חומה ומגדר

בית שלום עליכם

כשאני מביט בבחורים בני עשרים אני יודע שיש דברים שכבר לא יהיו לי לעולם. למשל מותניים. ואל תחשבו שאני הומו כי אני לא. לא שיש לי משהו נגדם וכו' וכו' וכו', אבל אני סטרייט. סטרייט ממאיר. אולי האחרון בסביבה. הנה אני על הגגורדון, שבעים וארבע מדרגות מעל העיר, במסיבת התחפושות התקופתית שלנו. אריאלה מחופשת לבת הים הזונה ואני לפיטר פן. סביבנו — ים של מלכות שהתחפשו למלכות. עם הלסביות זה יותר מורכב: חצי מהן קאבויז והחצי השני מכשפות. אנחנו המארחים, ונראים הכי לא שייכים. זה הגג שלנו, האלכוהול שלנו, הסושי שלנו, ואנחנו נראים כמו דודים שהתגנבו בלי הזמנה או הורים שחזרו הביתה מוקדם מדי. למה בת הים הזונה, אני אומר לה, למה לא מלכת אסתר הזונה כמו כשהיינו צעירים? הרי זה במילא אותו מחשוף ואותו עודף איפור. אריאלה נוחרת אליי בבוז: מלכת אסתר הזונה זה תחפושת של בנים.

ולמה אני פיטר פן?! בכלל רציתי שוטר.

כי זה מה שאתה, אריק, היא מתעקשת. חתיך היית ונשארת. אתה באמת פיטר פן. אז תמקסם את זה, נו.

הבעיה היא שאני לא מרגיש פיטר פן. אני דועך, אני יודע את זה. סופר בן שישים וחמש מארח מסיבה של מסוממים בני עשרים — יש משהו יותר ישן מזה? אני רלוונטי כמו קלטת וידיאו. כמו מרגרינה. כמו בית שלום עליכם. לפעמים, רק כדי לוודא שאני עדיין קיים לפחות בסייבר־ספייס, אני מחפש את עצמי בגוגל. אני מקליד 'אריה בר־ניר', למרות שיש לא מעט תוצאות גם כשכותבים אריק. אז יש הערך בוויקיפדיה (שכמובן מתייחס רק ל'חומה ומגדל' למרות שכתבתי עוד שלושה ספרים ועוד המון סיפורים קצרים. באמת צריך לעדכן את זה כבר, אבל אני לא יודע איך), ויש סיכומים ותתי־סיכומים וסיכומונים של 'חומה ומגדל' שתלמידי תיכון מעלים לקראת הבגרות. רובם כל כך שגויים ו/או חסרי מעוף, שבא לי למחוק אותם (שוב: אם רק הייתי יודע איך). בחלק מהם, לפחות בתגובות, מכבדים אותי גם בקללות: "עתיק", "זקן", "חופר" — כאלה. התגובה שהכי אהבתי היא "קולטים? אם עגנון לא היה נולד ובר־ניר היה נהרג בלבנון, העולם היה יפה יותר ואני הייתי עכשיו בים!" אהבתי את ההשוואה.

צריך לקחת דברים כאלה בסטואיות וכמובן להבין את ההקשר. מה, אני לא שנאתי את ברנר (אין קרבת משפחה, אבל כדי שלא יחשדו עִבְרַתִּי לבר־ניר, עם מקף) לפני הבגרות? מי רוצה לקרוא 'שכול וכישלון' בגיל שבע־עשרה? האמת, גם בגיל שישים וחמש אין לי סבלנות אליו. אני רק חושב על ברנר מגיש את כתב היד למו"ל בן זמננו עם הכותרת 'שכול וכישלון'. בטח המו"ל היה אומר: "אולי נשנה את הכותרת ל'מסיבת טראנס במגורי בנות'?"

כן, אני יודע, גם 'חומה ומגדל' זה כבד. אולי עבר זמנו (או זמני). לפעמים אני שואל את עצמי איך נוצר הקלקול. בן אדם כותב בדם ליבו ספר (ארוך. אני מודה. שני כרכים) על תקופה הרואית, על אנשים שכאילו נוצקו בפלדה. הכרך הראשון הוא שורה של פלאות. בשני העניינים מסתבכים ובסיומו יש לו הצניעות לתאר את התקופה דווקא דרך דמותה של דודה שלו, הלוזרית, הקורבן. זה שובר לב. וסליחה, זה גם שובה לב. אלוהים, הרגע דיברתי על עצמי בגוף שלישי. איזה גועל.

ועדיין, אני לא אתן להם לקחת את זה ממני. כולם הומואים? אחלה; עכשיו כבר אין הומואים אלא רק פלואידים על הקשת המגדרית? סבבה; אבל בכל זאת יש גם דברים מוחלטים. אני מסרב להיכנע. 'חומה ומגדל' היה מפעל אדיר. דודה ברכה הייתה סיפור טרגי. אז מה אם לא הכרתי אותה, חקרתי אותה. אני יודע כל פרט. והספר שכתבתי הוא מכתב אהבה וכתב אישום בעת ובעונה אחת. ולכן הוא הצליח, כי גם בעולם מורכב יש אמיתות מוחלטות.

טוב, אני נסחף. אתם רואים? עומד פיטר פן במסיבה שהוא שונא, מכניס את הבטן כבר שעתיים, שותה סודה כי ויסקי זה משמין, מדבר עם עצמו, ועוד עושה את זה בגוף שלישי או בגוף שני רבים. פתטי. אבל רגע, רגע, אם כבר התחלתי: איך הם יכולים לשנוא את הספר? מילא אותי, נגיד שבגללי הם לא הלכו לים, האפסים הקטנים, אבל הספר?! הרי הוא זכה בכל פרס אפשרי, בכל כיבוד, בכל דבר הלל ושבח. ואם לדבר בשפתם, אם לשפוט לפי סולם הערכים שלהם: פעם היה מכניס להיות סופר. הספר הזה קנה לאריאלה ולי את הפנטהאוז בגורדון, את הגגורדון שלנו, זה שאתם אוכלים בו סושי עכשיו. לימודי מגדר לא יביאו אתכם לשום נדל"ן. אז מה אתם שונאים? למה אתם מזלזלים? קצת נסחפתם, לא? והבחור שם בפינה, זה שמתחילת הערב יש סביבו התגודדות, למה הוא נראה לי מוכר? אני מאמץ את העיניים: בטוח ראיתי ריאיון איתו באיזו תוכנית. אני מחדד את האוזניים. לא שחקן, במאי: "את הסרט הבא שלי," הוא אומר, "נראה לי שאני יעשה בשחור־לבן." אלוהים, איזה נאד.

"או, הנה אתה, ידעתי שתהיה ליד הבר," אומרת אריאלה. היא עומדת מולי... לא, היא מתנודדת מולי, כי עברו כבר שעתיים מאז שהתחילה המסיבה והיא שיכורה. אריאלה אוהבת להשתכר. היא אומרת שזה עושה את ההומואים והלסביות הצוציקים האלה קצת יותר מעניינים. זו עוד אחת מהסיבות לכך שאני מאוהב בה (לא אוהב אותה, מאוהב בה) כבר ארבעים שנה. היא מתנודדת מולי כשלצידה הומו יהיר שסוקר אותי ואת הגגורדון בלאות, וברור שמבחינתו זו המסיבה שלו, שאין לו סבלנות אליה, ושאנחנו המסתננים. הוא לא מחופש כי זה לא קול להתחפש. "אריק, תכיר את בר. הוא סמנכ"ל התוכן של פילמסים."

זה מסביר את היהירות. ואת ההתרגשות של אריאלה. בכל זאת, חברת ההפקה הגדולה בארץ. אריאלה מתרגשת מדברים כאלה. היא לא איבדה את האופטימיות. היא ממשיכה לחלום על קאמבק. אבל רגע, בר זה לא שם של בת? כבר אי אפשר לדעת. אני מחליט לתקוף מכיוון אחר: "אז תגיד לי, בר," אני אומר, "מאיפה השם הזה, פילמסים? הטעות היא בכוונה?"

הוא מביט בי בהשתאות. "אין שום טעות," הוא מאנפף, "הרבים של פילם."

בא לי למות.