חופשה עם השלכות

"אימוג'ן! איזו הפתעה נחמדה." פקידת הקבלה הרימה את מבטה משולחנה. "לא ציפיתי לראות אותך שוב." היא היססה, חיוכה דוהה. "הצטערתי כל כך לשמוע על אמך."

בקולה היה גוון של אהדה שעורר את צערה, אפילו אחרי ארבעה חודשים. זה דמה ללחץ שהופעל על חבלה שעדיין לא דהתה. הכאב היה עז יותר היום בגלל שהיה כה קשה לבוא הנה. אימוג'ן שילבה את אצבעותיה בכדי למנוע את רעדן.

"תודה, כריסי." צוות העובדים בקליניקה של המומחה היה נפלא עם אמה ואתה.

אימוג'ן סרקה במבטה את החלל המוכר. הרהיטים בצבע ירוק ים מרגיע, האגרטל של פרחי הגרברה הבהירים על הדלפק וחדר ההמתנה המלא אנשים שנראו כאילו הם שקועים בקריאת מגזינים. היא זיהתה את הדממה הדרוכה שלהם – ניסיון נואש להעמיד פנים שהכול יהיה בסדר. שהם יקבלו חדשות טובות מהרופא, על אף העובדה שהיו לו מוניטין של מי שמטפל במקרים הקשים ביותר.

בטנה התכווצה בבחילה. צינה טיפסה על עמוד השדרה שלה ודבקה בצווארה.

במהירות, היא פנתה בחזרה לדלפק.

"מה מביא אותך הנה?" כריסי שאלה. "את פשוט לא יכולה להתנתק, הא? את אוהבת את חברתנו כל כך?"

אימוג'ן פתחה את פיה, אבל גרונה התכווץ. אף מילה לא יצאה החוצה.

"כריסי! זה מספיק!" זו היתה רובי, פקידת הקבלה המבוגרת יותר, שחזרה לדלפק מחדר פנימי. היתה לה הבעה של שלווה זהירה. רק ההבעה האוהדת בעיניה הנוקבות הסגירה משהו. "למיס הולגייט יש תור."

נשמעה שאיפת אוויר ונקישה כשכריסי הפילה את שדכן הסיכות שהחזיקה.

"שבי בבקשה, מיס הולגייט. הרופא מאחר קצת. היה עיכוב בחדר הניתוח הבוקר, אבל הוא יראה אותך עד מהרה."

"תודה," אימוג'ן קרקרה והסתובבה עם חיוך מהוסס לכיוונה של כריסי. היא לא היתה מסוגלת לפגוש בעיניה. הן בוודאי עגולות וגדולות מזעזוע. אולי אפילו מהאימה שהיא עצמה ראתה במראה.

במשך שבוע היא אמרה לעצמה שהיא מדמיינת דברים, שהסימפטומים יעברו. עד שרופא המשפחה שלה הסתכל עליה בחומרה, בקושי הסתיר את דאגתו, ואמר שהוא שולח אותה לבדיקות. ואז הוא היפנה אותה ממש לאותו אדם שניסה להציל את אמה כשזו סבלה מאותם סימפטומים בדיוק.

אימוג'ן עברה את הבדיקות בשבוע שעבר וכל השבוע חיכתה להודעה מרופא המשפחה שלה שיאמר לה שאין צורך במומחה, שהכול בסדר.

לא היתה הודעה כזו. לא היתה המתקה של דינה. לא היו חדשות טובות.

היא בלעה את רוקה והכריחה את עצמה לחצות את החדר, ולהתיישב במקום שבו תוכל להסתכל החוצה אל אור השמש הבהיר של סידני במקום אל דלפק הקבלה.

הגאווה הכתיבה שתשחק את המשחק, תסתיר את פחדה מאחורי חזות של שלווה. היא לקחה מגזין, בלי להסתכל על השער. ממילא לא תצליח להתרכז בקריאה. המוח שלה עסוק במניית כל הסיבות מדוע זה לא יסתיים בטוב.

לפני שנה היא האמינה שהכול יהיה בסדר.

אבל יותר מדי קרה בשנתה העשרים וחמש, מכדי שאי פעם תהיה שוב שאננה. העולם התהפך על צירו, והוכיח פעם נוספת, כפי שנוכחה כבר בילדותה, שדבר לא היה בטוח, לא היה ודאי.

לפני תשעה חודשים הגיעה הידיעה שאחותה התאומה – איזבל הראוותנית, מלאת החיים – מתה. היא שרדה את העיסוק במצנחי רחיפה, את הרפטינג במים גועשים והתרמילאות באפריקה, רק בכדי להידרס על ידי נהג בפריז כשחצתה את הרחוב בדרכה לעבודה.

אימוג'ן בלעה גוש של צער. איזבל האשימה אותה שהיא הולכת בתלם, משחקת על בטוח כשיש שם עולם גדול ורחב לסייר בו וליהנות ממנו.

התאומה שלה הלכה בעקבות החלום שלה, אף שידעה כי הסיכויים להצלחה היו אחד למיליון. היא עקרה לצרפת ועם כישרון, התמדה ומזל השיגה עבודה אצל מעצב אופנת עילית. הכול ציפה לה. ואז לפתע נגדעו חייה.

זמן קצר אחר כך הגיעה הדיאגנוזה של אמן – גידול בראש. מסיבי, כמעט לא בר-ניתוח, קטלני.

בעיוורון, אימוג'ן פתחה את המגזין בחיקה.

כשהגיעו החדשות מפריז היא מחתה שזו חייבת להיות טעות – לא ייתכן שאיזבל מתה. לקח לה שבועות לקבל את האמת. ואז כשכאבי הראש של אמה והראייה המטושטשת הורעו והרופאים נראו חמורי סבר יותר ויותר, אימוג'ן היתה משוכנעת שתימצא תרופה. גידולים קטלניים במוח פשוט לא התרחשו בעולמה. הדיאגנוזה היתה בלתי אפשרית.

עד שהבלתי אפשרי קרה והיא נותרה לבדה, ללא שני בני האדם היחידים בעולם שאהבו אותה.

תשעת החודשים האחרונים הראו לה עד כמה אפשרי היה בעצם הבלתי אפשרי.

ועכשיו היתה מחלתה שלה. אי אפשר היה לטעות ולחשוב שאין זו אותה מחלה בדיוק שקטפה את חיי אמה. היא היתה עם אמה כשהמחלה שלה התפתחה. היא הכירה כל שלב, כל סימפטום.

כמה זמן נותר לה? שבעה חודשים? תשעה חודשים? או שהגידול יהיה אגרסיבי יותר אצל אישה צעירה?

אימוג'ן העבירה דף והרימה את עיניה, סורקת את החדר. האם זה היה הגורל שלה? להפוך מטופלת קבועה כאן עד שהם יודו שאין דבר שהם יכולים לעשות עבורה? שתהפוך לעוד נתון סטטיסטי במערכת הבריאות?

קולה של איזבל נשמע בראשה.

את צריכה לצאת החוצה ולחיות, אימוג'ן. נסי משהו חדש, קחי סיכון. תיהני. החיים נועדו לחיותם!

אימוג'ן נחרה בזלזול. איזה סיכוי היה לכך עכשיו?

היא חשבה על החלומות שטיפחה, תכננה ומימשה בזהירות כל צעד. היא פרנסה את עצמה תוך כדי לימודים באוניברסיטה. השיגה עבודה. בנתה הצלחה מקצועית. הצעדים הבאים היו חיסכון לדירה. ומציאת גבר נחמד, אמין ואוהב, שיישאר נאמן לה כפי שאביהן לא עשה. גבר שירצה חיים שלמים איתה. הם יראו יחד את כל הדברים שאיזבל תיארה בהתלהבות. הזוהר הצפוני באיסלנד. התעלה הגדולה בוונציה. ופריז. פריז עם האיש שאהבה.

אימוג'ן מצמצה והסתכלה למטה. פתוח בחיקה היה תצלום של שני עמודים של פריז בשקיעה. נשימתה נעתקה, רטט של התרגשות לא ברורה הדליק את דמה.

הנוף היה מרהיב כפי שאיזבל אמרה.

גרונה של אימוג'ן בער כשנזכרה איך סירבה להזמנה של אחותה, ואמרה שתבקר אחרי שתחסוך למקדמה על דירה ואחרי שתעזור לאמן לסיים את שיפוץ המטבח שזמנו עבר כבר מזמן.

איזבל ירדה עליה על כך שתכננה את חייה עד הפרט האחרון. אבל אימוג'ן תמיד הצטרכה ביטחון. היא לא יכולה לזרוק הכול ולשוטט בחוצות פריז.

וזה מועיל לך מאוד עכשיו שאת גוססת. מה תעשי, תוציאי את הכסף שלך על ארון מפואר?

אימוג'ן הציצה בנהר הסיין, בוהק כנחושת באור אחר הצהריים. מבטה עבר אל מגדל אייפל, הזמנה מתנוצצת. את תאהבי את זה, ג'יני – יפה וראוותני בלילה, אבל כל כך... פריז!

היא בילתה את חייה בהתנהגות אחראית. בהימנעות מסיכונים, בעבודה קשה, לא מאפשרת לעצמה את ההרפתקאות שאיזבל כה נהנתה מהן, כי תכננה לעשות זאת מאוחר יותר.

לא יהיה מאוחר יותר. היה רק עכשיו.

אימוג'ן לא היתה מודעת לכך שקמה על רגליה, אבל היא מצאה את עצמה חוצה את החדר ויוצאת אל אור השמש. קול קרא, אבל היא לא הסתכלה לאחור.

לא היה לה זמן רב. היא סירבה לבלות אותו בבתי חולים ובחדרי המתנה עד שממש תיאלץ לעשות זאת.

לשם שינוי, היא תשכח להיות הגיונית. תשכח מהזהירות. היא התכוונה לחיות.