חופש מניפסט

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, בקיץ 2015, חשבתי שאני יודע מה אני רוצה לכתוב. די מהר גיליתי שאני לא מצליח לכתוב את מה שאני יודע שאני יודע.

מחקתי את מה שכתבתי והתחלתי לכתוב מחדש. התהליך הזה חזר על עצמו שלוש או ארבע פעמים. לא הסכמתי להוציא תחת ידיי דבר שידעתי שהוא לא מה שאני יודע שאני יודע.

שלוש שנים של תעייה וטעייה עברו להן, ורק אז התחלתי להרגיש שהמילים שלי מבטאות את האמת כמו שאני מרגיש וחי אותה. בתקופה הזו "חופש. מניפסט" התחיל להיכתב באמת, לקראת צורתו הסופית.

כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי רווק מושבע שהתחיל להאמין שיחיה את חייו לבדו. לא יכולתי להיות עם מישהי באותו חלל יותר משעות אחדות. עם כתיבת הדפים האחרונים של הספר הזה נולדה מיכאלה, בת לי ולאִמה, בת זוגי האהובה שולמית. למעשה היא נחה על כתפי בעת כתיבת שורות אחרונות אלה.

חוויית חיי הנצחית, עד השנים האחרונות ממש, הייתה של חוסר שייכות וחוסר חיבור. באופן מפתיע אולי, את תחושת הזרות הזו ליוו מידה גדולה של רגש ומספר לא מבוטל של חיבורים רגשיים אישיים רבי משמעות. מורים נבחרים בבית הספר, במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה, אהבות קצרות וקצרות פחות, אחי ואחותי ומשפחתי המורחבת — אלה העניקו לחיי המבוצרים ממשות וטעם רגשיים.

התאהבויות ילדותיות, שנמשכו הרבה מעבר לראוי להן, לצד רעיונות משונים על כוח, נבדלות, עליונות, מיסטיקה יהודית ואחרת, סגרו את השער ביני לבין העולם במובן האמיתי, הרוחני, הרגשי והפוליטי.

גדלתי על רקע מציאות פוליטית שייעדה אותי להיות בריון ימני אלים וגזען שמצדיק תמיד את הצד שלו ורואה בצד השני, באחרים, את תכלית הרוע והשִפלות עלי אדמות. כמו יהודי טוב, האמנתי שאני נרדף; כמו גבר בסביבה פטריארכלית, האמנתי שאני נעלה על נשים; וכמו זכר ישראלי בריא וחזק, האמנתי שאם אחזיק כלי נשק גדול ואלבש מדים אהיה גיבורו של הצדק המוחלט, הפואטי והסקסי ביותר בעולם.

*

מה הציל אותי מגורל מכמיר לב של בערות וצרות אופקים משוועת? שני דברים: הראשון הוא הסקרנות שלי, שמערכות שטיפת המוח והטיית התודעה המשוכללות של המדינה העברית לא הצליחו להרוג לגמרי, למרות מיטב מאמציהן.

הדבר השני שקרה לי הוא אובדן. ביולי 2009 אחי הצעיר, גדעון, נהרג בתאונת אופנוע.

גדעון היה חיים. תבונה, רגישות, כוח, התמדה. הוא היה אהוב עליי וקרוב אליי יותר מכל אדם שהכרתי בחיי. הוא הכיר את מהלכי נפשי בצורה בלתי אמצעית, ואני יכולתי לראות את חלומותיו כאילו היו מונחים בכף ידי. זו הייתה אהבת אחים גדולה שזכרה והווייתה חרותים בבשרי.

גדעון נהרג בסופן של כמה שנים משפחתיות קשות ביותר, שהחלו עם הידרדרותו הנפשית של אחי הצעיר יותר, שחווה התפרצות של מחלת נפש קשה. באמצע צפו ועלו סיפורים משפחתיים שהחמירו את השבר שהיינו מצויים בו ממילא. ואז גדעון.

אני גם כך מעולם לא מצאתי את עצמי באמת בעולם הזה, במציאות החברתית, הפוליטית והרגשית שהחיים זימנו לי. לא בבית, שהיה אלים וכאוטי, לא בבתי הספר שדילגתי ביניהם תכופות, לא בצבא ולא בשוק העבודה שמעולם לא באמת רציתי להיות חלק ממנו, ולשם ההוגנות מעולם לא עשה רושם שהוא מאוהב בי.

שרדתי. אבל עם האסונות לא יכולתי לשרוד עוד, ומעטה הנורמליות והקיום הסביר שלמדתי לעטות על עצמי במאמץ גדול נשבר וחשף תחתיו איש חבול, מסוכסך ואבוד כל כך, שבכלל לא היה ברור אם אי פעם אשוב לעמוד על רגליי.

לא ויתרתי.

*

מאז ומתמיד הייתי סקרן ונטיתי למחשבות פילוסופיות על מהותן של תופעות וטבעם של בני אדם. קראתי בלי סוף והתבוננתי בסביבתי בעיניים פקוחות לרווחה: בהבעות ובלבוש, בשפת גוף ובנוף הטבעי והמלאכותי. כל מה שראיתי הקסים אותי ומילא אותי בהשתאות ובציפייה: החיים היו במרחק נשימה אחת עמוקה וטובה.

בלי לדעת את המילים חוויתי את עצמי ואת סביבתי כמו פילוסוף. התבוננתי, הקשבתי, הרהרתי. קראתי עוד ועוד. שתיתי בצמא את סיפורי דודותיי ואבי על חייהם בהווה ובעבר, על אהבותיהם וחוויותיהם במקומות ובזמנים שונים בעולם. מאז שהייתי פעוט ממש, יש מעט דברים שממלאים אותי חדווה כמו סיפור יפה. אני באמת ובתמים מאמין שסיפור הוא הכוח הגדול ביותר בחיי האדם.

את הסקרנות שלי לגבי העולם ולגבי עצמי לא הצליחה המשפחה שלי להרוג, לא בתי הספר שבהם למדתי, לא התקשורת המגויסת שעוטפת את כולנו, לא השירות הצבאי שהיכה בי כמו פטיש גדול, לא הדת על אלפי ראשיה ושוטיה, ואפילו לא שורה של אסונות וזוועות אישיים ומשפחתיים. נוצרתי מחומר שאינו בלתי פגיע, אבל התברר ברבות השנים כעמיד וחזק מאוד.

מותו של אחי מילא אותי יגון ואימה אבל גם שליחות מייסרת ומשחררת: לגלות את האמת על עצמי ועל העולם. ידעתי שבלי אמת לא אוכל לחיות, וידעתי שמי שאני רגיל לחשוב שהוא אני הוא רק אשליה.

ידעתי שאני צריך לפרק את המושגים הרגשיים וההכרתיים הבסיסיים ביותר של עצמי כדי שאוכל להפסיק למות בתוך גדרי עצמי הישן, שבקיומו כבר לא היה שום היגיון, ולהתחיל חיים חדשים.

לא ידעתי איזו דרך ארוכה ומפותלת ניצבת לפניי. לא ידעתי, באמת לא ידעתי, שלרדת עד המושגים הבסיסיים ביותר של עצמי, לראות אותם ולאפשר להם להשתנות, ולפגוש את הכאבים הראשוניים ביותר שלי, במערומיהם, זו משימה של שנים.

אני לא יודע עד עצם היום הזה מאיפה הייתה לי התעוזה ומאיפה דמיינתי שיהיה לי הכוח לעמוד במשימה הזו, שבור, חבול ומתנדנד על סף קיום כפי שהייתי בשנים שלאחר מות גדעון. אבל הייתה לי, ודמיינתי.

במסע שלי, שהתנהל במשך שנים ארוכות בחושך, ראיתי מסע לשחרור, ואת מה שרציתי להשיג תפסתי כחופש. המפגש בין הסקרנות הטבעית שלי לאובדן שלי, שהכריח אותי לשבור את האמונות שלי על עצמי כדי להציל את עצמי, היתרגם גם לפעולה אינטלקטואלית ופוליטית.

בפעולה הזו, בספר הזה, התאפשר לי להלחים לכדי ביטוי אחד את עצמי הסקרן הישן והילדי עם עצמי החדש והמפוכח שלאחר הדקונסטרוקציה הגדולה, ואת הנטייה הפילוסופית המולדת שלי לבחינת מהויות מופשטות שבתוך תופעות, אנשים ומחוות, עם האובדן שבמידה רבה מאוד עיצב את חיי.

אני קונה לעצמי את המקום שהחברה לא רצתה ולא רוצה שיהיה לי. אני אומר, חושב ומרגיש את מה שלא חונכתי לומר, לחשוב ולהרגיש. אני נמצא היכן שלא רצו ולא רוצים בי, לוקח לעצמי בכוחי את מה שאני יודע שהוא שלי.

בורכתי בעקשנות עצומה. שום דבר לא ימנע ממני את מקומי, ושום דבר לא ימנע ממני חופש.