חוקים חדשים לאהבה

אעישה שאטי שלחה מבט מודאג אל בטנה הענקית של רוֹ מיה-מת'יוס, בהתהלכן לאורך שביל האבן שחצה את המדשאה הירקרקה. הן יצאו בדיוק מבית האחוזה הגדול של סנט אורבן, שתחת הנחייתה של אעישה עמד להפוך למלון בוטיק של שישה כוכבים.

מוקסמת מהעובדה שבית זה, בן מאתיים שנים, יהיה בסיס האם שלה למשך העתיד הקרוב – שישה חודשים, אולי יותר – אעישה השתוקקה לראות כבר מה יש לסנט אורבן להציע. היא רק קיוותה שהבוסית החדשה שלה לא תקבל צירים לפני שהן תגענה אל מרתפי היין העתיקים, תחנתן הבאה בסיורן בסנט אורבן.

האישה התהלכה כמו ברווזה... ברווזה הריונית מאוד, שעומדת להתפקע ממש בכל רגע.

"כמה זמן נשאר?" אעישה החוותה לעבר הבטן התפוחה וקיצרה את צעדיה הארוכים, כדי להתאימם לצעדי הברווז של רו.

רו עשתה פרצוף. "שמונה שבועות. אלה תאומים. שני בנים, ומסתבר שהם ענקיים."

גבותיה של אעישה התרוממו מיד. "ברצינות?"

"ברצינות," השיבה רו בהניחה את ידיה על מותניה תוך שהיא מקשיתה את גבה. התנועה הרימה את בטנה, ומתחת לחולצת הטריקו הצמודה שלה, אעישה ראתה אדוות חולפות בבטן. רו הניחה יד על התפיחה ההריונית, עיניה הכחולות היו רכות ומלאות באושר. "הבטחתי למוּזי שאתחיל לקחת את העניינים בקלות, ככה שאני שמחה שהצלחנו לסכם את החוזה שלך ושאת איתנו פה."

אעישה חשבה על החוזה שעליו חתמה, וממש הייתה חייבת לעצור את עצמה מלפתוח במחול מרוב שמחה. כאחת העובדות הבכירות בחברת לינטל & לילי, חברה בינלאומית שמתמחה בעיצוב, שיפוץ ופתיחה של מלונות בוטיק בכל רחבי תבל, היא זכתה במכרז להגשים את החזון שהיה לרו בשביל סנט אורבן.

בעצם, שיפוץ הבניין עצמו כבר הסתיים כמעט לחלוטין, והמבנה עמד לגמרי ריק, אבל מטפטים ועד למדים של צוות העובדים, מהגננים לעד לעיצוב של הגנים, תפקידה היה לקחת את המבנה הריק הזה, ששופץ והיה איתן כעת, ולהפוך אותו למלון פאר סופר-יוקרתי.

ואם זה יעלה בידה, היא תהיה מועמדת לקבלת קידום לתפקיד מנהלת הפרויקטים הראשית כשמיילס לינטל, הבוסית הישירה שלה, תהפוך למנכ"ל אחרי שאביה העשיר והמפורסם מאוד יפרוש, בתום השנה.

התואר של מנהלת פרויקטים ראשית יגיע עם עוד עומס, קפיצה ענקית בשכרה והמון לחץ, אבל סוף-סוף היא תוכל להרשות לעצמה בסיס של קבע, לקנות בית קטן, להתחיל לקנן.

כבר קרוב לעשר שנים, שהיא התגוררה בחדרי מלון ודירות שכורות, והיא מאוד רצתה לישון סוף-סוף במיטה שקנתה לעצמה, להסתכל על יצירות אומנות שהיא בחרה, לבשל במטבח שהיא עיצבה.

נמאס לה להיות נודדת מקצועית, משוטטת עשירה ברחבי תבל. היא תצטרך להמשיך לנסוע קצת, גם אחרי הקידום, אך יהיה לה בית משלה, שורשים, עיר שתוכל להיחשב לעיר שלה. חברת לינטל & לילי, דרום-אפריקאית במקור, הייתה כעת מותג בינלאומי, עם משרדים ראשיים ביוהנסבורג ובלונדון, וכל אחת משתי הערים הללו יכלה להיות בסיס האם שלה.

מאחר ובני משפחתה – הורים וארבע אחיות – חיים בקייפטאון, סביר להניח שהיא תבחר בלונדון. היא ומשפחתה מסתדרים כפי הנראה הרבה יותר טוב, כשאלפי קילומטרים ויבשת שלמה מפרידים ביניהם.

"מה דעתך על הקוטג' של מנהל המלון, אעישה?" שאלה רו ונשמעה טיפה מודאגת.

אעישה חשבה על הקוטג' הקטן, עם שני חדרי השינה, שנחבא בין העצים, בחלק המרוחק של הנכס, עם תצפית מדהימה אל פסגתו המשוננת של הר סימונסברג. הם היו בתחילת הסתיו, ומזג האוויר היה יפה עדיין, אבל החורפים בכף המערבי נוטים להיות קרים ורטובים. בקוטג' שלה היה קמין מבוער בגזרי עץ, טרקלין חמים ומיטת קווין-סייז רכה ונוחה. הוא היה מעוצב יפה ובטעם טוב, והיא ידעה שיהיה לה נוח בהחלט להתגורר בו.

"הוא יפה מאוד, תודה," היא השיבה לרו.

הטלפון של רו זמזם, והיא ביקשה סליחה ופנתה הצידה לקבל את השיחה. אעישה הביטה סביב. בדומה לבית הראשי, היקב היה בית אבן מסויד לבן, עם גמלון צנוע מעל לדלת הכניסה, מלא בחביות של עץ אלון, באולם ענק מפוקח טמפרטורה, מתחת לפני הקרקע. הוא ניצב מצידה השני של חורשת אלונים, ועלי העצים החלו להזהיב. האדמות של אחוזת סנט אורבן היו רחבות ידיים, ונהר קטן זרם בין הכרמים לבין הבניינים. זה היה מקום רומנטי ויפהפה, בו היא נועדה לבלות את ששת החודשים הקרובים.

אבל עדיין, אעישה השתוקקה להתמקם כבר בבית משלה, מקום שיהיה כולו שלה, כשהיא מוקפת בדברים שהיא אספה בשקדנות במשך עשר השנים האחרונות. היא התכוונה לקחת את הזמן שלה כדי למצוא את הבית המושלם, הבית האמיתי הראשון שלה.

קשה היה להאמין שאחת-עשרה שנים חלפו כבר, פלוס-מינוס איזה שבוע או שבועיים, מאז התקופה בה היא התגוררה באיזור הכף. למעלה מעשור מאז שהיא פגשה את פסקו, עשר שנים מאז גירושיהם. חמש שנים, מאז הפעם האחרונה בה היא דיברה עם הוריה... והיא לא יכלה בכלל לזכור מתי היא שוחחה עם שלוש מאחיותיה.

כמו הוריה, שהיו מרצים באוניברסיטה, האחיות לבית שאטי היו כולן אקדמאיות מבריקות, ומושלמות בכלל, מכל בחינה שהיא. אבל אעישה הייתה בקשר רק עם פרייה, היחידה מבין כל בני משפחתה שעמדה לצידה אז, לפני שנים. פרייה, שהייתה תמיד משכינת שלום, התרגשה כעת מאוד משובה של אעישה לאיזור הכף, ולא חדלה מלהשמיע רמזים קטנים בנוגע לשובה אל חיק המשפחה.

"את לא יכולה להמשיך להיות הכבשה השחורה לעד, אעישה."

התחשק לאעישה להגיד שהיא כן יכולה והיא גם תהיה...

בתור האחות הלא מבריקה היחידה, והצעירה ביותר, היא עמדה תמיד מחוץ לחוג המשפחתי, הייתה זאת שלא ממש השתלבה. בבית הספר קראו לה האחות של הֶמָה, או של פרייה, או של רייקה. היא לא חשבה שמישהו ממוריה הכיר את שמה האמיתי. היא הייתה תלמידה ממוצעת ודאגה להישאר תמיד בצל, בהיותה מסונוורת מהאור שהפיצו אחיותיה ולא מסוגלת להתחרות בכל הישגיהן המרשימים.

היא הייתה אחותן, הבת של הוריה, ולאחר מכן אשתו של פסקו. נדרש לה מרד נעורים, נישואים מחורבנים וגירושים שוברי לב, עבודה בשעות בלתי נתפסות כדי לבנות לעצמה קריירה – כלומר בעיקרון זמן רב מאוד – כדי להפוך להיות פשוט אעישה, ולא הייתה לה שום כוונה להעמיד את עצמה שוב במצב שיגרום לה לפקפק בערכה או במקומה בעולם הזה.

אז... לא, לא הייתה לה שום כוונה להשליך את עצמה למים הללו, השורצים דגי פיראניה.

"כמו שכבר אמרתי, ביקשנו מכל מיני מעצבי נוף להגיש לנו תוכניות לעיצוב הגנים, ואני רוצה לשבת איתך ולדבר עליהן," אמרה לה רו, לאחר שסיימה את השיחה שלה. היא הלכה לאורך צידו של הבניין ונעצרה במקום שבו הוא הסתיים. "אנחנו צריכים להקדים ולטעת כבר את העצים, כדי שהם ייקלטו עד שנפתח את המקום.

מלון הבוטיק סנט אורבן נועד להיפתח בנובמבר, כלומר עוד חמישה וחצי חודשים בקושי. ועדיין היה הרבה לעשות: לשכור ולהדריך את צוות העובדים, לעצב ולרהט את החדרים, להתחיל את מלאכת השיווק. והיה זה תפקידה, לדאוג שמלון סנט אורבן יהיה מושלם ושהכול יעבוד כמו שעון כבר מהיום שבו הוא יפתח את שעריו בני המאתיים לאורחיו הראשונים. רו מיה-מת'יוס שילמה סכום מכובד מאוד ללינטל & לילי, כדי להפוך את סנט אורבן לאחד ממלונות הבוטיק המעטים בדרום אפריקה שיכולים להתהדר בשישה כוכבים.

היא כבר ביססה מלון אחד בקצהו של הפארק הלאומי וירוּנגה, ברואנדה, ועוד אחד באיי הבאהמה, ובגואה ובבהוטן. למרות היותה הטיפשה של המשפחה – להוריה ואחיותיה הייתה מנת משכל של גאונים – היא הצליחה בחיים לא רע בכלל, תודה רבה. אם כי רק לדעתה, לא לדעתם.

ביסוס המעמד של סנט אורבן כמלון בוטיק עמד להיות בהחלט אתגר, אבל כזה שאיתו היא יכלה בהחלט להתמודד. בעיקר כשהאפשרות של קידום ממתינה לה בתום הפרויקט.

"אני אביט בשמחה בתוכניות של מעצבי הנוף שלך," השיבה אעישה בשובן לצעוד. "כל שיפוצי המבנים כבר הסתיימו?"

רו נדנדה את ידה מעלה-מטה. "הרצפים מסיימים בדיוק את חדר האמבטיה של סוויטה מספר עשר, ואת סוויטה מספר חמש עוד צובעים. הבנאים אמרו לי שהם יוצאים מפה עד סוף השבוע."

אעישה שמחה לשמוע את זה, מאחר והיא ציפתה להגעת צוות המעצבים שלה, ולזרם האספקה של רהיטים וציוד, במהלך השבועות והחודשים הקרובים.

הן הקיפו את צידו האחורי של הבניין, ואעישה הבחינה מיד בכך ששליש מקיר הלבנים היה חסר, ואת מקומו תפסו כעת חלונות מהרצפה עד התקרה. היא לא זכרה שינויים כאלה בתוכניות היקב, בערימת התוכניות שנשלחה אליה.

"רו?"

רו הסתובבה להסתכל עליה, כשבטנה הולכת לפניה. "ממם?"

"זה חדש," היא ציינה, בקרבה אל מבנה הפלדה והעץ. היא הקיפה את פניה בידיה כדי להציץ אל תוך החדר, מבעד לחלון המאובק, וראתה פועל מלטש את רצפת העץ הצהוב היפהפייה.

"מה קורה פה?" שאלה אעישה בשמטה את ידיה.

התרגשות ניצתה בעיניה הכחולות-מאוד של רו. "אה, זה מין פרויקט קטן של הרגע האחרון."

"איזה פרויקט?" שאלה אעישה, בתקווה שמה שרו תכננה לחלל הזה לא היה מטורף מדי ולא יוסיף עבודה בלי סוף לרשימת המטלות הארוכה שכבר הייתה לה.

"אני רוצה מסעדת גורמה יוקרתית בחלל הזה, ואני מתכננת להזמין שפים מעניינים ומרגשים לנהל את המקום לתקופות קצרות."

מסעדה? גורמה? מה לעזאזל עלה בדעתה של רו? ויש לה בכלל מושג בכמה עבודה זה כרוך? אעישה לא תכננה לפתוח מסעדה, בכלל. זה גם לא היה כלול בתקציב.

לא שכסף היווה בעיה – תודות לכך שירשה את ההון העצום של הוריה הביולוגיים, לרו לא הייתה שום בעיה להוסיף עוד מיליון, או חמישה, לתקציב שלה.

"המסעדה תוכל לארח עד לחמישה-עשר סועדים בכל פעם, ואני רוצה שזאת תהיה חוויה קולינרית חדשנית, יקרה, שלא יפסיקו לדבר עליה. מקום שיהיה כה אקסקלוסיבי ומדהים שיקח חודשים, אם לא שנים, להזמין בה שולחן."

אלוהים אדירים. זה היה גרוע מכפי שהיא חשבה. אחד מהפרויקטים הראשונים שניהלה לבד היה הקמת מסעדת גורמה כזאת בהונג-קונג, וזה היה ג'וב מהגיהינום. בזכות אותו הסיוט, היה לה כעת הסכם עם מיילס: היא תקרע את הישבן שלה למען חברת לינטל & לילי, ומיילס תדאג להרחיק אותה ממסעדות ומשפים יהירים ומלאי דרישות.

השף ההוא מהונג-קונג הזכיר לה קצת את פסקו; בדיוק כמו האקס שלה, הוא היה יהיר, שתלטן ובעל ביטחון עצמי אינסופי.

אעישה הניחה את ידה על עצם הבריח שלה, בנסותה, כמו תמיד, להרחיק מעליה את דקירת הכאב, את פרץ הטינה. נישואיה הקצרים – תשעה חודשים מיום פגישתם ועד לפרידתם, ושנה שלמה עד לסיכום הגירושין – לא היו דבר שעליו אהבה לחשוב. אבל אחוזת סנט אורבן הייתה ממוקמת בפרנצ'הוק, העיר ממנה פסקו הגיע, כך שזה היה טבעי כנראה שמחשבות אודותיו יחלפו במוחה.

אעישה לא טרחה לעקוב אחריו. למען האמת, היא נמנעה במכוון מקריאת כתבות בנוגע לפסקו. אבל היא ידעה שיש לו מסעדה בכפר פרנצ'הוק ושהוא מבלה את רוב זמנו בניו-יורק, בטיפוח המסעדות בעלות כוכבי המישלן שיש לו במנהטן.

הסו-שף הצעיר שהיא הכירה ביוהנסבורג, שנה אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר, הפך בינתיים לבן-אדם מאוד ידוע, ולמולטי-מיליונר, תודות לכל המסעדות שלו, חברות המזון וציוד המטבחים ותוכנית הנסיעות והבישול המצליחה מאוד אשר שודרה בכל רחבי תבל. הוא היה אחד מהשפים המפורסמים הכי צעירים, חתיכים ומגניבים, ונחשב ממש לכוכב רוק בעולם הקולינריה.

הוא בנה לעצמו את החיים שרצה תמיד, השיג יותר מכפי שהוא אמר שישיג. אעישה לא יכלה שלא להצטער על כך שהוא לא השקיע אפילו חלקיק זעיר מכל האנרגיה והנחישות העצומים שלו במערכת היחסים שלהם ובנישואיהם. אם הוא היה מקדיש לה חלק זעיר מתשומת הלב שהקדיש לקריירה שלו, היא לא הייתה נוטשת אותו עם לב קרוע לגזרים. היא האמינה שהוא יהיה מסוגל לרפא את הפצעים שמשפחתה גרמה לה, אך הוא רק העמיק אותם, ושפך חומצה ומלח על כל החתכים המדממים.

כדי למצוא את עצמה, כדי להפוך לבן-אדם שלם, היא פשוט הייתה חייבת לעזוב אותו.

רו טפחה על זרועה כעת. "מיילס אמרה לי שתהיי בסדר עם זה, בעיקר מפני שתקבלי עזרה בהקמת המסעדה."

איזה מין עזרה?

"יש לי מישהו שייעץ בתכנון החלל, ובנוגע לציוד שיהיה נחוץ. הוא חבר ותיק של בעלי, ואנחנו בוטחים בו בצורה מוחלטת."

אעישה הצליחה בקושי להסתיר את העוויית הפנים שלה. מי זה הבחור הזה, ומה הוא כבר יודע על מסעדות גורמה? אין שום טעם שהוא להוציא מאה מיליון ויותר על הקמת מלון בוטיק, רק כדי שהמסעדה שלו תהרוס לו את השם, בהיותה פחות ממדהימה.

זה היה רעיון מעולה, על הנייר, לפתוח במקום מסעדה. היא יכלה לדמיין לעצמה מסעדת טעימות כאן... קטנה, אקסקלוסיבית, מסוגננת. אבל העיצוב והקונספט היו חייבים לקבל השראה מהמלון, כמו שהיא הסבירה לרו.

"אני מבינה את זה. באמת. אבל באמת שלבחור שלי יש המון ניסיון, והוא יודע מה הוא עושה."

אעישה ראתה את הטיית הסנטר העיקשת של רו ונאנחה. היא החליטה לשוב אל נושא השף-היועץ הזה בשלב מאוחר יותר. "יש לך תוכניות של ארכיטקט? התיעצתם עם מעצב פנים? אחד מאלו של לינטל & לילי או מישהו אחר?"

"לא, ולא."

לעזאזל.

אעישה העדיפה בהרבה לעבוד על פי תוכניות מפורטות ורשימת דרישות של הלקוח, ובכלל לא אהבה לאלתר תוך כדי תנועה. היא לא אהבה לכפות את העדפות העיצוב שלה על חלל שאינו שלה – יותר מדי דברים יכולים להשתבש ככה! – ועם שפים, בעיקר, זה יכול להיות סיוט לעבוד. הם לא רגילים לקבל הוראות, או אפילו הצעות.

מה לעשות? איך להתמודד עם זה?

אעישה שמעה קולות גבריים נמוכים מגיעים מצידו השני של הבניין. היא ראתה את רו, שעמדה בפינת הבניין, מסתובבת, ושמעה אותה פולטת אנחה חרישית. עיניה התרככו ופיה התעקל כשהבעה של אושר עילאי חלפה על פניה.

אעישה זיהתה את ההבעה הזאת. ככה אישה מאוהבת מביטה בגבר שלה; ככה היא נהגה להסתכל על פסקו, לפני מיליון שנה. היא אהבה אותו בצורה מוחלטת, ככל שאישה מסוגלת לאהוב את הבחור שלה. היא חשבה שאם תהפוך אותו למרכז עולמה, היא תהפוך להיות מרכז עולמו, והוא יעניק לה את תשומת הלב והאהבה שחסרו לה במשך כל חייה.

אבל עבודתו של פסקו הייתה אהבתו הראשונה – אהבתו היחידה, המאהבת שלו, הסיבה שלו לקום כל בוקר. אעישה הגיעה במקום הרביעי, או החמישי אולי, בסדר העדיפויות שלו.

גבר גבה-קומה, במכנסי חאקי קצרים, יקרים למראה, ובחולצת טריקו צהובה שהשתלבה נפלא עם עורו השחום-מאוד, נחפז אל רו והניח יד רכושנית על בטנה בהצמידו את פיו אל פיה. הוא נשען אחורה והסיט קווצה משיערה של רו מאחורי אוזנה, והבעת פניו הייתה נוזפת.

"מותק, את על הרגליים כל היום. את צריכה לנוח."

"מוזי, אל תנדנד," אמרה רו והחוותה לעבר אעישה.

"בוא, תכיר את אעישה, מי שתרים ותכניס את המלון שלנו לפעולה," אמרה רו לבעלה, כשהיא שולחת פרצוף לכיוונה של אעישה. "מצטערת, שכחתי את התואר הרשמי שלך."

אעישה חייכה חיוך רחב. "רשמית, אני יועצת לניהול בתי מלון, אבל גם מה שאת אמרת עובד," אמרה אעישה ולחצה את ידו הענקית של מוּזי. "אני שמחה לפגוש אותך, מוזי."

"ואני אותך, אעישה," אמר לה מוזי. הוא הביט מעבר לכתפה ונד בראשו. "אה, הוא סיים עם שיחת הטלפון שלו."

גבר גבה-קומה הופיע מעבר לפינת הבניין, ואעישה הרגישה איך כל הדם מתנקז מתוך ראשה, איך מוחה חווה קצר. העולם כולו התפוגג סביבה, וקול רעם עז מילא את אוזניה, כמו רעש של רכבת שדוהרת לעברה כדי לדרוס אותה. לא יכול להיות שזה באמת קורה לה...

זה לא קורה לה.

"אעישה שאטי, אני רוצה שתכירי את פסקו קילדייר."

הו, זה בהחלט כן קורה.

מחשבה הראשונה שלו הייתה. הנה היא. השנייה הייתה שהיא נראית פשוט מדהים והשלישית, ששאגה בתוך ראשו מאחורי שתי המחשבות האחרות, הייתה שהוא עדיין רוצה אותה.

כשמוחו שב לפעולה, פסקו, שהיה מנוסה יותר מאעישה בהסתרת ההלם שלו – לה היו הפנים רבות ההבעה ביותר שהוא ראה אי-פעם – הביט בה וקיווה בליבו שפניו נותרו חסרות כל הבעה.

אבל אלוהים, גרושתו נראית כל כך טוב. לא, זאת הייתה אמירה אווילית, היא נראית ממש מדהים. גבוהה, ועדיין רזה, עם זוג רגליים שגרמו לפיו להתמלא ריר. שמלה בצבע כתום ולבן, עם חגורת עור צרה שמדגישה את מותניה הצרים, עטפה את גזרתה הנפלאה והסתיימה כחמישה סנטימטרים מעל לברכיה היפות, שצידן האחורי רגיש כל כך לדגדוגים.

שיערה היה קצר מכפי שהיה בצעירותה, אסוף אחורה מפניה וצונח במפל של תלתלים כמעט שחורים עד לאמצע גבה. פניה המשולשים נותרו ממש כשהיו. עצמות לחיים גבוהות ומודגשות, פה עסיסי ורך שממש נועד לנשיקות ועיניים שחורות גדולות, מעוטרות בריסים באורך קילומטרים.

הוא חשב אותה ליפה כשהייתה בת תשע-עשרה; כעת היא הייתה עוצרת נשימה. האישה המהממת הזאת הייתה פעם אשתו. הוא הבטיח לה הבטחות, היא הבטיחה לו, הבטחות שאיש משניהם לא היה מסוגל לקיים. הם נכשלו. הוא נכשל, וכישלון לא היה דבר שעליו הוא נהג לדבר ברבים.

פסקו העביר את ידו על פניו, בהיזכרו בהחלטתם האימפולסיבית להתחתן, שלושה או ארבעה שבועות אחרי שהכירו. הוא היה צריך לחזור ליוהנסבורג כדי להתחיל לעבוד כסו-שף תחת אחד השפים הנחשבים ביותר בדרום אפריקה, ולא היה לו מושג איך, עם שעות העבודה הארוכות שלו, הם יצליחו לקיים מערכת יחסים מרחוק. היא אמרה לו שהוריה בחיים לא ירשו לה לעזוב את קייפטאון, או לעבור לגור איתו. מאחר ולא רצה לאבד אותה, הוא הציע שהם יתחתנו.

היא הפתיעה אותו כשהסכימה, וכעבור כמה ימים הם כבר השמיעו את הנדרים שלהם באולם בית המשפט המרופט.

נישאים על גל התלהבות של רגש ושל סקס, וכשהיא מסוחררת מהריב שהיה לה עם הוריה, הם עזבו ליוהנסבורג והתמקמו בדירתו הקטנה. לקח לו פחות משבוע לקלוט שהוא כבר לא אחראי רק על עצמו, הוא נעשה אחראי גם עליה; ביטחונה האישי, עתידה ואיכות חייה היו נתונים בידיו. בכך שחתם על תעודת הנישואים, הוא הפך להיות בעלה, והיה חייב – לפחות לדעתו – לספק לה יציבות, בית ורמת חיים נאותה.

בהיזכרו בעליות ובמורדות של ילדותו, בעתות הרעב ובעתות השפע, הוא חווה התקף חרדה קטן, רק מעצם המחשבה הזאת.

הוא רק ידע אז שהוא לא יכול להיות כמו שאביו היה, לפגוע באעישה כמו שאביו פגע באימו. הוא ידע מה זה לחיות בחוסר ודאות, לחשוש מפני מה שצופן המחר, והוא נשבע, כשהם שכבו חבוקים על מיטתם הקטנה, בחור שהיה דירתם, שהוא יהיה הבעל שאביו לא היה מעולם. הוא יעבוד קשה ככל שהוא רק יכול, יצליח בחיים, יהיה גבר שהיא תוכל להתגאות לקרוא לו בעלה. הוא כבר יראה לאבא שלו, איפה שהוא לא נמצא, לעזאזל.

במיטה הקטנה ההיא, כשהיא חצי שרועה עליו, הוא נשבע לתת לה הכול. לעולם הוא לא יתן לה שום תירוץ לעזוב אותו, סיבה להסתלק ממנו, כשהיא מותירה מאחוריה הרס כמו אחרי סופת טורנדו.

אלא שלמרבה האירוניה, זה בדיוק מה שאעישה עשתה.

"שלום, אעישה," הוא אמר וכשעיניה פגשו את עיניו, הוא חש בטלטלה עזה כל כך. "עבר קצת זמן."

הפעם האחרונה בה ראה אותה הייתה כשהוא יצא לעבודה, מוקדם בבוקר סתווי אחד, במחשבה שישוב לראות אותה אחר כך, אם אחרי ההגשה של ארוחת צוהריים, אז בסוף יום העבודה שלו. הוא זכר בבירור את הלילה שלפני עזיבתה, כמה הוא היה נרגש לספר לה על הכסף הגדול שהציעו לו, כדי שיבוא להיות השף במסעדה אקסקלוסיבית מאוד, בלונדון. הם כבר היו בדרך ל...

הוא הביא איתו בקבוק שמפניה, בשובו הביתה, והתכוון לשתות אותו בעת שיספר לה על תוכניותיו, איך הוא חושב לנצל את הזמן הזה כדי לחפש משקיעים למסעדה שהוא בעצמו יפתח. היא תיאלץ להישאר בדרום אפריקה למשך כמה שבועות, חודש או חודשיים, אולי, בזמן שהוא ימתין לויזה שלה, יארגן אותה כך שהכול יהיה מוכן כשהיא תגיע.

הוא דמיין איך היא מברכת אותו, כמובן, והם היו מתעלסים עד שהוא היה נרדם תשוש ונרגש מכל מה שהעתיד טומן להם בחובו. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה שלו, והוא היה להוט כבר. סוף-סוף, החיים החלו להאיר לו פנים.

אלא שהוא שב אל דירה ריקה באותו הערב. הוא חשב שאולי היא יצאה עם חברים, והיה טיפה מודאג בשל היותה בחוץ בשעה כה מאוחרת. בחצות הלילה הוא כבר היה באמת מודאג, באחת אחר חצות, ממש לחוץ. בשתיים בלילה הוא שקל להתקשר למשטרה. בשתיים ועשרה הוא מצא את הפתק שלה על הכרית...

ברכותיי על הצעת העבודה שלך, אבל זה לא עובד ושנינו מודעים לזה. אני כבר לא יכולה להמשיך ככה, עם שנינו. קרע את לונדון, פָּס. ותראה להם מי אתה. א.

"הי, פסקו."

עיניו הפקחיות של מוזי נעו במהירות בין שניהם. "אז שניכם כבר מכירים זה את זה?"

פסקו לא הצליח להסתיר את חיוכו הציני. "היינו נשואים למשך איזה עשר דקות, לפני המון שנים."

גבותיו של מוזי התרוממו מיד. "הייתם נשואים? ברצינות? ואיך זה לעזאזל שלא ידעתי על זה?"

פסקו הביט באעישה, שהתנועעה מרגל אל רגל. כמו שהיא התעקשה אז, הוא חיכה במכונית בזמן שהיא נכנסה לבשר למשפחתה על נישואיהם, ואז הגיחה מהבית, גוררת מזוודה ענקית ובזרועה הפנויה חובקת תיבה כבדה, כשעיניה החומות-שחורות ענקיות מרוב כאב. הוריה לא קיבלו יפה את הבשורה, היא סיפרה לו, והיא לא ידעה אם תשוב ותתקבל אי-פעם בברכה בבית המשפחה.

הם תכננו לבקר גם אצל הוריו, באותו היום, אבל אעישה הייתה בסערת רגשות עזה ולא ידעה אם היא מסוגלת לעמוד בזה, כך שהם עזבו את קייפטאון בלי לספר לאף אחד אחר על החתונה החפוזה בבית המשפט. מאחר והוא לא רצה לבשר את זה בשיחת טלפון, הוא חשב לספר על כך להוריו, כשהם יבוא לאחד מביקוריהם ביוהנסבורג, רק ש... מאיזושהי סיבה, הם לא ביקרו ביוהנסבורג באותו החורף. אז הוא חשב לבשר להוריו ולחבריו כשהוא ואעישה יגיעו לקייפטאון, לחג המולד – אולי יערכו טקס חתונה בכנסיה, וקבלת פנים כמו שצריך – רק שהוא לא תיאר לעצמו שעד ספטמבר הם כבר יפרדו, ועד חג המולד עצמו כבר יהיו גרושים.

לפני שפסקו הספיק להשיב, רו כבר ניגשה אל אעישה והניחה יד על כתפה. "אני מצטערת. לא היה לי מושג שאת ופסקו הייתם נשואים – " היא העיפה לעברו מבט ממש זועם " – וזה בטח די הלם, בשבילך. אז בואי ניפגש ונשב שוב, בעוד איזה יום או שניים, ונדבר על המסעדה ועל המעורבות שלו ושיתוף הפעולה של שניכם."

הוא עמד לדבר, כשאעישה הרימה את ידה. עורה היה חיוור מהגוון החום זהוב הרגיל שלו, עיניה היו קשות כמו גושי פחם. "מצטערת. איבדתי אותך. למה את מתכוונת?"

רו קימטה את אפה והחוותה לכיוון השיפוצים. "את תעבדי ביחד עם פסקו, כדי להביא את המסעדה הזאת לסטנדרטים הגבוהים ביותר," הסבירה לה רו, וחוסר הנוחות שלה ניכר. "הוא השף היועץ שלי."

אעישה עצמה לרגע את עיניה, ופסקו ספר עד עשר, בהמתינו לראות אותה מאבדת את שלוותה. כעיקרון, מעולם אעישה לא הייתה אחת שמסוגלת לקחת צעד לאחור ולהביט על המצב באופן נטול רגשות.

"זה שפסקו ואני היינו או לא היינו נשואים לא משנה בכלל את יכולתי לעשות את העבודה שלי. אני אחת מהיועצים הטובים והמנוסים ביותר של החברה, ומערכת יחסים קצרצרה, לפני שנים רבות כל כך, לא תשפיע עליי כהוא זה."

גם מוזי וגם רו פלטו אנחת הקלה, ופסקו גירד את צווארו, מופתע מתשובתה הלא רגשנית. הוא לא היה יכול שלא להעריך את האופן בו היא מתחה את כתפיה לאחור וזקפה את גבה. היא התבגרה, הוא חשב לעצמו, הפכה להיות קשוחה יותר. אבל מערכת יחסים קצרצרה? אלוהים, מילותיה עצבנו אותו והוא הרגיש כמו זבוב שהיא גירשה מעל לשרוולה.

"אני מקצוענית ואני אתמודד," היא אמרה להם.

"בתור אסון, זה לא נרשם כיותר מבליפ קטן על הרדאר שלי."

יופי לה. אבל הוא לא היה מסוגל לעבוד עם מישהי שגורמת לליבו לדהור, לפיו להתייבש, מי שהרסה את חייו. הוא לא חשש מעולם מעבודה קשה, שמח להתמודד עם כל אתגר, אבל שיצפו ממנו לשתף פעולה עם אשתו לשעבר – האישה שהסתלקה ממנו – היה לבקש ממנו יותר מכפי שהוא יכול לתת. היא כבר הסיטה את חייו ממסלולם, פעם אחת, ולעולם הוא לא יתן לה, או לאיזו בחורה אחרת, את הכוח לעשות זאת שוב.

אלא שהיא לא הייתה כבר איזו בחורה. היא הפכה להיות אישה, במלוא מובנה של המילה.

אישה מאוד סקסית, מאוד מרוחקת ויפהפייה להדהים.

והוא עדיין רצה אותה, בלהט כה נואש שטעמה ממש עמד בפיו. להט שהפחיד אותו פחד מוות. עוד סיבה שבגללה הם לא צריכים לעבוד ביחד.

"אני כל כך שמחה לשמוע את זה, אעישה. תודה לך," אמרה רו וחייכה.

מוזי כרך את זרועו סביב מותניה העבים של רו. "אם את לא צריכה את רו בשביל משהו נוסף, אעישה, אני עומד לקחת את אשתי הביתה," הוא אמר. וכשרו לא הביעה שום התנגדות, פסקו ידע שהיא עייפה יותר מכפי שהיא מראה. או שאולי הם מנסים לתת לו ולאעישה קצת זמן לבד. מי לעזאזל יכול לדעת?

חמתו בערה עדיין על אש קטנה, ולא נדרש הרבה כדי להצית אותה במלוא עוזה. הוא לא היה מסוגל להישאר לבד עם אעישה, או עם כל אחד אחר, כך שהוא החווה לעבר השביל שהוליך בחזרה אל המלון. "בואו נלך כולנו בכיוון הזה," הוא הציע, ומילותיו היו כמה מעלות מתחת לנקודת הקיפאון.

רו העניקה לו חיוך זהיר. "בעצם, אני אשמח אם תוכל להראות לאעישה את חלל המסעדה, ולהגיד לה מה חשבנו לעשות," אמרה רו. "זה יהיה מאוד מועיל, פָּס."

פסקו פנה להביט לכיוון מכוניתו, כשהוא תוהה בליבו כמה זמן יקח לו להגיע אליה. הוא התאווה להחליק אל מאחורי ההגה, לסובב את המפתח ולטוס משם כמו טיל. הוא ממש לא נזקק לכל הסיבוכים של חזרה אל העבר, לא שש בכלל להעלות את כל הזיכרונות הנושנים, לבחון מחדש את מה שהיה.

רו קרבה אליו בהילוכה המתנדנד – לא הייתה שום דרך אחרת לתאר את זה – נעמדה על קצות בהונותיה והצמידה לו נשיקה ללחי. "תודה. אני מאוד מעריכה את זה."

מה? הוא בכלל לא הסכים לעשות את זה!

רו הבטיחה לאעישה שתהיה איתה בקשר מאוחר יותר ואז שילבה את אצבעותיה באלו של מוזי. פסקו ראה אותם עוזבים, וכשהם היו מחוץ לטווח שמיעה, הוא פנה בחזרה להסתכל על אעישה. במחשבה החלטית להבהיר את מצב הדברים כאן ועכשיו.

"זאת העיר שלי, אלה החברים שלי, הטריטוריה שלי. אין לי שום רצון לעבוד איתך, ואני בטוח שהחברה שלך יכולה להחליף אותך בלי יותר מדי בעיות," הוא אמר וקולו היה קשה.

לקח כמה שניות עד שהמשמעות של מילותיו חדרה, וכשהיא חדרה, עיניה ברקו ונחיריה התרחבו.

"זה הג'וב שלי, זאת הקריירה שלי, ואני לא הולכת לשום מקום," הכריזה אעישה, ומילותיה היו מלאות תסכול וכעס. "עזוב אתה, ואני אביא איזה יועץ אחר לענייני מסעדות. אני מכירה כמה וכמה כאלה, ואני לא צריכה אותך."

כן, היא הבהירה את זה יפה מאוד, כשהיא נטשה אותו. פסקו תפס את גשר אפו בין אגודלו ואצבעו, בניסיון לגרש את כאב הראש שהופיע והתנחל בין רקותיו. "רו ידידה שלי, והיא ביקשה שאייעץ לה עם המסעדה הזאת, אבל אני לא מסוגל לעבוד איתך. אם זה מה שנחוץ, אז אני אדבר עם הבוס שלך. תני לי את המספר שלו."

פיה נפער ועיניה נצצו בחמת זעם. "חמור יהיר שכמותך! מי אתה חושב שאתה? אין שום צורך שתדבר עם הבוס שלי, כי אני לא הולכת לשום מקום. והבוס שלי הוא בוסית, בעצם, אפס מתנשא שכמותך!"

"אני התכוונתי רק..." למה הוא בכלל מסביר? לכל הרוחות! "אני צריך שתלכי מפה, אעישה. פשוט תלכי."

"לך אתה!" הצליפה אעישה בחזרה, וחמתה הלהיטה את לחייה. "אני מעדיפה להיות מוכשת על ידי נחש קוברה, רק לא לעבוד איתך. אתה השף הסופרסטר. זה שידו בכל מיני פרויקטים מצליחים. סנט אורבן זה הפרויקט היחיד שלי, אז תעזוב אותו בשקט!

"אני חתמתי על חוזה, והג'וב הזה חשוב לי, קריטי לקריירה שלי," הבהירה לו אעישה. היא נעצה אצבע בחזהו, עמדה קרוב כל כך שהוא היה מסוגל להבחין בשינוי הגוונים העדין באישונים החומים-שחורים של עיניה, בצלקת הזעירה שמעל שפתה. היא החליפה את הבושם שבו נהגה להשתמש למשהו חריף יותר וסקסי, שסחרר לו את הראש. מחשבות על מסעדות ומלונות התפוגגו, וזיכרונות של גופה היפה והגמיש, עירום כמובן, הבזיקו מול עיניו. הוא נדרש לכל פירור של כוח הרצון שהיה לו כדי לעצור את עצמו מלהרכין את ראשו, לכסות בפיו את פיה ולגרור אותה לזרועותיו.

ואם הוא היה עושה את זה, כנראה שהיה מוצא את עצמו חוטף מכת וו ימנית שלה. היא אולי נראית כמו גרסה קצת מבוגרת יותר של הבחורה שאיתה התחתן, אבל היא בהחלט גדלה, נעשתה קשוחה יותר, קשה יותר, לוחמת.

הוא לא ידע אם הוא צריך לכעוס או להיות מוקסם.

בלי שום מושג לאיפה מחשבותיו נדדו, אעישה תחבה את ידה לשיערה השופע ושיפדה אותו במבטה הנוקב. "אני נשארת פה, ואני אשלים את הג'וב שלי, וזה כולל את פתיחתה המוצלחת של המסעדה הזאת. אם תחליט לקחת חלק בתהליך, אתה תצטרך להתייחס אליי בנימוס ובכבוד. זה מובן לך?"

כשהוא לא השיב, מעבר להרמת גבותיו, היא הרימה את ידיה באוויר והסתובבה ממנו.

היא עשתה כמה צעדים, לפני שנעצרה והעיפה מבט זועם מעבר לכתפה. "יש לי עבודה לעשות, קילדייר. ואתה מבזבז לי את הזמן."