חולות זהובים

חופן של רסיסים חולון 2000

אני מפלסת את דרכי בינות לשיחים הגדלים פרא בסמטה הקטנה שברחוב ויצמן. יום אביב נפלא, הבתים עומדים דוממים והתריסים מוגפים כאומרים תם ונשלם.

לחולון הגעתי לאחר היעדרות בת מספר שנים מהארץ. געגועים וסקרנות הוליכו את רגלי למחוזות ילדותי. פעם היו כאן שכונה לתפארת, צחוק ילדים, צהלות שמחה מהולות בבכי ובליל של שפות. בניין בן שתי קומות המונה שש משפחות משַׁפרי דיור, מאוהל לצריף, מפחון לדירת חדר וחצי עם שירותים ללא מטבח, מהמעברה אל העיר, מהחולות הזהובים אל האספלט. מחלונותיו הפתוחים לרווחה עלה קולו של החזן, אדון פישר, שהיה מתכונן לתפילת הימים הנוראים. מנגד פרטה רותי על הפסנתר את "דג השמך" של שוברט ומהקומה הראשונה והשנייה נשמע קולן של מיצי ומימי המדברות בטלפון העשוי מקופסאות שימורים וחוטים משתלשלים: הלו, מימיקה, את באה אלי? יש לי מפיות חדשות להחלפה. ותביאי איתך גם את הזהבים ששלחה לך דודה סאלי מאמריקה.

על כולם עלה קולה של גברת לייבוביץ שקראה לבנה, מנחם חוֹץ' דוֹ דוֹמוּ, מנחם בוא הביתה.

לבניין הזה עברנו אחרי המעברה שאליה הגענו בשנת 1952 — אבי שנדור, אמי רוזיקה ואני, חנה'לה — יחד עם עולים חדשים רבים. במדינה הצעירה שלנו לא היו מספיק בתים כדי לשכן אותנו, ורעיון המעברה היה זול וזמין. לאורכה ולרוחבה של העיר חולון היו חולות בשפע, ואוהלים סופקו לכל דורש. לוי אשכול, שהיה אז ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, חכך את ידיו אל מול רעיונו שקרם עור וגידים.

משפחת לייבוביץ הגיעה לבניין כמונו, ממעברת חולון. קיר ביתם גבל עם קיר חדרי, ומדי לילה בקעו ממנו קולות בכי וצעקות בשפה זרה. היה זה קולה של האם, גברת לייבוביץ, שבמהלך היום התנהלה כאישה שקטה ומופנמת. לקראת ערב ניצבה באופן קבוע בחלון ביתה וקראה לבנה מנחם, שהיה גדול ממני בשנתיים, לשוב הביתה. מנחם היה גבה קומה ותכול עיניים והתעלם מקיומי. לימים הבנתי כי מנחם לא דיבר עברית על בוריה וחשש לדבר שמא ילעגו לו. מנחם חוץ' דוֹ דוֹמוּ, בוא הביתה, קראה לו, ומאז קראנו לה "גברת חוץ' דוֹ דוֹמוּ".

קיר חצץ בין העולם שהשאירה גברת דו דומו בפולין לבין העולם החדש שנבנה כאן. סגורה ומסוגרת בד' אמותיה לא ידענו עליה דבר ורק הבכי שבקע ממעונה בלילות העיד על כאב שלא היה לו מזור.

ביום קיץ אחד, כשהשמש זהרה במלוא אונה וחיממה את היקום, לקח הים את בנה מנחם, ולא נותר לאמו כל מנחם. ועדיין, מדי ערב עם שקיעת החמה ניצבה בעד החלון וקראה לבנה, מנחם חוץ' דו דומו לשוב, והרוח נשאה את קולה למרחקים.

בקומה תחתינו גרה חברתי מיצי ובאלכסון אליה חברתה הטובה מימי — שתיהן נקראו על שם הסבתות שלהן שנספו בשואה ולשתיהן קראו מרים. למרבית ילדי השכונה לא היו סבים וסבתות, ואנו לא שאלנו למה. נדמה שהיינו דור שאינו יודע לשאול. גם השמות מיצי ומימי היו חלק מנוף ילדותנו, ולא תמהנו על ההברה האשכנזית גלותית משהו.

מיצי ומימי היו חברות בלב ובנפש, ולשתיהן היו סיפורי משפחה דומים — הורים שקמו מן האפר ובנו לעצמם חיים חדשים. שתי האמהות, נשים צעירות ויפות ששרדו את אושוויץ, נשמות אבודות שחברו זו לזו ונישאו לבני זוג בַּעלֵי מטרה משותפת: למחות את העבר ולהקים זכר למשפחה שהוכחדה — צאצאים שיעמידו יד ושם להוריהם, לאחיהם ולילדיהם שהושמדו. אנו הילדים גדלנו בבתים שבהם לא דיברו ולא סיפרו על מה שקרה שם.

יום אחד הגעתי למיצי עם מחברת הזהבים שלי לעשות החלפות.

חכי, אמרה לי מיצי, אני הולכת לחפש את הזהבים שלי.

לעזור לך? שאלתי.

חיפשנו יחד, הזזנו מגירות, הצצנו תחת המיטה הגדולה, ולפתע התגלתה לנו חצי כיכר לחם שחור עטוף בנייר חום.

מה זה? שאלתי, למה אתם שמים לחם מתחת למיטה?

גם מיצי הופתעה ולא ידעה מה להשיב.

תני לי מיד את הלחם! שמענו קול, ואמה חטפה את כיכר הלחם מידה ולא יספה.

מאוחר יותר, כשלגמנו את המרק שהגישה לנו, העירה אמה של מיצי שאצלם גומרים הכול מן הצלחת, לא משאירים כלום. את לא רוצה להיות רעבה, נכון?

למיצי היה דוד בשם גיורי. גיורי היה גבוה, רזה מאוד, שתקן מעט וסגפן. בהולכו התנדנד גופו כמו דגל על תורן, ובדברו היו לו טיקים בלתי רצוניים, ועיניו הקרינו פחד תמידי.

גיורי אהב לשחק שח. בדרך כלל נהג לשחק בגפו. הוא שקל את צעדיו מול לוח השחמט בפנים רציניות, כאדם הנלחם על חייו. מדי פעם היה משנה את מקום ישיבתו בתורו של היריב המדומה, המשחק כביכול עמו.

פניו היו רציניות כאילו עננה תמידית מרחפת מעליהן, ורק כששיחק שח עם אבי ומדי פעם קרא בשמחה "שחמט!" היו פניו מאירות. הוא ידע לתכנן היטב את מהלכיו במשחק ותמיד יצא כשידו על העליונה.

בתום המשחק גיורי ואבי לגמו כוס בירה קרה וחזרו לסדר מחדש את החיילים על לוח השחמט לקראת הקרב הבא.

קרבות רבים עברו שניהם במהלך חייהם הצעירים, ועוד רבים נכונו להם.

גיורי התגורר בחדר שהושכר לו במחיר סמלי בתוך הדירה הסמוכה אלינו. בדירה גרו זוג עולים חדשים עם בתם לילי. בחדר הנוסף שנותר להם הקימו בית מלאכה קטן לחצאיות פליסה, אותן חצאיות פליסה כחולות ולבנות שהתהדרנו בהן בימות שבת וחג.

בשעות הבוקר היה החדר רוחש עבודה עמלנית ויצרנית, ולעת ערב פרשׂו על שולחן העבודה מפה והסבו לארוחת ערב טעימה של ממליגה, מין דייסה מקמח תירס, מלוּוה בכרוב חמוץ מטוגן קלות עם פרוסות נקניק ריחני, שריחם דגדג את נחירי. עד כמה התאוויתי לאוכל הכפרי והפשוט הזה. המיטה המקופלת שעמדה בצדי החדר נפתחה, והמפעל הקטן הפך לחדר שינה.

היחידה שהיתה לה סבתא היתה יודיתקו. סבתא שופעת חום ואהבה, שהרעיפה מאהבתה גם עלינו, חברותיה של יודיתקו. קראנו לה אוֹניוּקוֹ, אמא'לה בהונגרית.

מדי יום בשובנו מבית הספר חיכתה לנו אוניוקו ליד שער ביתה. ארוחה חמה המתינה ליודיתקו, ולי, לעומת זאת, המתין בית ריק. אוניוקו בחושיה המיוחדים הבחינה בפני העצובות ואמרה:

בואי, חנה'לה, לאכול איתנו, היום הכנתי לקינוח פולוצ'ינטו טעים עם ריבת דובדבנים בדיוק כמו שאת אוהבת.

בחרדת קודש נכנסתי לביתה של יודיתקו. ביתה היה מרוהט בסגנון אוסטרו-הונגרי: מפות מקרמה מכל עבר ועליהן פסלוני פורצלן ששכנו בוויטרינות זכוכית מבריקות. שטיחים היו פרושים בכל חדר, ווילונות דקיקים לבנים ואווריריים, שהיו כחלום באותם ימים של שנות החמישים, כיסו את החלונות.

כשהייתי נכנסת לביתה חשבתי על ביתי שנמצא קומה מעל, ולא יכולתי שלא להשוות.

על פתילייה שעמדה בחדר השירותים בישלה אמי את מטעמי השבת. בדירתנו לא היה מטבח; היו רק פינות. חדר השירותים הופרד מפינה, שאותה הפכנו למטבח בעזרת וילון פרחוני קצר בלבד. הסלון שימש גם כחדר השינה של הורי, ובלילה נפתחה הספה התכולה למיטה כפולה. בחצי החדר שחלקתי לפרקים עם סבתי ניצבה ויטרינה עם ספרייה ובחלקה התחתון וילון שמאחוריו התחבאה מיטת ברזל, מקופלת ביום ופתוחה בלילה. חדר ללא שטיח וללא וילון. לסעוד סעדנו בהול הכניסה, ובימי שבת וחג בסלון, ששימש אז גם כחדר שינה וגם כפינת אוכל.

בערב שבת חיכיתי בקוצר רוח לסיום הארוחה כדי להספיק להגיע לזמירות השבת בביתה של יודיתקו.

מן החלון בקע לחן מתוק של "יה ריבון עולם ועלמיא" בנוסח יהודי הונגריה, שאותו היה מזמר גם סבא שמואל. דילגתי בעליצות על מדרגות הבית והצטרפתי לפזמון החוזר.

ריחות נפלאים של גולש ונוֹקֶרלי קידמו את פנינו בבואנו לסעוד את לבנו בביתה של יודיתקו. כאותם ריחות שעלו מן המסעדה האוסטרו-הונגרית של הוריה בכיכר סטרומה, שרק בימי ההולדת של יודיתקו ניתנה לנו דריסת רגל לתוכה.

מי היה מעלה על דעתו באותם ימים ללכת למסעדה? רק מעטים. לרוב המשפחות לא היה כסף, וסדר העדיפויות היה שונה.

יום אחד נעלמה יודיתקו מנוף השכונה, והמסעדה נותרה סגורה ומיותמת. במקום יודיתקו ומשפחתה הגיעה משפחה חדשה, פרקה את מטענה ועברה לגור בביתם. ריחות האוכל הנפלא שבישלה אוניוקו וחיוכה החביב והמזמין נותרו בזיכרוני שנים רבות.

היום נעלמו החולות, ובמקומם נבנו בתים רבי קומות שראשם מזדקר לשמים, כיכר רחבת ידיים ומסביבה חנויות. עובדות זרות דוחפות עגלות של קשישים חסרי ישע שהיו פעם מבוני העיר ומקימיה, והיום איש לא יכירם. ראשם הפך שיבה כראשו של עץ השקמה שנמלא באבק המכוניות, ואחר הפכו הבולדוזרים את קרביו וגילו את שורשיו. קשישים מפזרים פתיתים ליונים, מאכילים אותן בלחם של אהבה ורחמים.

כיכר ויצמן, שהיתה פעם מרכזה של העיר, הפכה לגרוטאה מזדקנת. רק בית המרקחת שבפינת הכיכר וחנות התמרוקים של האחיות התאומות, שהביאו ניחוח חדש ומרפא, נותרו כעדות חיה לימים טובים יותר שהיו כאן.

על המדרכה מתגוללים עיתונים ברוסית ומסביב משוחחות המטפלות הזרות ברוסית וברומנית. הן הגיעו ממולדובה ורומניה — נשים עושות חסד שבאו לטפל בהורינו, אשר פניהם מכוסות בכובעי שמש כמסתירים את עלבונם, והם מכסים את עיניהם במשקפי שמש גדולים כדי לא לחזות בעלבונה של הכיכר, פאר עירם. במוחי מתנגנות השורות מתוך השיר "גן השקמים" שאמנם נכתבו על תל אביב, אבל מתאימות מאוד גם לחולון.

היה היו כאן פעם שקמים, חולות מסביב וגם נוף ... כן, זהו, כן, זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים.1

1 מילים: יצחק יצחקי. לחן: יוחנן זראי.