חולות מדבר

טלנדוס הוא אי קטנטן, זעיר ממש, באגן הים האגאי. הוא שוכן בסמוך לאי קלימנוס והיה חלק ממנו עד שברעידת אדמה בשנת 554 לפני הספירה הוא נפרד מהאי קלימנוס ונוצר ביניהם מפרץ שרוחבו שבע-מאות מטרים. כל האי טלנדוס הוא בעצם הר המשתפל אל קו החוף, אורכו של האי קרוב לארבעה קילומטרים ושטחו שמונה וחצי קילומטרים מרובעים. במרכזו פסגה המתנשאת לגובה של מאתיים מטרים, מדרונות ההר גולשים כמעט ישירות אל חוף הים, כך שכמעט אין בו שטחים מישוריים. אין בו דרכים סלולות ואין בו מכוניות, גם אין בו ממש יישוב. בצדו המערבי של האי הפונה אל האי קלימנוס יש כמה בתים מקובצים ליד החוף ושלוש-ארבע טברנות קטנות ולידן חנויות לממכר דברי מאפה ושתייה. ליד מסעדה אחת או שתיים יש שלט על חדרים להשכרה במבנה קטן הצמוד למסעדה. יש בו שניים-שלושה חופי רחצה, אחד מהם ידוע למעטים כחוף נודיסטים. הדרך מחופי הרחצה עולה אל כפר קטן, אם אפשר לקרוא לו כך, ורחוב זעיר אחד במרכזו. נמצאים בו באופן קבוע כחמישים תושבים, המתפרנסים בעיקר מתיירים.

מהמאה ה-12 ועד תחילת המאה ה-16 שלטו באיים קלימנוס וטלדנוס הצלבנים. כאשר תם שלטון הצלבנים ונפלה האימפריה הביזנטית, עבר השלטון באיים ללא קרבות אל הטורקים. בשנות העשרים של המאה ה-20, עם נפילת האימפריה העות'מאנית, עבר השלטון על האיים אל האיטלקים, ששייטו אז במימי הים האגאי. בתקופת מלחמת העולם השנייה נלחמו האנגלים והגרמנים על השליטה באיים, ובשנת 1947 היא עברה סופית לידי ממשלת יוון.

את כל שטחו של האי ואת ההר במרכז האי מכסה צמחייה נמוכה וסבוכה האופיינית לאזור זה של האיים הדודקנסיים: עצי דולב ואלה, שרכים למיניהם וצבר, וליד החוף עצי האשל או תמריקס, כפי שהם מכונים בשפה הלטינית. לרציף קטן מבטון מגיעות הסירות מהאי הסמוך קלימנוס, שהוא אי מיושב, ויש בו עיר נמל מרכזית הנקראת פוטיה, כמה עיירות קטנות וגם כמה עשרות בתי מלון. הגישה אל האי טלנדוס היא באמצעות סירות המפליגות מצדו המזרחי של האי קלימנוס מרציף דייגים סמוך לעיירה מירטיס, והן עוברות את המרחק בין שני האיים, כשבע-מאות מטרים, בהפלגה בת כעשרים דקות. הסירות מפליגות פעמים אחדות ביום וניתן להגיע אל האי ולחזור מתי שרוצים, למעט בשעות הלילה. רוב התיירים באי מבקרים בו לשעות אחדות, ורובם מתאכסנים באי קלימנוס או עוברים בקלימנוס על גבי מעבורות העוגנות לשעות אחדות בנמל. אל האי קלימנוס מגיעים בדרך כלל מהאי קוס, שלוש-ארבע שעות הפלגה אם לא ממהרים. יש גם שדה תעופה קטן באי קלימנוס, אבל אליו מגיעים מטוסים בעיקר מהיבשת היוונית ומשדה התעופה של אתונה. לתייר הישראלי כדאי לטוס לקוס ומשם לעלות על אחת הספינות המפליגות כמה פעמים ביום אל האי קלימנוס.

אנחנו הגענו לקלימנוס, כלומר אני ונץ שותפי לחברה, בהפלגה מאתונה, מנמל פיראוס. היינו שותפים לחברה קטנה לייבוא מחשבים תואמי אי-בי-אם, היושבת בתל אביב. שהינו חצי יום באתונה לביקור במשרדי חברת אנקסוס, חברה בגודל בינוני העוסקת בייבוא תואמי מחשבי אי-בי-אם וחלקי מחשבים מהונג קונג. בשנות התשעים המוקדמות, ואנחנו מדברים על שנת 1994, אפשר היה לרכוש מחשב זהה לחלוטין למחשב אי-בי-אם מקורי תחת שם אחר. קראו לזה אז תואם אי-בי-אם, אבל למעשה גם חברת אי-בי-אם ייצרה אז את המחשבים האישיים הנושאים את שמה בחברות ייצור בדרום-מזרח אסיה, כמו חברת לוגיטק מהונג קונג, שהייתה הספקית לחברה היוונית. אנחנו, שהתחלנו בזמנו לייבא תואמי מחשבים מהונג קונג, גילינו כי אפשר לחסוך בעלויות אם נייבא את אותם מחשבים יד שנייה מהחברה היוונית. קיבלנו שנינו אור ירוק מנשותינו לנסוע לימים אחדים ליוון, ולא סיפרנו שביום אחד של פגישות נסיים את כל עניין העסקים באתונה. לאחר מכן חשבנו להעביר ארבעה-חמישה ימים באחד האיים בים האגאי. שמעתי במקרה בתכנית רדיו על אותו אי קטנטן הסמוך לאי קלימנוס, שאין בו מכוניות ואין בו יישוב אלא רק כמה טברנות וחדרי אירוח, וקל מאוד להגיע אליו בסירה מהאי קלימנוס. חשבנו על התנתקות מוחלטת, רוגע ושלווה, חופשת "בטן-גב" במובן האמתי. רק ים, בקבוק של אוזו בהישג יד, ושמש. סופר כי אין להחמיץ את השקיעות המדהימות ביופיין באי טלנדוס. נץ אמר שאם לתוך התמונה הזאת ייכנסו כמה נופשות סקנדינביות ששכחו את בגד הים בחדרי האירוח זה לא יוסיף היבט שלילי לחופשה.

באותה תקופה, יומיים לפני נסיעתנו, התפרסמה בעיתונות היומית בעמודים האחוריים ידיעה קטנה ולפיה בסוף חודש אוגוסט 1994 שוחרר מהכלא האסיר האחרון הקשור לפרשת קבוצת דיש, הקבוצה המורדת במלחמת יום כיפור, לאחר ישיבה של עשרים שנה בכלא. שמו היה יואל, אל"מ במילואים לשעבר. יואל היינל, כיום טוראי במילואים וחבר קיבוץ בעמק. משברי מידע וקטעי סיפורים במשך השנים ידע נץ, שותפי לחברה הקטנה, כי אני הייתי קשור במידה מסוימת לאותה קבוצה בזמן השירות הסדיר בצבא. אבל הייתי רק רב-סמל, ולא הוטלה עליי אחריות כלשהי למה שקרה ולכל השתלשלות העניינים באותה תקופה. מתוך אותה קבוצה, רק שני אנשים שעמדו במרכז הפרשה הועמדו למשפט, אל"מ יואל היינל ותת-אלוף משה דיש, זיכרונו לברכה. משה דיש, או דיש כפי שכולם קראו לו, נפטר באמצע שנות השמונים בבית הסוהר, פשוט משום שלא רצה יותר לחיות. לא נמסרה הסיבה המדויקת למותו, גם לא הובהר אם שלח יד בנפשו.

לא דיברתי אף פעם על מה שהיה אז, והרגשתי בר מזל שלא קיבלתי עונש, כי הייתי בעצם שותף לדבר עבירה. אבל העניין הזה ישב בתוכי כל הזמן ולא שכחתי, וכנראה זה גם יישאר איתי. שמחתי על הידיעה שיואל משתחרר. ידעתי שלא יהיה לי אומץ להתקשר אליו ולברך אותו, או בכלל לדבר איתו אי פעם, פשוט שמחתי שכל העניין נחתם, ושמחתי שהנסיעה, שבאה לנו ככה בזמן, תשכיח ממני את כל העניין ותאפשר לי להתנתק.

הגענו לעיר הנמל פוטיה באי קלימנוס, אשר שייך לקבוצת האיים הדודקנסיים בשעות הבוקר. את הלילה בילינו על המעבורת שלקחה אותנו מנמל פיראוס אל האי קלימנוס, ומשם לקחנו מיד מונית לצדו השני של האי, לעיירה מירטיס, אשר יש בה מקבץ יפהפה של בתי מלון קטנים צבועים לבן תכלת וירוק, והיא יושבת על חוף מפרץ הזרוע חול גס ואבנים קטנות והמשקיף אל האי טלנדוס - יעדנו הסופי. ישבנו על ספסל אבן ברציף ליד החוף. השמש כבר טיפסה למרכז הרקיע. למזלנו, עץ תאנה ענק סכך עלינו מפני חום השמש, מחכים לסירה שתיקח אותנו. אני מרים את מבטי, הנוף מהמם, המפרץ הכחול לרגלינו והאי טלנדוס מתנשא מעברו השני של המפרץ. רחש קל של גלים, ושלוות אלוהים באוויר.

"אתה יודע," אמר נץ תוך כדי ניקוי מקטרתו. היה לו את הקטע הזה עם המקטרת, ותמיד חשבתי שזאת מין העמדת פנים, מין דמות משוחקת כזאת של המינגוויי עם הזקן והמקטרת, כמו שרואים בצילומים הישנים. עד שלמדתי שזאת לא פוזה, המקטרת ממש משרה עליו שלווה אמתית ועוזרת לו בריכוז ובמחשבה. "שלושה-ארבעה ימים בשקט המוחלט הזה, כאן באי," אמר, "ואתה יכול לספר לי את כל הסיפור הזה של מה שהיה במלחמת יום כיפור. תוציא את הכול עד הסוף ותסגור את העניין הזה סופית, תתנקה מזה."

"אבל אין לי שום רגשות אשמה או משהו כזה," עניתי, "ואני בעצם לא עשיתי כלום נגד מישהו, ולמה אני צריך להתנקות ממשהו?"

"כי זה יושב אצלך כמו בלון נפוח וחונק אותך," אמר. "ולדבר זה משחרר. וחוץ מזה לי אין שום סודות שאני מסתיר ממך, אני ידיד, ויש לך אפשרות להוציא את הכול בלי הצורך לשלם לפסיכולוג על כל שעת שיחה. אולי גם כדאי שתשמע חוות דעת מצד שלישי בפרספקטיבה של השנים שחלפו מאז."

"נראה," עניתי, "אולי."

איש רזה ובעל מראה סגפני הוא נץ, זקן מטופח, גבות עבותות ומראה שמטעה פעמים רבות אנשים לחשוב שהוא דתי. במקצועו מהנדס אלקטרוניקה. נפגשנו בחברת סי-פי מרקום, שבה עבדנו שנים אחדות יחד כשכירים בשנות השמונים המוקדמות. עם התחלת המהפכה בעולם המחשוב האישי, כאשר הופיעו בשוק המחשבים האישיים הראשונים של חברת אי-בי-אם ולאחר מכן התואמים, אותם ניתן היה לרכוש במחיר זול אצל היצרנים בדרום-מזרח אסיה, חשבנו לנסות ולהקים חברה לייבוא מחשבים אישיים. ההשקעה הראשונית לא הייתה גדולה מאוד, אם ילך לנו נמשיך ונתרחב, ואם לא, ניתן יהיה להפסיק את פעילות החברה ללא הוצאות גדולות ומיוחדות. העיקרון היה שנץ הוא בעל המומחיות בתחום החומרה והאלקטרוניקה והוא ידאג לצד הטכני, ואני אעסוק בניתוח מערכות ובשיווק, שהם תחום ההתמחות שלי. ההתחלה הייתה בהחלט לא רעה, והיינו די אופטימיים.

ראינו את בעל הסירה מתקרב ומכין אותה לשיט. קסקט ומעיל ארוך שלא מסתדר עם החום של תחילת חודש ספטמבר, ושפם יווני. הדמות הקלאסית של הדייג היווני הקשיש, מה שנקרא "הדבר האמתי". שאלנו, ונענינו על ידו בחיוב, כי תוך דקות מספר הוא מפליג לטלנדוס. דמי ההפלגה שווים בערכם היום ליורו אחד לכל נוסע. אני לא זוכר את החישוב בדרכמות יווניות. בדרך סיפר לנו באנגלית שבורה שהכי כדאי לשכור חדר אצל ריטה ויאניס, בטברנה שלהם במעלה החוף. הודינו לו ותוך זמן קצר ירדנו ברציף של טלנדוס. לכל אחד מאיתנו הייתה מזוודה קטנה. עלינו לכיוון הכפר הקטן במעלה שביל עשוי מבטון המתפתל בין שיחים נמוכים, עצי אשל רחבי צמרת ושיחי צבר.

המקום של ריטה ויאניס היה מבנה נמוך בעל קומה אחת, שטוף כולו בסיד לבן למעט הדלתות והתריסים, שהיו צבועים כחול עז. בצד אחד של המבנה היו כמה חדרי לינה קטנים עם שירותים בכל חדר, המקלחת הייתה משותפת לכל דיירי האכסניה, ומצדו השני המסעדה פתוחה לכיוון החוף. כמה עצי זית שהשרו צל נעים על מרפסת המסעדה השלימו את התמונה. אווירה של רוגע עצל שררה במקום. נכנסנו אל המסעדה. את פנינו קיבלה אישה נעימת מראה כבת ארבעים, שערה אסוף, גון פניה כהה, ושאלה לחפצנו. מיד אמרה שיש לה חדר אחד לא גדול, אבל פונה לכיוון ההר, ואנחנו הסכמנו לקבלו. סיכמנו על המחיר, ולקחנו את חפצינו לחדר. שתי מיטות, שולחן פשוט, ארון בגדים לא גדול, רצפת קרמיקה כחלחלה ושירותים. חדר קטן, כמו שאמרה, אבל לא היה לנו כל היסוס. שמנו את חפצינו בחדר ויצאנו אל המרפסת הפתוחה של המסעדה.

התיישבנו על כיסאות עשויים מסגרות עץ ובד מתוח ביניהן. מולנו המפרץ, מימיו כחולים, מרהיב ביופיו. מסביב שקט, למעט קולות רחוקים של דיבור מדי פעם, רוח נעימה נשבה מכיוון מירטיס, ונעירת חמור ארוכה נשמעה. נץ הזמין קפה שחור ואני כוסית של אוזו. השמש עמדה באמצע הרקיע והיה שקט מוחלט באוויר. מדי פעם, כאשר הרוח נשבה לכיווננו, נשמעו קולות מנוע של סירה וקולות של מכות פטיש רחוקות מכיוון הנמל הקטן של מירטיס, מלווים בקולות דיבור. המסעדה הייתה ריקה. האי הקטנטן נראה כמעט נטוש ומנמנם בשמש. גם במימי המפרץ לא נראתה תכונה מיוחדת. סירה קטנה אחת עשתה את דרכה ממירטיס לטלנדוס. מכיוון עץ קרוב נשמע ציוץ ציפורים, נראו לי כדרורים או נחליאלים. שאלנו את המארחת שלנו, שלמדנו כי שמה אכן ריטה, אם אנחנו היחידים כאן על האי. היא צחקה בפה מלא שיניים לבנות ואמרה שכולם על החוף.

"אל תדאגו, כשיחשיך הם יתחילו לחזור. אל תשכחו להיות כאן על המרפסת בזמן השקיעה," הוסיפה, "זה מראה שאסור להחמיץ."

סיימנו לשתות ונץ שאל אותי אם לא כדאי שנרד קצת לחוף הים, הרי בשביל זה בעצם הגענו לכאן. לקחנו שתי מגבות מהחדר, שמנו על עצמנו בגדי ים ועשינו דרכנו בשביל היורד אל החוף. בחוף הקרוב אל המסעדה היו כמה כיסאות נוח, שלושה מהם היו תפוסים: גבר שמנמן שצבע עורו לבנבן, נראה כבן חמישים, ושתי נשים, אחת בגילו של הגבר והשנייה צעירה יותר. לא ראיתי את פניה של הצעירה, הן היו מופנות לכיוון האישה המבוגרת, היה לה שיער שחור בסגנון קארה, ומאחור זה נראה כאילו היא חובשת קסדת אופנוע שחורה על הראש. היא הנידה את ראשה בתנועות של מעין הסכמה לבת שיחתה. שתי הנשים שוחחו ביניהן בקול שקט ולא הצלחתי לזהות את שפת דיבורן כנראה אמריקאים. הגבר נמנם. עשינו סימן שלום קל לשתי הנשים, ולקחנו הצדה שני כיסאות. השמש שעמדה במרכז הרקיע התחילה לנטות למערב. מולנו המפרץ רגוע וכחול, מעבר לו נמל מירטיס והפסגות המתנשאות מעליו.

"שכחתי להביא את הספר שנשאר במזוודה בחדר," אמרתי לנץ.

"לא נורא," הוא אמר, "יש לך אפשרות להתחיל את מה שדיברנו עליו, לספר לי את סיפור המלחמה ההיא, שהוא אולי הסוד הכי שמור היום במדינה."

"יש לך טעות," אמרתי לו. "הרי הכול היה בעיתונים, כל הסיפור, ואין פה בעצם ממש סיפור. אבל דבר אחד הם לא הביאו בחשבון, שם בוועדה אחרי המלחמה בכל העניין הזה, והוא מה היה אם כל המלחמה הזאת לא הייתה מתנהלת ביומה הראשון והשני על ידי הקבוצה הזאת שאתה משייך אותי אליה, קבוצת דיש, אלא על ידי החבורה הזאת של האלופים מימי מלחמת ששת הימים. מה היה באמת קורה? שום דבר לא היה נפתר. הצבא שלנו היה יושב בסיני ועל קו התעלה. מדינה קטנה כמו שלנו לא בנויה להיקף כזה של שליטה צבאית על שטח כזה ענק, עד מתי האמריקנים ימשיכו לתמוך בנו ללא תנאי? האלופים שלנו, שהאמינו רק בכוח לאור תוצאות מלחמת ששת הימים, היו שיכורי כוח יותר מתמיד. ואם המצרים היו מובסים באופן מוחלט במלחמת יום כיפורים, הם היו נשארים באותה עמדה ובאותו קו פעולה של בניית הצבא מחדש לקראת עוד סיבוב, ולא היה לזה סוף."

"ויכול היה להיות לזה סוף," הוספתי. "אנחנו היינו יכולים באופן חד-צדדי להחליט לצאת מסיני ולבקש שיהפכו אותו לשטח מפורז מבחינה צבאית. קיבלנו רמזים אין ספור ממצרים על אפשרות לדון על הסכם שלום כשנתיים לפני המלחמה, המגעים עם ד"ר גולדמן, אם אתה זוכר, וההצעות שגולדה קיבלה. אם הניסיון האחרון של סאדאת לכבוש את קו תעלת סואץ כתנאי בסיס לפתיחת שיחות על הסכם שלום ומשא ומתן היה נכשל, אז מה היה איתנו? זה היה נמשך לנצח? תראה מה הם עשו, הגנרלים שלנו. העלימו את כל השתלשלות הדברים במלחמה, ושייכו לעצמם באיזה שהוא סוג של תכנון אסטרטגי מבריק את כל האירועים האלה של היומיים הראשונים לפתיחת המלחמה. אנשים הלכו לכלא ואנחנו יודעים שלפתוח את הפה בנושא הזה זה כמו התאבדות."

השתתקנו. נץ הדליק את המקטרת והתרווח על כיסאו כאילו ממתין להחלטתי. השמש הכתה בנו. המפרץ הכחול נח שקט ורוגע לרגלינו. מבעד למסך הערפל ונמנום החושים שגרם האוזו נראה לי טיפשי וחסר טעם להמשיך לדבר על המלחמה. נעשה שקט.

"טוב," אמרתי אחרי דקות אחדות, "תן לי כמה דקות להתרכז... זה יהיה סיפור מאוד ארוך, אתה יודע."

"או-קיי," אמר, לפחות יצא לנו משהו מהנופש הזה."

אל החוף ירדו שתי נשים צעירות, אחת בלונדית והשנייה ברונטית, נראות הולנדיות או מאחת ממדינות סקנדינביה. נץ הפנה את מבטו אליהן ומלמל, "הנה כבר יש סיבה ליותר אופטימיות."

ישבתי, מביט אל המפרץ, מרגיש שהעיניים נעצמות והמחשבות הולכות לכיוון ההוא, לאותה תקופה, לא בטוח שבא לי לספר לו כל מה שעבר עליי או עלינו אז.

"זה יצטרך להימשך על פני כמה שיחות," אמרתי, "זה לא סיפור של שעה או שעתיים, או שנוותר על זה בכלל. אנחנו עכשיו בגן עדן, בוא נתנתק."

"יש לנו ארבעה ימים," אמר נץ, "יש דרך טובה יותר להעביר את הזמן? בין לבין אפשר גם לקפוץ למים או לשוט, אתה יודע."

ישבתי בשקט דקות אחדות, בוחן את החול הגס שהיה לרגלינו. החול כאן לא דק ולבן כמו בחופי סיני או בחופים שלנו, זה חוף של אבנים קטנות וחול גס, נראה כמו הזיפזיף שהשתמשו בו אצלנו לבניין ולעירוב עם המלט.

"טוב," אמרתי, "תביא לי אם אתה מוכן, מר המינגווי, עוד כוסית של אוזו ולך כוס קפה, ואז נראה."

נץ קם ללא מילה והלך למלא את בקשתי. אני שם לב שההולנדיות מתהפכות ומחליפות צד, המשפחה האמריקנית מתחילה להתקפל, הקארה יפה בצד של הפנים, שיער שחור, תווי פנים סימטריים קצת עגולים. נץ חזר עם כוסית אוזו ביד אחת וכוס קפה שחור בשבילו ביד השנייה, הושיט לי את האוזו והתיישב. הטעם המיוחד של האניס משתלב עם האלכוהול במשקה האוזו וצריך להתרגל אליו. נץ התחיל לטפל במקטרת.

"טוב," אמרתי, "תראה, זה לא עניין רק של המלחמה עצמה. הסיפור קשור גם לכל הרקע של השירות הסדיר, שירות החובה שלי המאוד לא מעניין ומאוד חיוור, שעמד כולו בסימן של מטרה יחידה: פשוט לשרוד ולעבור אותו בשלום, עם כל הגלגולים שעברתי ואשר הפגישו אותי עם הדמויות המרכזיות בפרשה. הכול התחיל בעצם הרבה לפני המלחמה, והכול התנהל באופן שהוביל ככה את השתלשלות העניינים. לולא תהפוכות הגורל המוזרות בשירות החובה לא היה נוצר כל קשר ביני לבינם, כלומר לדיש ויואל, וזה אולי החלק העיקרי שלי בפרשה. הם ניהלו את כל העניין, אני הייתי רק מין דמות מקשרת, מין טריגר. הדרגה והיכולת שלהם להשפיע גרמו לכך שהכול התנהל כאילו לפי תכנית כללית, המוזרה ביותר אולי שמישהו היה מעלה על דעתו כאן. לכן אני מדבר גם על הרקע האישי שלי, הרקע שקדם למלחמה..."

האוויר עמד, הכול עמד, שקט דממה, רק מדי פעם משב קל של רוח נעימה, מפריע את שלוות אוויר המדבר, נושא ריח קל של שיחי לענת המדבר. גם היושבים בשני הג'יפים כאילו קפאו במקומם, ראשים שמוטים על ההגה או על תרמיל בין כיסאות הג'יפ. השעה אחת ורבע בצהריים, 6 באוקטובר, יום כיפור. תמיד הייתה דממה כזאת ביום כיפור, נזכרתי, גם בעיר, אבל כאן הדממה מוחלטת. מדי כמה דקות חרק מכשיר הקשר, וברשת הפיקודית נשמע קולו של דיש, תא"ל משה דיש, ראש מטה פיקוד דרום, חוקר את יואל, הוא אל"מ יואל היינל, מח"ט חטיבת הצלפים מספר 1, ואת סמח"ט אוגדה 252 ברפידים: האם בדקו שכולם יצאו מהקו? האם בוצע פינוי מוחלט של כל שישה-עשר המוצבים? כל יחידות הקישור, כל הדרגים ובעצם כל מי שנמצא בטווח של שבעה קילומטרים מתעלת סואץ לכל אורך הקו, מפורט פואד ועד העיר סואץ. האלוף שהוא מדבר בשמו כי אינו יכול לדבר כרגע דורש לדעת, וזה אלוף שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו. האם כולם פונו לקו התעוזים, או יותר רחוק, אפילו עד המעברים? ואני חושב, אלוהים אדירים איך הוא יצא מכל זה, מה יקרה עם יואל? בעצם גם אני שותף לעבירה. הרי אני יודע ושומר את הסוד. השקט וחום המדבר והרוח הקלה מפילים עליי תנומה. משום מה אני חושב על עצמי הולך אחרי הצהריים מכיתת בית הספר ליד שדרת האזדרכת אל בית ההורים. מסביב הכול שלו, והשקט מופרע רק על ידי זמזום דבורים באוויר. בחדר האוכל מגישים עכשיו תה ממותק וריבה עם פרוסות לחם שחור עבה. קודם מורחים את המרגרינה על הלחם ואחר כך שמים עליה שכבה עבה מאוד של ריבה...

בשעה חמש בבוקר התחיל כל הטירוף. טלפון מיואל מעיר אותי. אני נזכר שהיום יום כיפור, מסתכל על אשתי, עוד לא שנה נשואים. היא מסורתית ושומרת על מנהגי יום כיפור, וחושב מה לעשות. והיא ממלמלת מתוך שינה "בשעה כזאת חייבים לענות, אולי קרה משהו. רם, הטלפון."

"כן, אני עונה," אני אומר, ומרים את השפופרת.

"מדבר יואל," אני שומע. אני לא זוכר יואל כלשהו בחיי בתקופה הנוכחית.

"יואל היינל" הקול אומר.

"יואל?" אני שואל בקול נדהם. "היי שלום מה קרה? אתה יודע, יום כיפור היום וזה."

"רם," הוא אומר, "תארוז לך איזה שהוא תיק קטן לכמה ימים ותרוץ לכביש החוף," שזה קרוב מאוד למקום מגוריי בהרצליה. "סידרתי עם אברי מג"ד 2 שהוא אוסף אותך שם תוך חצי שעה. אתם נוסעים לרפידים שם ניפגש. גם דיש יגיע."

"מה, מה קרה יואל, מה הטירוף הזה?"

"מלחמה," הוא אומר, "תתחיל היום. כל מה שעשינו, כל מה שהתכוננו אליו, זה הזמן. אסור לנו לעשות טעות, דיש התקשר אליי. הוא לוקח על עצמו את כל האחריות, כל מה שדיברנו עליו שנים קורה, זה המבחן."

"בסדר, אני מתארגן. יואל ?"

"כן מה העניין?"

"יואל, אלוהים, זה גדול עלינו כל העניין הזה. מילא אתם קצינים בכירים, אבל מה אני?"

"אתה איתנו מהתחלה, רם. יאללה לזוז."

"אז יואל ביי, נתראה."

אני קם ומתחיל באופן אוטומטי לאסוף גרביים ותחתונים לתרמיל מילואים ישן, מחפש איזה ספר בכוננית. אף פעם לא יצאתי למילואים בלי ספר כלשהו.

"מה, מה העניין?" היא שואלת מהמיטה, "מה קרה?"

"יש גיוס," אני אומר, "מלחמה תתחיל היום, בערב."