חובת הנישואים

1

באפלולית, ת'יאה נאבקה להשתחרר משמלת הכלולות שהכריחו אותה ללבוש. בד התחרה הארור של השמלה היה מהודק אל בשרה, עד שהרגישה כמו תרנגולת שנקשרה לצלייה בגריל. היא גיששה לתפוס את קצה הסרט שהיה קשור בתחתית גבה, ואז עצרה, כדי לייצב את אצבעותיה הרועדות. נשימתה הייתה חדה ומהירה, וניחוח פריחת ההדרים המחניק של זר הכלה שלה איים להביאה לכדי עילפון. זה לא היה הזמן לאצבעות מגושמות. הערב הזה דרש זריזות וביצועים מושלמים. מפני שבתוכנית הזאת – התוכנית היחידה שהייתה לה – כישלון לא בא כלל בחשבון.

"בחיים, זה לא יצליח."

ת'יאה פנתה לעבר מקור הקול הרועד. חברתה הטובה ביותר, עטופה במשי בצבע קרם, חיבקה את כתפיה בפינה אפלולית של החדר. שולי הכובע המוגזם שלה הסתירו את רוב פניה.

"כבר דיברנו על זה, אלנה. זה כן."

זה חייב להצליח.

לא תוכל להיות לה הזדמנות נוספת. בחוץ, המתינו לה הקהל הרעב ובעלה. האיש שמחזיק כעת בבעלות מוחלטת עליה. ת'יאה נרעדה. לעולם, הוא לא יקבל את נפשה, את גופה או את נשמתה, זאת ההזדמנות שלה להימלט. הערב היא תיחלץ מידיהם, וזה ילמד אותם כבר לקח.

"איך אני נראית?"

אלנה נעה אל תוך מעט האור שהסתנן דרך הווילונות המהודרים שעל החלון, מהסמטה העגמומית אשר מעבר לו. היא החליקה בידיה את הבד בחזית שמלתה, שהגיעה בקושי אל מעל לברכיה. שמלה צנועה. מושלמת. השמלה לתוכה ת'יאה הייתה צריכה להשתחל, כעת.

"כמו כלה – יותר מכפי שאני מרגישה כמו כלה. אף אחד לא יבחין."

עד שיהיה כבר מאוחר מדי. עד שהיא כבר לא תהיה פה.

כולם אמרו תמיד שהיא ואלנה נראות ממש כמו אחיות, או שהן ממש דומות אחת לשנייה. והן החליפו מקומות לא פעם, בקלות רבה מאוד. מה שאפשר לת'יאה לחוות קצת חופש, שבשאר הזמן נמנע ממנה.

עכשיו כל השנים של תכנון הבריחה שלה, הגיעו אל סופן.

היא ניגשה אל חברתה וחיבקה אותה חזק. גופה של אלנה רעד מולה.

"תודה. על שאת עושה את זה. תודה על הכול," אמרה ת'יאה.

אלנה השיבה לה חיבוק, ואז הדפה אותה אחורה וניגבה את עיניה. "בואי, נוציא אותך משמלת הכלה הזאת ובכלל, מהמקום הזה."

ת'יאה הסתובבה ונרתעה, כשידיה הבהולות של אלנה נאבקו בבד התחרה שהיה כרוך סביבה.

"אפשר להדליק פה קצת אור?" לחשה אלנה. "אני לא רואה מספיק, כדי לעשות את זה במהירות."

"מה אם מישהו יכנס? בחשיכה הזאת, קשה לראות מי זאת מי. את זוכרת מה אמרתי?"

אלנה צחקה. לא היה כל שמץ של אושר, בצליל צחוקה. "להישאר בשולי החדר, להותיר את שולי הכובע מושפלים. אם מישהו ינסה לדבר איתי, לעשות כאילו שאני בוכה ולהסתיר את הפנים בממחטה, כאילו איני מסוגלת להכיל את האושר העצום שלי, בנישואים המבורכים האלה. קלי-קלות."

משיכה אחת אחרונה, והחלק העליון של השמלה השתחרר ונפתח. אלא שת'יאה לא הייתה עדיין חופשייה. חברתה החלה לעבוד על שרוכי המחוך שלבשה.

"אין זמן!" היא התפתלה והשתחררה מהשמלה, כדי לחפש את שאר הבגדים שלה. "וזה כן יצליח. סיפרנו לכולם על השמלה והכובע שאלבש, לנסיעה מכאן. כולם יסתכלו כדי לראות את הבגדים הללו, לא אותי."

אותה אף אחד לא רואה. בטח, אנשים רואים את הבגדים שלה, התכשיטים שלה. סממני העושר של אביה, כשהוא מחליט להציגה לראווה, כאילו הייתה סוס מירוץ בעל אילן יוחסין מרשים במיוחד. זאת הסיבה, שהיא ואלנה יכולות להתחלף בקלות רבה כל כך. אנשים שמעו על השמלה הסנסציונית ועל הכובע, וזה כל מה שהם יראו – בכלל לא את האישה שלובשת אותם.

מפני שבעיני החברים של אביה, היא פשוט כלום. צל שיכול לחמוק ולהיעלם. וכשמישהו כן יבחין בכך, זה יהיה כבר מאוחר מדי.

"אבל כריסטו..."

ליבה של ת'יאה החסיר פעימה, לשמע שמו. היא ליקקה אגל זיעה, שבצבץ על שפתה העליונה.

כריסטו קאלאס.

בעלי.

לא היה שום צורך להעמיד פנים, כעת. ובכל זאת, היא מעדה ברגעים האחרונים ההם, כשכריסטו הרים את ההינומה שלה. היא הביטה אל תוך מעמקי עיניו הירקרקות ולא הייתה מסוגלת להכניע את הנחש שהתפתל בתוכה. את הידיעה שהנישואים הללו נכפו עליה, כדי להציל את אחיה החורג, אלקסיס. רגש עז שנכרך ואז הרים את ראשו, התחנן בפניה לחבוט במי שבעצם פשוט קנה אותה. ובאותו הרגע, הוא היסס. כאילו ידע מה מתחולל בתוכה.

אז היא העלתה על פניה חיוך מתוק ורך, המתינה לנשיקה שתהפוך אותה מת'יאה לאמברוס לת'יאה קאלאס. ולמרבה האימה, שפתיו של כריסטו היו רכות וחמימות, והיה בהן משהו אשר דמה להבנה...

לא! היא שפשפה את פיה, מרחה את השפתון הוורדרד, מחתה את התחושה המשונה והמדגדגת, שהעלה הזיכרון הזה.

"ת'יאה?"

"גם כריסטו לא ישים לב."

הוא לא הבין אותה – הוא לא ניסה בכלל.

ת'יאה תחבה את זר הכלה, שנח וקמל לו על שולחן צדדי, לידיה של אלנה.

"אין לו שום עניין בי – רק במה שהנישואים האלה יכולים לעשות למענו. אישה אחת היא בדיוק כמו כל אישה אחרת, בעיניהם של גברים כאלה."

מבחינתו של כריסטו, היא לא הייתה יותר מסחורה עוברת לסוחר. בדיוק כמו שהייתה בעיניו של אביה, שהבהיר לה בצורה חד משמעית שהיא חייבת להסכים לנישואים האלה, במסגרת של מהלך עסקי שלו. אחרת, אלקסיס ילך לכלא.

אבל עכשיו, אחרי שהחופש של אלקסיס כבר נקנה, היא יכולה לברוח. לחלץ את עצמה מהמזימה המפוקפקת הזאת שאביה רקם. זאת הייתה תוכניתה, לאורך כל הדרך.

"אני מקווה שאת צודקת," אמרה אלנה.

לא היה לה זמן לפקפוקים כעת. היא פסעה מתוך שמלת הכלה והשליכה אותה לפינה חשוכה של החדר, שם היא צנחה כמו חתיכת מרשמלו מיותמת. המחוך המחניק ייאלץ להמתין, עד שתגיע אל מקום מסתור בטוח. היא תחתוך את הדבר הארור הזה מעליה, אם לא תהיה לה שום ברירה אחרת.

"בסך הכול, אני עונה על דרישות התפקיד," היא אמרה, בעת שמשכה ולבשה על עצמה סוודר שחור פרקטי. "מחממת מיטה צייתנית."

הדם בעורקיה שאג, בחמת זעם. היא הכירה את ערכה האמיתי – והוא לא היה מילוי התפקיד המיועד הזה. לא בשבילו ולא בשביל אף גבר אחר.

ת'יאה התעטפה בז'קט עור כבד, רכסה וחגרה אותו מלפנים. מוקדם יותר, היא הסתירה את הג'ינס והמגפיים שלה מתחת לנפח הבד המגוחך של השמלה, שנחה כעת בפינת החדר.

כמעט הגיע הזמן להסתלק.

ת'יאה ניגשה אל אלנה ולקחה את ידיה. קרירותן גרמה לצמרמורת לחלוף בגופה. "את בטוחה שתהיי בסדר?" היא לחצה את אצבעותיה של אלנה, כדי לחזקה. "אני לא מבקשת ממך יותר מדי?"

אלנה לחצה בחזרה. "את אחותי. מה לא אעשה למענך? ואני מסוגלת לדאוג לעצמי. הגיע הזמן, שתחיי את חייך. מספיק זמן, כבר בילית בכלוב."

הכלוב המוזהב של משפחת לאמברוס.

במשך רובן של עשרים ושלוש שנותיה, היא הכירה רק אח אחד. דמיטרי. בריון אכזרי, בתחפושת של בן תרבות. הוא שימש כזרועו הארוכה של אביה, ות'יאה הייתה תמיד הקורבן הראשון שלו. לאביה לא היה אכפת מהילדה הקטנה, שנראתה יותר מדי כמו אימהּ. האישה, שהייתה חצופה מספיק לעזוב אותו.

לא. לת'יאה לא היה שום שמץ של רצון, לשוב ולראות עוד את דמיטרי או את אביה. אבל את אלקסיס...

היא שלפה את הטלפון שלה מכיס מכנסי הג'ינס. מהרגע בו הצליח להשתחל אל ביתם, בתור שומר הראש שלה, לפני שנתיים, מצבה הפך להיות כמעט נסבל. נוכחותו הייתה מה שאפשר לה להמשיך להתקיים. אבל מאז הבוקר, הוא לא השיב בכלל על הודעות הטקסט שלה.

אלנה העוותה פנים, כשת'יאה שבה ובדקה את הטלפון שלה. "עדיין אף מילה?"

ת'יאה נשכה את שפתה התחתונה, עד שחשה טעם של דם. האם ייתכן שהוא עזב אותה לגמרי? היא שפשפה את חזהּ, במקום שבו הופיע פתאום כאב. הכאב על כך שתהיה חייבת לעזוב אותו במהרה, היה ממש עמוק. רק בזכות הידיעה שנישואיה הם מה שהביא לשחרורו, היא הייתה מסוגלת להמשיך ולתפקד.

היא לקחה נשימה עמוקה ומטלטלת. "ומה יקרה, כשתתגלי?"

מפני שאלנה תתגלה – זאת הייתה רק שאלה של זמן. אבל כולם יצטרכו להאמין במה שהיא תגיד להם, כדי שיחפשו אותה במקום הלא נכון.

"לאן הלכתי?"

"לקחת מכונית שכורה." שפתה של אלנה רטטה. עיניה נצצו מדמעות שמילאו אותן, בהציגה את התפקיד שלה בשלמות רועדת ובתמימות חסרת נשימה. "את נוהגת לכיוון קרפאתוס. לבקר את הקבר של אימא שלך."

ת'יאה רצתה לנסוע לשם, לפני החתונה. אביה סירב להרשות לה. לא משנה עד כמה ניסה, הוא לא הצליח למחות את זכר אימהּ מתוך חייה של ת'יאה; כך שייראה לו הגיוני, שהיא נסעה לבקר את קברה. זה היה עירוב מעודן של אמת ושקר, שנועד להניב בלוף אמין למדי.

אך עדיין, זה לא נראה לה נכון.

"אני שונאת להשתמש ככה בזיכרון של אימא שלי."

אלנה נדה בראשה. "מריה הייתה סומכת על זה את שתי ידיה. הכול, רק כדי לחלץ אותך מידיהם של גברים מהסוג הזה. אבל תשכחי מזה. אני הייתי מספיק טובה?"

"את צריכה להיות שחקנית," השיבה ת'יאה. "אחרי ההופעה המושלמת שלך, בטוח שעושי דברו המסורים של כריסטו יפנו דרומה לחפש אותי."

"בזמן שאת תתחילי את חייך החדשים." אלנה חייכה – הפגנת האושר הראשונה שלה, ביום העגום והקודר הזה. "את לא יכולה להגיד לי לאן את הולכת?"

"לא. ככה זה יהיה יותר בטוח." זה נועד להגן על אלנה, לא פחות מאשר עליה, בזמן המועט שעמד לרשותן.

ת'יאה נטלה את קסדת האופנוע שלה מהכיסא שעמד מאחוריה, ואז היססה.

"איך לעזאזל אני אמורה ללבוש את זה, מעל לתסרוקת המטופשת הזאת?"

כל הניפוח והקליעה... לקח יובלות ליצור את התסרוקת המנופחת הזאת, עם הספרית שעמדה מעליה וטרחה, וכל המאמץ הזה יהיה לשווא.

אלנה משכה כמה מהתלתלים המפוסלים. "יקח שעה שלמה, להיפטר מכל הסיכות האלה!"

"אין זמן לזה. אני אדחוס את הראש לתוך הקסדה, איכשהו. כמה זמן בזבזנו?"

אלנה בדקה את השעון שלה. "לא הרבה. ואיך שלא יהיה, הם עסוקים ממילא בלגימת האוזו של אבא שלך. כולם יהיו בטוחים שאת מקדישה זמן רב, כדי להיראות טוב בשביל כריסטו. וברגע שתצאו לירח הדבש, הם יצטרכו ללכת – מה שאף אחד מהם לא רוצה לעשות.

זאת הייתה האמת העצובה. לת'יאה לא היה בכלל מושג, מיהם רוב האנשים שהיו בחתונה שלה. שותפים לעסקים, היא הניחה. עוד עסקאות ובריתות נחתמו, מעל לגווייה של נישואיה הארורים. אוכלי נבלות, כל אחד ואחד מהם. הם באו רק בשביל האוכל, המשקאות, המחזה.

"לעולם לא אשכח מה עשית בשבילי. כשזה יהיה בטוח, אני אנסה להודיע לך איפה..."

ת'יאה בלעה את הגוש שחנק את גרונה. מעטים הם האנשים שאהבה. אלנה. אלקסיס. המחשבה על עזיבתם ממש ריסקה אותה.

אלנה נופפה בידה. "אני מצפה שתעמדי בהבטחה הזאת. יום אחד, כששתינו נהיה סבתות זקנות, נשתה קפה ביחד ונצחק על מאורעות היום הזה," היא אמרה, תוך שהיא מפשפשת בתיקה, ואז הושיטה מעטפה לעבר ת'יאה. "אל תשכחי את זה. דרכון. כסף. פרטי חשבון הבנק. הכול פה בפנים. ועכשיו, לכי! לכי ותהיי מאושרת."

ת'יאה היססה. היא הכניסה יד לכיס הז'קט שלה ושפשפה את התליון של סנט כריסטופר, על השרשרת העדינה, שנח לו שם בבטחה. ואז היא לקחה את הכפפות המרופדות ואת תיק הגב שהוברח לשם, ופנתה לחמוק החוצה דרך הדלת האחורית של החדר, אשר הובילה אל הסמטה בה האופנוע שלה היה מוסתר.

הדלת הזאת הייתה נעולה בדרך כלל, אבל היא הצליחה לשכנע את מנהל אולם השמחות לא להבריח אותה, בטענה שהיא מצפה למשלוח מיוחד. הפתעה לחתן.

"חכי!" צווחה אלנה.

ת'יאה הסתובבה בחטף, ליבה הולם בפרץ של אדרנלין. האם הן התגלו?

אבל היא ראתה רק את חברתה, גופה הדקיק ממלא את פתח הדלת, מואר באור הקלוש שהגיע מהסמטה, מאחורי גבה.

"מה?"

"הטבעות!"

איך היא יכלה לשכוח את טבעת האירוסים. עצם המשקל של היהלום שלה היה עצום. אי אפשר לא להבחין בו. וטבעת הנישואים לא הייתה הרבה פחות בולטת, עם השיבוץ הבוהק של המון יהלומים לבנים. הסימן של בעלה. החזקה שלו עליה.

ת'יאה חילצה את שתי הטבעות מעל אצבעה והעבירה אותן לחברתה. עכשיו, היא הייתה חופשייה.

הגיע הזמן לזוז.

"וכאן בדיוק מסתיימת ההצגה האבסורדית הזאת."

הקול העמוק והמחוספס התגלגל כמו רעם בשמיים, בעת שצל גדול ניתק מתוך גומחה אפלולית.

כריסטו.

 

כריסטו ניגש אל השולחן הקטנטן, כדי להדליק את המנורה שניצבה עליו. החדר הוצף באור רך. איזה חלל נחמד, עם ריהוט עדין מוזהב וטפט של משי על הקירות. חדר מושלם, בשביל הכנות לחתונה. לא כל כך מושלם, בשביל המזימות המשונות של שתי נשים משתאות, שעמדו כעת קפואות מולו.

הוא היה מוכן להניח לסצנה המשונה שלהן להתנהל. לא היה שום סיכוי, שכלתו הטרייה והתוססת תצליח לחמוק. אחד מאנשיו עמד והמתין מחוץ לדלת. היא הייתה צועדת ישר לתוך קיר אבטחה, בלתי ניתן להזזה.

הוא חרק שיניים. התנשם, בשל החום שחרך את עורקיו. הטבעות.

הוא נד בראשו, תוך הושטת ידו הפשוטה לעבר הבת של דראקוס. היא הניחה את הזר של ת'יאה על אחד הכיסאות המעודנים ושמטה את התכשיטים הנוצצים על כף ידו. הוא סגר את אגרופו עליהם, והטבעות שרפו בבשרו. מאות אלפי יורו נחו שם בצורת תכשיטים, והיא זנחה אותם ללא שום מחשבה נוספת.

כריסטו החליק אותם אל תוך כיס מכנסיו ופנה אל השושבינה של ת'יאה. "עזבי אותנו." הוא שמר על קול רגוע ושקט. הכלה שלו ועתידו כבר היו בטוחים כעת. כל גילוי של רגש נוסף יהיה בגדר בזבוז.

"אתה לא יכול לאלץ אותי. אני נשארת פה."

הצהרה כה אמיצה. כריסטו חייך. כבר נאמר לו שהוא נראה כמו זאב כשהוא עושה את זה, אז הוא ניסה להיראות קצת פחות מפחיד. אלנה נרעדה והתכווצה קמעה. אה, אז שוב הוא לא הצליח.

הוא נאנח, שלח את ידו לכיס ושלף את הטלפון. הוא לחץ על החיוג המהיר. "ראול," הוא אמר, בקול נטול הבעה. "אני צריך אותך. מיס דראקוס רוצה לרקוד."

בת'יאה, הוא יטפל בבוא העת. הוא הציץ לכיוונה מזווית עינו, ראה אותה, עומדת זקופה. נוקשה. מסתכלת לכיוון הדלת. האם היא תנסה להימלט או תישאר להיאבק בו, כאן. הוא חשד שהתשובה הראשונה היא הסבירה יותר אבל קיווה, משום מה, לשנייה. אך למה? קשה היה לומר. הוא היה רגיל לנשים שבורחות, כשהחיים אינם עומדים בציפיות שלהן. אימו הייתה התומכת הנלהבת ביותר של אסטרטגיית ההתמודדות הזאת.

ראול, האיש שעמד בראש צוות האבטחה, והשושבין שלו, הופיע בפתח החדר. אלנה הייתה השושבינה הראשית של הכלה, ועל כן נדרש ממנה לרקוד עם ראול, מתישהו במהלך הערב. הרגע הזה היה לא פחות מתאים מכל רגע אחר.

"אלנה נשארת."

הגברת מדברת. למרות שזה נשמע יותר כמו לחישת נחש. חרישית. מסוננת. מהדקת צמרמורת קרה במורד גבו.

הוא התעלם מזה. "אלנה, את תרקדי עם ראול עכשיו."

לכריסטו לא היה ספק שהיא תלך. פקודותיו התבצעו מיד. תמיד. ראול הושיט את ידו. שותפתו המיועדת לריקוד נטלה אותה, הסירה את הכובע המגוחך שהיה חבוש על ראשה, הניחה אותו על כיסא ועזבה את החדר עם "סליחה..." דומעת, לעבר הכלה של כריסטו. איזה רגע נוגע ללב.

הוא הפנה את תשומת ליבו לעבר ת'יאה.

היא לא קמלה תחת המבט. היא עמדה שם, נוקשה. ראשה מורם גבוה. כה עזה וגאה. לבושה במכנסי ג'ינס וז'קט עור, עם התסרוקת המעוצבת בקפידה. שפע כה רב של סתירות, בחבילה אחת – איזו תערובת מסחררת.

רטט מעורר חלף בתוכו.

"כמה זמן הסתתרת פה?" היא שאלה.

כריסטו היה מוכן להעניק לה כמה שאלות. היו לו חיים שלמים, כדי לחלץ ממנה את התשובות לשאלות שלו.

"מספיק זמן."

"והסתכלת עליי, כשהתלבשתי?"

הוא משך בכתפיו. "לא היה הרבה לראות."

היא כבר הייתה חצי לבושה מראש. אבל אפילו בחדר האפלולי, ת'יאה הצליחה לסנוור אותו. קימוריה המעודנים. המותניים הצרים. המחוך ההדוק מדי. שילוב מעניין, עם הג'ינס והמגפיים הכבדים... כל פרט בה היה מרתק מאוד, הערב.

"לא עלה בדעתי, שהתחתנתי עם בעל שמתגנב בחשיכה. בחיים לא הייתי מתחתנת איתך, אילו ידעתי. אי אפשר לבטוח באנשים שמתגנבים ככה."

הוא צחק. משהו כה לא מוכר. זה ודאי נשמע יותר כמו נביחה. ת'יאה לא נרתעה. רוב האנשים היו נרתעים.

"זה משהו שבו לא האשימו אותי עדיין, מעולם. אני אוסיף את זה לרשימת הישגיי, המאוד מפורטת."

צחוקו כאילו הגביר את מידת האומץ שלה. היא עשתה צעד לעברו, אוחזת עדיין בכוח את כפפותיה העבות ואת המעטפה הלבנה.

במקום לקחת אותה, מה שהוא עוד התכוון לעשות בהמשך, כריסטו אפשר לה שאלה נוספת. הוא ידע שהשאלה מגיעה. מצחה התקמט בשמץ זעף, ופיה נפתח קצת ונסגר, כאילו היא מתרגלת בדממה את ביטוי המילים.

"איך זה נודע לך?"

קולה ליטף, עדין כמו נוצה על עורו. השילוב המושלם של פיתוי והדחה. בריסים מושפלים. ביראת כבוד. אילו הייתה קרובה מספיק, לא היה לו ספק שהיא הייתה מניחה יד עדינה על היד שלו. נושאת את מבטה אל תוך עיניו. מעניקה לו אולי אפילו כמה דמעות מזוייפות. איזו הצגה מעודנת, וכל-כך מוכרת.

זה היה ממש מאוס בעיניו.

"זהירות, ת'יאה. אין לי סבלנות לתיאטרליות."

היא משכה את ראשה בתנועה חדה ותלתלים שעוצבו באמנות קפצו והיטלטלו. "אני לא איזה כלב-ים, שמופיע בפני קהל."

"אז מה בכלל היה חשוב ביום הזה, אם לא ההופעה בפני קהל?"

כריסטו ידע שיש בה איזה ניצוץ. זה היה ברור לו, מתוך התצוגות הבלתי פוסקות שהוא חשד כי אביה כפה עליה לערוך לפניו, כל פעם שהגיע לבקר בביתם הראוותני. יופייה של ת'יאה האיר, עז ובוהק, יופי מהסוג שנובע מתוך אינטליגנציה. ועם זאת, היא השתדלה להסתיר את זה ממנו, עד היום.

עד שהוא הרים את ההינומה שלה, ואז זה הופיע לפניו, מבעבע מבעד לארשת הקפואה שלה. העיניים הללו... קשות ובוערות בשנאה. הוא כמעט נרתע, בהבחינו ביצור הפראי שהסתתר שם מתחת לפני השטח. ואז פניה הוחלקו, כאילו גל שטף כתובת ששורטטה בחול, וזה היה כלא היה.

אבל הוא התבונן בה, לאורך קבלת הפנים. היא וחברתה נעו אל החדר הזה ובחזרה. התלחשויות סודיות בין שתיהן. אחרי ביקור אחד בחדר, שמלתה של ת'יאה הייתה תלויה עליה רפויה יותר. לאחר ביקור נוסף, שוליה נגררו על הרצפה. אז הוא עדכן את ראול, דאג להציב שמירה מחוץ לדלת האחורית אל הסמטה, כדי לסכל חרש את התוכנית שלה.

להתגנב אל תוך החדר, להמתין נסתר בין הצללים, היה מתחת לכבודו. אבל בכל זאת, הוא היה חייב לראות במו עיניו, את המזימה רוקמת עור וגידים. זה נועד להוות תזכורת, לכך שאסור לו לבטוח בה.

לא נדרש לת'יאה זמן רב, כדי לגלות את הקלפים.

"ביום הזה? מה שהיה חשוב, זה להימלט ממך."

מילותיה היו יכולות לצרוב, אבל הוא היה רגיל לדחייה שסבל מהוריו, כך שמה כבר יכלה עוד דחייה אחת לשנות? הוא היה הילד בו הם השתמשו כנשק, זה נגד זה, לא ילד שהם אהבו בפני עצמו. זה מה שמסוגלים לעשות, האנשים שהכי קרובים אליך.

הוא חיסן את עצמו מפני הכאב של הלקחים הללו של ילדותו, כבר לפני שנים. לעולם הוא לא ישוב להתחנן, כדי לקבל קצת פירורי חיבה משולחנו של מישהו אחר. כעת הוא לא התעסק בדבר, מלבד אמיתות קרות וכסף קשה. חברת הספנות אטלס, אותה הקים סבו, הייתה הגמול הסופי היחיד, על היוולדו אל תוך הסבל המתמשך של משפחתו.

כריסטו צעד לעבר ת'יאה, ונעצר כשהוא מיתמר מעליה. עם מאה ותשעים הסנטימטרים שלו, הוא היתמר מעל רוב האנשים. זה היה יתרון שרבים היו ששים לנצל, אלא שהוא סירב להיחשב לבריון מאיים.

הוא גלגל את כתפיו המתוחות. בלע את הזעם שהפך את קרביו. ניסה שוב לחייך חיוך מפייס. מי יודע, אם זה הצליח? בנשאה את מבטה אליו, פניה של ת'יאה היו חפים מהבעה, כמו גיליון נייר ריק.

"רצית להימלט, ובכל זאת את פה בידיי."

כריסטו תלש מידה את המעטפה והחליק אותה לכיס הפנימי של חליפת הטוקסידו שלו. ת'יאה לא ציפתה לזה. היא נשברה קמעה, כתפיה השתוחחו. רעד בשפתה התחתונה. החופש שלה נגזל ממנה, בדיוק כמו החופש שלו.

האם היא תבין? הוא כמעט ריחם עליה באותו הרגע, אבל לרגשות מעודנים כאלה, לא היה מקום כאן. מאוחר יותר, הוא ימצא אולי קצת זמן לחרטה, על מה שהוא נאלץ לעשות. לא הערב.

"חכה. אני לא יכולה... אני לא מוכנה..."

רגש הציף את קולה, שרעד ונסדק. שום דבר לא השתנה בו. לא הייתה לו שום ברירה. היא כבר תבין את זה במהרה, ואז הם יגיעו להסכם – אם כי רק על פי תנאיו, מפני שההיענות הייתה לגמרי חיונית.

"באמת חשבת, שהתוכנית הילדותית שלך תצליח?" הוא ריסן את קולו, שהיה חרישי וחד כתער. הוא ראה אנשים בוגרים מתפוררים תחת נימת הקול הזאת. "שלא אבחין בהחלפה מיד, רק עם הכובע המפלצתי הזה בתור הסוואה?" הוא החווה בראשו, לעבר כיסוי הראש הזנוח על הכיסא.

היא שמטה את הקסדה והכפפות שלה על אחד הכיסאות. העבירה קווצת שיער דקיקה אל מאחורי אוזנה. "זה נועד להיות רק לשם הטעיה."

"אז את מתעסקת בטריקים של אחיזת עיניים?"

"אני הייתי אמורה להיות הכלה הסמוקה והמאושרת, לא אסירה שמתכננת את מנוסתה. אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות."

טוב, הביטחון שלה היה מוטעה. הגיע הזמן להראות לה את זה.

הוא חפן את סנטרה של ת'יאה בידו הימנית, חש את עורה המושלם, משיי וחמים מול אצבעותיו. שפתיה נמתחו לקו דקיק אך היא לא נעה ממקומה.

"אני רואה את עיני הקוניאק שלך. עורך הוא כמו דבש מעיינות. ושיערך עשיר כמו שוקולד כהה," הוא אמר וקולו היה חרישי כמו ליטוף. "אני רואה את החן המתנשא שלך, בצעדך. את הפראות של מבטך. אני רואה את מי שאת מנסה להסתיר. אני רואה אותך, ת'יאה."

הבעה חדשה הבזיקה, להרף עין, על פניה. את ההבעה הזאת הוא כבר הבין. העיניים הבוערות הללו היו מלאות הבזק ואש. הוא רצה להצית אותה ולראותה בוערת. אבל הוא לא עשה את זה. הוא לא היה חלש, כמו אביו. הוא לא ייפול במלכודת השקרים בנוגע לאהבה. לא ייתן לאישה ללכוד אותו בנישואים. אהבה נועדה לשוטים חלשים. לא לו. כמי ששימש פעם בתור נשק, הוא למד איך להגן על עצמו. ואהבה היא הרי הנשק הקטלני ביותר.

ועם זאת, בהביטו בה מלמעלה, שפתיה הנהדרות של ת'יאה נפשקו. אישוניה האפילו והתרחבו. אז הוא הרכין את ראשו והעביר את שפתיו לרוחב שפתיה, בתור מבחן. כדי להבהיר את עצמו. היא גנחה, כשהוא משך את ראשו ממנה.

"אלנה היא נערה יפה, ברונטית ובעלת עיניים חומות," הוא אמר ושפתיו עדיין בערו, במקום שנגע בפיה. "אבל לעולם, היא לא תוכל למלא את מקומך. טיפשי היה בכלל להעלות בדעתך, שהיא תצליח."

הוא שחרר את ת'יאה החדשה הזאת. את ת'יאה המודעת.

היא הרימה אל שפתיה אצבעות רועדות. הוא נטל את ידה הפנויה והניח בכפה את הטבעות. היא חטפה את ידה בחזרה ממנו, והביטה בהן, בעיניים שהיו ענקיות עדיין. כבר לא כל כך טובה בהסתתרות. פיה נפתח, עורה החוויר כשנהב.

גם את ההבעה הזאת, הוא הכיר. אימה.

בטנו התכווצה. כך גם הוא הרגיש, כשהתחוור לו שהוא זקוק לכלה. טריק אכזרי של אביו. כריסטו נשבע שלעולם לא ינשא, עד שמהלכיו של הקטור הפכו את זה להכרחי. אביו קיבל הלוואות נסתרות מידי אביה של ת'יאה. לא עמד בתשלום הריבית הקצוצה. נעשה משועבד לאיש, שדרש כי כריסטו יישא את בתו לאשה. כדי למנוע את פשיטת הרגל הקרובה.

כריסטו לא היה מעוניין באסון הזה, בדיוק כמו ת'יאה. ועם זאת, לא משנה עד כמה סרת טעם הייתה המטלה, הוא היה מוכן לעשות הכול, כדי להציל את חברת הספנות אטלס. להבטיח את המורשת המשפחתית שלו, הירושה שלו, העסק שאביו כמעט הצליח להרוס.

"זה כן היה עובד," לחשה ת'יאה. "זה היה עובד."

"אולי, אם היית נישאת למישהו אחר. לרוע המזל, התחתנת איתי."

ידה של ת'יאה התהדקה לכדי אגרוף, סביב הטבעות. "ומה כל כך מיוחד בך?"

"אני מבין אנשים." הוא למד את זה, עוד כילד. כך ידע מתי להסתתר מפני אימו העויינת. מתי להימנע מאביו ההפכפך. מבחינתו של כריסטו, אנשים היו שקופים כמו זכוכית. "זאת הסיבה לכך שאין לי מתחרים, בתחום העסקי שלי."

"הייתי אומרת, שאין מתחרים לאגו שלך."

הוא חלף על פני ת'יאה ופתח את הדלת האחורית של החדר. הריח העכור של החיים האמיתיים חדר מבחוץ, מהסמטה. הוא דיבר עם האיש שניצב שם והורה לו להיכנס.

"לאגו יש איזושהי מידה של ערך, רק אם יש מאחוריו איזו יכולת ממשית. מה שיש לי. את מבינה, ת'יאה, התוכנית שלך לא הייתה עובדת." הוא זז הצידה, כדי לאפשר לה לראות את איש האבטחה גדל הגוף שהציב בחוץ. "בשום פנים, לא היית מצליחה לברוח. כל יציאה מהבניין נמצאת תחת שמירה. כלי התחבורה שלך מאוחסן כעת בבטחה בחניה שלי. את נכשלת, עוד לפני שהתחלת. מוטב שתשלימי עם זה."

הוא הנהן בראשו אל האיש שלו, שעזב את החדר והותיר אותם לבדם. ת'יאה התבוננה אחריו בעזבו, ההבנה החלה להיראות על פניה.

"אני לא שפחה, שאפשר לסחור בה. אני לא אשאר איתך. לנישואים האלה אין שום ערך אמיתי."

מבחינות מסוימות, דעתו הייתה כדעתה. ובכל זאת, שם הוא ניצב, עם טבעת של זהב שדגדגה את אצבעו. ת'יאה עדיין החזיקה את הטבעות שלה ביד קפוצה. הוא היה צריך שהיא תשוב ותענוד אותן. ברגע שהיא תעשה את זה, הניצחון יהיה שלו – לפחות לערב זה.

"את מבקשת, שאשיב אותך להשגחתו העדינה של אביך?" אדם, שכריסטו חשד, שהיה נטול כל שמץ של אהבה או רגש, מכל סוג.

ת'יאה תפסה את השיער הקלוע על עורפה, החזיקה אותו חזק עד שאצבעותיה החווירו. "אני מבקשת ממך, שתניח לי ללכת."

"לא."

כריסטו שמע לחשושים, בנוגע לטיטו לאמברוס. הוא נודע ביכולתו להיות אכזרי ונקמני. צריבת הטינה המרה זרמה בעורקיו כמו רעל. העובדה שהרשלנות של אביו אפשרה לבן-אדם להחזיק בידיו את עתידו של כריסטו...

היו הרבה דברים, שהוא היה צריך ללמוד אודות המשפחה של ת'יאה – חלק מהם יוכל לשמש אותו. אבל זה יכול להמתין. ברגע זה מה שהוא היה צריך, זה להעניק לה משהו בו היא תוכל להיאחז. תקווה.

"את תבואי איתי כאשתי, ואנחנו עוד נדון במצב שבו אנחנו מוצאים את עצמנו. זאת ההבטחה שלי. אבל עכשיו, אנחנו עוזבים."

היא הביטה מטה בבגדים שלבשה, ואז בחזרה אליו. עיני הענבר הנוזלי שלה נגהו באור הרך. "אני לא יכולה לצאת, בבגדים כאלה!"

מספיק עם העיכובים. היא שבה והביטה ברצפה. הוא לא היה מעוניין בסצנה. התפרצויות הזעם שלה יוכלו להתחולל אצלו בבית, שם כל העדים הפוטנציאליים יוכלו לקבל תשלום, כדי לסכור את פיותיהם.

"את נראית פשוט מושלם," הוא אמר, בנופפו את ידו לכיוונה. "יש בהופעה שלך נופך של דרמטיות, שכבר הוכחת לי הערב שיש לך, ובשפע. היציאה שלנו תהיה בלתי נשכחת."

נדמה היה שהיא מנסה להתעשת. היא זקרה את סנטרה במרי מרהיב. "אבל... הכובע שלי... סיפרתי עליו לכולם. אני לא יכולה לאכזב את האנשים."

"החיים מלאים אכזבות. תגידי להם שאי אפשר לחבוש אותו, מעל לתסרוקת המרהיבה שלך."

שפתיה של ת'יאה זעו, בחיוך מלגלג שנכבש רק בקושי, עיני הקרחונים שלה הוצרו. המבט שהיא ירתה לעברו היה קוטל בני תמותה רגילים. למרבה המזל, כריסטו בקושי הרגיש אנושי.

"הטבעות," הוא אמר.

היא דחפה אותן בתנועה גסה על אצבעה. ניצחון. הוא הציע לה את זרועו הכפופה והיא היססה, בטרם השחילה את זרועה בתוכה. כולה נוקשה וחמורת סבר. ובכל זאת, גופה התאים את עצמו אל גופו, באופן שמשך אותו... גרם לליבו להלום, לדם בעורקיו לשאוג. משונה. משכר. רק בגלל ת'יאה.

"ועכשיו חיוך," הוא אמר.

היא עטתה על שפתיה העוויה מלגלגת.

הוא הרכין את ראשו ולחש באוזנה. "כאילו שאת באמת מתכוונת לזה, קוּקלה מוּ."

"אני אעשה את זה, כשאתה תגיד את זה כאילו שאתה מתכוון לזה, כריסטו."

והוא פרץ בצחוק.

הצחוק השני הזה כבר היה מתורגל יותר. מוכר יותר – כמו זיכרון ישן. אבל החמימות שהתפשטה בתוך חזהו הייתה אמיתית. מעבר לכל הציפיות, הוא נהנה מחברתה. אולי טיפה יותר מכפי שיהיה מועיל לשפיותו...