חדר על גג מחפש דייר

הדירה שלה הופיעה בשורה הראשונה באתר. לא היו לי כוח או זמן או חשק לחיפושי דירה מתישים ומייאשים בעיר הבלתי אפשרית הזאת. זו תהיה הדירה שלי, אין אפשרות אחרת. גם לא מעניינות אותי הדרישות המוזרות האלה. שורה ראשונה זו שורה ראשונה. זו הדירה. זה הגורל. אני רק צריך מקום לברוח אליו. רק שיענו לי כבר.

בחיים לא הייתי חושב לחזור לגור ברוטשילד. אין לי שם כלום היום. לפני עשרים שנה הגשמתי חלום כשעזבתי את הבית ועברתי ללמוד בתל אביב, וגרתי ברחוב צדדי, במרחק סיגריה משדרת הספסלים הנחשקת, עדיין נטולת מגדלים ומלונות בוטיק. שם היו חיי ואנשיי, כל החברים חגו במעגל. העיר הזאת היתה שלנו, ככה חשבנו בטעות, עכשיו היא מנסה להקיא אותנו מתוכה, ולתוך הקיא הזה אני חוזר. אין לי עיר אחרת.

שלום

נתקלתי בהודעה שלך. אשמח לסבלט את החדר.

התקשרתי כמה פעמים ואין תשובה

אני אשמח להיכנס כבר מחר אם יתאים

בתמונות החדר נראה מושלם

אשמח אם תחזרי אליי ונקבע

אני נוחת בארץ בצהריים ואשמח להגיע מהנמל ישר לדירה.

תודה

אני לא באמת אשמח. נראה לכם? אולי אני נראה בשליטה, אבל אני ממש לא. אני גמור, מפורק, בקושי מצליח לנשום נשימות עמוקות. החיים שלי כמו שאני מכיר אותם, נגמרו. אני נשמע דרמטי, מגזים, אני יודע, אבל זו האמת לאמיתה. באמת. אני לא יודע לשקר. מאז שנשברתי בחקירה מול אמא שלי בגיל שמונה, אחרי שהשכנה התלוננה שזרקתי ביצים על החלון שלה בקומה השלישית, והיא איימה לקחת אותי לתשאול במכונת אמת במשטרה. לא מסוגל להחזיק שקר לאורך זמן. אני מסמיק, אני מגמגם, אני מחייך במקומות הלא נכונים.

אני יושב עכשיו במטבח לא שלי, בעיר ובמדינה לא שלי, ומנסה להכין את עצמי לנחיתה בארץ. מזכיר לעצמי שכשחוזרים לתל אביב מחו"ל, לפני שמצליחים להתרגל אליה שוב, צריך להתכונן לעוצמה האלימה שבה היא תוקפת אותך. עוד יום או יומיים אכנס למונית שתיקח אותי לנמל התעופה, ומשם — חור שחור. אין לי בית (רני כתב לי בסמס לא להעז לחזור לדירה), אין לי עבודה (עזבתי את גהה לפני כשנה, ומאז אני חי על החסכונות), אין את רני, אין את איתמר, אין לי תוכנית, אין לי כוח.

השבועיים באיסטנבול הצליחו להשכיח אותו מדי פעם. עזרה גם העובדה שהחבר היוגיסט שאליו ברחתי מהלם הפרידה ובתקווה שהכול יסתדר כשאחזור, דאג שאהיה במצב צבירה לא מודע רוב הזמן. הוא התעקש ושיכנע אותי לטוס אליו לכאן, כשסיפרתי לו על הימים העכורים בדירה לאחר הערב ההוא, הערב שבו רני אמר לי בקול רועד ובעיניים עייפות שהוא רוצה להיפרד. שהוא אוהב אותי לא פחות, שהוא מקווה שנישאר חברים, שהשליליות והביקורתיות שלי התישו אותו, שאני לא מחובר לרגשות שלי בשיט, שנמאס לו להיות הקטר במערכת היחסים הזאת, שהוא הבין שהוא מנסה לשנות אותי ושזה לא יקרה, שכבר שנה שקשה לו, ושאני כל כך מרוכז בעצמי שאפילו לא שמתי לב שהתקפי החרדה חזרו לו.

עכשיו אני בעיר המפוצלת־יבשות ואישיות הזאת, מדחיק את הכול. מתרגל יוגה עם החבר הכי שלי שעבר לכאן כדי ללמוד איינגאר אצל גורו מקומי, וכל לילה אנחנו יוצאים, ואני פוגש המון טורקים חדשים, ומדמיין שהחברים שלו הם החברים שלי, ושאלה בעצם החיים שלי, והוא לוקח אותי לסוהו האוס קלאב של שועי העיר, בבניין הקונסוליה לשעבר, מרובה הקומות והממון, עם מוראט המיליונר הטורקי, המכנה עצמו "הנסיכה של שכונת ג'יהאנגיר", שמשכר אותנו ללא הפסקה בוויסקי סאוור עם חלבון ביצה בפנים, ומפנק בשורות לבנות עבות מדי בשירותי הזהב בזמן שהוא מתפאר באוסף האומנות והבחורים שלו, ורק הודעות מרני מצליחות להרוס לי את הבריחה, מזכירות לי למה אני פה, הוא מבהיר שהפרידה סופית, מתעקש לנהל את התהליך הזה בסמסים, ואני דורש שנדבר, ובטלפון הוא נשמע פתאום אחר, והוא קר, וקשה, ואדיש, וכועס, ועקשן, ולא מקשיב, ואיך אני מעז לטוס ככה? ומה חשבתי לעצמי? ומה עם הכסף? ואני לא יכול לשמוע אותו, ואני מנתק לו בפנים, ואני יושב במקומות הכי יפים בעיר ורוצה לשבור הכול ולצרוח למה זה מגיע לי, ומה עשיתי, ומה יהיה, ובנזונה, ושימות, אמן. והחבר תופס אותי ונכנסים למונית, ונוסעים לעוד חמאם סליזי, לעוד מסיבת בית, לעוד פתיחה, לעוד הופעה, לעוד מרתף, לעוד בר קווירי סודי, והוא מגיש לי בפינת מועדון חשוכה תלולית של קיי מכפית כסף זעירה לכל נחיר, שיהיה סימטרי, והמוח נעצר לי כל כמה דקות, או שניות, והכול נהיה מעומעם ואיטי, והרגליים שלי כבדות וקלות באותו הזמן, והביטים דופקים לי בברכיים, ואני אובד לרגע במוזיקה, ומלכות דראג עירומות רוקדות על עמוד, ומישהו נזיל מגדרית דוחף לי בצפיפות המתנועעים יד לג'ינס ולתחתונים, ודוחף לי לשון לפה, ואצבע לטוסיק, ועוד כוס, ועוד שורה, ועוד כפית, ועוד ועוד, אבל סמים זה כמו איפור, אני עדיין זוכר איך אני מרגיש מתחת, ואני רוקד עם זרים שלא אפגוש עוד לעולם, ופתאום שיר ישן נושן של מדונה שאף פעם לא משמיעים, ואני לא יכול להתקשר לספר לרני, שעדיין מעריץ אותה באובססיביות של בן נעורים שאני זנחתי מזמן, ואני לא עומד עוד, אין לי שיווי משקל, חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה, והחבר משכיב אותי על ערמת מעילים ואומר שיהיה בסדר, ואני בוכה ובוכה ובוכה, ואני אף פעם לא בוכה, והוא מלטף לי את הגב, מה שגורם לי לבכות יותר, והמיליונר נבהל ושואל מה יש לי, והחבר מסביר לו שאני אחרי ברייקאפ מהבויפרנד, פרקטיקלי האסבנד שלי, והמועדון נהיה חשוך ומאיים, ואני לא בטוח שאני יכול לזוז, אז אני קם לבדוק את זה ויודע שאני חייב לעוף מכאן עכשיו, ואני שם את המעיל, והצעיף, והכובע, והכפפות, ורץ לדלת, וטס במדרגות את כל החמש קומות למטה, ובסמטה אני לא יודע לאן לפנות, והשלג מצליף ואין לי מטרייה, וקר נורא, ואני לא רואה כלום במשקפיים הרטובים, ואני הולך הכי מהר, משתדל לא להחליק, ומוכרי הערמונים עדיין עומדים מתחת לגגונים עם רוכלי הצדפות הממולאות, והמוזיקה עוד מהדהדת באוזניים, ולמרות השעה והשלג עוד רבים הצועדים בשדרת איסתיקלאל, עיניים זרות מביטות בי ברחמים, הם צודקים, אני אבוד, לא חשבתי שאהיה שוב לבד, אהבתי את הבית שלנו, לא ידעתי שכל הזמן הזה רני זומם לעזוב אותי, מי מוותר ככה על אהבה? היא לא המובן מאליו, ואני מוצא מונית ונוסע רטוב חזרה לדירה, הכבישים מוצפים ושוצפים, והנהג הכורדי המותש, שמספר שכל מה שהוא עושה בחיים זה לעבוד ולישון, לא רואה את הדרך. לא אכפת לי אם נעשה עכשיו תאונה, אני מקווה, באמת שאין צורך להטיס את גופתי ארצה.

עוד לפני שיש לי כרטיס חזור לארץ, רני מסמס שהוא לא מוכן שאחזור לדירה, שאסתדר, אני מתקשר אליו להתחנן, להילחם על חיי, לנסות להסביר לו שאין לי איפה לנחות, אני לא מוכן לישון אצל ההורים שלי או אצל מישהו מהחברים, זה הבית היחיד שלי, כל הדברים שלי שם. זה לא מעניין אותו, אחרי איך שהתנהגתי בבית לאחר שיחת הפרידה, הוא לא מסוגל לדמיין עוד יום אחד בקרבתי, הוא מפחד מנוכחותי, רק לראות את השם שלי על הצג עושה לו בוקס בלב.

לא הייתי מוכן לשמוע את האמת, לא הייתי מוכן לוותר, אחרי שהוא לא נכנע לאף אחת מדרישותיי, איבדתי עשתונות, איבדתי לחלוטין. מהר מאוד הבנתי שהגעתי לשרוף את הגשר הוותיק שלנו כמו שצריך, שלא יישארו גם גחלים לוהטות לפסוע עליהן לצד השני כפאקיר חדור אמונה. לא היה רגע אחד בשיחה, שהקלטתי ושמעתי עשרות פעמים, שבו רציתי להגיד משהו אחד, אבל הפה שלי צרח דברים אחרים. ניסיתי לדבר בטון נמוך ורגוע, יצאו ממני צלילים שאני לא מכיר. רציתי להראות אהבה ובמקום זה איימתי, רציתי לבכות ובמקום זה קיללתי, רציתי לחנוק אותו, רציתי לדפוק לו את הראש בקיר, רציתי לחבק אותו ולנשק אותו ולהיכנס איתו למיטה עירומים, רציתי שיכרבל ושלא יעזוב, רציתי להגיד שאני מבטיח להשתנות, רציתי לפרוץ את החומה המשוריינת שבנה, רציתי לגרום לו להצטער שעזב אותי, רציתי להחזיר את הזמן לאחור, רציתי שיזהיר שאסון מתקרב, שיקיים שימוע לפני פיטורים, שיעניק ארכה, שלא יוותר, שיסלח, רציתי שהאהבה שלו אליי תנצח, רציתי שיצליח לדמיין איתי עתיד, רציתי להצליח לדמיין כזה בעצמי.

לפני הטיסה חזרה לתל אביב אני מקעקע את השם שלו בגופי אצל מקעקע טורקי שלא יודע מילה אנגלית. לא לתת לעצמי לשכוח שפעם אהבתי את הגבר הזה. שתהיה תזכורת נצח, לפני שהרגשות כלפיו ידהו. לעשות פעם אחת בחיים המחושבים האלה משהו אימפולסיבי שאי אפשר להתחרט עליו.

המקעקע, שנתקל לראשונה באותיות עבריות, מחדיר לי באקדח שבע מחטים, רי"ש ונו"ן סופית בדיו לבנה, מבעד לשכבת האפידרמיס אל שכבת הדרמיס. האותיות נחות על הווריד הראשי במפרק כף היד. ליד הצלקת הישנה. כשהדם המחומצן זורם ומפעפע בנימים, הטאטו הופך מלבן לוורוד ומזכיר לי לנשום. רני לעולם לא יראה את הקעקוע הזה, הוא רק בשבילי.

אני מאשר לחבר הכי שלי שהכאב לא כזה נורא, ובהחלטה של רגע הוא מחליט גם להתקעקע. קעקוע גרפיטי של לב עשוי מפלסטר, על לבו. הוא מקווה שזה יתקן לו את הלב, והוא יצליח להתאהב בבחורים כמו שצריך. לנהל מערכת יחסים כמו שצריך. נמאס לו לחיות ביחיד, מגיע לו לחוות זוגיות אמיתית.

"אבל קעקוע לא אסור לפי הדת? לא מספיק שאתה הומו?" אני שואל כשהוא בוחן מול המראה כיצד ייראה הציור על גופו, ובודק שהוריו לא יצליחו להבחין בו. הוא החליף את הכיפה בכובע, וסימס בשבת, והמציא לעצמו שביל חדש באמונה, אבל הוא תמיד יישאר החבר הדתי שלי.

"כתוב בל תשחית את גופך. אבל אני לא רואה בזה השחתה. להפך, זה מהמם," הוא אומר, ואני מצלם את הקעקוע המדמם שלי. דם אדום בתוך מסגרת לבנה.

אני מגגל בטלפון, "כתוב שם 'וכתובת קעקע לא תיתנו בכם'. לא לימדו אותך את זה בישיבה?" אני מקשה עליו. רוצה לעמת אותו עם החטא שהוא הולך לבצע.

"אז כתוב. פעם האמנתי בכל כך הרבה דברים, שאני כבר לא יודע מה אני חושב עליהם היום. ואם ה'לא' היה נמחק? ואם היה כתוב משהו אחר?" הוא משחק עם המדבקה על גופו, "מעל הפטמה או מתחת? מה אתה אומר?"

לפני שאני עוזב את דירתו האיסטנבולית של החבר החוטא, אני נפרד ממנו בפוסט־איט צהוב: היית המארח המושלם, הצלת אותי בשבועיים האלה ביותר מובנים ממה שתוכל לתאר, הימים כאן יהיו חקוקים לנצח בלבי ובבשרי. אתה החבר הכי הכי שמישהו יכול לבקש לעצמו.

אני מדביק אותו על המקרר, ליד פתקי פרידה אחרים שקיבל, לוקח את המזוודה ויוצא למונית.