חולם ביידיש

א ילדות בבילגוריי

אחרי הקיץ הגיע סתיו גשום, ואחריו — חורף קר. אנשים סיפרו שברוסיה התחוללה מהפכה חדשה. אמרו שהעשירים מטאטאים שם את הרחובות ומסיקים את התנורים בבתי העניים. אבל בבילגוריי לא ראיתי עיתון במשך הרבה זמן. כל כך הרבה התרחש בעולם הגדול, וכאן בבילגוריי לא קרה דבר. העיר רבצה במקומה, שקועה בבוץ ובערפל.

יצחק בשביס־זינגר, "חורף בבילגוריי", בית הדין של אבא, מיידיש: בלהה רובינשטיין, ספרית פועלים, 2011

לכמה חיבוטי נפש, התלבטויות, סערות והכרעות נזקקתי כדי להחליט להעלות על הנייר את זיכרונותי. הם נמצאים אצלי כל הזמן, חבויים בקופסת התודעה ומצפים שאור יום ישזוף אותם, לא עובר יום שבו איני נזכר בפרק הקשור בעברי, אך עד כה לא העזתי לתרגם פרקים אלו לשפת האותיות, ואילו כעת, משהחלטתי, הסתערתי על תחנות חיי ודליתי מהן מלוא חופניים. עברתי ביניהן והן חיות למול עיניי ממש.

זיכרונות הם מציאוּת המלווה אותך כל חייך. הזיכרון הראשון המלווה אותי הוא אותו שמוליק בן שלוש וחצי, המטפס על עץ אלון בחצר, שם, בעיירה בילגוריי שבפולין שבה נולדתי, עובר מענף לענף וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה. העץ הזה והענפים שנשלחו אל אמירו היו יעד ואתגר בשבילי. זה היה מקום שניתן לחלום בו, גם בהשפעת הסרט טרזן שראיתי בקולנוע. טרזן היה דמות שכל ילד נכסף להיות באותם ימים, איש טבע חסון ושרירי, אוהב חיות, משוחרר וחופשי. חלמתי לעלות על העץ ולהפוך גם אני לאיש הג'ונגל שיכול לטפס, לקפוץ, להשתולל, לשאוג ולעוף הרחק לשמיים. בעצם, יכולתי לעשות זאת, לעמוד ביעד, ממש כמו היעדים שלימים הצבתי מולי כל חיי.

שם, בחצר הבית אדום הלבֵנים, התחילו חלומותי הראשונים, שכמובן, אפילו עשירית מהם לא הגשמתי. אבל היה לי "אני מאמין", קיוויתי למצב צבירה שעשוי להגשים את הדברים. הייתי ילד חולמני, וזכיתי אפילו לכינוי הפולני המובהק "גַּאפָּה" (Gapa) — אדם מתבונן, בוהה. את הסובב אותי בחצר שהתגוררנו בה הייתי הופך לאין־ספור מקומות, אנשים ואביזרים אחרים. הינה, למשל, אותו עץ שכבר דיברתי עליו. אותו הפכתי לשדה המְראה, שממנו ממריאות הציפורים, ושממנו אוכל גם אני לנסוק ולהמריא. בארגזים הריקים שרוכזו בחצר הבית שלנו מצאתי מקומות מסתור, בארגזים האלה עבד הדמיון שעות נוספות, בארגזים יכולתי להיות כל שרציתי. הינה, אני חייל עטוי שיריון כבד, הינה, אני כבאי אש לוחם בלהבות, ימאי, מפליג לארצות רחוקות ואקזוטיות, או קריין רדיו המשדר מאחד הארגזים והילדים סובבים אותי ומאזינים. כל אותם דברים שלא היו אצלנו בבית אבל היו אצלנו בעיר, ולפתע הם מושגים באותה מעבדת חלום שהכול אפשרי בה.

זה קרה בשלהי חודש יוני 1929, בעיירה הקטנה שלי בילגוריי, עיירה שמשפחתי המורחבת, משפחת רפפורט, תקעה בה יתד זה כמה מאות שנים. הייתי בן יחיד בין כל נכדיו של סבא ברוך יוסף רפפורט, מנכבדי העיר. הוא נמנה עם מייסדי תלמוד התורה וחדרי הלימוד, וכן היה הגבאי הראשי של בית הכנסת המרכזי. למחייתו התפרנס מחנות לציוד משרדי וניירות. אימי, די שיינע פריידעלע ("פרידה היפה"), הייתה בת בכורה במשפחה, והתייתמה מאימהּ בגיל שלוש־עשרה, בעקבות מגפת הכולרה שהכתה בבילגוריי והטילה חללים לעשרות. איתה נותרו שתי האחיות אסתר וקרעסל והאח מרדכי. עול המשפחה נפל על אימי, שכאמור, הייתה הבוגרת, והיא אכן החזיקה את האחים הקטנים במשך שנתיים, עד שאביה נישא שוב. מזיווג שני זה נולד לאימי עוד אח, שענה לשם יצחק. אבל גם אימו של יצחק נפטרה, והאלמן התחתן בשלישית, והוא בן חמישים, והוליד עוד שני בנים.

העיר בילגוריי, לפני שבתיה נשרפו

המנהג בביתנו היה שבשבת לאחר התפילה התכנסנו כל הנכדים והנכדות אצל הסבא כדי לשמוע את הקידוש שלו, לטעום מן הגעפילטע פיש המשובח שסבתא הכינה ולסעוד ביחד, המשפחה כולה. מכיוון שהייתי הנכד היחיד (בן יחיד בין הנכדות) סבא קירב אותי מאוד, הושיב אותי על ברכיו וניסה לפתות אותי בפיסת חלה טבולה בוודקה. כך קרה שכבר מגיל תשע אהבתי את טעם הטיפה המרה, ובמיוחד וודקה, ולא התנזרתי גם מיין, שעליו נאמר שרק הוא משמח לבב אנוש. האהבה הזאת עזרה לי גם בהמשך החיים להיחלץ ממצבים קשים ומהדרך העקלקלה שהמתינה.

בסבא שלי קשור גם זיכרוני מהחנות שניהל במרכז השוק של השטעטל. אהבתי לבוא לשם, כי תמיד יצאתי אוחז במחברת מעניינת, או בעיפרון צבעוני ומיוחד ולפעמים בעט נובע — דברים שלילד בן תשע אז היו שקולים לאייפון או מחשב לילד תל אביבי כיום.

סבא שלי, עם כל פעילותו הברוכה למען העיר, לא שכח גם את זהותו כחסיד רדזין. הוא היה מארח בביתו את כל רבני הסביבה שביקרו בבילגוריי הסמוכה, המקום בו חי, פעל והשפיע גם הסופר הדגול יצחק בשביס־זינגר מאז ימי בחרותו. שמו של בשביס־זינגר יצא למרחקים אל רחבי כל העולם היהודי וגם מחוצה לו, ולימים זכה בפרס נובל לספרות, והיה לכותב היידיש היחיד שזכה בפרס זה. אגב, אביו היה דיין בעיר ואימו הייתה ילידת בילגוריי.

הבית של סבא היה פתוח תמיד, בית ועד לחכמים ומקום שבו כל אורח נטה ללון. סבא לא היה ציוני, אבל חתנו, אבי, היה אוהב ציון, ואף נמנה עם מקימי סניף תנועת הפועל המזרחי במקומנו וברחבי פולין. אחד מחבריו של אבי היה שמואל חיים לנדאו, הוא שח"ל — על שמו אני נקרא — והוא היה אחד מהוגי הדעות והמנהיגים של התנועה הציונית דתית בפולין. הידידות ביניהם נולדה בוורשה, כשאבי למד שם ראיית חשבון. מאוחר יותר יהיה בין מייסדיו של בית הספר העברי, ויפעל להנחלת השפה העברית, גם לנו הילדים, כמובן. בשבתות הוא נהג לדבר עימי עברית. מכאן העברית שהייתה שגורה בפי כבר אז.

***

ההורים שמחה (פרידה) ויצחק וירצר בשנות ה־20

את תפקיד המשחק הראשון שלי קיבלתי בגיל שמונה ימים. כן, כן, שמונה ימים, שם, בבילגוריי. איך אפשר לשחק בגיל שבוע ויום? מעשה שהיה כך היה: באותו היום, בשבת, הייתה אמורה להתקיים ברית המילה שלי, אבל אני נולדתי "צהוב" — ואימי חששה שהמוהל ידחה בשל כך את הברית בכמה ימים (כיום, אגב, בודקים כל ולד. גם נכדי הראשון ליאם סבל מאותה תופעה פיזיולוגית כשנולד: חוסר אנזים בדם, "מחלת הפול". מחלה זו מופיעה בדרך כלל אצל יהודי עיראק וארצות המזרח, כך שאפשר לומר שיש לי שורשים מזרחיים, כנראה... כלומר, גם אני מזרחי, אבל ממזרח אירופה...). לבסוף מצאה אימי פתרון: כדי שהברית תתקיים במועדה היא כיסתה את פניי הזעירות ואת כל גופי בקמח לבן, "הלבינה" אותי כולי, וכך גברנו על ספקותיו של המוהל, והוא אכן חתך את עורלתי ביום השמיני ללא כל היסוס. זה היה האיפור הראשון בחיי, איפור המלווה אותי מאז, בכל תשעת עשורי חיי.

דבר "מחלת הפול" נודע לי כעבור עשרות שנים, כשבגרתי. באותם ימים עבדתי על הצגת יחיד שגוללה את מסכת חייו של איסאק (יצחק) באבל, בהדרכת הבמאי הפולני אנדז'י שפיאנסקי, שהגיע לישראל. כדי להתעודד ולהתעורר אחרי חזרות מתישות, וכדי להיות נכון לכל תקופת החזרות על התפקיד החשוב בהצגת היחיד הראשונה שלי, נטלתי כדורי מרץ (ספידים) — והם כמעט גמרו אותי. איבדתי כדוריות דם אדומות רבות. הובהלתי לאיכילוב, אבל הרופאים לא ידעו מה הסיבה למצבי. זה היה כמעט בלתי נתפס בעיניהם, הרי אני ממוצא פולני, ו"מחלת הפול" מופיעה בדרך כלל אצל בני עדות המזרח. בספירת הדם צנח ההמוגלובין שלי ל־7.2, כשערכו הנורמלי 14.

הבדיקות הרבות באשפוז בבית החולים איכילוב העלו חרס. למזלי, לילה אחד בבית החולים תקפו אותי כאבי בטן קשים, וכשהזעקתי את המתמחה, רופאה צעירה, היא הבחינה שהבחור הצעיר עבר עשרות בדיקות ודווקא הבדיקה שאבחנה את המחלה ה"עדתית" נשכחה. למחרת עמדו סביב מיטתי כל הרופאים בבית החולים, ופרופ' ויז'ניצר התריס כלפיי: "עצמון, אתה שקרן. אמרת שאתה פולני... ואתה בכלל עיראקי!" קיבלתי מייד עירוי דם, והרופאים הפטירו שאני ההוכחה לכך שנדודי היהודים מגיעים מעיראק עד אמסטרדם ואחר כך אפילו לפולין.

לימים, כשחיפשנו מידע על עץ היוחסין שלנו, עזר לנו פרופ' יונה קרוננברג, ומצא שאנו מגיעים עד הבעש"ט, אבל הוא מצא עוד עובדה מעניינת: בקהילה היהודית בבילגוריי במאה השש־עשרה לא היה רב, ולכן פנו לרבי יוסף קארו, עורך ה"שולחן ערוך" ומגדולי התורה בישראל (היה בספרד ומשם המשיך לצפת), והוא שלח לעיירתנו רב בן עדות המזרח. רב זה התחתן עם אחת מבני משפחת רפפורט, והוא שזרע את הגֵנים בשושלתנו. התופעה ההמטולוגית הזו, שהתגלגלה אליי, ממשיכה להתגלגל גם לצאצאיי. כשנולד נכדי ליאם ונודע להוריו שעליהם לדחות את הברית בשל תופעה זו, אמר האב דן תורג'מן, יוצא מרוקו: "אישה פולנייה ובן עיראקי — זה כבר יותר מדי בשביל מרוקאי גאה".

***

בזיכרוני עולים סבא יוס'לה ואבא, יצחק וירצר (בן שמריהו), המחזיקים אותי כל אחד בידו ומובילים אותי ברחובות העיר ביום שמחת תורה אל בית הכנסת שלנו. הכול מצביעים עליי ואומרים: "הינה, זה הנכד של רבי יוס'לה רפפורט. היום הוא עולה לקריאה בתורה". בבית הכנסת שלנו היה נהוג שבשמחת תורה, כשמסיימים את קריאת התורה בספר "דברים" ומתחילים את התורה מ"בראשית", מזמינים את כל הילדים הקטנים שהתחילו ללמוד ב"חדר" באותה השנה לנשק את האות בי"ת, הפותחת את החומש הראשון, בראשית. אומרים כי התורה נפתחת באות בי"ת ולא באל"ף כדי שתמיד יהיה אפשר לחזור ולהתחיל מבראשית.

בקהילתנו נהגו למרוח את האות בי"ת בשכבת דבש ולתת לילדים ללקק אותה באהבה, כדי לטבוע בהם, בתודעתם, בצורה סימבולית, את קדושת האות והמילה. המתיקות הזאת נשארה לי כל חיי. כשאני קורא היום מחזה חדש או יצירה חדשה התמונה של תחילת הלימוד בהיותי בן חמש חוזרת ומפעימה את דמיוני. אותה תמונה חוזרת גם כשאני משחזר את הצעדים הראשונים שלי אל ה"חדר", שאליו צעדתי בחורף. אהבתי ללכת ל"חדר" בחורף, שכן אז נישאתי על כתפיו של ה"בלפר", עוזרו של המלמד. אהבתי מאוד לרכוב על כתפיו, בחורף במיוחד, אך לשבת ב"חדר" וללמוד לא אהבתי כל כך. לא ייפלא אפוא שאבי, שהבין את מהלך הדברים, החליט לייסד מסגרת של בית ספר עברי שתתאים לבנו היחיד, השובב.

אבי דבק בעקרונותיו כל כך, שבשנת 1925, בטקס ההיסטורי שבו הניחו בירושלים הרחוקה את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית (בהשתתפות הנציב העליון הבריטי והרב קוק, הרב הראשי), אבא ארגן מצעד ניצחון של כל התנועות הציוניות, שבו נופפו כולם בדגלי ישראל ברחובות העיירה. המצעד בוודאי לא מצא חן בעיני סבא שלי, בעל ההשקפות החרדיות, ולכן בשבת, בין שחרית למוסף, הוא דפק על שולחן בימת בית הכנסת, ובקול החלטי הכריז: "כל אלה שהניפו את המה־שמו [הדגל] הציוני הזה — מתבקשים לעזוב את בית הכנסת לאלתר, הם לא יכולים להתפלל איתנו בצוותא, שהרי זה בבחינת 'להתפלל עם העבריינים' ". אבא אכן עזב את בית הכנסת, עגמומי אך גאה, עם קבוצת חבריו. למחרת הם הקימו בית כנסת ציוני חלופי. בעקבותיו נוסד גם בית הספר העברי ראשון, שנשא את השם "יבנה", כשם הרשת החינוכית שפעלה בפולין. אבי וסבי השלימו ביניהם שנים לאחר מכן, בסמוך להולדתי, בשנת 1929.

***

את ספסל הלימודים התחלתי לחבוש בגיל שש. משעה שמונה בבוקר עד אחת הרביצו בנו תורה בבית הספר הפולני, ואחר הצהריים ב"יבנה" — שמונה שעות ביום. בבית הספר אהבתי במיוחד לשחק כדורגל, נהגנו לשחק גם שם וגם בגן הגדול ששכן במרחק חמש דקות משם.

חציתי את הגן לפחות במשך חצי שעה, כי אהבתי לרדוף אחרי סנאים ולהתרוצץ עם כלבים וחתולים. עולם החי הקסים אותי, אולי יותר מזה האנושי, ותמיד הייתי חייב לבדוק את התנאים שבהם היצורים על ארבע מתנהלים.

עד פרוץ המלחמה נהניתי מילדות מאושרת ומגוונת, שבמוקדה עמד הרעיון הציוני. מתוך שמונת אלפים תושבי בילגוריי היו חמשת אלפים יהודים. לקהילה היו סממנים ברורים, מוסדות דוגמת בית חולים ומטבח לנצרכים, והכול היה מאורגן למופת. כדי לממן את בית התמחוי הקימו חוג דרמה בעיירה, שהציג, לא פחות ולא יותר, את המלך ליר לשייקספיר, ביידיש כמובן. אז לא ידעתי שיום אחד אחלום לשחק את המלך ליר ביידיש בתיאטרון שאנהל בעצמי.

המשפחה שלנו הייתה מעורה בחיי הקהילה. מעולם לא חסר לנו דבר בשל דלות כלכלית, אף שנהגנו בצניעות, ולכן יכולתי לפתח את קשריי החברתיים. בין חבריי היה בן ציון תומר (בנצי) טייטלבוים, שמשפחתו הייתה בעשירון הבינוני (אביו היה חייט), והוא אכן מימש את האמרה "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", וכאן בארץ היה למשורר, מחזאי ואיש רוח מפורסם.

באחת הנסיעות של אבי לוורשה הוא רכש למעני ספר תורה מיניאטורי, מותאם לילדים, כדי שאוכל ללכת ולהשתתף בהקפות של שמחת תורה. יום אחד, כשחברים התארחו אצלנו, ספר התורה נעלם. כמובן, חוויה לא נעימה לאבא ולי. הגענו למסקנה שאחד מאותם החברים שבאו אליי לקח את הספר, ומהצלבת מידע הגענו לבסוף אל בנצי. בנצי אכן הודה שנטל אותו, כדי להראותו לאביו. מדוע? כדי שיקנה גם לו ספר כזה. "ולמה לא ביקשת לשאול את הספר", שאל אותו אבי, ובנצי ענה: "פחדתי שתגיד לי לא". מאז אותו המקרה קרא לו אבי בחיוך מהתל מאחורי גבו "בנצ'לה גנב".

בלימודיי בבית הספר "יבנה" שבעיירה שלטתי היטב בשפה העברית, והיא הייתה לי שפת התפילות מן הסידור וגם השפה הציונית המתחדשת, שאבי כל כך רצה שארכוש. בשבתות הוא נהג לדבר איתי בעברית, והדבר שיפר, כמובן, את שטף הדיבור שלי. זה לא היה מובן מאליו בעיירה כה קטנה, שיהודיה ברובם דחו את השפה. כשטיילתי בשבת לבית הכנסת ששכן בבית הספר שייסד אבא — הוא עצמו נשא את הטלית שלו על כתפיו ואני את הסידור והחומש.

באחת הצעידות הללו ניגש אליו מכר, לחש דבר באוזנו והמשיך הלאה. אבי פנה אליי מייד ופניו חמורות. "שמוליק, האיש גילה לי זה עתה ששיחקת לפני שבוע כדורגל בשבת".

ניסיתי להכחיש, "אני נשבע לך שלא שיחקתי".

"אל תישבע לי".

"אני נשבע באלוהים, זה שקר".

"עזוב את אלוהים במנוחה", ואז אבא סנט בי: "אתה יודע את ההבדל בין שקר ואמת?"

"לא, אמת זה אמת".

"אבל מה עם השקר?"

"שקר זה שקר".

"כמה דברים אתה צריך לזכור כשאתה משקר?"

"שניים, אמת ושקר".

"אז למה לך לשבור את הראש ולזכור שניים? תזכור דבר אחד, את האמת. את האחד והיחיד".

אִמרה זו מלווה אותי כל חיי.

***

בין לימודי הקודש בבית הספר "יבנה", כמו לימודי החומש והגמרא, למדנו גם שיעורים על התנועה הציונית, על ארץ ישראל, על בניין הארץ ועל הקרן הקיימת. זכורה לי דמותה של השליחה מארץ ישראל שהגיעה אלינו, וביקורה זכה לתהודה רבה. שמה היה גברת ברזילי. בשבילי היה זה שם לא רגיל, לא מצוי, נטול מההוויה הצברית הרחוקה. היא סיפרה לנו על החלוצים, על ההתחדשות הארץ־ישראלית ובניינה, והביאה לראשונה את הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, והזמינה אותנו לשלשל אליה את דמי הכיס שהיינו מקבלים. גם אלבומים להדבקת בולים הקשורים לבניין הארץ הביאה ברזילי. המפגש הזה זכור לי היטב, כי בעקבותיו קיבלתי על עצמי את המשימה ללכת ולאסוף תרומות לקופסה הכחולה: מי שהביא את הקופסה מלאה כסף קיבל אלבום מלא בולים מאוירים בנופיה של ארץ ציון. מאז התפתחה בי האהבה לבולים, ובכל מקום שאני נמצא בו בעולם אני מנסה להפוך לבולאי — חובב, אומנם, אך נאמן ומסור. אגב, לימים, כשהגעתי לארץ לאחר כל המסע המפרך, חיפשתי את השליחה ברזילי, ומצאתי אותה באחד הקיבוצים. סיפרתי לה שהחדירה בי את האהבה לארץ ישראל, לנופיה, לאנשיה, וכמובן, ליבוליה ובוליה.

***

משהו על הסבים והסבתות. הם באו מבתים חסידיים והתלבשו בשחור־לבן ובשטריימלים, אבל להבדיל מן הצעירים האחרים, אני עצמי לא עוטרתי בפאות; הייתי יותר ציוני מחרדי. החיים שלנו, כאמור, זרמו בנעימים, ילדות מאוד מגוונת. נהגנו לנסוע בקיץ אל מתחם בזקליקוב, שהשתרע בתוך היער, ובדירות ששכרנו שם היינו מבלים כמעט חודשיים בכל שנה. כך גם הכרנו מקרוב את חיי האיכרים ואת נופי הטבע והחי, ואפילו ראינו יהודים שמגיעים עם העיזים שלהם. הם הרשו לנו לשתות את חלב העיזים החם, שנמזג למעננו אל הכוס היישר מן העטין.

האבות היו מצטרפים אלינו בכל שבוע לקראת השבת, ואנחנו קיבלנו את פניהם בתחנת הרכבת. בפי המבוגרים הייתה שגורה האִמרה "הינה באים מנקי הארובות". רק כשגדלתי הבנתי אילו ארובות הם באים לנקות... כן, גם מסרים מפולפלים ורמיזות ארוטיות ממערכות שבינו לבינה לא חסרו בעיירה היהודית.

***

בית הספר "יבנה" היה ממוקם בקצה השני של העיר, במרחק קילומטר וחצי ממקום מגורינו. בדרך לשם חלפתי על פני הכנסייה המרכזית של העיר, כנסייה גדולה ויפה. כילד היא נראתה לי ענקית, מונומנטלית ומעוררת יראה. תרנגול הפח נטוע היה למעלה, הוא הסתובב שם בכל משב רוח ועורר בי סקרנות רבה לדעת מה קורה תחתיו, כלומר, בתוך הכנסייה.

גיליתי זאת שנה לאחר מכן, כאשר המשרתת הפולנייה מרישה התקבלה לעבודה אצלנו. בליל חג המולד היא לקחה אותי איתה לכנסייה. הייתי המום מהטקסיות, מהתאורה, מה"ספקטקל". אני זוכר את נגינת העוגב כשצלילי המוזיקה נשפכו אל האולם האקוסטי והרעידו שם לבבות. גם התהלוכה סביב הבמה שהכמרים ניצבו עליה הייתה מתוזמרת להפליא. התמונה הוויזואלית הזו נחרטה והותירה בי רושם ענק. עד היום אני זוכר את ההתרגשות.

כשחזרתי וסיפרתי להוריי את שחזו עיניי הם כמובן כעסו. ילד יהודי לא נכנס לשם, קבעו. הסוגיה הזו התפתחה לריב ביניהם, ואני, כמובן, ניסיתי להגן על מרישה. מאז יש לי חולשה לביקורים בכנסיות, ותמיד כשאני נמצא בחו"ל אני פוקד אותן. יש בהן ממד תיאטרלי העשוי חומרים מחוץ ליום־יום. הכנסייה שביקרתי בה אז היא אחד הבניינים היחידים שנותרו שלמים בבילגוריי לאחר השרֵפה הגדולה שכילתה את העיר.

המשכתי לבוא ולבקר בכנסייה, ושוחחתי עם הכומר. הוא אהב את הביקורים של הילד היהודי, ומפעם לפעם הזמין אותי ונתן לי פרחים להביא הביתה לאימא. זה לא היה דבר רגיל, ואימא שלי קיבלה את זה יפה. היא לא ראתה בקשר עם הכומר כל פגיעה, ונהגה לעטר בפרחיו את אגרטלי הבית. היא בחנה את השי ופירשה אותו בממד האסתטי בלבד, בלא כל קשר לנושאים רליגיוזיים־אמוניים.

כשמלאו לי שש שנים רשמו אותי הוריי לבית ספר פולני, כפי שמחייב החוק בפולין. מכיוון שאבי היה עסוק בעבודה, אימי היא שליוותה אותי לבית הספר. אני זוכר שהלבישו אותי יפה, כמו מַלח, בחולצה לבנה ומכנסיים כחולים ובכובע בארט לראשי. אימא הובילה אותי בידה ברחוב הראשי של בילגוריי על שם קושצ'ושקו, שנמשך עד קצה העיר. בית הספר הפולני עמד בסופו, ולידו הייתה גינה גדולה שבה הילדים התרוצצו. אני, כמובן, רצתי אחריהם, ואימא בעקבותיי, כדי לתפוס אותי ולהביאני לבית הספר. בבית הספר הפולני היו המורים והתלמידים ברובם נוצרים. למזלי, הושבתי ליד ויטק, ילד נוצרי טוב מזג שהיה תלמיד מצטיין. בגיל שש כבר דיברתי, כמובן, יידיש, עברית ופולנית, ובעזרת הפולנית שבפי שוחחתי עם ויטק. הפכנו חברים טובים, מדלגים על הבדלי המנטליות, הדת והחברה.

גרנו, כאמור, בבית אדום לבֵנים פתוח, כי אימי, די שיינע פריידעלע, אהבה את הסגנון שבו הדלתות פעורות לרווחה. הזכרנו כבר את הסופר הדגול שהכירה, את בשביס־זינגר (אימו הייתה מבילגוריי), ומתברר שההיכרות הייתה אישית. את שנותיו הראשונות בילה בשביס־זינגר בבילגוריי, ואביו היה דיין בבית הדין הרבני של העיירה. חשוב לציין שהייתה בעיירתנו פעילות תיאטרונית ענֵפה, שעליה נדבר בהמשך. אימי תמיד סיפרה כי בגיל שבע־עשרה או שמונה־עשרה יצאה עם בשביס־זינגר להצגה במבנה מכבי האש, שהפך לתיאטרון, וכשנודע הדבר לסבי הוא התפרץ בזמן ההצגה, ופנה לאימי בפרהסיה: "את הולכת לתיאטרון עם השייגעץ הג'ינג'י הזה?" הוא הוציא אותה מן האולם, סטר על פניה והחזירה הביתה. כשבשביס־זינגר הפך ליוצר מפורסם והגיע לארץ הוא נפגש עם אימי, ומאוחר יותר סיפר לי את הסיפור הזה כשבאתי ללמוד באמריקה. על יחסיי איתו ארחיב כשאדבר על הצגה של בשביס־זינגר שביימתי.

כבר ציינתי את ילדותה הקשה של אימי. בעקבות פטירת אימהּ ב־1912 ממגפת הכולרה, ומכורח המציאות היא הפכה למעין אֵם לארבעת אחיה ואחיותיה. היא דמתה לסבתי, שהייתה אישה מעשית ומלאת הומור, שגם אם לא זכתה להשכלה מסודרת הייתה בה אינטליגנציה טבעית שובת לב. היא אהבה לארח, ידעה להפעיל אנשים, והייתה בעלת צדקה וחסד; אספה מזון לשבתות לעניי העיר. היא טיפלה באחיה ובאחיותיה, וידעה להובילם ולהנחותם, לארגנם, לטפל בהם ולגדלם כאנשים נורמטיביים, תורמים, בעלי זהות יהודית. אימי, דלתה וליבה היו פתוחים לכל מי שביקש את עזרתה, והיא הייתה מארחת למופת. במאור פנים בביתנו התקבלו נכבדי הקהילה, וגם קשיי היום והנצרכים, כולם זכו ליחס חם ואוהב.

***

המראות שאני יונק מהם לכל אורך חיי, עד היום, ממשיכים להיקוות מול עיניי. גם תמונת התגלותי כשחקן נפרשת שם. זה קרה לא בבית הספר "יבנה" או בסביבתנו הקרובה, אלא דווקא בבית הספר הפולני, שבו למדתי בכיתה מעורבת, גויים ויהודים כאחד. גברת ישינסקה, מורתי האהובה, פרשה עליי את חסותה. באחת ההפסקות, כששיחקנו כדורגל נגד ה"שקוצים", הנערים הגויים, התנפל עליי אחד הילדים וניסה להכות אותי. הזהרתי אותו שאתלונן למורה, והוספתי ש"היא לא ממזרת, היא תגן עלינו", זו לא תהיה הפקרות. הוא, התלונן עליי, וטען שהשמצתי את המורה וכיניתי אותה "ממזרת". לכן נקראתי לבירור אצל המנהל והמורה. להגנתי טענתי כי התכוונתי שאינה אסופית או הפקר. מאז אותה תקרית נרקם ביני לבין המורה קשר מיוחד.

בכיתה ד', לקראת סיום הלימודים בבית הספר, היא הטילה עליי לקרוא קטעים מתוך פאן טדאוש באותו טקס שנתי שהתקיים לעיני קהל רב, שמנה וסולתה של העיירה. פאן טדאוש הוא האפוס הגדול של הסופר והמשורר הפולני הדגול אדם מיצקביץ', מענקי אנשי הרוח של פולין. היצירה הזאת שבתה את ליבי בתיאורים הליריים והאֵפיים של חיי האצולה הפולנית לעת שלטונו של נפוליאון. לדידי הייתה קריאת קטע זה מפגן של שחקן נשמה אמיתי, בלי גרם אחד של ציניות, ולכן התרגשתי כל כך לקראת הופעתי הראשונה על הבמה. ההופעה קצרה מחמאות ותשואות לרוב, ולא אשכח זאת לעולם.

השמועה על כישרון המשחק שלי עשתה לה כנפיים, ועד מהרה הגיעה גם לבית הספר "יבנה". אחד המורים שם קרא לי, וביקש שאדקלם את "אני נפח בן נפחים", מאת הסופר, המשורר והיוצר לילדים לוין קיפניס, שלימים קיבל את פרס ישראל. קריאת הקטע הרשימה את הקהל, ואחריה קראו לי הכול "שמוליק הנפח"... היה בזה קורטוב של עלבון, אך מהו עלבון קטן, לעומת המפנה הגדול שבו החלה האהבה שלי לתיאטרון, לבמה ולעולם המשחק? אגב, עד היום אני זוכר את שורות הפתיחה של השיר: "אני נפח בן נפחים הולך ומטייל בין הפחים". בסוף ההצגה השליכו הנוכחים שוקולדים ובונבוניירות לבמה, ואלה היו ההוכחה להצלחתי. הרגש שעורר בי הליטוף הבימתי חצה דורות, נגע באנשים ותִדלק את תאוותי למשחק.

גם חברי הטוב בן ציון (בנצי) תומר נפל ברשתו של עולם התיאטרון. הוא היה לאחד המחזאים הידועים בישראל. גם הוא קיבל בונבוניירה אחרי ההצגה, אבל אנחנו, שאר משתתפי ההצגה, הצלחנו לסחוב את תוכנה ולשמור אותה לעצמנו. זה הפך אחר כך למשחק: מי יגנוב ממי...

כבר אז הרגשתי את גלי האמפתיה של הקהל זורמים אליי מן האולם. אנשים הגיבו בקריאות "הנפח, הינה הנפח". חברי פישל לרנר, שהיה רוקד כל הדרך לבית הספר, הציע לי רעיון גדול: "שמוליק, בוא נקים קולנוע צלליות ונמכור כרטיסים". ואכן, מייד תרגמנו את החזון שלו לשפת המעשה. על בד שפרשנו הקרנו צלליות, והילדים, שרוו נחת מן הפעילות ה"פילמאית", אף שילמו גרוש תמורת התענוג.

חברי פישל לרנר היה איש רֵעים להתרועע, בעל לב מכיל ורחב. באחד הימים הגיעה אל פישל בת דודתו ציפורה מארץ ישראל. מלבד ההתרגשות לפגוש ילדה שנולדה בארץ ציון וירושלים, שבאה משם, היא הייתה בעבורנו "ציפורה נחמדת, פייגעלע", ילדה בת גילנו שבאה מארצות החום, וגם היא השתתפה בהקרנות שקיימנו לחברינו הילדים ולקהל המקומי. היא הייתה "הכוכבת הראשונה" בבילגוריי. העמדנו אותה מאחורי המסך, וצלליתה נראתה בבירור. בעקבות כך גאו מכירות הכרטיסים, והשם שדבק בנו היה "קבוצת הפייגעלע". היום יש למושג פירוש אחר... משפחתה של פייגעלע, ציפורה, הספיקה לחזור לארץ ישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולי הוקל, משום שבנסיעתה הפסיקו לכנות אותי בשם הזה, "פייגעלע".

לימים גיליתי שבארץ הייתה ציפורה לרעייתו של המשורר המפורסם ע' הלל. בנותיה נעשו בהמשך קומיקאיות, ובכלל, בעיניי היא סימלה לאורך השנים את בנות הארץ השורשיות, הנאות והחכמות.