חובה מלכותית

1

"נוף נהדר."

קיארה לא הסתובבה לעבר הקול הסמכותי והעמוק גם כשהוא הציף אותה וחדר איכשהו לדמה, לעצמותיה, וכמעט גרם לה לרעוד. היא חשה שהוא מתקרב עוד לפני שהוא התיישב על הכיסא שלידה – באוויר סביבה שרר שקט טעון ציפייה, מין דממה מוחשית טעונה בחשמל, כאילו סידני כולה השתתקה בפניו. היא דמיינה את הליכתו הקלילה והבטוחה, את האופן שבו גבריותו הכהה והחזקה סובבה ראשים בכל מקום, את הדרך שבה הוא, ללא ספק, הביט בה בריכוז עז בעודו מתקרב אליה.

מצד שני, היא ציפתה לו.

"זה משפט התחלה נורא." היא ציינה בטון שהיה קרוב מדי לזלזול, אך נראה היה שהיא אינה יכולה להתאפק. היא החליטה לא להביט בו, אלא אם הוא יהיה ראוי לכך. היא תעמיד פנים שהיא מוקסמת ממי הנמל, מהשקיעה הקרבה. לא מגבר כמוהו, לא משנה כמה גבוה, כהה ומסוכן הוא, אפילו בשולי שדה הראייה שלה. "במיוחד פה. אני חושבת שתגלה שהנוף הזה מפורסם, ידוע בעולם כולו."

"אם כך, זה רק הופך אותו לנהדר עוד יותר," הוא השיב בנימה של שעשוע חבוי מתחת לפיתוי הפלדה-קטיפה שבקולו. היא חשה בנימת הלהט נדחקת אל עורה. "או אולי את מהטיפוסים הקודרים שמוצאים שנוף נהרס לנצח אם יותר מדי אנשים אחרים מביטים בו?"

קיארה ישבה ליד שולחן הגינה הקטן ברחבה התחתונה שמתחת לבית האופרה המפואר מתחת לכיפת השמיים, ממנו היתה גישה מלאה ובלתי מוגבלת לקשת הידועה והיפה של הרבור ברידג' שממול. השמש השוקעת ממעל לבשה גווני זהב עשירים ומפתים כשהיא שולחת אור רך מרקד על פני המים המנצנצים של הנמל עצמו, כמו מתגרה בגורדי השחקים המזדקרים של העיר, כמו קוראת להם להעז ולהפנות את מבטם ממראה הערב המרהיב.

היא בהחלט הכירה את ההרגשה. והיא אפילו לא הביטה בגבר שהתיישב לצידה כאילו הוא הבעלים של השולחן, של הכיסא, וגם שלה, אף שהיא היתה מודעת לו בכל מובן אפשרי. בכל חלק מעורה מדמה ומעצמותיה.

"אל תנסה לשנות את הנושא," היא אמרה בשלווה, כאילו אינה מושפעת כלל ממנו ומקרן העוצמה והכריזמה האדירה שנדמה היה שבקעה ממנו. הוא היה קטלני. כה מפתה שכמעט כאב לא להרשות לעצמה להביט בו, לשתות אותו לרוויה. "אתה הוא זה שפלט משפט יגע ונושן. אני רק ציינתי זאת. איני חושבת שזה הופך אותי לקודרת."

היא ידעה בחושיה שיופיו הכהה המיוחד – כה עז ועוצר נשימה ושזור באותה עוצמה גברית מסחררת – יהיה מסנוור באותה מידה אם היא תפנה את ראשה ותביט בו. היא יכלה לחוש בכך. בדרך שבה בטנה התכווצה והפעימה מתחתיה דופק נשי עמוק. בדרך שבה סמרה פלומת השיער העדין על זרועותיה ועורפה בדריכות וכמעט גורמת לה לרעוד. בדרך שבה נדמה היה שכל העולם מתכווץ והופך רק לשולחן הזה, לכיסא הזה.

לו.

במקום זאת, היא שיחקה בספל הקפה, שהיא סיימה לשתות זמן מה קודם לכן, ואפילו בקצוות השיער החום-בהיר הגלי שהיא אספה לאחור בזנב סוס גבוה. ידיה בגדו בה אף ביושבה שם באדישות כה מתוכננת, מעמידה פנים שהיא אינה מודעת לעוצמתו הרבה לצדה, לכך שהוא – שערו השחור כדיו בניגוד לעיניו הבהירות באופן מוזר, חותם מוצאו הערבי בתווי פניו העזים ופנטזיית גופו המעורר תאווה – ושהיא יכלה לקלוט אפילו במבט חטוף קצרצר מזווית עינה, השפיע לא רק עליה, אלא על כל באי בית האופרה סביבם.

היא ראתה חבורה של נשים מבוגרות יותר בשולחן לידם, את הדרך שבה הן הסתובבו כדי להביט בו ואז הרחיבו עיניהן זו אל זו לפני שהתמוססו בצחקוקים מטופשים, שהתאימו יותר לנערות שקיארה תיארה לעצמה שהן היו כשלושים שנים קודם לכן.

"אמרי לי כיצד לשחק את המשחק הזה," הוא אמר אחרי רגע שנדמה שהתארך מדי על רקע הזהב השוקע על המים, מלמול קהל התיירים סביבם וקסמו האישי הכהה שנפרש מעליהם כמטרייה. "האם אחזר אחרייך בשנינות שכלית? בהערכתי את היופי המקומי, אולי אספר לך סדרת שקרים יפים ואשכנע אותך לחזור איתי אל המלון שלי. רק למשך הלילה. אלמונית וחשאית. האם את חושבת שזה יצליח?"

"לא תדע אם לא תנסה." היא אמרה, מבליעה חיוך כשמראות חושניים חולפים במוחה – אף לא אחת מהן אלמונית או חשאית. כולן מרתקות. פראיות מתשוקה. "אף שאני מתקשה להאמין שפירוט האפשרויות העומדות בפניך באופן כה קר ומעשי יועיל לך במשהו, עליך לחשוב במובנים של פיתוי, לא של גיליונות אלקטרוניים." היא גילתה שהיא מחייכת בעל כורחה אך עדיין נשמרה מלהביט בו, נועצת בנחישות את מבטה בקשת הגשר העדינה כאילו היא אינה יכולה לקרוע ממנה את מבטה. "אם אינך מתנגד לעצה קטנה."

"אני מתענג עליה, ללא ספק." קולו הנמוך היה קר, אירוני, ובכל זאת הוא הצליח להצית להבות בכל עורה. ואף עמוק יותר. היא נעה במושבה, הצליבה ושבה והצליבה את רגליה, והצטערה על כך שהוא תופס מרחב כה גדול. נדמה היה שהוא כלל לא נע, ובכל זאת, בדרך כלשהי, היא היתה מודעת אליו עוד יותר.

"כל כך רחוק," היא המשיכה, בקול לוחש שנועד לאוזניו בלבד, "אני חייבת לומר לך שאיני מתרשמת כלל."

"מהנוף?" עכשיו נימת השעשוע בדבריו לא הוסתרה כלל. היא הדהדה בקולו שעבר דרכה, מתגרה בה ברמזים למשהו אחר מתחת להברותיו המהירות מביה"ס הבריטי הציבורי, משהו שהצביע על כך שהאנגלית היתה רק אחת מהשפות שבהן הוא שלט. רמז קלוש לכך שלא היה בו ולו דבר אחד פשוט או קל להגדרה. "אני מקווה שאינך אחת מאלה שמשתעממות בחברה בנקל, מאלה הרדודות והעייפות עד אין קץ מכל דבר שהעולם מציע."

"ואם אני כזאת?"

"זו תהיה אכזבה גדולה."

"למרבה המזל," היא אמרה ביובש, "לא ייתכן שתהיה מעורב מאוד במשהו שיכול להסתכם רק בשקרים ובביקור חשאי במלון, נכון? אני מתארת לעצמי שהאכזבה תהיה קטנה."

"אבל אני מוקסם." הוא מחה באופן פוגע במקצת שהצחיק אותה למרות רצונה.

"מהצדודית שלי?" היא חייכה אל הגשר, מדמיינת את הגבר, וניערה את ראשה. "זה כל מה שראית ממני?"

"אולי זו הצדודית שלך שכובשת על רקע נוף ידוע כל כך." הוא הציע. "אני המום כתייר מצוי, לו רק הייתי זוכר לקחת את המצלמה שלי."

היא שכחה שהיא לא התכוונה להביט בו והפנתה את ראשה.

היא הביטה בשמש. צורבת. מסחררת.

הוא היה יפה – אי אפשר היה לתאר אותו במילה אחרת – אך לא היה בו ולו דבר יפה אחד. הוא היה דוגמה לפראיות מרוסנת. כולו שרירים מטופחים וקשים, קווים חזקים. שערו השחור העשיר, עורו הכהה, הנצנוץ בעיניו המיוחדות הכמעט-כחולות. עצמות לחייו הבולטות באופן חסר רחמים, לסתו הלוחמנית. הוא ישב לצידה נינוח לכאורה, אך היא לא הוטעתה.

הוא היה מרוכז ומאיים, גופו האתלטי הוצג לראווה בשלמות בחליפה כהה ובחולצה לבנה כשלג שהוא פתח בצווארו, כאילו הוא ניסה להיראות נינוח כשכל דבר בו זעק עוצמה מדהימה, שהוא עטה כפי שגבר אחר לובש ז'קט. הוא נראה כאילו אין דבר שהוא אינו מסוגל לעשות בידיו האלגנטיות – וכאילו לא היה דבר שהוא לא עשה בהן כבר. היא יכלה להעלות בדעתה מספר אפשרויות, ונאלצה לבלוע בקושי בתגובה לפרץ החום המטלטל שחלף בה, פראי וחסר שליטה.

היא היתה בטוחה שהוא חש באותן להבות עצמן.

"שלום," הוא אמר בשקט כשעיניהם נפגשו. נאחזו. פיו החושני התעקל בחיוך מבין. "אני אוהב גם את הנוף הזה."

קיארה אילצה את עצמה לפלוט אנחה מיוגעת. "אינך טוב כל כך בזה, נכון?"

"מתברר שלא." עיניו הבלתי אפשריות, משהו שבין כחול וירוק, או אולי אפור, נצצו. "בבקשה, למדי אותי. אני חי כדי לרצות."

היא לא הגיבה בצחוק. לא היה כל צורך בכך. פיו התעקל בזוויתו, יהיר וגברי באופן מופלא, כאילו הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו מרצה מישהו או משהו כפי שהיא יכלה.

"עד כמה שאתה יודע, יכולתי לפגוש מישהו." היא שכחה את הנוף, הוא היה הרבה יותר מרתק, במיוחד כשמבטו נעשה כהה וסוער משהו. היא חייכה שוב. "את המאהב הקנאי שלי, למשל, שעלול למצוא אותך פה ולפרוק עליך את כל תוקפנותו. באגרופיו."

"משום מה, זהו סיכון שאני מוכן לקחת."

אי אפשר היה להתכחש לאיום הבטוח המרומז בחיוכו, והיא תהתה איזו מין אישה היא לאור הגילוי שהיא נמשכת לכך כפי שהיא נמשכה. אין ספק שהיה עליה להתבייש. היא לא התביישה.

"האם זהו איום באלימות?" היא שאלה בעוקצנות. ואז היא שיקרה. "זה לחלוטין לא מושך."

"כך בדיוק את נראית." הוא אמר, העיקול המבין של פיו הקשה מעמיק, עיניו הסוערות לוהטות מדי, בטוחות מדי. "לא נמשכת."

"או אולי אני רק אישה פנויה מחוץ לעיר שמחפשת פגישה." היא המשיכה באותו קול נינוח ואדיש. "נראה שאתה מעוניין לדבר רק על הנוף. או להעיר הערות מדכאות על חשאיות של ליל תשוקה פראי וחסר שליטה. אין בכך כדי לגרום לי לצאת איתך, לא כן?"

"האם אנחנו מדברים על פגישה?" פיו התעקל שוב, כאילו הוא ניסה לא לצחוק, וכמעט נכשל. עיניו הכמעט-כחולות הזכירו לה את הים בחורף, והן היו מכשפות כמוהו. "חשבתי שזהו משא ומתן על סקס. סקס יצירתי עד אין קץ, לדעתי. או כך אני מקווה, על כל פנים. לא פגישה משעממת מלאה בנימוסים, בפרחים ובהתנהגות של ג'נטלמן."

נדרש לה רגע כדי לנשום לאחר הדרך שבה הוא אמר סקס, כמין לחש מכשף. שלא לדבר על המראות שהוא העלה בה, ועל השפעתם המיידית על גופה. כיצד ייתכן שגבר אחד יהיה מסוכן כל כך? ומדוע היא לא יכולה היתה למצוא כל סוג של הגנה מפניו?

"זה אמור להצליח אם אתה מעמיד פנים שאתה מעוניין רק בפגישה." היא אמרה כאילו היא קרובה ביותר לכעוס ורק טוב לבה מונע זאת ממנה. "אתה מעמיד פנים שאתה מעוניין להכיר אותי כאדם. ככל שתעשה זאת יותר, כך זה יהיה רומנטי יותר. מבחינתי, זאת אומרת. וזאת, כמובן, היא הדרך המהירה ביותר לסקס פראי בחדר מלון." היא משכה בכתפיה כאילו היא אינה אמורה לחלוק זאת איתו. כאילו כל אדם בסידני ידע זאת, והיא תהתה מדוע הוא אינו יודע.

"איני יכול פשוט לבקש סקס פראי?" הוא שאל כאילו הוא מבולבל. אולי אפילו מופתע. אף שהנצנוץ המענג בעיניו אמר אחרת. "האם את בטוחה?"

"רק אם אתה מתכוון לקנות זאת." היא הביטה בו ובחיוך המרומז ששיחק בפיו, חיוך שגרם לה לרצות כל מיני דברים לא מכובדים. "וזה, כמובן, לגמרי חוקי פה. ולא, לקנות לי משקה אינו אותו הדבר."

"יש במדינה שלך כל כך הרבה חוקים." הוא אמר, השעשוע בעיניו נעלם, ומשהו לוהט הרבה יותר תפס את מקומו. "המדינה שלי הרבה יותר... ישירה."

היא חשה את הדרך שבה הוא מביט בה, האש שבה נעה עליה כמו ליטוף, גורמת לה להצטער שהיא לא התלבשה באופן מגרה הרבה יותר, גורמת לה לרצות לחשוף את עורה למבטו, ללילה היורד סביבם. הבלייזר השחור שהיא לבשה על אפודה שחורה רכה ונעימה ומכנסי ג'ינס כהים שהיא תחבה במגפי זמש שחורים נדמו לפתע מגבילים, במקום המראה האופנתי הקליל שהיא תכננה. היא הצטערה שהיא אינה יכולה לפשוט אותם ולזרוק אותם אל הנמל. היא תהתה מה יש בגבר הזה שהופך מלכתחילה דחף כה לא אופייני לכה מושך.

אך היא ידעה.

"ישירה?" היא חזרה אחריו, חשה במשיכה אל אותן פנים קשות, אותן עיניים חסרות רחמים. היא רצתה להתקרב לפה המרושע הזה שלו. היא רצתה בכך במידה מאוד לא נבונה. יותר משהיה רצוי כך בפומבי, במקום שבו כל אחד יכול היה לראות. לרגע היא שכחה את המשחק, את עצמה, לגמרי.

"אם אני רוצה משהו," הוא אמר בשקט, כה בשקט, אך היא חשה במילים זורמות לתוכה כאילו הוא צעק אותן, כאילו הוא ליקק אותן אל תוך עורה. "אני לוקח אותו."

קיארה הרגישה בנהמה ההיא בתוכה, חשמלית ומוחצת. לרגע היא יכלה רק להשיב לו מבט, לכודה במבט המבין שלו, במבט הבטוח כאילו הוא לכד אותה איכשהו בכלוב. לכד אותה ממש כאילו היו לו אזיקים ומוטות ברזל כבדים. היא לא היתה אמורה לחוש בכך כריגוש שמתפתל דרכה, אך כך היא חשה.

"אם כך, אני מניחה שעליי לראות בעצמי בת מזל שאיננו במדינה שלך." היא אמרה אחרי רגע, עד שדיברה היא לא היתה בטוחה שהיא מסוגלת לדבר בכלל. היא הופתעה מכך שקולה נשמע כה יציב. כמעט עוקצני. "זאת אוסטרליה. אני חוששת שאנו תרבותיים למדי."

"כולכם דומים במדינה החדשה והצעירה שלך," הוא אמר באותו טון נמוך, בכישוף האפל בקולו שטווה את דרכו אליה, אל תוכה, קשוח כמו השמש השוקעת. "אתם כל כך נועזים, תמיד מזכירים את תרבותכם לכאורה. אך עם זאת, כולכם קרובים מאוד לעבר הידוע לשמצה שלכם, לא כן? משהו זורם ונובע מתחת והופך את החזות התרבותית המוקפדת לשקר."

קיארה הבינה שני דברים בעת ובעונה אחת. האחד, שהיא יכלה להקשיב לו מדבר, לנצח – על ארצות, על העבר, על מה שהוא רצה. שקולו עורר משהו עמוק בתוכה, משהו חסר מוסר וחסר ישע שגרם לה להיות כה קצרת נשימה ושקועה בו שהעולם יכול היה להתנפץ לרסיסים סביבה והיא לא היתה מבחינה בכך. או, כמו עכשיו, שהשמש יכולה היתה להיעלם לגמרי מעבר לאופק מבלי שהיא תחוש בכך, ללוות את המתיקות האפלה של הלילה בסידני והיא עדיין לא תראה דבר מלבדו.

והשני, החשוב יותר, שהיא תמות אם היא לא תיגע בו. ברגע זה.

"ככל שדעותיך על ארצות צעירות ועל עבר ידוע לשמצה יכולות להיות מרתקות," היא אמרה אז, שומרת על קול נמוך וממלמלת, עיניה מביטות בו בלהט, "אני חוששת שעליי לוותר על השיחה חסרת המשמעות הזאת ופשוט להתפשט. מה דעתך?"

הוא חייך שוב, והיא חשה בחיוך שרוטט בה ומעוות את אצבעות רגליה. הוא הושיט יד ולקח את ידה בשלו והביא אותה אל פיו. זה היה רמז קלוש ביותר לנשיקה, מחווה נצחית של אבירות למען האנשים סביבם, אך היא חשה בה כמו בעיטה עזה. כמו הבטחה.

"אין דבר שאעדיף יותר לעשות," הוא אמר, נצנוץ השעשוע בעיניו הפך אותן למשהו קרוב לכסף. "אך אני חושש שאני פוגש את אשתי לארוחת ערב. אני מצטער לאכזב אותך."

"אני בטוחה שהיא תבין." קיארה השתעשעה באצבעותיו החזקות בידה. "אחרי הכול, מי ירצה לעמוד בדרכו של סקס אקרובטי ויצירתי?"

"היא קנאית מאוד." הוא ניער את ראשו כמעט בעצב. "זה כמו מחלה... אאוץ'." מבטו נעשה מאיים, ולהט כסוף נצנץ בו בעוד משהו כמעט חם מכדי לעמוד בו הדהד בתסיסה בתחתית בטנה של קיארה. "האם נשכת אותי עכשיו?"

"אל תתנהג כאילו לא נהנית מזה." זו היתה התגרות.

הוא הניח לידה, אך רכן קרוב יותר אליה והושיט יד כדי למשוך בעדינות בקצה זנב הסוס שלה מטה כשהוא מעלה מעט את ראשה כדי לפגוש במבטו הצורב.

"אולי בכל זאת אני יכול להסתכן בזעם הקנאה של אשתי." הוא אמר כמו בהרהור. הוא התקרב עוד יותר עד שפניהם היו במרחק נשימה, פיו הנעים ממש שם, ממש מחוץ להישג ידה.

נשימתה היתה קשה, כאילו היא פתחה בריצה. היא חשה כאילו כך היה. חיוכו ליחך אותה, את תוך תוכה.

"אתה נראה כמי שיכול לעמוד בכך." הסכימה קיארה, ואז סגרה את המרחק ביניהם ונישקה אותו.

אשתו, שייח' אזרין בן-זאייד, נסיך הכתר של חאטאן, חשב בשעשוע לא קטן, היתה מענגת בעיניו עד אין קץ.

שפתיה היו רכות ומתוקות כנגד שפתיו, רומזות לתשוקה שאיש משניהם לא יכול היה להיכנע לה לעיני הקהל. זה היה מתסכל באותה מידה שזה היה מענג. הוא רצה ביותר מהרמז הזה ממנה, אחרי פרידה בת שבועיים. הוא רצה לטעום אותה – לקחת אותה בפראות שיכלה להפתיע אותו חמש שנים לאחר שנשא אותה לאישה, לולא הוא היה רגיל לצמא האדיר הזה שהיה בו אליה.

צמא שהוא לא יכול היה להרוות. לא פה. לא עכשיו.

הוא נסוג, שולט בעצמו בקשיחות שהיתה לו כטבע שני, במיוחד בכל הנוגע לאשתו, וחייך שוב למראה הלבוש המפתיע שלה, כאילו היא שכחה היכן היא נמצאת. אזרין יכול היה להביט בה לנצח. פניה הסגלגלות היפות עם האף והגבות הענוגות, ופיה הרחב המפונק שהיה הדבר הראשון שהוא הבחין בו. שערה היה תערובת של חום וזהוב, גולש מטה מעבר לכתפיה בגלים קלילים, אלא אם כן, כמו הלילה, היא בחרה להרים את משקלו הכבד באחד מהתסרוקות המתוחכמות הקלילות לכאורה שלה. היא נראתה גבוהה משהיתה, גופה מוצק וחטוב משנים של ספורט ועבודה קשה, והיא נטתה להתלבש בשמרנות כפי שהכתיבה עמדתה, ועם זאת, בלא מעט הידור שהיה שלה בלבד.

פרץ חוסר המוסריות הזה היה מיועד כולו לו.

"לו היית מדברת אליי כך כשנפגשנו," הוא אמר בעצלתיים, מתגרה בה, " אני מסופק אם הייתי מחזר אחרייך בכלל באופן כל כך חסר כבוד ומלא אתגר."

היא גלגלה את עיניה, כפי שידע שהיא תעשה. "דיברתי אליך כך," היא השיבה. פיה הנדיב התרחב בחיוך. "אהבת את זה."

"אכן."

הוא נעמד ולקח את ידה כדי לעזור לה לקום. היא אחזה בידו רגע אחד יותר מדי, כאילו היא רצתה להיצמד ולו למגע הזה בלבד. הוא חש בכך, בה, עמוק בתוכו. הוא השתוקק אליה. הוא רצה ללקק כל סנטימטר מעורה, ללמוד אותה שוב כאילו השבועיים בלעדיה יכלו אולי לשנות אותה. הוא רצה לגלות זאת בעצמו. בפיו, בידיו.

היא נצמדה לצדו כשהם החלו לצעוד לאורך הרחבה לעבר גורדי השחקים הנוצצים והפנטהאוס שהוא החזיק בו, שהיה משכנו קבוע שהותאם ככל האפשר לשני אנשים שנסעו כה הרבה כמוהם. הוא החליק את ידו סביב כתפיה הדקיקות והסתפק כמיטב יכולתו בנשיקה קלילה על קצה ראשה שבקושי הגיע אל סנטרו. לשערה היה ריח של אור שמש ופרחים, והוא לא יכול היה לגעת בה כפי שהוא רצה.

לא פה. לא עכשיו. עדיין לא, הוא חשב.

הפגנת חיבה ללא מעצורים בפומבי לא היתה מקובלת על נסיך הכתר של חאטאן ועל נסיכתו הלא-חאטאנית, השערורייתית ולו רק בשל מוצאה הזר. אזרין הכיר היטב את הכללים. הציבור, במיוחד במדינתו, ייאבק על כל הצצה במה שהם כינו סיפור סינדרלה המודרני שלו, אך אין זה אומר שהם ירצו לראות משהו שלא הלם את הסרט-לכל-המשפחה שנשא את אותו שם.

כל דבר שיכול היה לרמוז על כך שאזרין התפשר בדרך כלשהי על מה שרבים מבני עמו ראו כמוסר הלקוי של כל מי שאינו מהאזור שלהם, היה בלתי מקובל. כל רמז לכך שהתשוקה בין אזרין ונסיכתו היתה עדיין כה עזה, כה אדירה, שהיו ימים שבהם הם אפילו לא יצאו מהמיטה גם אחרי זמן כה רב, היה בהחלט בלתי מקובל. הוא קיווה שהלילה הזה יוביל לאחד מאותם ימים אבודים למרות שהוא ידע שלא ניתן היה לעשות הרבה, שצריך היה לדאוג לפרטים כה רבים ושהזמן שעמד לרשותו היה כה קצר...

הוא צריך לספר לה עכשיו. מיד. הוא ידע שכך עליו לעשות – שלא היה כל תירוץ אמיתי להמתין. הוא חש רק חוסר יכולת מוזר לדבר, כפי שהיה עליו לעשות. היה רק החלק הזה שבו שלא רצה להשלים עם כך שזה קורה.

הוא רצה את הלילה הזה, זה הכול. הלילה המושלם האחרון בחיים ששניהם נהנו מהם זמן רב כל כך עד שהוא העמיד פנים שהוא היה מישהו אחר. מה היה לילה אחד נוסף?

"התגעגעתי אליך, אזרין." לחשה קיארה, גופה הרך נצמד לגופו, זרועה כרוכה סביב מותניו כשהם צועדים. "שבועיים הם זמן ארוך מדי."

"זה היה בלתי נמנע." הוא שמע את הצליל האפל בקולו וחייך אליה כדי להפיג אותו. "גם אני לא רציתי בכך."

הוא יהיה מאושר כשהתקופה הזאת בחייו תהיה מאחוריהם, הוא חשב כשהם עשו את דרכם דרך הקהל שנהג להתכנס בנמל היפה של סידני כדי ליהנות מהערב הנעים, מהמסעדות, מהנוף. הוא היה יותר משמח לוותר על שבועות הפרידה האלה שהם ניסו באומץ לצמצם לעשרה ימים או פחות מכך, על השחיקה האינסופית בנסיעות בינלאומיות לעיר זו או אחרת, בכל פינה בעולם, לגנוב יום, לילה, אפילו אחר צהריים יחד. להיפגש עם אשתו במלונות השונים בערים שבהם לא היה להם בית, ובקושי להבחין באיזה בית הם נמצאים כשהיו באחד מהם. ניו יורק, סינגפור, טוקיו, פריס, עיר הבירה של ארצו שלו, ארג'אט-א-נהאר – בסבב שחזר על עצמו בלי סוף. תמיד לתכנן לפגוש את אשתו על פי לוחות הזמנים שלהם, מעולם לא פשוט לפגוש אותה. תמיד ללא היכולת פשוט להיות איתה.

הוא לא יתגעגע כלל לתקופה הזאת בחייהם. הוא אמר לעצמו שסיום תקופה זו יהיה שווה את כל היתר. לפחות הם יהיו יחד. אין ספק שזה היה הדבר החשוב.

"לא היית צריך להישאר זמן כה רב בארג'אט א-נהאר." היא אמרה, עדיין בטון המתגרה בקולה, הטון שבדרך כלל גרם לו לחייך באופן טבעי. "אני מתפתה לחשוב שאכפת לך יותר ממדינתך ומדרישות הזמן שלה מאשר מאשתך המסכנה והנטושה."

הוא ידע שהיא התבדחה. מובן שהיא התבדחה. אך בכל זאת – הלילה, זה הכאיב לו. נדמה היה שיש בכך רמז לדברים על עתידם שהוא ידע שהוא לא רוצה לשמוע. שהוא לא יכול היה לקבל, אפילו לא כבדיחה קלילה. הלילה זה כאב יותר מדי.

"יום אחד אני אהיה מלך," הוא הזכיר לה, שומר על קול קליל, משום שהוא ידע – הוא ידע – שהיא רק הקניטה אותו, כפי שלעיתים קרובות עשתה. כפי שתמיד עשתה. האם לא היה זה הזלזול שלה בכבוד שמשך אותו אליה מלכתחילה? "הכול אז יהיה במקום שני אחרי ארצי, קיארה. אפילו את."

וגם הוא, כמובן. בעיקר הוא.

היא הביטה למעלה, בו, עיניה החומות הנפלאות נעות על פניו באפילה. הוא ידע שהיא יכולה לקרוא אותו ותהה מה היא רואה. לא את האמת, כמובן. הוא ידע שאפילו היא לא יכלה לדעת זאת, לא במבט תוהה אחד, לא משנה כמה טוב היא יכלה לקרוא את מה שראתה. איש לא ידע את האמת מלבד רופאיו של הוריו, ואזרין עצמו.

"אני יודעת למי נישאתי." היא אמרה לו ברוך, אף שאזרין לא חשב שהיא מסוגלת לכך כשהוא חש כה לא בטוח בכך בעצמו. "האם אתה מפקפק בכך?" היא חייכה, חיוך שהרגיע איכשהו בקלות כה רבה את מה שכאב בתוכו. כאילו היא יכלה לחוש בכך מבלי שהוא יצטרך לספר לה. ואז לבש קולה שוב את המקצב המקניט ההוא, מעודדת אותו לשוב בעקבותיה אל המים הקלילים, הרדודים יותר. "אחרי הכול, אתה תמיד מתאמץ כל כך להזכיר לי."

זה היה רק שינוי, הוא אמר לעצמו. הכול משתנה. אפילו הם. אפילו זה. זה לא היה טוב או רע, זה היה פשוט הסדר הטבעי של הדברים.

ויותר מזה, הוא תמיד ידע שהיום הזה יגיע. מדוע הוא דמיין לעצמו אחרת בחמש השנים האחרונות? במי הוא ניסה לשטות?

"את מתכוונת כשביקשתי שתנמיכי את קולך כשאת מעמידה פנים שאני רק זר בטוח מדי בעצמו שמנסה להתחיל איתך בבר, כדי שהעיתונות לא תחוש צורך לחלוק את המשחק הזה שלך עם העולם כולו?" הוא לא הצליח לשוות לקולו טון גוער, במיוחד לא כשעיניה היו כה חמימות, כה קוראות תיגר, ונדמו כאילו הן מתקשרות ישירות לאברו. וללבו. "האם זה נקרא מאמץ, קיארה? או שאולי זה פשוט חוש שימור עצמי מפותח מאוד?"

"כן, שליטי." היא מלמלה בקידה עמוקה מעושה, צחוק מרקד בקולה, ממש מתחת לפני השטח. היא אפילו הרכינה את ראשה בכבוד מלגלג. "מה שתאמר, שליטי."

המבט הכעוס שלו, המדומה באותה מידה, הצחיק אותה, ונדמה היה שהצליל הקליל והמוזיקלי מתגלגל בו כאור.

הוא לא יכול היה להצטער על חמש השנים האחרונות. הוא לא הצטער.

הוא תמיד התייחס לחובותיו כנסיך הכתר באותה רצינות שבה התייחס לעמדתו כמנכ"ל רשות ההשקעות של חאטאן, אחת מקרנות ההשקעה הממשלתיות הגדולות בעולם. קיארה היתה מסורה לגמרי לתפקידה כסגנית הנשיא ביקב של משפחתה בעמק בארוסה הידוע שבדרום אוסטרליה, קריירה שלקחה אותה לכל פינה בעולם וגרמה לה להיות עסוקה בדיוק כמוהו. נישואיהם היו תמיד נישואין מודרניים, היחידים בכל ההיסטוריה המשפחתית שלו.

מצד שני, הוא היה סמל העתיד של ארצו, בין אם הוא רצה בכך ובין אם לאו – ואיש לא שאל מה הוא מרגיש בנוגע לכך. רגשותיו לא היו שייכים לעניין, אזרין ידע זאת. הוא ידע שאביו קשור מאוד ובגאווה רבה למנהגים הישנים, אזרין היה אמור לייצג את הדור המודרני שקם בלב העולם הישן של חאטאן, מדינת האי הקטנה והעשירה בנפט שבמפרץ הפרסי.

הוא ידע – הוא תמיד ידע – שכשהוא יעלה לשלטון, יצפו ממנו להנהיג בחאטאן עידן חדש שאביו לא יכול היה או לא רצה להנהיג. יצפו ממנו להוביל את עמו אל עתיד חופשי ועצמאי יותר, ללא שפיכות הדמים והמהומות שכמה מהארצות השכנות לו חוו.

וקיארה היתה הצעד הראשון בכיוון הזה, אף שהוא לא הקדיש לכך מחשבה רבה כשפגש בה. היא היתה אישה מערבית במאה ה-21 לכל דבר, עצמאית ושאפתנית, דור רביעי ליצרני יין אוסטרליים ומרשימה ביותר בזכות עצמה. הנישואין לה היו התחייבות לעתיד שונה מאוד מזה שאביו, בן העולם הישן ועם שלוש הנשים המסורתיות שלו, הציע לבני עמם.

אזרין וקיארה נחשבו יחד לפנים החדשות של חאטאן חדשה. זה לא ישתנה עכשיו – זה רק יהיה מנותח ומבוקר יותר. ידברו בכך יותר. יבחנו ויעירו יותר הערות. נישואיהם עלולים לא להיות יותר נחלתם, הם יהפכו נחלת בני עמו, כפי שיהיו שארית חייו. זה היה בלתי נמנע.

אזרין תמיד ידע שהיום הזה יגיע. הוא רק לא ציפה לכך שהוא יגיע עכשיו. כה מוקדם. ואולי משום שהוא חשב שנותרו לו שנים כה רבות לפני שזה יקרה, הוא בהחלט לא הבין עד עתה עד כמה הוא חרד מכך.

הוא לא רצה להודות בכך, אפילו לא בפני עצמו.

"לאן נעלמת?" היא שאלה עכשיו, עוצרת וגורמת גם לו לעצור. המזח של סידני המה מעבורות ונוסעים בדרכם לערב בביתם, וקבוצות תיירים ולקוחות קבועים במסעדות בדרכם לערב בילוי. עיניה הנבונות פגשו בעיניו כשידה התקמרה על לסתו. "אתה רחוק מאוד."

"אני עדיין בחאטאן." הוא אמר, וזה היה נכון למדי. הוא לקח את ידה בידו, שילב את אצבעותיהם ומשך אותה איתו כשהחל שוב לצעוד, מוביל אותה בצפיפות הרגילה של הדוכנים ואמני הרחוב, מנצל את המולת הערב והתיירים הנצחיים. "אבל אני מעדיף הרבה יותר להיות איתך. עירומה, נדמה לי שאמרת?"

"כך אמרתי." קולה היה כה הגון, כה צנוע. רק משום שהוא הכיר אותה כה טוב, הוא הבחין בשובבות שמתחת לפני השטח, באותו רמז פרוע שגרם לו להתקשות בתגובה. "חשבתי שאולי שכחת, שליטי."

"לעולם איני שוכח משהו שאת עושה בגופך העירום, קיארה." הוא אמר בקול נמוך. "האמיני לי."

הוא לא היה מוכן, ועם זאת הוא חייב להיות. מה שהוא רצה, מה שהוא הרגיש – דבר מכך לא היה חשוב עוד. הדבר החשוב הוא מי שהוא היה, ולכן מי שהוא עמד להיות. הוא פשוט ייאלץ ללמוד לכבוש את תשוקותיו, את רגשותיו, בדיוק כפי שעשה במשך שנים לפני שפגש בקיארה. למען האמת, האנוכיות בלבד היא שאפשרה לו להעמיד פנים בחמש השנים האחרונות שזה לעולם לא ישתנה.

הוא הוביל את קיארה למכונית שחורה ארוכה בפינת המדרכה כשהם הגיעו לרחוב, והתיישב בה בעקבותיה.

למרות שהם היו נסיך ונסיכה, נסיך כתר וכלתו הנבחרת, הם בילו שנים כאילו היו ככל זוג נמרץ אחר בעולם. הם האמינו בכך בעצמם, חשב אזרין. הוא בהחלט האמין.

הנסיך והנסיכה של חאטאן היו אמיתיים, נגישים, נורמליים. הם עבדו קשה ולא התראו מספיק כפי שרצו. סיפורם לא היה סיפור של הרמונות ואקזוטיקה, הפרזה מלכותית ואורח החיים המוזר של בעלי זכויות היתר. הם היו זוג יציב, רגיל ומצוי, שפשוט מנסה להצטיין במה שהוא עושה. בדיוק כמוכם.

ובכל זאת הם לא היו כאותם זוגות, ולעולם לא יהיו כאלה.

הם לא היו נורמליים. הם רק העמידו פנים. הוא אמר לעצמו שלא הצער הוא שאחז בו אז – זו היתה פשוט המציאות.

הוא יהיה מלך. היא תהיה מלכתו. מתפקידים אלה יש ציפיות גדולות יותר מאשר אלה שבהם הם שיחקו כל הזמן הזה. יהיו שיקולים אחרים, מורכבים יותר. הוא ידע במין תחושה של משהו מבשר רעות, עמוק בקרביו, שיהיו קורבנות גדולים ששניהם יצטרכו להקריב.

זה היה רק שינוי, הוא אמר לעצמו שוב. הכול וכולם משתנים.

אך לא הלילה.