. יחרוג מכל שיעור, ימתח את המציאות עד שתצטלצל. הייתה קדחתנות נואשת באותם מאמצים אי־אז, אבל האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?

את אריאל שלו, כך החליט, יגלם טרנסווסטיט הולך־קביים שיהפוך לגחלילית ענק ברגעים משמעותיים. קליבן שלו יהיה דר־רחוב מזוהם — שחור ואולי ילידי — וגם משותק ברגליו, הוא יסיע את עצמו על הבמה על גבי סקייטבורד מגודל. סטפנו וטרינקוּלוֹ? עדיין לא ברור, אבל יהיו שם מגבעות שחורות ואזורי חלציים. וגם להטוטנות. טרינקולו אולי יטיל באוויר משהו שיאסוף על חוף האי המכושף — דיונונים, נניח.

מירנדה שלו תהיה נפלאה. היא תהיה פראית, כמתבקש — ניצולת ספינה טרופה שהתרוצצה ברחבי האי שתים־עשרה שנה, יחפה, מן הסתם, כי מנַין יהיו לה נעליים? עור כפות רגליה בוודאי התעבה כסוליה.

אחרי חיפוש מתיש שבמהלכו דחה סתם צעירות וסתם יפות, ליהק בחורה שהייתה בילדותה מתעמלת והגיעה עד למדליית כסף באליפויות צפון אמריקה ואחר־כך התקבלה לבית הספר הלאומי לדרמה: רזונת, חזקה וגמישה, על סף לבלוב. אן־מארי גרינלנד קראו לה. כל־כך להוטה הייתה, כל־כך נמרצת: בקושי מלאו לה שש־עשרה. לא הייתה לה הכשרה דרמטית רבה, אבל הוא ידע שיצליח לחלץ ממנה את הדרוש לו. משחק כל־כך לא מעובד עד שאפילו לא יהיה משחק. זאת תהיה מציאות. דרכה תשוב לחיים מירנדה שלו.

פליקס עצמו יהיה פרוספרו, אביה האוהב. מגונן — אולי מגונן מדי, אבל רק מפני שהוא עושה הכל לטובת בתו. וגם חכם; חכם יותר מפליקס. אם כי אפילו פרוספרו החכם בוטח בטיפשות במקורבים לו ומתרכז יותר מדי בשכלול כישורי הכישוף שלו.

גלימת הקסמים של פרוספרו תהיה עשויה מבעלי חיים — לא אמיתיים ואפילו לא ריאליסטיים אלא חיות צעצוע פרוותיות שרוקנו מריפודן ונתפרו זו לזו: סנאים, ארנבים, אריות, משהו מנומר וכמה דובים. החיות האלה יזכירו שכוחותיו העל־טבעיים אך הטבעיים של פרוספרו קשורים לאיתני הטבע. פליקס הזמין עלים מלאכותיים ופרחים מרוססים בצבע זהב ונוצות בשלל צבעים שיישזרו בין היצורים הפרוותיים וישוו לגלימתו ברק ומשמעות. את מטה הקסמים שלו מצא בחנות עתיקות: מקל הליכה אלגנטי מתקופת המלך אדוארד וראשו ראש שועל עשוי כסף שעיניו הן אולי אבני איחד. האורך היה צנוע לגבי מטה קסמים, אבל פליקס אהב לשלב הפרזה ואיפוק. אבזר זִקנה כזה יכול להתגלות כהערה אירונית ברגעי מפתח. בסוף ההצגה, באפילוג של פרוספרו, הוא תכנן להוסיף אפקט של שקיעת החמה, כשפתותי קונפטי נוצצים צונחים מלמעלה כמו שלג.

ה"סערה" הזאת עתידה הייתה להיות הברקה: הטובה שביצירותיו. הוא היה — כך הוא מבין עכשיו — אחוז דיבוק חולני. ההפקה הייתה מין טאג' מהאל, אחוזת קבר מפוארת לזכר נשמה אהובה, או תיבה יקרת ערך משובצת מרגליות המכילה אפר. אבל יותר מזה, כי בתוך הבועה המכושפת שהוא יוצר מירנדה שלו תשוב ותחיה.

כך שהמכה הייתה קשה פי כמה כשהכל קרס.