חבר קרוב

בני אדם לא באמת מכירים את עצמם, לכן הם מספרים לעצמם סיפורים שיעזרו להם להבין. למשל, לרבים מהם קל יותר לחשוב שרומנים נולדים במקרה; שהצדדים כלל לא התכוונו לבגוד, ופתאום קרה משהו גדול משניהם. מישהו הלך למקום שלא היה אמור ללכת אליו, פגש שם במקרה מישהי, ואז ניצת הניצוץ. כן, המחשבה שרומנים נולדים ללא תכנון הופכת אותם, לפחות בעיני כמה מהנואפים, לנסלחים יותר. הרי לא ייתכן, הם חושבים, שאנשים טובים יעשו מעשים רעים.

אבל שירלי הבינה מגיל צעיר שרומנים לא נולדים במקרה, ושגם אם מפגש כזה או אחר מתרחש בהפתעה, יש כל כך הרבה תחנות בדרך שאפשר לעצור בהן. אלא שלעצור זה לא תמיד קל. לכן היא, כמו רבים אחרים, פשוט מספרת לעצמה שהבגידות שלה הן בכלל אשמתו של בעלה, ושהיא בעצם עושה דבר הכרחי כדי לשמר את נישואיהם. לפחות זה מה שסיפרה לעצמה פעם, לפני שהבינה שיש כוחות וזרמים הסמויים מן העין שעשויים לשנות חיים באבחה אחת.

כבר משנות נעוריה, כשצפתה באביה הפרפר, שירלי הסתקרנה ממעשה הניאוף. אולי מתוך אהבתה ללוצ'יאן והזדהותה המוחלטת איתו, שירלי דווקא ראתה בו כמעט כורח. על אימא שלה, האישה המרירה והנבגדת, לא ריחמה מעולם.

לעצמה כמובן ביקשה חיים אחרים משל הוריה. כשהתחתנה עם אהוד, גבר נכון ממשפחה נכונה, לא תכננה לבגוד בו, ואחרי שיפתח ואביגיל נולדו ניסתה לשמר את חיי המשפחה, לפחות על פני השטח.

ארבעתם מתגוררים בדירה יפה ומרווחת ברמת אביב גימ"ל. רק חצי שעת נסיעה מפרידה בין חייה הנוכחיים של שירלי טל — אם, רעיה ויועצת מוערכת לניהול משברים תקשורתיים — ובין שכונת השוליים בחולון שבה גדלה. מדי פעם בפעם, בנסיעותיה לבקר את הוריה שעדיין חיים שם, היא עושה סיבוב ברחובות ילדותה. בכניסה לשכונה כבר אין זכר לשלושת הבניינים הרעועים, המתקלפים, שבאחד מהם העבירה את שני העשורים הראשונים לחייה. הם נקברו ותחתיהם קמו מפלצות לבנות של חמש עשרה קומות. מרבית הדיירים בבניינים האלה, עדות לאובססיית הנדל"ן ששוטפת את הארץ, הם תושבים חדשים שהגיעו מפה ומשם. אבל בקומות התחתונות מתגוררים בעיקר ותיקי השכונה, כמו ההורים שלה שקיבלו דירה חדשה ומרווחת בקומה השלישית. ואולם ההתחדשות העירונית הגיעה רק לשניים או לשלושה רחובות, וכשעוברים את המרכז המסחרי ואת בית הספר, כשמעמיקים לתוככי השכונה ומתקרבים אל שדה הקוצים שמסמל את גבולותיה, נראה כי דבר לא השתנה. הנה המרכז המסחרי הישן שבו הייתה לאביה חנות, והנה שני הבניינים הישנים, שבאחד מהם גדלה אימא שלה במשפחה מרובת ילדים, ובאחד שוכנה סבתא שלה, שכולם קראו לה גברת לופו, אך מאחורי גבה ריכלו על כך שאין לה גבר ועל כך שעלתה מרומניה רק עם בנה יחידה לוצ'יאן.

בדרך כלל שירלי גולשת בנהיגה איטית ברחובות ילדותה, פונה לפה, פונה לשם, אך כשנחה עליה הרוח היא יוצאת מהאאודי, שומרת על קשר עין עם הרכב לכל מקרה שלא יהיה, ומסתובבת קצת. בפעם האחרונה שביקרה שם קנתה סודה בבקבוק זכוכית מהמכולת שהחליפה את המספרה של אלי רחמים, שפעם ילדים ריססו בגרפיטי את המילה "בלי" בין שני חלקי שמו, ועל השלט נותר שנים הכיתוב "מספרת אלי בלי רחמים". היא ישבה על הספסל הסמוך למכולת והשקיפה על אחד הבניינים, שמתחתיו תמיד יושבות כמה סבתות, מפצחות גרעינים ופיסטוקים או כותשות פלפל צ'ומה במכתש ועלי.

כשישבה על הספסל הבחינה ששני נערים לטשו מבט באאודי והתווכחו ביניהם איזה דגם זה, וזקן שיצא מהמכולת הביט בה ושאל: "את הבת של לוצ'יאן, נכון?" וסימן בכף ידו ליד רגלו ואמר: "אני זוכר אותך כזו קטנה."

מהיום שהיא זוכרת אותו, אביה של שירלי רדף שמלות, ובשכונה הדביקו לו את הכינוי "לוצ'יאן בֵּלָה" משום שתמיד כשראה אישה אמר לה את שתי המילים היחידות שידע באיטלקית: "צ'או בלה! צ'או בלה!" גבוה ורזה היה אז, ונהג תמיד לכווץ את עיניו הכחולות כשעשן הסיגריה הקבועה בין אצבעותיו הסתלסל במעלה פניו המחודדות. הזיכרון הראשון של שירלי, קדום ומטושטש, הולך אל יום חורפי וגשום שבו אביה החכם והיפה ארז אותה טוב־טוב במעיל האדום ולקח אותה לגן. הוא הניף אותה גבוה והניח אותה על כתפיו החזקות, ובצעדיו הענקיים פסע בין השלוליות.

בבעלותו של לוצ'יאן הייתה חנות בקצה המרכז המסחרי, "לופו מכשירי כתיבה", ושירלי הייתה יושבת בה לפעמים בשעות אחר הצהריים, עוזרת קצת לאביה וקוראת את ההורוסקופ בכל העיתונים שנמכרו בחנות. היא אהבה להביט בדרך שבה לוצ'יאן מרשים את הלקוחות, גם את הגברים אבל בעיקר את הנשים, בידע הכללי הנרחב שלו, בכך שהוא זכר בעל פה את שיר השירים ואת קהלת וביכולתו לבצע תרגילי חשבון מסובכים. מכפלות תלת־ספרתיות יכול היה לחשב במוחו המשוכלל והקודח, וכשעשה זאת אל מול הלקוחות הנדהמים האוחזים במחשבון, היה קד קידה עמוקה כאילו הוא שחקן ראשי במחזה. פעם שאל אותו אחד הלקוחות איך הוא, לוצ'יאן, עם כזה מוח כמו מחשב, לא הלך להיות פרופסור או מהנדס של חלליות. היא התגאתה באביה באותם רגעים, אבל כשהביטה בו ראתה שמשום־מה פניו נופלות לרגע. הוא התחיל להמציא סיפורים מפה ומשם, אבל כשהלך משם הלקוח הסתגר בשתיקתו בפנים עגומות.

המשחקים וההצגות של אביה פעלו את פעולתם, ולאורך השנים הפיל ברשתו לא מעט מהנשים שהגיעו לחנותו. כששירלי בגרה ונולד הרומן הראשון שלה מחוץ לנישואים, היא האמינה שכמו חריפותו ומבנה גופו של אביה, גם מזגו הבוגדני עבר אליה בתורשה, וכי האהבות מחוץ לנישואיה הן לא תולדה של בחירה אמיתית אלא של נטייה שעוברת בדם.