חוב של כבוד 3: רגעים של אהבה
סופי ג’קסון
₪ 39.00
תקציר
היא הסתובבה וצחקה, כתם של צבע מסתחרר, שיער בלונדיני מבהיק. לֶקסי. ריילי היה רק בן שמונה, והתאהב בה לכל החיים.
השנה שחלפה הביאה איתה שינויים משמעותיים לחבורה של ריילי: קרטר התחתן, מקס היה מאושר עם החברה החדשה שלו, גרייס, והחבר’ה במוסך לא הפסיקו לדבר על הנשים ועל הילדים
שלהם. ריילי הניח שזה מה שקורה כשמתקרבים לגיל שלושים – החיים משתנים, אנשים מתבגרים. אבל הוא לא היה משוכנע שגם הוא יצליח להגיע למצב הזה, בלי קשר לגילו. בזמן האחרון הוא התחיל לתהות איך יהיה להתמסד סוף־סוף. הוא שרף את כל הגשרים אל לקסי, ואלוהים יודע שאי אפשר לבנות אותם מחדש. יותר מדי דברים נאמרו, יותר מדי דברים נעשו. הוא פישל יותר מדי פעמים, קיבל החלטות גרועות, הכאיב לאנשים היקרים לו ביותר. האם יש תקווה לאהבה?
רגעים של אהבה חותם את הטרילוגיה הסקסית והמרגשת “חוב של כבוד” ומשלים את סיפורה של החבורה.
ספרים ארוטיים, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 272
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
קוראים כותבים (15)
ספרים ארוטיים, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 272
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
פרק ראשון
“יותר חזק! הו, אלוהים, תזיין אותי יותר חזק!”
ריילי מוּר חייך ואחז בקרסוליים הדקיקים שנשענו על כתפיו. “לא אלוהים,” אמר והדף את עצמו לתוכה בדיוק כמו שביקשה, חזק, עוצמתי. “רק אני.”
לעזאזל, הוא היה זקוק לזה.
“הו, כן! תן לי את זה!”
שערה נפרש כמו מניפה שחורה ענקית על הכרית והיא הרימה את האגן לקראתו והתחילה להתכווץ סביבו מבפנים, חולבת אותו כך שבתוך שלוש תנועות אגן עמוקות ויציבות הוא גמר באנקה רמה. הוא קרס עליה, מתנשם ומתנשף לתוך צווארה, על הזיעה שכיסתה את עצם הבריח שלה.
“שיט, מור,” היא נאנחה. רגליה צנחו בחזרה על המיטה. היא הניחה יד בין שדיה ונדה בראשה. “אתה חייב להתקשר אליי לעיתים קרובות יותר, מותק,” אמרה וליטפה את ראשו.
“כנ”ל את,” ענה ריילי, הרים את ראשו ונשלף מתוכה.
הוא קילף מעצמו את הקונדום וזרק אותו לפח, ואחר כך השליך מגבת לעבר האישה המתנשמת ששכבה בפישוק איברים על המיטה שלו. הוא ראה אותה מנגבת את גופה, מתחילה בצוואר ומסיימת בין הרגליים. קרלה הייתה בהחלט שווה, ומציצה מפיה הייתה כמו פאקינג שואב אבק, אבל בזאת הסתכמו היחסים ביניהם. הסידור המבוסס על סקס נמשך כבר כמה חודשים והתאים לשניהם.
ריילי חייך לעצמו כשהשתין באסלה, הזוהר של אחרי הזיון עוטף אותו כמו חיבוק חם. הוא הוריד את המים, רחץ ידיים, וכך, בישבן חשוף, צעד בחזרה לחדר. הוא הנהן בהתפעלות כשראה שקרלה כבר התחילה להתלבש וסגרה את החזייה שלה. הוא היה מבסוט לגמרי מהיעדר כל משוכות רגשיות ביניהם. היא לבשה חולצה לבנה ובדקה את האיפור שלה במראת יד קטנה, מסווה במייקאפ את השפשופים האדמדמים שהזיפים המחוספסים של ריילי השאירו על צווארה.
היא לכסנה אליו מבט מאשים, והוא הגיב במשיכת כתפיים. היא מתה על זה. רוב הנשים שבאו למיטה שלו אהבו את זה. חלקן אפילו ביקשו ממנו מפורשות להשאיר עליהן סימנים, והוא עשה זאת בלי לחשוב פעמיים. זה היה סקסי בטירוף לראות את סימני תשוקתו חקוקים בעורן של המאהבות שלו.
הוא הרים את מכנסי הג’ינס שלו מהמקום שבו קרלה משכה אותם ממנו על רצפת חדר השינה ולבש אותם בלי לסגור את הרוכסן. קרלה התפיחה את שערה כשחלפה על פניו בדרך לתיק שלה, שנח על השידה ליד המיטה. היא הוציאה מהתיק את הטלפון הנייד, לחצה על כמה כפתורים וכיווצה את גבותיה.
“אני חייבת לזוז,” אמרה והשליכה באגביות את הטלפון בחזרה אל מעמקי התיק. “העבודה קוראת לי.”
ריילי הנהן, מתבונן ברגליה העטופות בחצאית עיפרון באורך הברך. וואו, איזה רגליים... שאר הלבוש שלה היה עסקי ומאופק. ריילי תהה לרגע כמה גברים אחרים טעמו את האישה הפראית שמתחת לתלבושת השמרנית הזאת. מי תיאר לעצמו שרואות חשבון יכולות להיות כל כך כיפיות? קרלה פנתה אל ריילי, שנשען בנונשלנטיות על הקיר מאחוריה, והעבירה אצבע במורד חזהו שהיה עדיין לח.
“שוב תודה, חתיך,” גרגרה והצמידה נשיקה לזווית פיו. “מפגש הצהריים הכי טוב שהיה לי כבר הרבה זמן. אני בטוחה שנתראה שוב בקרוב.”
“גם אני בטוח,” ענה בקריצה. היא חייכה, ובתנועת ראש חדה שהניפה את רעמת שערה עזבה את החדר. ריילי צחקק בינו לבין עצמו וחזר לחדר האמבטיה כדי לשטוף מעצמו את ריח הסקס שכיסה כל סנטימטר מגופו.
כעבור חצי שעה הוא כבר היה שוב במוסך של או’הייר, שוכב מתחת למכונית פורד גלקסי מתוקה משנת 1965, נהנה ממוזיקה רועמת של גאנז אנד רוזס, כמו תמיד בזמן העבודה. הוא אהב לעבוד על המכוניות שהגיעו למוסך - הוא התאהב בעבודה הזאת מהרגע שהתוודע אל המנוע הראשון שלו בגיל עשר, בהנחיית אביו. הוא למד כל מה שצריך לדעת על מכוניות מאביו, שהתמחה ברכישת מכוניות קלאסיות, שיפוצן ומכירתן מחדש. ריילי היה היחיד מבין ארבעת הבנים של פארק מור שגילה עניין בעסק, ופארק עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיר את ריילי לקחת לידיו את המוסך לאחר שמימן עבורו לימודים לתואר במִנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק.
לא שהחרא הזה הצליח במיוחד...
ריילי נאנח ולקח לידו מפתח ברגים, מסרב להניח ליחסיו המתוחים עם אביו לקלקל את מצב הרוח שלו. חוץ מזה, הוא ידע שהוא יכול להאשים בכך רק את עצמו. כתב אישום על אחזקת רכוש גנוב ועונש של שמונה־עשר חודשי מאסר בכלא ארתור קיל חיסלו את כל תקוותיו של פארק ביחס לקריירה העתידית של ריילי. התיק הפלילי הזה כבר לא ייעלם.
“היי, מור, אתה שם למטה?”
ריילי חייך כששמע את קולו המודאג של מקס או’הייר. “כן, אחי, מה אתה רוצה?”
זוג נעלי עבודה הופיעו בצד המכונית, ליד המקום שבו נחו קרסוליו של ריילי. “אני צריך שתעבור איתי על הקבלות, אחי. אני כבר פוזל מרוב ניירת.”
ריילי צחק ודחף את עצמו החוצה מתחת למכונית, על העגלה השטוחה. הוא מצמץ במעבר מהחשכה היחסית אל התאורה החזקה והסתכל על מקס, שנראה מבולבל לגמרי.
“אני לא טוב בחשבון,” רטן מקס ונפנף בערמת ניירות מתחת לאפו של ריילי. “הצילו!”
ריילי גיחך וקם על רגליו, לוקח מחברו את הניירת. “אין בעיה.”
מקס ירש את המוסך אחרי מות אביו. הוא הצליח לנהל את העסק במשך תקופה, אבל לפני קצת יותר משנה וחצי נכנס למרכז גמילה מסמים. אלה היו ימים קשים, ובזמן שמקס שקד על החלמה, ריילי - עם עזרה כספית מצד חברם הטוב קרטר - לקח לידיו את ניהול המוסך והקפיד לוודא שהעסק ימשיך להכניס כסף.
החברות בינו לבין מקס התחילה לפני כמעט עשור, ולא היה ספק בליבו של ריילי שהוא ייחלץ לעזרת חברו. אחרי שמקס חזר הביתה, שניהם החליטו לשלב את העסק שלהם ואת הידע שלהם במכוניות ולהיכנס כשותפים, עם קרטר כמשקיע. לפני התקופה שישב בכלא, פחות משנתיים אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק, היה לריילי מוסך קטן אך משגשג בבעלותו, בצד השני של העיר. כמובן, הוא הפסיד רבים מהלקוחות שלו בתקופת המאסר, מה שהוביל להחלטה למכור את העסק. הוא השתמש בכספי המכירה כדי לפרוע את המשכנתה על הדירה ואת כל החובות שלו - בעיקר חוב של מאה אלף דולר לאביו, שכר הלימוד בקולג’. ריילי היה הרוס מהצורך לוותר על העסק שבנה, אבל לא הייתה לו בררה אחרת.
הוא השתוקק לחזור לעניינים, והשותפות במוסך של מקס הייתה פתרון מושלם.
זה היה פתרון מושלם גם מבחינתו של מקס. מאחר שמקס נאלץ עכשיו להתנייד תכופות בין וירג’יניה המערבית לבין ניו יורק, הוא העביר את רוב משימות הניהול לריילי, וריילי בהחלט שמח לקחת את העניינים לידיו. אנשים סביבו נטו לראות בו בריון מקועקע ורודף נשים - הגדרות שאכן היטיבו לתאר אותו.,אבל מעבר לכך, ריילי היה אדם חכם, והדבר היחיד שאהוב עליו יותר מנשים ומנועים היה מתמטיקה.
“אתה מוכן נפשית להערב?” שאל את מקס כשנכנסו למשרד.
“לפיינטבול?” אמר מקס וסגר את הדלת מאחוריו. “מותק, אני נולדתי מוכן.” הוא פוקק את מפרקי אצבעותיו. “תתכונן לחטוף ממני.”
ריילי צחק וצנח על כיסא מאחורי שולחן גדול עשוי עץ. “אתה יודע שאחי מביא שלושה חברים שלו יוצאי המרינס, כן? אז אני לא בטוח שדווקא אני אהיה זה שיחטוף...”
מקס נופף בידו בביטול. “שיהיה, אחי. כל עוד הם לא מכוונים על החבילה שלי, הכול טוב.”
ריילי הרים גבה. “הם חיילי מרינס. ברור שהם יכוונו לך ישר לביצים.”
שניהם צחקו. ריילי אהב לראות את מקס כל כך רגוע ומאושר. זה לא תמיד היה כך. מקס התאמץ מאוד להיגמל מהסמים ולהישאר פיכח, והבחורה שלו, גרייס, נתנה לו הזדמנות לחיים חדשים. ריילי שמח מאוד בשמחתם. מכל חבריו, ריילי תמיד חשב שמקס הכי זקוק לאושר בחייו.
שיט, השנה האחרונה הביאה איתה שינויים משמעותיים לחבורה של ריילי. קרטר התחתן כמעט לפני שנה, ולמרות כמה רגעים בעייתים בהתחלה, הוא נראה מאוהב יותר מתמיד. מקס שמח, והחבר’ה במוסך לא הפסיקו לדבר על הנשים ועל הילדים שלהם.
ריילי הניח שזה מה שקורה כשמתקרבים לגיל שלושים - המצב משתנה, אנשים מתבגרים. אבל הוא לא היה משוכנע שיצליח להגיע למצב הזה, בלי קשר לגילו. הוא שקע בשמחה בעבודה, והתקשר לאחת הידידות הרבות שלו בכל פעם שהתחשק לו זיון, אם כי בשנה החולפת הוא התחיל לתהות איך זה יהיה להתמסד סוף סוף.
ההורים של ריילי היו נשואים באושר במשך יותר משלושים וחמש שנים, עם ארבעה ילדים, כך שהמחשבה על מחויבות לאישה אחת לא הייתה זרה לו. למעשה, כבר בגיל שמונה הוא חשב על זה...
“אז מה אתה אומר?”
ריילי הרים את עיניו וראה שמקס התיישב בצד השני של השולחן, מתבונן בדאגה בחשבוניות שריילי בהה בהן אך לא באמת התרכז במה שהוא רואה. לא היה לו מושג מה כתוב בחשבוניות האלה. הוא שפשף את סנטרו המזוקן וחייך בכל זאת. “הכול טוב, אח שלי. אל תדאג.”
מקס צמצם את עיניו. “אתה בטוח?” הוא נשען לאחור בכיסאו. “אתה בטוח שהכול בסדר?”
ריילי זיהה את נימת הדיבור המודאגת הזאת. מקס היה משתמש בה מדי פעם, וזו הייתה אשמתו של ריילי עצמו. לפני כמה זמן, כשמקס היה שבור מגעגועים לגרייס, ריילי פלט איזו הערה טיפשית, משהו על אהבה אבודה או איזה קשקוש בסגנון הזה. ומקס, מסיבה כלשהי, נאחז בזה בלי להרפות.
ריילי ידע שהחבר שלו מודאג בגללו, אבל לא התחשק לו לדבר על העבר. אם כי החלום שחלם בלילה הקודם - חלום מפורט על התמימות המתוקה של הפעם הראשונה שראה אותה, עם הקוקיות הבלונדיניות והבגדים הוורודים - עדיין הבהב בנבכי זכרונו. זה היה מוזר. הוא לא חלם על זה כבר המון זמן. לכן התקשר והזמין את קרלה לסטוץ של צהריים, תרופה זמנית לתחושות הצער והחרטה שעדיין כרסמו בו.
ריילי כחכח בגרונו כשתמונות של הילדה הבלונדינית היפהפייה ריצדו על פני הספרות המודפסות על הניירת שבידיו, מעוררות בו זיכרונות שאותם התאמץ כל כך להדחיק.
לֶקְסי.
לא, נזף בעצמו חרישית. החרא הזה הוא נחלת העבר. ואת העבר אי אפשר לשנות, גם אם מאוד רוצים.
“הכול מעולה,” ענה ריילי ופרש את החשבוניות על השולחן.
ריילי לא היה שקרן. זה היה נכון. הכול באמת מעולה. הוא עובד קשה. יש לו חברים נהדרים ונשים שיחממו את מיטתו כל לילה אם רק ירצה, והוא גר בעיר האהובה עליו. אז איזו סיבה יש לו להתלונן?
“תפסיק עם זה כבר,” אמר ריילי בלי להרים את עיניו מהניירת. “אני שומע את גלגלי המוח שלך מסתובבים.”
מקס גיחך ושילב את זרועותיו על חזהו. “אוקיי. אז תשמור על הסודות שלך.”
ריילי הרים את ראשו. “זה מה שאעשה.” הוא חזר להתמקד בחשבוניות.
“ראיתי שאיחרת קצת לחזור מהפסקת הצהריים,” אמר מקס בנימה אגבית, מנסה טקטיקה אחרת. “מי זאת הייתה?”
ריילי צחק ונענע בראשו. “מה גורם לך לחשוב שזו הייתה אישה?”
“כי אתה כמו אובי וואן קנובי עם נשים.”
“תעשה לי טובה...” אמר ריילי וכיווץ את גבותיו בזעף. “אם כבר, אני האן סולו.”
“שיהיה...” מקס נופף בידו. “אז מי זאת הייתה?”
ריילי נאנח, משלים עם העובדה שהחבר שלו מכיר אותו יותר מדי טוב ולא יוותר לו. “קרלה.”
מקס הרקיד את גבותיו. “זאת עם הרגליים הבלתי נגמרות? רואת החשבון?”
ריילי גירד את עורפו באמצעות עט שלקח מהשולחן. “יאפ.”
“יפה,” אמר מקס. “היא לגמרי שווה.”
כן, בהחלט. וזיון נהדר. אבל למרות הזיון הנהדר, ריילי הרגיש מתיחות בכתפיו מאז שהתעורר מהחלום הארור ההוא. היא הסתובבה וצחקה, כתם של צבע מסתחרר, שיער בלונדיני מבהיק. ריילי הרגיש שזוויות פיו מתרוממות בחיוך כשנזכר בסנדלים השקופים־ורודים שנעלה לקסי במשך כל הקיץ ההוא. אוף. הוא שפשף את מצחו. הם היו בני שמונה בלבד, ולא היה מושג מה מחכה להם בחיים.
כמה עצוב.
ריילי אפילו לא ידע איפה היא גרה ואם נשארה במישיגן, שם גדלו. זה היה המקום האחרון שבו ראה אותה, לפני חמש שנים, כשביקר שם לרגל מסיבת יום הנישואים השלושים של הוריו.
לאחר שחזר לניו יורק, בתגובה לדרישתה התקיפה של לקסי שיתרחק ממנה ולא ידבר איתה שוב לעולם, הוא ניסה לתחקר חברים ותיקים לגביה, אבל מהר מאוד נמאס להם ממנו. מאז הלילה ההוא שבו השאיר אותה ריילי בוכה על המרפסת הקדמית בבית אימה, לא הייתה לו שום זכות לחשוב על לקסי, או לדאוג לשלומה.
הוא שרף את כל הגשרים אליה, ואלוהים יודע שאי אפשר לבנות אותם מחדש. יותר מדי דברים נאמרו, יותר מדי דברים נעשו. הוא פישל יותר מדי פעמים, קיבל החלטות גרועות, הכאיב לאנשים היקרים לו ביותר.
חוץ מזה, הזדעף ריילי, מתמקד סוף סוף במספרים שלפניו, הפעם היחידה שבה גבר הצליח לזכות שוב באישה שאהב במשך עשרים ואחת שנים הייתה בסרט הבנות הזוועתי ההוא שאימא שלו כל כך אהבה.
* * *
“פאק, נראה לי ששברת לי צלע!” קרטר הרים את הטישרט שלו בפעם המאה וחשף חבּוּרה עגולה כהה שהלכה ותפחה במהירות בצד השמאלי של חזהו. “את רואה מה הם עשו לי?” קרא באוזני המלצרית שמזגה מי קרח לכוס של טייט. היא צחקה ונענעה בראשה לפני שהתרחקה מהשולחן.
החבּורה הייתה תוצאה של אחת היריות של ריילי עם רובה הפיינטבול בסגנון וויל סמית’ בסרט בחורים רעים. ירייה אדירה, וקרטר לא הפסיק לקטר בגללה כמעט שלוש שעות. זה נראה כואב להחריד. ריילי עדיין התגלגל מצחוק.
“תפסיק ליילל כמו תינוק,” אמר טייט, אחיו של ריילי, שצחק ונעץ מרפק בחבר שלו מהמרינס, סטיב. “אפשר לחשוב שזה כואב...”
“לך תזדיין,” רטן קרטר, שכיסה את חזהו החבול ושינה את תנוחת הישיבה שלו. גל של קריאות לעגניות עלה מיושבי השולחן במסעדה, וקרטר חבט בריילי בפעולת תגמול.
“גם אני חטפתי,” מחה ריילי, הודף את המתקפה של קרטר. “ולא בזכות האידיוט הזה.” הוא הקיש על שריר הקיבורת של טייט באצבעו.
“תגיד תודה,” אמר טייט בחיוך.
“תודה על מה?”
“על זה שאני סובל אותך.”
“כן, בטח.” ריילי גלגל עיניים ולקח לגימה מבקבוק הבירה. “ממש יפה מצידך. חבל באמת שלא ניקבת לי את הזין במחט מלובנת באותה הזדמנות.”
טייט לא החמיץ את ההזדמנות. “יש לי כאן מזלג...” אמר והציג לראווה את כלי המשחית המדובר.
“אוף,” התלונן מקס, “כבר הספקתי לשכוח את השטויות שלכם...”
שני האחים הביטו במקס כאילו יצא מדעתו ושאלו פה אחד, “מה?”
כל יושבי השולחן פרצו בצחוק. למען האמת, ריילי קצת התגאה בכך שאחיו הצליח להשחיל כמה יריות. אחרי שטייט נפצע ממטען צד במהלך פעילות מבצעית של המרינס, ריילי ושאר בני המשפחה חיכו שבועות בלי לדעת אם אי פעם יפקח שוב את עיניו, שלא לדבר על לירות בחבורת אידיוטים במשחק פיינטבול. יחסית לבחור שצריך להיעזר במקל הליכה שמונים אחוזים מהזמן, ונאלץ להיגמל מהתמכרות למשככי כאבים, אפשר לומר שטייט עשה להם בית ספר.
“שים על זה קרח וקח כדור נגד כאבים - והכול יהיה בסדר,” אמר טייט לקרטר.
“תודה, דוקטור,” רטן קרטר.
“יש עוד דרך לראות את זה,” אמר בן, קולגה של קרטר מהעבודה, שישב ליד מקס - “עכשיו יהיה לקאט תירוץ טוב לטפל בך קצת.”
קרטר הצביע עליו. “זה נכון...”
“תעשה לי טובה,” התערב מקס. “היא תעיף בך מבט אחד, תשאל מה קרה ותפרוץ בצחוק פרוע.”
קרטר כיוון עכשיו את האצבע לעבר מקס. “גם זה נכון.” הוא גיחך לתוך כוס הקולה שלו. “אבל זה בטח יזכה אותי בכמה נקודות של גבריות, לא?”
ריילי ומקס החליפו ביניהם מבטים ספקניים, וקרטר צחק. ריילי מת על הבילויים האלה עם החברים. זה התחיל זמן קצר אחרי מסיבת הרווקים של קרטר בלאס וגאס. הערב היה עמוס מאוד - הם היו עשרה גברים, כולל שני חברים מהמוסך, פול וקאם. מספר המשתתפים במפגשים האלה השתנה מפעם לפעם, בהתאם לזמן הפנוי שהיה להם, אבל ריילי, מקס, קרטר וטייט ניסו להיפגש לפחות פעם בחודשיים.
בילויים במועדוני לילה ובברים היו מחוץ לתחום מבחינתם של מקס וטייט, כמכורים בגמילה, אבל זה לא שינה הרבה. הם שיחקו יחד פיינטבול או באולינג, ובהזדמנויות אחרות יצאו יחד לארוחה. העניין היה לבלות יחד, לעשות כיף, להתחבר, לקטר על החיים, על העבודה ועל הנשים. לא שהיה לריילי הרבה מה לתרום בקטגוריה האחרונה - הוא וטייט היו עכשיו הרווקים היחידים בחבורה. אבל זה לא הפריע להם להעיר הערות על מערכות היחסים של החברים האחרים.
“אז אתם מגיעים לתערוכה של גרייס בסוף השבוע?” שאל מקס כדי לוודא שוב, ואז לקח נגיסה בריאה מהצ’יזבורגר שלו. הצילומים של גרייס, החברה של מקס, התחילו בזמן האחרון לקבל תשומת לב רבה בעולם האמנות.
ריילי הנהן. “יש לי הזמנה והכול.”
“כן, בטח,” אישר גם קרטר, ובן הגיב בזקירת אגודל. קרטר מיהר להביט בריילי.,”את מי אתה מביא איתך הפעם, מור?”
“את הלטינית ההיא?” שאל פול בהתלהבות, פוער זוג עיניים אפורות.
“לא, בן אדם. את ההיא שהייתה דוגמנית של ויקטוריה’ס סיקרט,” אמר קאם וכמעט קפץ מכיסאו מהתרגשות.
ריילי גיחך. “אני אביא את הבחורה בת המזל שתעלה בגורל.”
קרטר נד בראשו וטייט מלמל משהו. ריילי כרך את זרועו סביב כתפי אחיו בחיבוק אמיץ. “די, נו, אל תקנא עכשיו... אני מוכן לחלוק.”
טייט התנער ממנו. “הדבר היחיד שתחלוק זה מחלת מין... אני ממש מקווה שאתה נזהר.”
“תמיד,” ענה ריילי והקפיץ מקלון צ’יפס לפיו.
“הוא לבדו מפרנס את כל תעשיית הקונדומים,” העיר מקס, עיניו החומות בורקות בשובבות.
ריילי הניע את ראשו מצד לצד. “תראו תראו מי נמצא ביחסים מונוגמיים במשך חמש שניות תמימות ומתנהג כמו בתולה חסודה...” הוא התכופף כדי לחמוק משקית קטשופ שהתעופפה לעברו ונופף באצבעו, “אלימות היא אף פעם לא פתרון.”
“כן, אבל היא משפרת לי את ההרגשה,” ענה מקס ונשען לאחור בכיסאו.
“גם לי,” אמר טייט והחטיף לריילי בעורף. ריילי הרים יד כדי להחזיר לו, אבל טייט הרים כף יד כדי לבלום אותו. “תחשוב טוב לפני שאתה מרביץ לאדם נכה.”
ריילי פלט נביחת צחוק ודחף את אחיו בתגובה. “גם כן נכה...”
טייט חייך והתחיל לחטט בכיסו. הוא הוציא את הנייד וקימט את מצחו מול המסך המואר. הוא לקח את מקל ההליכה, התרומם מכיסאו, והצמיד את הטלפון אל אוזנו כשקם על רגליו. “היי, אימא.”
ריילי לגם מהבירה וראה את אחיו צועד לכיוון הכניסה למסעדה, כדי לשמוע אותה טוב יותר. הוא חש דקירת דאגה, תחושה נדירה למדי מבחינתו. זה לא היה מוזר לקבל שיחת טלפון מאימא שלהם. להפך, היא נהגה להתקשר לכל אחד מהבנים לפחות פעם אם לא פעמיים בשבוע. אבל משהו בעיתוי של השיחה - כמעט תשע בלילה, באמצע השבוע - גרם לשיער על עורפו של ריילי לסמור.
“אתה בסדר?” שאל אותו קרטר בקול שקט.
ריילי הנהן בלי להוריד את עיניו מטייט. “כן, בטח.”
אבל כשאחיו עצר באמצע הצעד, ריילי ידע מיד שמשהו לא בסדר. חששותיו קיבלו אישור כשטייט הסתובב אליהם, מצחו חרוש קמטים, מחפש בעיניים דואגות את מבטו של ריילי. קיבתו של ריילי שקעה, והכיסא חרק על רצפת העץ כשמיהר לקום ממקומו, בעוד טייט עושה דרכו בחזרה לשולחן בלי להפסיק את שיחת הטלפון.
“... מה אמר הרופא?”
“רופא?” שאל ריילי והשליך את המפית מידו על הצלחת המלאה למחצה. “מה קרה?”
טייט נענע בראשו וסימן לו לחכות. “טוב, זה מה שעושים בדרך כלל. כן. ומה לגבי הסימנים החיוניים שלו?” טייט בלע את רוקו. “סֶבּ נמצא שם?”
ריילי שלף את ארנקו ושמט כמה שטרות של עשרים על השולחן, תמורת המנות שלו ושל טייט, שנשארו כמעט שלמות. גם קרטר ומקס קמו על רגליהם ונראו מוכנים לעזור במה שרק אפשר. טייט היה אחיו של ריילי, עצמו ובשרו, אבל קרטר ומקס החשיבו את עצמם לאחים שלו באותה מידה.
טייט שפשף את מצחו בקצות אצבעותיו. “כן, אימא, אנחנו באים. רק תחזיקי מעמד, טוב? נעלה על הטיסה הראשונה ונגיע.”
קרטר שלף את הטלפון מכיסו.
“מה קורה?” שאל ריילי את טייט כשסיים את השיחה.
טייט נאנח. “אבא חטף עוד התקף לב.”
ריילי נאנח. הוא חש מועקה בחזהו. “שיט. המצב קשה?”
ריילי התבונן בתשומת לב בפניו של טייט וראה שהרופא שבו צץ . “הם עוד מעט מכניסים אותו לניתוח,” ענה. ריילי בהחלט שם לב לכך שאחיו לא ענה על שאלתו. “סב כבר נמצא שם,” הוסיף טייט, מתייחס לאחיהם הצעיר ביותר. “אנחנו חייבים לטוס לשם.”
קרטר, עם הטלפון צמוד לאוזנו, הרים את ידו וסימן להם לחכות. “כן, תחכו לשני נוסעים,” אמר למישהו מעברו האחר של הקו. “ברגע שהמטוס יהיה מוכן. כן. טיסה ישירה ל...” הוא הרים גבה בשאלה לעבר ריילי.
“מישיגן. נמל התעופה צ’רי קפיטל, טראוורס סיטי,” ענה טייט ופנה אל ריילי. “הוא נמצא בבית החולים מאנסן. נסיעה של רבע שעה במונית.”
ריילי הנהן, חש חרדה וחוסר אונים. זו הייתה הרגשה בלתי מוכרת, שלמען האמת הפחידה אותו למוות. אבא שלו, בבית חולים. היחסים של ריילי עם אביו היו רעועים אפילו בימים כתיקונם מאז הישיבה בכלא, והמחשבה לאבד אותו לפני שיספיקו להשלים ביניהם נראתה לו בלתי נסבלת. הוא נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו. פאק, מה הוא יעשה אם יקרה משהו לאבא שלו? אימא שלו תהיה הרוסה. התקף לב שני בתוך שנתיים, והרופאים אמרו בפעם הקודמת ש...
הוא הצמיד יד למצחו וכחכח בגרונו בניסיון עצבני להרגיע את עצמו.
קרטר סיים את השיחה וטפח בטלפון על כף ידו. “המטוס הפרטי של החברה יהיה מוכן עבורכם בעוד שעה וחצי בערך.”
ריילי הביט בחברו, המום מהכרת תודה, וטפח על שכמו. “תודה, אחי.”
“כל מה שצריך. רק תגיד.”
“בוא,” אמר טייט לריילי, עוקף את שניהם ומתחיל להתקדם שוב לכיוון היציאה מהמסעדה. “יש לנו זמן לקחת כמה דברים מהדירה שלך לפני שאנחנו יוצאים. נלך ברגל, זה יהיה מהיר יותר מלנסות לתפוס מונית.”
ריילי מיהר לקחת את הז’קט מגב הכיסא. “תעצור מונית, טייט. הרגל שלך לא צריכה את המאמץ הזה.” הוא התעלם מהמבט הנוקב שנעץ בו אחיו; הוא כבר פיתח חסינות בפני המבטים האלה. “יש לנו זמן,” ריילי אמר בנחת. הוא לא אהב להצביע על המגבלה של אחיו בנוכחות אחרים, אבל לפעמים האידיוט הזה היה פשוט עקשן מדי.
טייט נאנח וחשק את שפתיו, הסימן המוסכם שלו ל”נדבר על זה אחר כך,” והתחיל שוב ללכת, יוצא מפתח המסעדה לרחוב.
ריילי התקדם בהליכה לאחור, תוך כדי דיבור עם החברים שקמו ממקומותיהם סביב השולחן. “אני אתקשר כשנגיע לשם.” הוא הביט בקרטר. “שוב תודה. מקס, אחי, לא הספקתי... החשבוניות של המוסך...”
“עזוב,” אמר מקס והצביע על היציאה מהמסעדה. “זה בסדר, אני כבר אטפל בזה.”
ריילי הנהן, הסתובב ויצא מהמסעדה בדיוק כשטייט עצר מונית. טייט כבר פתח את דלת המונית ועמד שם, מסתכל על ריילי. לרגע נראה הבהוב של פחד בעיניו של טייט, שתמיד היו כל כך מלאות ביטחון. ריילי קפא. הפעם היחידה שראה את המבט הזה על פניו של טייט הייתה בבוקר שבו התעורר מהתרדמת שאליה הכניסו אותו הרופאים בכוונה, בזמן שטיפלו בפציעות הנוראיות שלו.
“פאק,” פלט ריילי. “מה יהיה אם—?”
“לא,” קטע אותו טייט באמצע המשפט בקול רגוע, קול שריילי הכיר עוד מילדותם. הוא טפח על שכמו של ריילי.
“טייט...” ריילי הרים את מבטו לשמיים. “לא דיברתי איתו מאז...”
שיט, עברו מאז כבר כמעט שלוש שנים. למען הדיוק, בסתיו שלאחר שחרורו של ריילי מכלא קיל. מילים קשות הושמעו ביניהם, ואחר כך השתררה שתיקה, שכנראה הייתה גרועה עוד יותר ממילות הכעס והאכזבה שיצאו מפיו של אביו. לפני שנתיים, בזמן התקף הלב הראשון, ריילי ביקר בבית החולים ועודד את אימו עד שאביו התאושש, אבל הם לא דיברו ביניהם. אביו עדיין כעס מדי על ריילי וסירב אפילו להביט בו. וריילי - בהכירו את פארק מור וביודעו שהוא צריך “להתבשל” עם זה ולהתגבר על אכזבתו מבנו בזמנו שלו –פשוט שתק ועזב מבויש, עם הזנב בין הרגליים.
“בוא,” אמר טייט וכיוון אותו לתוך המונית. “אנחנו חייבים לזוז. יהיה בסדר.”
ריילי קיווה שאחיו צודק, כי למען האמת, האפשרות לפגוש שוב את אביו לא הייתה הסיבה היחידה לדפיקות הלב הפרועות שלו.
עינת –
רגעים של אהבה
סיפור על הזדמנות שיה. אני פשוט אוהבת את הכתיבה של הסופרת ולמרות שהספר כתוב בגוף שלישי, דבר שאני נמנעת ממנו בטרילוגיה הזאת לא הפריע לי בכלל. ספר מקסים!
לימור –
חוב של כבוד 3
הספר השלישי בטרילוגיה המוצלחת ומסיים את סיפורה של החבורה, סדרת ספרים טובה מאוד ומומלצת. בין הטובות שקראתי.
ענת –
רגעים של אהבה
השלישי בסדרה ודווקא מוצלח. הפעם זה סיפורו של ריילי התבגר וחושב להתמסד. את לקסי שהוא אוהב בבחשאי יהיה קשה לשכנע.. ממליצה.
ענת –
רגעים של אהבה
השלישי בסדרה ודווקא מוצלח. הפעם זה סיפורו של ריילי התבגר וחושב להתמסד. את לקסי שהוא אוהב בבחשאי יהיה קשה לשכנע.. ממליצה.
סיניה –
חוב של כבוד 3: רגעים של אהבה
מתחיל אחלה, ומהר מאוד מדרדר לשעמום. ממש ממש חבל כי החלק הראשון בסדרה מושלם. הגיבורה לא לגמרי מובנת – כלומר, יש נימוק ללמה פעלה כפי שפעלה, אבל זה ממש לא מספק. מאכזב.
תמר –
חוב של כבוד
הספר השלישי בטרילוגיה המוצלחת ומסיים את סיפורה של החבורה, סדרת ספרים טובה מאוד ומומלצת. בין הטובות שקראתי.
גלית –
רגעים של אהבה
סדרת ספרים חביבה למדי, לא מאוד מוצלחת. הפעם מסופר על ריילי שהתבגר וגיחה שהוא מאוהב בלקסי,.. נחמד
מעיין –
רגעים של אהבה
הספר השלישי שסוגר את הסדרה, הספר נחמד, הפעם מדובר על ריילי ולקסי.
סך הכל טרילוגיה נחמדה.
רונית –
רגעים של אהבה
הספר השלישי בסדרה יפהפה אהבת נעורים של זוג שהתחילה בגיל שמונה ספר מתחלק בין זכרונות העבר להווה משקף את תחילת אהבתם והמשברים של בני הזוג ולאחר מכן הזדמנות השניה לאחר שנים רבות ממליצה ביותר הספר נכתב בגוף שלישי
רונית –
רגעים של אהבה
הספר השלישי בסדרה יפהפה אהבת נעורים של זוג שהתחילה בגיל שמונה ספר מתחלק בין זכרונות העבר להווה משקף את תחילת אהבתם והמשברים של בני הזוג ולאחר מכן הזדמנות השניה לאחר שנים רבות ממליצה ביותר הספר נכתב בגוף שלישי
רונית –
רגעים של אהבה
הספר השלישי בסדרה יפהפה אהבת נעורים של זוג שהתחילה בגיל שמונה ספר מתחלק בין זכרונות העבר להווה משקף את תחילת אהבתם והמשברים של בני הזוג ולאחר מכן הזדמנות השניה לאחר שנים רבות ממליצה ביותר הספר נכתב בגוף שלישי
רונית –
רגעים של אהבה
הספר השלישי בסדרה יפהפה אהבת נעורים של זוג שהתחילה בגיל שמונה ספר מתחלק בין זכרונות העבר להווה משקף את תחילת אהבתם והמשברים של בני הזוג ולאחר מכן הזדמנות השניה לאחר שנים רבות ממליצה ביותר הספר נכתב בגוף שלישי
רונית –
רגעים של אהבה
הספר השלישי בסדרה יפהפה אהבת נעורים של זוג שהתחילה בגיל שמונה ספר מתחלק בין זכרונות העבר להווה משקף את תחילת אהבתם והמשברים של בני הזוג ולאחר מכן הזדמנות השניה לאחר שנים רבות ממליצה ביותר הספר נכתב בגוף שלישי
אביגיל –
חוב של כבוד 3: רגעים של אהבה
ספר מעולה! אוהבת מאוד את הכתיבה של הסופרת בספר הזה. קראתי בשקיקה. מומלץ למי שאהב את הסדרה
אביגיל –
חוב של כבוד 3: רגעים של אהבה
ספר מעולה! אוהבת מאוד את הכתיבה של הסופרת בספר הזה. קראתי בשקיקה. מומלץ למי שאהב את הסדרה